"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי,

יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ–

אַל תִּירָא, כִּי עִמְּךָ אָנִי,­-

הֵן יֵבשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֳרִים בָּךְ"

(ישעיהו מ"א)

“וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ”.

(ישעיהו ס"ב)

ההיסטוריה מעבטת ארחותיה, ומאורעות ומצבים שליליים יש שהם מולידים תוצאות חיוביות, וכן גם להיפך. וראיה מובהקת יש למצוא בתולדות שיבת-ציון.

איבת מנהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרבה לשיבת-ציון היא עובדה מצערת, שעד היום לא ניתן להתגבר עליה, וגם בעתיד הקרוב לא נראה סיכוי ממשי לתיקונה. רצונה של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי לפני הקמת המדינה ומאמציהם של נציגי ישראל עם התחדשות עצמאותנו לקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם הארצות השכנות עלו עד היום בתוהו.

בקרב האינטליגנציה הערבית היו רק מעטים שרצו ביחסי שלום עם שכניהם היהודים, אבל הדעה המכרעת בקרב המנהיגות הערבית היתה התנגדות ללא פשרה לקיומה של ישראל. סיסמאות השלום של הקומוניסטים הישראליים הן כרגיל סיסמאות-מרמה קומוניסטיות להטעות דעת הקהל בישראל. אין אף קומוניסט ערבי בארצות ערב,–והתנועה הקומוניסטית בכמה מארצות ערב גדולה ורבת-השפעה מזו שבישראל,–שקורא לשלום עם ישראל.

ועד כמה שדבר נראה תמוה-הרי למעשה הביאה התנגדות זו ועד היום ברכה לא מעטה לחיזוק היישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית היתה מנצחת– כשכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה–אילמלא “המאורעות”, בשנות 1921, 1929, 1936. תל-אביב הפכה להיות עיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. נמל תל-אביב הוקם בשנת 1936 אך ורק הודות לשביתת הנמל ביפו שנערכה על-ידי המופתי במטרה להחניק את היישוב באמצעים כלכליים, נוסף על הטירור. כשנפסקה השביתה הכללית הערבית שנמשכה ששה חודשים בשנת 1936–רצו “אנשי המעשה” לחזור לנמל יפו, שלא היה בו אף פועל וספן יהודי אחד, וגם עמדו לבקש מהממשלה המנדטורית שתסלול כביש מתל-אביב לנמל יפו, כדי להקל על השימוש בנמל יפו, ורק “עקשני החזון הבלתי מעשיים” בהנהלת הסוכנות מנעו צעד פטלי זה.

הכח המזויין היהודי הגדול ביותר שאורגן עוד בימי שלטון המנדט–משטרת-היישובים, נוצר בגלל הטירור הערבי בנשות 1939–1936, ואף “התיהדותו” המתגברת של נמל חיפה עוד בתקופת המנדט הוחשה הודות להתנגדות הערבית.

מעשה האיבה החריף ביותר וברוך-התוצאות מאין כמוהו–היתה התקפת שליטי ערב על מדינת-ישראל ביום קומה. אחרי קרבות שנמשכו, בשלוש הפסקות, 61 יום–הכריע צה"ל הצעיר את כל צבאות ערב והרחיב תחומי המדינה.

לפי החלטת עצרת או“ם ביום 29 בנובמבר ניתנו למדינה היהודית 14,920 קילומטר מרובע. ברשותנו יש עכשיו 20,662 קילומטר מרובע. כחמשת אלפים קילומטר (4,912) נכבשו ושוחררו על-ידי צה”ל בפרוזדור ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום-יהודה ובנגב הצפוני. כחמש מאות קילומטר מרובע (467) נוספו לנו בדרכי שלום–בהסכמי שביתת-הנשק עם עבר-הירדן.

