לִפְעָמִים, כְּשֶׁהָאֲוִיר צָלוּל מְאֹד,
נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי קוֹלֵט קוֹלוֹת:
אִוְשָׁה כָּזֹאת, כְּלַחַשׁ חוׂל
בִדְּרֹךְ עָלָיו כַּף־רֶגֶל יְחֵפָה.
אֲבָנִים קְטַנּוֹת זָעוֹת. סִירוֹת־קוֹצִים
יוֹצְאוֹת לְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ.
אַךְ אֵין לִרְאוֹת דָּבָר, וְהַמִּדְבָּר
בִּלְהָטָיו, הַמִּשְׁעוֹלִים
וְהַשָּׁמַיִם, הָאָבָק בִּמְקוֹמוֹתָיו.
וּבְכָל זֹאת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין,
קוֹרִים דְּבָרִים. צָרִיךְ לְהַאֲמִין.