בְּהִנָּפְלוֹ לַבּוֹר, יָדַע כִּי מֵת. וּבֶאֱמֶת,

אֵין לְצַפּוֹת שֶׁיֶּלֶד חוֹלְמָנִי כָּזֶה

יִחְיֶה אַחֲרֵי נָפְלוּ לִבְאֵר שֶׁאֵין בָּהּ מַיִם.

רַק בַּחֲלוֹמוֹ אָדָם נוֹפֵל לִבְאֵרוֹת, וָקָם.

וּבְהַכָּרָה גְּמוּרָה, בְּלֵב נָקִי מֵרַע, הֵכִין עָצְמוֹ

לָרֶדֶת בִּסְפִינַת הַמָּוֶת, שֶׁתַּפְלִיג עִמּוֹ

עַל־פְּנֵי הַמַּיִם הַשְּׁחֹורִים, הַמַּיִם הַקּוֹשְׁרִים

אֶת תַּחְתִּיּוֹת הַבְּאֵרוֹת אֶל מְקוֹמוֹת אִמּוֹ.

אַךְ בַּמָּקוֹם הַהוּא, בִּמְקוֹם לְהַרְדִּימוֹ

בַּנֵּבֶל הַלָּבָן, אָחֲזָה בְּאֵבָרָיו

אִשָּׁה חַיָּה מְאֹד, בְּיַד תּוֹבַעַת,

וְהַיּוֹסֵף הַזֶּה הַתָּם נִזְקַק לְבוֹר נוֹסָף

וְלַגְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בִּכְדֵי לָדַעַת,

אֵיךְ בֶּאֱמֶת נִרְאֶה אָדָם, שֶׁבָּא בַּחֲלוֹמוֹ הַמָּוֶת.