אולם לא רק שטח נוסף לנו הודות להתקפה הערבית. יש לקחת בחשבון לא רק גודל השטח, אלא ערכו וטיב מעמדו. ירושלים החדשה והפרוזודור לירושלים, הערים יפו, לוד ורמלה והגליל-המערבי– ערכם אינו רק בגודל שטחם אלא בחשיבותם ההיסטורית וברציפותם הגיאוגרפית. במערבה של ארץ-ישראל נשארו רק 6,940 קילומטר מרובע מחוץ לישראל: רצועת-עזה, ששטחה הוא 258 קילומטר מרובע, והשטח שצורף לעבר-הירדן– 6,682 קילומטר מרובע.

הפלישה הערבית לא השאירה בלבנו רגשות שנאה, והיינו מוכנים לאחר הקרבות לעשות שלום עם שכנינו. אולם שליטי ערב לא השלימו עם קיומה של ישראל, ולאחר שלא יכלו לנו בכוחם הצבאי ניסו למוטט אותנו באמצעים כלכליים וארגנו נגדנו חרם והסגר. אין-ספק, שחרם זה גרם לנו הפסד כלכלי לא קטן, אולם נדמה לי, שהפסדו יצא בשכרו.

ספק אם היינו מיישבים את השממה לאחר מלחמת-הקוממיות, אילו היינו יכולים להשיג תוצרת חקלאית זולה משכנינו. אפשר להגיד, כי במצב של שלום עם שכנינו היינו מרבים לפתח את התעשייה שלנו. אם גם נניח כי שכנינו היו קונים תוצרתנו התעשייתית היקרה,–היינו אז נהפכים לעם עירוני כאשר היינו בגולה, והיינו בונים קרת-חרשת (קרתגה) יהודית, שהית מכזיבה כל תקוות התקומה וסיכוייה.

____

אין להסיק מדברים אלה, כי רצויים לישראל יחסי איבה מצד ארצות ערב. שלום-אמת של קיימה ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות­–הוא הייעוד העליון של מדיניות-החוץ הישראלית, ואין להסיח הדעת ממטרה מדינית עליונה זו, גם כשישראל נאלצת מזמן לזמן לעמוד בשער נגד התקפות מסתננים ופידאיון או גם בקרבות עם צבאות האויבים. אבל יכולתה ואמיתותה של תנועת שחרור לאומית נבחנת בזאת שהיא יודעת להפוך גם מצורה, מכשול ופורענות למקור של התגברות ויצירה ותנופה חלוצית וכיבושים; וזאת אשר עשתה התנועה החלוצית לפני קום המדינה, וכך פעלה ממשלת ישראל לאחר קומה. אולם אין להתעלם מסכנה חבויה, גם אם יודעים להתגבר עליה מזמן לזמן; הנצחון המופלא של צה"ל על צבאות-ערב בשנה הראשונה לקיום המדינה והרחבת גבולותינו–לא סינוורו את עינינו ולא הזיחו דעתנו, וכל הימים ידענו, כי צפוי לנו “סיבוב שני”.

התבוסה הצבאית שנחלו צבאות ערב לקחה לא נעלם לגמרי מעיני שליטי ערב, והמסקנות שהסיקו ממפלתם במלחמת-הקוממיות היו שלוש:–

1. יש לנסות למוטט את ישראל באמצעים כלכליים–בחרם ובהסגר;

2. יש למנוע עלייה והתיישבות חדשה על-ידי ארגון טירור, רציחות וחבלות–על הגבולות ובכל מקום אפשרי; ולסגור השערים בארצות היציאה, עד כמה שיד שליטי ערב מגיעה;

3. יש להתכונן לסיבוב השני בנשר עדיף ובפיקוד אחיד.

ארגון-האומות-המאוחדות המצווה לשמור השלום והבטחון שלחבריו ושל העולם כולו, ולנקוט באמצעים קולקטיביים למניעת איומים לשלום ולדיכוי כל מעשה תוקפנות ופגיעות אחרות בשלום,–לא עשה חובתו כשמדינות-ערב התקיפו את ישראל מיד לאחר היווסדה; הוא גם לא נקף אצבע כל השנים, כששליטי ערב הפרו מגילת או"ם והתחייבויותיהם הבין-לאומית לפי הסכמי שביתת-הנשק וביצעו פעולות איבה מתמידות נגד ישראל.

