מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"ועד האגודה החליט..." (התפתחות חדשה בדיון על הביקורת התיאטראלית)

מאת: נתן אלתרמן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

א

לפני שבוע ומשהו הודיע ועד אגודת העתונאים על החלטה מעניינת שנתקבלה באחת מישיבותיו. השאלה שעליה נסבה החלטה זו אינה חדשה, אך ועד־האגוּדה נפנה לטפל בה בצורה כה מקורית ורעננה, עד כי מכמה בחינות זוהי התפתחות שאין לה תקדים ב“יחסי ציבור” שלנו, בתחום המכוּנה תרבוּת ואמנוּת.

מתוך אותה החלטה מתברר כי תא המבקרים התיאטראליים ותא־עורכי המדורים־לספרות פנו אל ועד אגודת העתונאים וביקשוהו “להתערב” (כך בפירוש) בענין דברי הערעור שהושמעו כנגד ביקורתו של ד“ר גמזו (בלשון ההחלטה: “בתקרית שבין התיאטרון והביקורת”). ועד־האגוּדה, כך מסתבר, לא מצא כי בקשת התערבות זו יש בה שמץ דבר משונה או יוצא־דופן. אדרבא, היא נראתה לו טבעית ומתקבלת על הדעת, שכן מתוך נוסח הריזולוּציה אנו למדים כי בישיבה ביום כך־וכך נענה ועד אגודת העתונאים לבקשתו של תא־המבקרים וניסח החלטה הקובעת קצרות וברוּרות, כי מאמרו של הבמאי שעירער על סמכותו וכושר שיפוטו של המבקר “חרג מתחומי הדיון העניני והיה בו כדי לפגוע באישיותו של המבקר ד”ר גמזו”, וכי אין בו כדי “לתרום לבירור הענין, כפי שראוי לברר ענינים בתחום הרוח והאמנוּת”. על החתום: בכל הכבוד, מזכיר האגודה.

ב

אגודת העתונאים יש לה כללים של אתיקה מקצועית ולפי כללים אלה מוסמך בית־דין־החברים לפסוק נזיפות או עונשין אחרים לחברי האגודה. לא כן הדבר, גם מבחינה פורמאלית גרידא וגם מבחינה מהותית, לגבי “תקרית” כגון זו שלעיל, בין חבר האגוד ובין גורם חיצון. במקרים כמו אלה, כשאין הצד השני מקבל מראש את מהרות הוועד האמוּר, אין ועד אגוּדת העתונאים מוסמך לשׂים עצמו שופט ופוסק ונוזף לגביו, יותר משמוסמך לכך ועד אגודת פועלי המחט.

בהזדמנות קודמת כבר ציינתי כי בשטח ביקורת התיאטרון אצלנו הוקפאוּ ונשתרשו מושגי חסינות שאין דוגמתם בשום שטח אחר של ביקורת החברה והתרבות. פנייתו של תא המבקרים התיאטראליים אל ועד־האגוּדה להתערב ולפסול בכוחה של ריזולוציה שלו ערעור שהושמע כנגד סמכותו של מבקר היא עדות נוספת לאותה רוח של טאבּוּ השוררת בתחום הזה, שהפוגע בו מעורר תגוּבות בהלה מיוחדות במינן.

ג

מתוך נוסח הגינוּי הנ“ל שבהחלטת הוועד אין לדעת מה הם למעשה הדברים שבהם חרג המאמר הנידון “מתחומי הדיון העניני”. ההחלטה אינה מציינת זאת אפילו ברמז, ואף־על־פי־כן אין לשער שהיא נתקבלה ללא כל עיון ובירור. יתר־על־כן, מסתבר כי במהלך העיון אוּלי ניצנצה אפילוּ בלב מישהו מחברי הוועד המחשבה כי עד שהוועד דן לנזיפה התנהגות של מי שאינו חבר באגודה, ראוי לו אולי לתת דעתו גם על דרכי פולמוס של מי שהוא חבר בה. אלא שמחשבה זו לא הגיעה, כפי הנראה, לכלל ביטוי למעשה, שכן הוועד לא ראה צורך לשלב בהחלטתו אפילו חצי דיבור על מידת “העניניוּת” של תגוּבות הד”ר גמזו באותה “תקרית”. מאחר שכך, ראוי להזכיר זאת לוועד בקצרה, לשם שלמות התמונה.

