התעשיה הגדולה עומדת עתה בסופו – ואולי בתחלתו – של מאורע גדול. מאות אלפי “אנשים שחורים”, העובדים במכרות-הפחמים באנגליה, מרדו בבעליהם. לפני חמשה שבועות מרדו ועד עתה שבת-שבתון במלכות-הפחם האדירה ואין מזון למניעי-העולם.

עוד לפני כמה שנים אמר אחד מן הגדולים שבנותני-העבודה: “בשעה שראיתי, שפועלים שובתים מוציאים גם פסנתרים למכירה, נעה הארץ תחת רגלי”. ואף-על-פי-כן לא ידעו נותני-העבודה, כמה גדל כבר כחו של העובד. “השביתה השחורה” של עכשו פקחה עינים רבות. מספר הכוֹרים, השובתים עתה באנגליה, מגיע למיליון נפש. עוד כמיליון פועלים נשארו בלי עבודה, משום שמחוסר-פחם נזדעזעו באנגליה כל מקצועות התעשיה. משלש מאות חמשים אלף פועלים נטלה עבודתם למחצה. במיליוני הפועלים הללו תלויות עוד מיליוני נפשות – נשים וילדים. השביתה נמשכת זה חמשה שבועות, ובכל-זאת קופת-השביתה עדיין לא דללה והשובתים עדיין לא נוצחו.

לא די שלא נוצחו, אלא שכבר נצחו. כשראה אסקביט, ראש-הממשלה, שאין תקוה לפשר בין נותני-העבודה והעובדים ולשים קץ “לאסון הלאומי”, כפה את ההר על נותני-העבודה: הכניס לבית-הנבחרים הצעה לקבוע חוק, שכל בעל-מכרה יהא חיב מעתה להעלות לפועליו מינימום ידוע של שכר. פירושו של חוק זה: מכאן ואילך ידע הכורה, שכח שריריו איננו עוד דבר, שערכו מוטל תמיד בספק, אלא “מטבע”, אם אפשר לאמר כך, שיש לה ערך ידוע וממנו אין להפחית. ולא עוד: מכאן ואילך ידע הכורה, כי אין הוא פועל בלבד, אלא גם שותף לעצם המפעל, כלומר לא רק פועל במכרה, כי-אם, במובן ידוע, גם בעל המכרה. ומי יודע, מה תהיינה תוצאותיהן של ההכרות החדשות האלה, הנִטָעות מעתה גם בלבו של העובד וגם בלבו של נותן-העבודה? מי יודע, אם “שביתה שחורה” זו אינה פתיחה ל“שדוד המערכות” בממלכת הרכוש והעבודה?

ובצדן של הידיעות, הבאות יום-יום מאוּאֶלס, “האדמה השחורה”, אנו מוצאים גם ידיעה קטנה זו: “מפני שביתת הכורים העמיד “ועד שליחי-הקהלות” אנשים מיוחדים בחבל השביתה – לפקח על מצב-הרוחות שם בנוגע ליהודים”…

ובקראנו את הידיעה הקצרה הזאת הלא נשאל את נפשנו:

מה ערך יש לאומה גרורה זו, שתמיד, בין בשעה שסתם שכורים תועים בחוץ, בין בשעה שבני-אדם נלחמים על זכותם הטבעית, האנושית, צריך להפקיד שומרים על פתחה, כדי שהיא לא תרמס כתולעת? אומה-תולעת מה ערך יש לה? –