הסכמי שביתת הנשק שנעשו עם ארבע השכנות הערביות (עם מצרים ביום 24.2.49; עם ירדן ביום 3.4.49; עם לבנון ביום 23.3.49 ועם סוריה ביום 20.7.49) מכוונים כצעד ראשון והכנה לקראת שלום-קבע.

הסעיף הראשון של ארבעת הסכמי שביתת-הנשק מתחיל במלים אלה: “בכוונה לסייע להחזרת שלום של קבע בא”י–נקבעים העקרונות הבאים". ובסעיף ראשון ושני מנוסחים העקרונות לאמור:

"שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזויינים–ביבשה, בים או באויר–נגד האוכלוסייה או הכוחות המזויינים של הצד השני. שום חלק מכוחותיו של כל אחד משני הצדדים ביבשה, בים או באויר, אם צבאיים ואם צבאיים-למחצה, לרבות כוחות בלתי סדירים, לא יעשו מעשי מלחמה או מעשי איבה כלשהם נגד כוחותיו הצבאיים או הצבאיים-למחצה של הצד השני, או נגד האזרחים בשטחה נתון לשליטתו של אותו צד (סעיף א-ב).

לאחר שהסכם זה יעמוד בתוקפו שנה אחת ממועד חתימתו, יוכל כל אחד משני הצדדים לדרוש מהמזכיר-הכללי של אומות-המאוחדות לכנס ועידה של נציגי שני הצדדים על-מנת לשקול מחדש, לתקן או לבטל כל תנאי הסכם זה (פרט לסעיף א' ו-ב'). השתתפות בוועידה זו תהיה חובה על שני הצדדים."

סעיפים אלה כלולים בכל ארבעת ההסכמים. מלבדם יש בכל הסכם סעיפים נוספים, החלים באופן מיוחד על היחסים עם מצרים, או עם ירדן, או עם סוריה, או עם לבנון.

המדינה הראשונה שהפרה הסכם שביתת-הנשק היתה ממלכת ירדן ההאשמית, כפי שהיא מכונה באופן רשמי בהסכם. בהסכם עם מדינה זו הותנה בסעיף 8, כי: –

א. ועדה מיוחדת, מורכבת משני נציגים של כל צד, ושתתמנה על-ידי הממשלות הנוגעות בדבר, תוקם לשם ניסוח התוכניות וההסדרים המסוכמים שתכליתם להרחיב את היקף ההסכם הזה ולשפר את דרכי ביצועו.

ב. הוועדה מיוחדת תאורגן מיד לאחר כניסת הסכם זה לתקפו ותשים את לבה לניסוחם של תוכניות וסדרים מוסכמים לגבי אותם עניינים שכל צד יגיש לה; עניינים אלה יכללו, על כל פנים, את הסעיפים דלקמן שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית:

חופש תנועה בדרכים חיוניות, בכללן דרך בית-לחם ודרך לטרון-ירושלים;

חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר-הצופים וגישה חופשית אליהם והשימוש בבית-הקברות שעל הר-הזיתים;

חידוש עבודתה של תחנת השאיבה בלטרון;

אספקת חשמל לעיר-העתיקה וחידוש התנועה בקו מסילת ברזל לירושלים".

הממשלה הירדנית סירבה לקיים סעיף 8. היא מיאנה להקים הוועדה המיוחדת, ועד היום הזה היא חוסמת גישה חופשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות התרבות בהר-הצופים, מונעת השימוש בבית-הקברות שעל הר-הזיתים, ואינה נותנת לחדש עבודתם הסדירה על בנייני האוניברסיטה שבהר הצופים ועבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, שהרסה בניגוד לתנאי ההפוגה עוד באמצע 1948.

אולם ממשלת ירדן לא היתה יחידה בהפרת הסכמי שביתת הנשק.