ד

הנני נוטל, איפוא, רשות להביא לידיעת הוועד, לשם דוגמא, פרט אחד מרבים. כשפירסמתי לפני שבועות אחדים בעתון “הארץ” מכתב שבו אמרתי, כי מותר לו לבמאי, גם מצד סמכוּתו המקצועית, לערער על כלל כושר־שיפוטו של מבקר, באותה מידת חריפוּת שבה פוסק המבקר מזה שנים דיני סמכוּתם וכושרם של במאים ושאר אמנים וכשהוספתי, מצדי אני, כי גם רמת הכתיבה של ד“ר גמזו פותחת לפעמים פתח לפקפק בחסינותם המוחלטת של דיניו בעניני טעם וסגנון, השיב לכך ד”ר גמזו תשובה שהגדירה את דברי כפרי חשבונות אישיים של אינטרסאנט. תשובה זו, אף שיש בה אולי שמץ “חריגה בתחום הדיון העניני”, לא עוררה, כמובן מאליו, את תא־המבקרים לשום דרישת התערבוּת, אם כי דרכי תגוּבה כאלו של מבקר, וכן כל התנהגותו המבוהלת והשוצפת של ד"ר גמזו באותה “תקרית”, פוגעים לדעתי, בכבודה של הביקורת ובכבודו של “תא־המבקרים” יותר ממאמרי התקפה מבחוץ.

אותה תשובה של “חשבונות אישיים” השיב ד“ר גמזו כשהוא מוצא מחסה מפני כל טענות ומענות מאחורי שתי מלים מתוך הקדשה שרשמתי לו על גבי ספר לפני שנתיים, ואף כי איני כופר בזכוּתו להשתמש בהקדשה זו כבמחסה לשעת־הדחק ולהעתיקה ברבים, בלי להעתיק את נסיבותיה, עלי להעיר כי יש בכל זאת מידה רבה של דיספרופורציה ושל איפה ואיפה בין הכבוד הרב והמוּצדק שהוא חולק לאותן שתי מלים נכבדות (“שומע לקחו”) ובין הביטוּל הגמור שהוא מבטל את כל שאר דברי שנאמרו לו, אם הפעם בכתב ואם בהזדמנוּיות קודמות בעל־פה. אני סבור כי סגולות טובות שיש בו בלי ספק בד”ר גמזו לא היו משתבשות מחמת אותה תחושת חסינות ושליטה שהלכה ונתחזקה במשך השנים, אילו נגמל מתגוּבות של הזדעזעות מפני ביקורת, שהיא אומנוּתו, ובמקום לבקש מפלט בצילן של הקדשות של שומעי־לקחו, היה גם הוא נכון לשמוע וללמוד לקח מכל אדם.

ה

ועד אגוּדת העתונאים יסלח לי שאני מסמיך פרטים טורדים כאלה לאותה החלטת־גינוי קצרה שאינה סובלת תוספות. אני נוטל לעצמי רשוּת זו גם כחבר האגוּדה, וגם מפני שאותה החלטת־גינוּי חלה בעקיפין גם עלי, שהצדקתי את הערעור על המבקר. עם זאת לא אכחיש כי נתעוררתי על נזיפת הוועד לא רק כעל נושא למאמר, אלא גם כעל הזדמנות לבירוּר נוסף.

ענין זכות הערעור על סמכותה של ביקורת, סמכות שטיבה הוּא במקרים רבים פרובלימאטי למדי אצלנו, היה נושא לסימפוזיונים ולעיוּנים גם לפני פולמוס גמזו. הכל מודים כי הזכוּת לבקר את המבקר אינה מוטלת בספק, אך ייתכן כי אביע לא רק תחושה אישית אלא גם דבר שבעיקרון אם אומר שפעמים אין הערעור רק זכות אלא הוא גם חובה שאין אדם רשאי לפטור עצמו ממנה.

