חִרְבֶּת מַה־שְׁמָהּ: אֳנִיּוֹת –
אָבָק בְּמִפְרְצֵי־הַדֶּרֶךְ. יָם־סַרְגָּסוֹ
שֶׁל בָּתִּים־כִּמְרַצֵּי־עָווֹן
וּמִפְרְשֵׂי־זֵיתִים נוֹסְעִים אֶל הַר צִיּוֹן.
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן, הַצּוֹפֶה
קוֹרֵעַ אֶת עֵינָיו לִרְאוֹת יַבֶּשֶׁת
וְלָגֶשֶׁת, לַעֲגֹן סוֹף־סוֹף
לְאֵיזֶה חוֹף, וְלָעֵינַיִם
הַפּוֹרְחוֹת כְּמוֹ צִפֹּרֶן
אֲדֻמָּה, מִן הָאָבָק וְהַחַמָּה,
לָתֵת תְּנוּמָה. כִּי רַק
בָּאֳנִיּוֹת־מֵתִים, בָּן לְבַדָּן, קוֹבְעִים הַסַּפָּנִים
אֶת עֵינֵיהֶם שֶׁאֵין־בָּן־דָּם לָעַד עַל הַתְּרָנִים
וּמְנַוְּטִים מֵעֵבֶר לִכְאֵב וָדַעַת,
אֲבָל גַּם נַוָּטִים שֶׁשְּׂעָרָם כְּמֶלַח־יָם
אִם רַק עוֹדָם, אִם רַק עוֹדָם בָּשָׂר וְדָם, הֲלֹא
תִּהְיֶינָה עֵינֵיהֶם גֻּלּוֹת שֶׁל דָּם
כְּמוֹ בְּרֵכַת־גִבְעוֹן, כְּמוֹ עֵמֶק־אַיָּלוֹן, בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁאֵינָהּ שׁוֹקַעַת.