הליגה הערבית שהוקמה בהשראה בריטית עוד לפני קום מדינת-ישראל, והכוללת כל הארצות השכנות שהשתתפו בפלישה לישראל ביום יסודה, ארגנה חרם כלכלי נגד ישראל ונגד כל חברה בין-לאומית העומדת בקשרי מסחר וכלכלה עם ישראל. ארצות ערב הצהירו גלויות שמטרתן היא הכחדת ישראל,–והפרו כל השנים עקרונות מגילת ארגון האומות המאוחדות שהן חברות בו, בלי שמוסדות ארגון האו“ם אף ניסו להניען מתעלולים אלה, ועל-ידי כך התעלמו מסודות האו”ם מהתחייבויות המוטלות עליהם לפי מגילת האו"ם.

סעיף ראשון במגילת האו“ם קובע מטרות האו”ם, והן: –

1. “לקיים שלום ובטחון בין-לאומיים ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהרחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי שלום ולפי העקרונות הצדק והמשפט הבין-לאומי, להסדרם או ליישובם של סכסוכים בין-לאומיים או של מצבים העלולים לגרור הפרת השלום”.

2. "לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד בעקרון של זכות שווה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט שאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם.

3. “להגיע לידי שיתוף בין-לאומי בפתרון בעיות בין-לאומיות בתחום הכלכלה, החברה, התרבות ותקנת הבריות”.

סעיף שני של המגילה מחייב את הארגון וחבריו לשקוד על המטרות האמורות בסעיף ראשון ולכוון מעשיהם לפי עקרונות אלה:

"הארגון מושתת על עקרון השוויון הרבוני של כל חבריו–

"כל חברי הארגון יהיו מיישבים את סכסוכיהם בדרכי שלום, ובאופן שהשלום והבטחון הבין-לאומיים והצדק לא יבואו לידי סכנה.

“כל חברי הארגון יהיו נמנעים ביחסיהם הבין-לאומיים מאיום בכוח הזרוע או מהשתמש בו, אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של איזו מדינה ואם בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם המטרות של האומות המאוחדות”.

מכל הארצות השכנות שחתמו על הסכמי שביתת-הנשק עם ישראל ושקיבלו על עצמן כחברות או“ם התחייבויות הכלולות במגילת או”ם–הגדילה לעשות מצרים בהפרת המשפט הבין-לאומי, בסתירת עקרונות האו"ם ובפגיעה בהסכם שביתת הנשק עם ישראל.

אמנת קושטא משנת 1888, שמצרים חתומה עליה, קובעת בסעיף ראשון: " התעלה הימית של סואץ תהיה תמיד חופשית ופתוחה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום, לכל אנית סוחר או מלחמה, ללא הבדל דגל, ועל כך מסכימים הצדיים החותמים לא לגרום לשום פגיעה בשימוש החופשי של התעלה בזמן מלחמה כמו בזמן שלום". סעיף 10 של האמנה מאשר זכותה של מצרים להבטיח הגנת מצרים והשמירה על הסדר הציבורי, אבל סעיף 11 מוסיף מייד כי המאמצים שיינקטו במקרים אלה לא יפריעו לשימוש החופשי של התעלה.

בניגוד משווע לאמנה זו חסמה הממשלה המצרית הדרך לשיט ישראל בתעלה זו. ממשלת ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון. מצרים טענה, שהיא עושה זאת על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל (לפי אמנת קושטא קיים חופש שיט גם בימי מלחמה). מועצת הבטחון בשנת 1951 פסלה טענתה של מצרים, וקבעה שמצב מלחמה אינו מתיישב עם הסכם שביתת הנשק, ואין מצרים רשאית למנוע חופש השיט של ישראל בתעלה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון, אם כי סעיף 25 של מגילת האו“ם קובע באופן מפורש, שחברי או”ם חייבים לקיים החלטותיה של מועצת הבטחון. מוסדות או"ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבין-לאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

ב-13 באוקטובר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה-אחד כל אפליה, גלויה או מוסווית, נגד איזו מדינה שהיא, בתעלת סואץ, אך מייד הכריזה מצרים, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור את התעלה, ושוב לא נעשה דבר על-ידי מוסדות או"ם לתקן המעוות.