אכן, מבחינה מסויימת ודאי שיש אמת בדבריו של ד“ר גמזו שעה שהוא טוען כי דברי קטרוג שלי כנגדו הושמעו מפני שאני נוגע בדבר. שעה שפסק־דינו של מבקר לגבי אָמן מן האמנים המשתתפים בהצגה, שגם אתה שותף לה, נראה לך כמופת של חוסר הבנה וכמעשה עוול. אין אתה רשאי להסתפק, כמו פעמים רבות בעבר, בדברי הסתייגות שבעל־פה, תוך כדי טפיחה חברית על כתף. ייתכן כי באותו טראנס של חשבונות אישיים קשה לו לד”ר גמזו להאמין לכך, אך עלי לחזור ולומר לו כי אילו שלל את חלקי בהצגה שלילה גמורה ומוחלטת לא היה שומע מפי אפילו דיבור אחד של קטרוג עליו. דווקא דברים שאמר בשבחי נתנו לי פתחון־פה להביע דעתי על מה שנראה לי מופרך וחסר־טעם בכמה מדבריו לגבי ענינים אחרים.

גם מה שאמרתי לעיל על רמת כתיבה של ד“ר גמזו, הגולשת לעתים קרובות כל־כך אל מדרגה המצדיקה כל פּקפּוּק בסמכותו לדוּן מגבוה כל־כך בעניני טעם וסגנון, נכלל על־ידו בתחוּם “חשבונות”. אצרף איפוא, הפעם כמה דוּגמאות, כדי להוכיח דעתי זו. בינתיים הוסיף ד”ר גמזו לכתוב מאמרי־ביקורת על הצגות ומופעים שונים ולא הייתי צריך כלל לחטט בעתונים ישנים כדי למצוא אסמכתות לדברי, אטול מן החדש והשוטף.

ו

דברים אלה נאמרים גם כהערת־ביניים לאלה הטוענים כי גדולי המבקרים בעולם נוהגים שררה ופסקנות מעליבה ופוגעת, ואין איש מוצא פסול בכך. ובכן, לא על חריפות של ביקורת מדובּר כאן, אלא על הזכות להשיב לחריפות זו מידה כנגד מידה בלי להיות חשוד על חשבונות שונים או על כוונת “פגיעה באישיות”, כפי שפסק ועד אגודת העתונאים. ושנית, יש אולי הבדל בין מידת חסינוּתה וצידוקה של פסקנות מתנשאת ופוגעת, שעה שזו מצויה במאמרים של שאו, למשל, המובא לרוב כדוּגמא ראשונה, ובין מידת צידוּקן של יוהרה וזלזלנוּת שעה שאלו מצוּיות במאמרים של מי שמשלב, לפני או אחרי פסקי־דין חותכים שלו בעניני טעם ורמה אמנותית, ניסוחים והסברים כגון זה שבו נאמר כי נאטאשה של טולסטוי, למשל, לא זכתה “לשתות עד תומה את כוס התרעלה וסם החיים גם יחד של סער הרחשים”… או של מי שקובע כי “טולסטוי מחייה את הטריאומוויראט הנשיי מכוח כשרונו הסיפורי והתיאורי הגדול ובכוח החדירה הפסיכולוגית הדקה”… או של מי שמדייק ומציין (במאמר על “הנסיכה האמריקאית”) כי “מבחינת התוכן השאירו הרפליקות אחריהן עקבות כספינות בנהר החורשות במימיו תלמים כסופים, מעורבלים ועכורים, לאור הבהובו של סהר חיוור ונכלם הנכסף למילת אהבה”…

