מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סתיו

מאת: נתן אלתרמן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

היום רציתי לכתוב על־אודות הסתיו. רציתי לספר, כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי, ואישוני־זהב צפים בהן כשלכת בבריכות־גן… שקומתו זקופה, שריונו – כסף עמום, ראשו גא ועצוב בכובע־אבירים וסוסו עבות־שיער, אמיץ־אברים, עגול ומסולסל כאברי־ענן עולים באופק.

ועוד רציתי לכתוב, כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי, וזו אשר איננה כאן – אוהבים את הסתיו, ובשמענו את צלצל פרסותיו על אבני הרחוב, טוב לנו מאוד.

צפרני השמש אשר היו רושמות שרטת אטית ובטוחה בכל גופו של חדרי, שרטת אלכסון זבת אור, נתקפלו, נתכנסו. מכורבלי עננים מבחוץ ורעולי אפלולית מבפנים הוזים־נחים הקירות, הריצפה והסיפון.

אבל באמת לא מנוחה היא זו ולא הזייה אלא כוסף מתעמק וסתר רעד.

וילאות מבליטים חזי ברבור, רוטטים ממתיחות ומעוצר, מיטה נלחצת אל הקיר כובשת ראש, חוֹנקת זעקה צבה ורוגנת. פיסת־נייר קלילה על השולחן רועדת, מזמזמת, נוהה ואיננה ניתקת… ופתע – טררך!… הנה זעה ותוּעף ותיפול… כל חדרי זועם: – איזו קלוּת־דעת!… וי לרגשנוּת הילדותית… ארון־הספרים זקף זגוגיות תמהון, השולחן הגוץ והכבד משך בכתפיו: – אינני אשם… אבל כבר הווילאות הגדולים פרצו, נשתרבבו כזרועות געגועים לבנות… הנן דאות, דאהּ ונופף אל מה, דאה והסתחרר סביב מה… רוח־הבכי עוברת בחדרי ואני שמח… כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי אוהבים את הסתיו ובהישמע משק רגליו בין גגות הבתים טוב לנו מאוד.

וזוּ אשר איננה כאן תהיה ביום כזה, וביום אשר כזה אף היה היתה כבר. זוכר אני, כיצד נפתחה הדלת וכיצד נסגרה. היא צעדה וישבה למולי. בכורסה ישבה, ואני שכבתי, אילם ופקוח־עינים, על המיטה המייבבת.

פניה אורו מאוד, ובמסגרת השׂער קפאו ברקים כחלחלים, מתוך עיניה זרחה השלכת, ולובן גופה העמום, המוצק ובולט בסלסלת שמלה שחורה־שקופה נטף כאור גדול מכפות־ידידה.

פיה נבוך ורעד קט, כאילו איבד רב בכי וצחוק לא מצא. והמיטה ייבבה עדיין, אך מהיות השקט רב בושה ותידום. אף הווילאות המתפרצים רגעו, נמתחו, נשתרגו כארבעה מפרשים… אז החל חדרי נוסע בכוח מפרשיו הברבוריים וסוס הענן אשר לסתיו דורך־טופף לפנינו והוא עצמו מסב פניו ומתבונן…

על־כן כל אשר רציתי להגיד לה שתקתיהו וידוֹע לא ידעתי אם שמעה את השקט… אכן, דבר לא דיברה, כי הסתיו הוסיף לנסוע ולהתבונן ומתי יעמוד ויסב פניו לא שיערנו.

ואני אהבתיה… כי אני וחדרי וכל אשר בחדרי וזו אשר היתה בו אוהבים את הסתיו ובנסעוֹ לפנינו בענני הערב כואב לנו מאוד.

וזו אשר תהיה כאן תלך ביום כזה וביום כזה אף הלוך הלכה כבר. קמה ותעמוד ואחר עמדה ניגשה אל סף הדלת. אז התנודד חדרי הצף ויתייצב דום והסתיו האביר נזדקף על אוכפו ויזרוק את מגינו הזהוב לרגליה.