בשנת 1950 תפסה מצרים שני איים שוממים, טירן וסנפיר, במיצרי אילת, בקצה הדרומי, מול שרם-אל-שייך, שמעולם לא היו שייכים למצרים. וממשלת מצרים הצהירה באגרת ששלחה לממשלת ארצות-הברית, שכיבוש האיים אינו מכוון בשום-אופן להפריע לשיט במי המיצרים העוברים בין שני האיים ובין חוף מצרים בסיני, והשיט ישאר חופשי בהתאם לנוהג הבין-לאומי ולעקרונות המוכרים של משפט העמים. אולם לאחר השתלטותו של נאצר הושם בשרם-אל-שייך כוח מצרי חזק להפריע השיט הישראלי במיצרים, ולא ארצות-הברית, שקיבלה התחייבות מפורשת בנדון זה מממשלת מצרים, ולא מוסדות או“ם המצווים על שמירת עקרונות או”ם–, לא עשו כלום למנוע הפרת החוק הבין-לאומי ולהבטיח לישראל חופש שיט במיצרי אילת.

כשנתחוללה בשנת 1952 ההפיכה במצרים וקבוצת קצינים בראשותו של מוחמד נאגיב הדיחה את המלך פארוק מכסאו וגרשה אותו ממצרים–עמד ראש ממשלת-ישראל בכנסת (ביום 18.8.52) על השלילה והחיוב, הסיכוי והסיכון שבהפיכות אלה, האופייניות לגבי רוב הארצות במזרח-התיכון, וציין כי "מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח-התיכון, ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח-התיכון נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתרי מלכים והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון. באווירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זאת עלול כל זיק שיתקלח באיזו פינה שהיא, להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה, ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

"ייתכן שבהתפתחות מסוערת זאת יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקידמה. ובמקום שישנן–אנו רואים אותן בעין יפה. הדברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים יש לקדם בברכה, ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זאת, שהוא ורוב חבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, והאחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים לשעבר, פארוק המודח.

"ייתכן שנימוקי התנגדותו של נגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין כל ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי, בין שתי השכנות.

"מדינת-ישראל רוצה לראות מצריים חופשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים,–למרות התנהגותה האווילית של ממשלת פארוק כלפינו,–הוכחנו בכל החודשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

“אולם לא נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על-ידי פארוק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מועדות: לשלום או למלחמה”.

מוחמד נגיב לא האריך לעמוד בראש ההפיכה. קצין צעיר ממנו, גמאל עבד אל נאצר, הדיח אותו והשתלט בעזרת קצינים צעירים השתלטות גמורה על מצרים, ובקונטרס שרודן צעיר זה פרסם בשם “הפילוסופיה של המהפכה” סיפר בגילוי-לב על השאפתנות המתרברבת שלו. הוא קבע לעצמו שלושה יעדים:

1) לשלוט בכל עמי-ערב;

2) לעמוד בראש כל עמי האיסלם;

3) להיות המנהיג של כל יבשת אפריקה.

התיקונים הפנימיים הדרושים לעם המצרי נגוע התחלואה, הנבער מדעת, הירוד במובן החומרי והרוחני כאחד, והמשימות החיוביות שבשמן כאילו נעשתה ההפיכה: הבראת העם, חינוכו, הרמת מצב הפלח, פיתוח הארץ,–נסוגו כנראה לעתיד הרחוק, ובמקומן באו אמביציות פוליטיות חיצוניות. תיקונים קונסטרוקטיביים להעלאת העם דורשים שקידה, התמדה, מאמצים ממושכים, התנגדות לבעלי-האחוזה הגדולים, תביעות מהעם גופא; אולם בטבעה של רודנות שהיא בהולה על נצחונות קלים ומהירים, ולשליטים החדשים של צרים היה נדמה שיותר קל לנחול נצחונות משכרים בשדה מדיניות החוץ, מאשר לתקן המצב האומלל והמביש בפנים.