שעה שמבקר תיאטראלי, שדעתו היא מן הקובעות אצלנו, מביע בסמוך ליצירי־דמיון משוּנים כאלה פסקי־דין נחרצים בעניני טעם טוב, אין החולקים עליו חייבים לכלוא דעתם מפני ראיות מברנארד שאוּ, שכן, עד שאתה מתאושש מרישומם של פסוקים לא־משוערים כמו הנ"ל ועד שאתה מהרהר שמא הן רק פליטות־קולמוס שבמקרה כבר אתה מוסיף וקורא (בביקורת על ז’ילבּר בֶּקוֹ), כי כשרונו של אמן זה הוא “כשרון של פייטן לאסוף כוכבים מרקיע, להרציד גליהם הזוהרים על כל הימים, לקטוף פרחי כל הערוגות המצמיחות מנגינות בלילה”.

ז

גם חוחי התוכחה וגם שושני השבחים, שד“ר גמזו חולק מכס־משפטו לספרוּת ולאמנות־הבמה ולשאר אמנויות, מקבלים צביון מיוחד שעה שהם מזדקרים מתוך ערוגות המצמיחות מנגינות כאלו. דומה, שהפשוט והיומיומי שבהישגי הבמה העברית, שד”ר גמזו הוא שופטה לשבט ולחסד, מתנשא כמונבּלאן וכאֶלִבּרוּס וקאזבֶּק, מבחינת הטעם הטוב, לעומת גלישות כאלו של המבקר.

אין ספק כי ד"ר גמזו מסוגל לכתיבה תמה ונאה ונכבדה יותר מזו, והרבה פעמים טענתי, כנגד שולליו הרבים, לסגולות טובות שבו, אלא שסגולות אלו, כדי לשמור אותן ולטפחן, עליו להתיחס אולי ביתר ספקנות אל עצמו וביתר קשב וזהירות אל זוּלתו, להיות חרד קצת פּחות על כבודו שלו וקצת יותר על כבודם של אחרים. איני יודע אם “תא־המבקרים” יפנה גם הפעם אל ועד אגוּדת העתונאים על־מנת שיתערב בדברי אלה. על־כל־פנים עד שיתערב הוועד בשנית ואם יתערב, כדאי לו לתא־המבקרים לשוב ולעיין בהתערבות הראשונה, שבעודה קובעת החלטה בענין הצוּרה הראוּיה, שבה יש “לברר ענינים בתחום הרוח והאמנות”, אין היא אלא דוגמה מוּבהקת להיפך הגמוּר מן הראוּי.

1963


  1. ועד האגודה החליט…” – “דבר”, י“ט אדר תשכ”ג (15.3.63). הדיון על המחזה “פונדק הרוחות” נמשך באינטנסיביות בלתי־רגילה, בכתב ובעל־פה, ונהפך מיניה־וביה גם לדיון על דרכי הביקורת התיאטרונית. ב־4 במארס 1963 נשלח המכתב הבא אל הנהלת התיאטרון הקאמרי: “חברי תא מבקרי התיאטרון ותא עורכי ‘המדור לספרות’ שליד אגודת העתונאים, שהתכנסו ביום 18.1.63 לדיון בתקרית שאירעה בין התיאטרון והביקורת סביב הצגת ‘פונדק הרוחות’, החליטו לפנות לוועד אגודת העתונאים ולבקשוֹ להתערב בענין. ועד אגודת העתונאים, בישיבתו ביום 3.3.63, דן בענין ומבלי להיכנס לגופו של ענין, הגיע למסקנה, כי מאמרו של גרשון פלוטקין ב‘דבר’ חרג מתחומי הדיון העניני והיה בו כדי לפגוע באישיותו של המבקר ד”ר חיים גמזו. ועד אגודת העתונאים איננו סבור, כי תגובה כזאת עשויה לתרום לבירור הענין בצורה נאותה כפי שראוי לברר ענינים בתחום הרוח והאמנות. בכל הכבוד, מ. רון, מזכיר כללי“. העתק המכתב הזה נשלח אל ג. פלוטקין, לתא עורכי ”המדור לספרות“ ול”תא מבקרי התיאטרון".  ↩

נתן אלתרמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נתן אלתרמן
יצירה בהפתעה
רקע

הַשּׁוּעָל וְהַזְּאֵב

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)

מַדּוּעַ זֶה תַּחַת יָרֵחַ

אֵין אִישׁ בִּמְנת חֶלְקוֹ שָׂמֵחַ?

בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תִּבְחַל נַפְשֵׁהוּ

בַּעֲבוּר הִתְאַוֹּת אֵת אֲשֶׁר לְרֵעֵהוּ!

כֵּן קִנֵּא שׁוּעָל בַּזְּאֵב פַּעַם אַחַת.

בִּתְשֻׂמֶת-יָדוֹ לֹא מָצָא עוֹד נַחַת

וּבַלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל נַפְשׁוֹ קָצָה;

בִּבְשַׂר צִפּוֹר וּבְשַׂר אֶפְרֹחַ

לֹא מָצְאָה עוֹד רֵיחַ נִיחֹחַ

וּבְשַׂר צֹאן וּכְבָשִׂים לֶאֱכֹל חָפֵצָה.

עַל כֵּן אָמַר לַזְּאֵב: אָחִי וְרֵעַ!

הֵן כִּי דַּל חֶלְקִי גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ,

אֲנִי אָבוֹא כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת

לַחְתּוֹף בְּעָמָל רַב לִי עוֹף כַּזֶּרֶת,

אַתָּה כַּגִּבּוֹר נֶאְדָּר בַּכֹּחַ

תִּקַּח לָךְ מִבְחַר הַצֹּאן לָקֹחַ,

הוֹרֵנִי אֵפוֹא חַיַּת יָדֶךָ

וּבְיֹשֶר לֵבָב תָּמִיד אוֹדֶךָ".

טוֹב! עָנָה הַזְּאֵב ­­– הֵן בָּזֶה הַלַּיִל

מֵת אֶחָד מֵאַחַי (זִכְרוֹ לִבְרָכָה!)

בּוֹא אֵפוֹא עִמָּדִי וֶהְיֵה לְבֶן חַיִל,

אַלְבִּישְׁךָ עוֹרוֹ וַאֲלַמֵּד אוֹתָכָה

אֵיכָכָה

תַּחְתֹּף מֵהָעֵדֶר שֶׂה עֵז וָאַיִל.

וַיִּלְבַּשׁ הַשּׁוּעָל עָלָיו עוֹרֵהוּ,

וַיִּצֹּר בִּלְבָבוֹ תּוֹרַת מוֹרֵהוּ;

כִּמְעַט כִּלָּה לִלְמוֹד תּוֹרָתוֹ

וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵדֶר לִקְרָאתוֹ.

וַיָּרָץ הַמִּתְחַפֵּשׂ בַּחֲמַת רוּחַ

וַיְזָרֶה אֵימָה וּרְתֵת אֶל כָּל רוּחַ.

הָעֵדֶר נָפֹץ כִּי אֲחָזוֹ פַּחַד,

הָרֹעִים, הַכְּלָבִים בָּרְחוּ גַּם יַחַד,

וּלְשָׁלָל לַשּׁוֹדֵד כִּבְשָׂה נִשְׁאָרָה,

לָנוּס עַל נַפְשָׁהּ כֹּחַ לֹא עָצָרָה

וּבְכַף הַשּׁוּעָל בָּאָה וַתִּתָּפֶשׂ,

אַךְ פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל שֶׂכְוִי מִנֶּגֶד

וַיְמַהֵר וַיִּתֵּן לַכִּשְׂבָּה חֹפֶשׁ,

הִתְפַּשֵּׁט עוֹר הָזְּאֵב, הִשְׁלִיךְ הַבָּגֶד,

וַיָּרָץ לַשֶּׂכְוֵי וּרְצָחוֹ נָפֶשׁ.

עַל יַד הַלִּמּוּד שֶׁבַע

חֲזָקָה יַד הַטֶּבַע. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.