קול צלצול אדיר הלם ויפרפר ויחלש מרגע לרגע, נוגה צהוב מאוד עלה כאשד מיתמר וישטוף את גופה ולא ידעתי אם מצאו שפתיה את הצחוק או את הבכי.

האור והצליל שטפו שטוֹף ודלול, שטוף והתאפס – עד תומם… ובכלוֹתם לא ראיתיה עוד, רק את שברי המגן ראיתי כאגורות־נחושת רבות.

אז הביט אלי כיסאה הריק בעין עצב גדולה ואף סף הדלת נתעצב ויתמה על האור אשר היה ויכבה… רק הווילאות ניתלו באין־אונים, עייפים מרדוף ומהשתרג.

אז צחקתי מרוב מרגוע כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי וזו אשר עזבתו ותלך – אוהבים את הסתיו ובהתלוֹֹ בנו מרכב יפיוֹ…

…כי אז רוצים אנו לכתוב על־אודותיו. רוצים אנו לספר כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי ואישוני־זהב צפים בהם כשלכת בבריכות־גן…

יען הסתיו הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות והשתיקה הנכבלת בצו ראשו המופנה דשנה מכל וידויי־אהבה ומגן־הנחושת השבור מרבה להעשיר ולהרעיב מכל מתנות גו.

1932.


  1. סתיו” – “כתובים”, כ“ו תשרי תרצ”ג (26.10.32).  ↩

נתן אלתרמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נתן אלתרמן
יצירה בהפתעה
רקע

דפים מפנקס ספרותי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


ה

האטמוספירה – גליציה: כנסת-ישראל הרוסית לפני חמשים שנה במדרגות-ההשכלה. סמולנסקין וברודס הנם סופרי המציאות של היום. מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית. האבות קולטים באקראי פרוטות מן האויר ומפרנסים את כל בני-המשפחה: את האם, את הבחורים והבחורות. כל המשפחה – האם, הבחורים והבחורות – אינם עוסקים בשום דבר מסויים, והבחורים והבחורות כמעט גם שאינם עושים שום דבר. האם צופיה הליכות-ביתה, ומבָּניה, בעד האוכל הניתן להם, היא דורשׁת רק שיתנהגו בדרך הישרה, שימצאו חן בעיני הריבונו של עולם ובעיני בני העיירה; מן הבחורים – שיהיו יראי-שמים ויראי-בריות ויחבשו את בית-המדרש; מן הבחורות – עוד פחות מזה. חרושת-המעשה בשפל המדרגה, אורתודוכסאליות חיצונית בכל תקפה, שמירת-שבת באפנה היותר פראי, פיאות, שׁטריימלים ובֶקֶשׁות ארוכות, השׁפעת “רביים” על זקנים וצעירים, מסחר-ה“שידוכים” בהתגלותו היותר נאה, ובעגלות-מסילות-הברזל אינך שומע אלא: בת פלוני לפלוני, סכום הנדוניה כך וכך. כל חלומות-הבתולות אינם אפילו גבר, אלא שידוּך. דעת-הבריות, דעת בני-העיירה, מכריעה את הכל. התכונות רפות, קטנוניות, ורדיפה חלשה אחרי הנאת-פרוטה. קוצר-המשיג במידה מבהילה ומקורות-ההשכלה – בושה וגיחוך. באופן היותר מעוּלה: איזו מאמרי-עתונים פופולאריים מעובדים מאנציקלופדיות. האינטליגנציה הכרכית, ה“גבוהה” – התבוללת בפולנים… שתי מלות יפות, הלא? “התבוללות” ו“בפולנים”! הנאציונאליות של מתי מספר ממנה – מקרית, ריקה, חסרה כל יסוד, מרפרפת ממעל, מחַקה. האינטליגנציה הנמוכה – ציונית, כביכול, אבל איש אינו נותן חשבון-נפש לעצמו: ציוניות זו מה היא ומהי דורשת ממנו. לרוב, הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”. ללשון-קודש מתיחסים בכבוד – אבל אוי לו לכבוד זה. פרחי הספרות העברית החדשה מוזרים לגמרי. חוסר-קרקעיות במובן היותר מדוייק של המושג הזה ובכל פינות שאתה פונה.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.