וכדי לזכות בהגמוניה בקרב עמי ערב הגיעו כנראה רודני מצרים לכלל דעה, שהאמצעי הקל והגדול ביותר הוא פגיעה בישראל, וכנופיות “הפידאיון” שאורגנו תחילה להילחם באנגלים בתעלת-סואץ,–כוונו לאחר יציאת האנגלים ממצרים–לישראל.

המתחילים בפגיעות אלו היו הירדנים. בשנים הראשונות לאחר כריתת הסכמי שביתת-הנשק היו חבורות של מחבלים ורוצחים חוצים הגבול המזרחי של ישראל ומתנקשים בתושבי ישראל שניקרו להם במארב. התנקשויות אלו רבו משנת 1951 ואילך. בשנת 1951 נפצעו ונהרגו 137 אזרחי ישראל על-ידי חבורות רוצחים אלה, ומהם על-ידי כנופיות שבאו ממדינת ירדן בלבד–111. בשנת 1952 עלה מספר הנפגעים ל-162, מהם על-ידי כנופיות ירדן בלבד–114. בשנת 1953 הגיע מספר הנפגעים ל-162, מהם על-ידי כנופיות ירדן בלבד–124. בשנת 1954, כשהתבצר שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, החלה מצרים להתחרות בירדן במעשי רצח אלה, ומספר הנפגעים הגיע עד 180, מהם 117 על-ידי ירדנים, 50 ע"י מצרים. בשנת 1955 עברה “הבכורה” למצרים. מ-256 הנפגעים בישראל על-ידי כנופיות שמעבר לגבול היו רק 37 פרי התנקשותם של יוצאי ירדן, ו-192 מעשי ידי חבורות מצריות שאורגנו על-ידי הרודן המצרי, “הפידאיון”. חבורות פידאיון אלה נשלחו על-ידי הכת הצבאית במצרים גם לירדן ולבנון, לתקוף משם את ישראל, אם כי השלטונות בארצות אלו לא תמיד ראו פעולה מצרית זו בעין יפה.

המצרים נתמחו גם במיקוש דרכי התחבורה של ישראל, ובשנת 1955 בלבד קרו 49 אסונות ממיקושים אלה.

מלחמת גרילה זו לא הסבה אליה דעת הקהל בעולם במידה הראויה מטעם פשוט: הרציחות והמיקושים לא באו בהמון ובבת-אחת; ורצח בודד של אזרח ישראל, שתים או שלוש פעמים בשבוע, לא שימש סנסציה בשביל העתונות העולמית ולא הופיע בכותרות העתונים היומיים.

נציגי מצרים בעצרת או"ם ובמועצת הבטחון (מחמוד פאוזי ביום 16 ביוני 1951, עמד אלחמיד גאליב ביום 16 בדצמבר 1954, עזמי ביי ביום 13 במארס 1955)–הצהירו במפורש, כי מצרים מוסיפה לראות מצב של מלחמה בינה ובין ישראל–למרות ההוראה המפורשת של מועצת הבטחון בשנת 1951, כי אין הסכם שביתת-הנשק מתיישב עם מצב מלחמה.

גם סוריה לא טמנה ידה בצלחת. במאי 1951 עברה יחידה צבאית סורית את הגבול מצפון לכנרת וניסתה לכבוש שטח ישראל בתל-מוטילה, ובקרב שניטש בינה ובין צה"ל נפלו ארבעים חיילים ישראליים. היחידה הסורית סבלה אבידות יותר גדולות והוכרחה לסגת לגבולה. אולם ההתקפות הסוריות לא תמו. מזמן לזמן הותקפו מגבול סוריה העובדים בייבוש החולה ובערוץ הירדן, ונערכו התנקשויות מתוכננות מהקצה הצפוני של ים כנרת על דייגי ישראל בכנרת, אם כי ים זה כולו, לרבות 10 מטרים של החוף המזרחי והצפוני על הגבול הסורי, הוא בתחום ישראל.

