לוגו
חובתנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דברי ראש הממשלה ד. בן גוריון

בפתיחת הוועידה של הסתדרות הפקידים

ת"א 22.6.49

הקריה. תמוז תש"ט

לוועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת-ישראל, ויורשה לי להקדיש, הערותי המעטות לענף החדש בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בוועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום-העבודה של כל אחד מחבריה, אבל משום-מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום עבודתי אני.

ודאי ידובר פה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו לה אך שני תפקידי-יסוד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני ישראל כוויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי-פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת-החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת-ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ גלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת-ישראל לפעול רק בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקראטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם ושהמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עצמו עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי, ואין המנגנון הממשלתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת-התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן-חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון-החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה, והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – יותר גדולה הנאמנות של פקידיה וגדול האמון והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים. באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפחים צרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגיא לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשימה הגדולה והקשה של קיבוץ-גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת העבודה, מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי-העם, בלי יזמה חלוצית מכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמור בהתישבות, וההתנדבות והיזמה נדרשת לא רק מבני הארץ אלא מכל העם היהודי גם התפוצות. קליטת- העולים ובנין הארץ, העלאת רמת-החיים וקיום בטחון המדינה לא יתכנו בלי התנדבות חלוצית מתמדת ובלי יזמה יוצרת ומעפילה של הנוער בארץ ובגולה, של ההון הפרטי והלאומי, של אנשי הרוח והמעשה, של בוני החקלאות והתעשיה, המסחר והמלאכה, הימאות והתעופה, המדע והטכניקה. רק באלה תקום השליחות של מדינת-ישראל.

ואף-על-פי-כך – לא נגרע מערכו החיוני של החוק ושל המנגנון הממלכתי גם במדינת-ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבש במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשורה ראשונה ע"י עובדיה, והמשימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

היתה לנו פקידות ציבורית בכל ימי הגולה. היו לציבור פרנסים נבחרים ולא נבחרים. היתה להסתדרות הציונית במשך חמישים השנים האחרונות ועוד יש לה גם עכשיו פקידות רבת-פעלים שאין להתביש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. ויש לנו עכשיו ענף חדש ורב-ערך: פקידות מדינת-ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות היהודית בכל מקום ובכל זמן – כושר פעולה, חריצות, נאמנות, – יידרשו כמובן גם מפקידות המדינה, אבל אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת-ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא, אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

עול הבטחון. נדמה כאילו המלחמה היא נחלת-העבר, לאחר שיצאנו ממבחן-דמים ראשון וידינו על העליונה, והממשלה עושה מאמצים להשכין שלום בין מדינת-ישראל ושכניה, והשלום עומד בראש מאוויינו הבינלאומיים. אולם הדבר אינו תלוי ברצוננו אנו, ועוד הרבה שנים תעמוד דאגת הבטחון במרכז מאמצינו.

עול קליטת העליה – אינו פחות ממושך והוא הרבה יותר כבד מעול הבטחון. אנו מצווים על החשת העליה והרחבתה – עד קצה גבול יכלתנו. אנו חייבים גם בקצב מהיר וגם בממדים גדולים, מתוך חרדה כפולה: גם לגורל היהודים בארצות הגולה וגם לגורל מדינת-ישראל. אסור לנו להישאר פה כל כך מעטים. אסור להחמיץ כל אפשרות של חיסול גלויות והעלאתן, כי מי יודע מה ילד יום.

ויש עול שלישי. – גאלנו השנה יותר משלושת רבעים של מערב הארץ. לפי שעה עשינו זאת רק בכוח הצבא – אולם בכוח הצבא אפשר לשחרר ארץ, אי-אפשר לקיימה רק בכוח הצבא. שטחי הגליל, הנגב, מבואות ירושלים ושאר שטחי המדינה לא נקיים בידינו בלי התישבות רבתי – ובקצב הרבה יותר מהיר מאשר הסכנו לו עד עכשיו. עלינו לעבד ולישב עכשיו במשך שנה אחת – מה שעשינו עד עכשיו במשך שבעים שנה. עד קום המדינה גאלנו בערך מיליון וחצי דונם – ברשותנו יש עכשיו למעלה מעשרים מיליון דונם, ולא נוכל לאורך ימים להחזיק שטחים אלה ריקים ושוממים, כאשר עשו זאת הערבים או התורכים והכובשים הזרים האחרים שקדמו להם, כי אנו שבנו לארץ לא ככובשים אלא כבנים-בונים.

שלוש משימות אלה הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרא – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה ובעם, – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה – אולי הגדולה ביותר – בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוונת בראש וראשונה לעושי-דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים, – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה שנקרא בשם מדינת-ישראל מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור, בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבודה של המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. ואני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה, כשאני אומר שאין אנו מספיקים. ועלינו להתעלות מעל עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה והחבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מאכסימאלית של סגולות רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. שומה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה-ההר ולהגיע לפסגה, לשיא, על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי-הרף לבלי-ליאות את כושר-פעולתו, את פריון-עבודתו, את רמת-ידיעתו, את מידת-חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכותה.

אנו עם קטן ודל – עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. נעשה זאת רק אם כל אחד מאתנו יעלה כושר פעולתו עד השיא. לאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא, אינו היום אלא שלב לשיא חדש, יותר גבוה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן עבודה תובעת מעובדיה, אלא שההיסטוריה העברית תובעת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. הדבר שהוטל עלינו לעשות – כמעט שאינו בגדר עשיה, אבל עלינו לעשותו, כי בנפשנו הוא.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – מהאדם החי. עובד המדינה מן ההכרח שייפגש יום יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם המדינה עושה. הוא נפגש אתו עוד בחו“ל – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה האימונים כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא-הגנה-לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת העבודה, במשרדי הבריאות, הרישום, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, או אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם החי הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה – הוא רואה את שליח המדינה ועל פיו הוא שופט. ועובד המדינה לא יצא חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה – ולא יפגוש את האדם החי הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטואיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי שיחו – וגם בחסרונותיו ובליקוייו. מדינת-ישראל נבנית ע”י עם דווי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים, – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, הוא תובע כל מה שמגיע לו ויותר ממה שמגיע לו, הוא סבור שהמדינה היא כל-יכולה ועליה לספק את כל צרכיו, ומיד, מבלי לדעת ומבלי להתענין אם יש בידה האמצעים והיכולת ואם לא. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר. וכך עושה לא אחד אלא רבים, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומייגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש שפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ומצב-רוחו, וגם כשהוא בא בתביעות בלתי-מוצדקות ובלתי-מעשיות, עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת-אדם ואהבת-ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק-אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עויינת וזרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית ולהשריש אותה במולדת. לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחווה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה שעל המדינה לעשות – להזדיין ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה והאהבה רבה, למען הצלת שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, – אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, ז"א העובדים בשדה ובבית-החרושת, במל ובשדה-התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית-ספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי ציבורי או פרטי, עבודת-יד ועבודת-רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת-ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות המאכסימאלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה למדינת-ישראל – וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראויים לשליחות שנפלה בגורלנו.