ממשלת ישראל גילתה זמן רב אורך-רוח למראה התנקשויות אלה בחיי אזרחיה, ובמידת האפשרות רצתה למנוע התלקחות מסוכנת במזרח-התיכון. אולם התוקפנות המצרים (וגם הסורית) לא רפתה. במחצית השנייה של 1955 ניסתה יחידה מצרית לתפוס שטח ישראל בניצנה, וסוריה, בעלת בריתה של מצרים, ניסתה אף היא לעשות אותה מלאכה בצפון ים-כנרת. ממשלת ישראל נאלצה לנקוט אמצעי התגוננות פעילה והרסה בסיסי המתקיפים בעזה, בחאן יוניס, בצפון כנרת וגרשה בכוח היחידה המצרית מניצנה.

לנוכח החמרת המצב על הגבולות הכריזה הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת השלישית והתייצבה ככנסת ביום 2 בנובמבר 1955 את הדברים הבאים:–

“ממשלת ישראל מוכנה כמקודם לשמור באמונה על הסכמי שביתי-הנשק לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כלשונם וכרוחם. אבל חובה זו מוטלת גם על הצד השני. הסכם שיופר על-ידי הצד השני לא יחייב גם אותנו. אם קוי שביתת הנשק ייפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים–לא ייסגרו עוד בפני מתגוננים ועומדים בשער. אם זכותנו תיפגע על-ידי מעשי-אלימות ביבשה או במים–נשמור על חופש פעולתנו להגן על זכותנו באופן היעיל ביותר”.

ראש משקיפי או"ם, גנרל ברנס, הוזמן בחמשה בדצמבר 1955 לראש-הממשלה ונדרש לברר עם שליטי מצרים:

א) אם הם נכונים לתת פקודה על הפסקת אש מוחלטת, כאשר עשינו אנחנו;

ב) אם הם מוכנים לקיים במלואו חוזה שביתת-הנשק, על כל סעיפיו, כאשר אנו מתחייבים לעשות;

ג) אם הם מקבלים הצעות המזכיר-הכללי של או"ם, אשר הוגשו לנו ולהם בשניים בנובמבר על שמירת הסכמי שביתת הנשק.

הגנרל ברנס נסע למצרים, ובאחד-עשר בדצמבר חזר והודיע לראש ממשלת-ישראל, כי המצרים לא נתנו לו התחייבות על הפסקת אש, לא הבטיחו לקיים הסכם שביתת-הנשק ולא קיבלו על עצמם לבצע הצעות המזכיר- הכללי של או"ם.

ממשלת ישראל החליטה לנקוט באמצעים מרתיעים, למען הגנת חיי אזרחי ישראל והבטחת גבולות ישראל. מכלל אמצעים אלה הוצא כל מעשה העלול לפגוע באזרחים מעבר לגבול. ישראל סירבה להיגרר אחרי מעשים פרובוקציוניים של שכניה, ולפגוע בחיי אזרחים שלווים בארצות השכנות. בכל מקרה של פגיעה בשלום אזרחי ישראל או בגבולותינו פנתה תחילה למשקיפי או"ם, שינסו לתקן המעוות, וכשלא הצליחו הללו בכך,–אם מחוסר רצון או מחוסר אונים–הופעלו כוחות הבטחון הישראליים נגד קיני התוקפנים שמעבר לגבול–מתוך הוראה חמורה שלא לפגוע באזרחים.

התגוננות פעילה זו חיזקה הבטחון של יישובי הספר,–אולם לא פתרה בעית הבטחון ביסודה. ובעיה זו הוחמרה מאין כמוה לאחר “העיסקה” הצ’כית-המצרית במחצית השנייה של 1955, שסיפקה שפע עצום של נשק חדיש ומעולה בשביל חילות האויר והיבשה והים של הרודן המצרי. בבת-אחת נתערער מאזן הכוחות בין ישראל ובין שכנותיה באופן חמור לרעת ישראל.

כשהתכנסו הנציגים הראשיים של ארבע המעצמות הגדולות: ארה“ב, ברה”מ, צרפת ובריטניה, בסוף חודש אוקטובר 1955 בז’ניבה, נפגש ראש-הממשלה ושר-החוץ דאז, מ. שרת, עם ארבעת נציגי המעצמות, ובתוכם עם שר החוץ הסובייטי מר מולוטוב. הוא עמד בשיחה עם מר מולטוב על האחריות הכבדה שלקחה על עצמה ברית-המועצות בהפרת שיווי המשקל הצבאי בין מצרים וישראל על-ידי העיסקה הצ’כית, שבלי ספק לא נעשתה בלי הסכמת מוסקבה, ועל הסתירה המשוועת שבין הפגת המתיחות הבין-לאומית שבה דוגלת ברית-המועצות בזירה הבין-לאומית ובין שפע הנשק התוקפני שניתן לממשלה המצרית, המקיימת, בניגוד להוראות מועצות הבטחון ומתוך הפרת עקרונות או"ם,–מצב מלחמה נגד ישראל. ברית-המועצות אינה יכולה שלא לדעת, כי ממשלה, המכריזה בגלוי על מצב מלחמה בינה ובין שכנתה, רוכשת נשק לשם אותה המלחמה. שר-החוץ הסובייטי הקשיב לדברי נציג ישראל, אבל לא נתן כל תשובה מתקבלת על הדעת.

ראש-הממשלה הבריטית דאז, סיר אנטוני אידן, נשא ביום 9 בנובמבר 1955 נאום בגילדהול, שעורר דאגה רבה בישראל. ראש-הממשלה הבריטי קבל על הממשלה הסובייטית בגלל “העיסקה” הצ’כית העשויה “להזריק אלמנט חדש של סכנה במזרח-התיכון ולשלוח נשק מלחמתי, טאנקים, מטוסים ואפילו צוללות לצד אחד בלבד”, והוא טען, כי “אי-אפשר ליישב פעולה סובייטית זו עם הצהרות השלום והרצון לחסל המלחמה קרה ברוח החדשה של ז’ניבה”, וקבע כי זוהי “יומרה פנטאסטית להגדיר אקט פוליטי מכוון זה כעיסקה מסחרית תמימה”, אולם באותו זמן לימד סיר אנטוני אידן זכות על מצרים וטען, כי האחריות מוטלת בעיקר על המספקים נשק ולא על המקבלים, כאילו רוכשי הנשק קנו אותו לנוי בלבד. ואם כי ראש ממשלת בריטניה התאונן על ברית-המועצות שהיא מספקת נשק “לצד אחד בלבד”–לא היה אף רמז קל בדבריו שבריטניה תשנה דרכה עד כה לספק נשק לצד אחד בלבד.

סיר אנטוני אידן הביע דאגה מהגברת המתיחות במזרח-התיכון, ובייחוד מזו שבין מצרים וישראל, וקבע כי “האיבה בין ישראל ושכנותיה הערביות היא ללא השלמה, והזמן במקרה זה לא הופיע כנושא מרפא”. הוא לא ראה צורך לציין, כי ישראל שהיתה הנתקפת בשנת 1948 ולא נטרה איבה לשכנותיה אחרי תום הקרבות והושיטה יד לשלום, אולם הוסיף כי על ישראל לוותר על חלק משטחה למען פשרה, כי מדינות ערב אדוקות, לדבריו,בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, והוא קבע כי “אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות האומות-המאוחדות”, אולם היות וישראל אדוקה, לפי דבריו, בגבולות של הסכמי שביתת-הנשק משנת 1949- יש לפשר בין שני הגבולות, לקצץ משטח ישראל “המיותר” ולמסור אות ולמדינות שכנות.

כשראש הממשלה נשאל בכנסת על-ידי חבר-הכנסת אזניה אם נאומו של אידן הגיע לתשומת לב ראש-הממשלה, ואם הממשלה מוכנה לקבל תיווכה של הממשלה הבריטית על פי התנאים שקבע סיר אנטוני אידן בנאומו ביום 9 בנובמבר, ואם אין ראש הממשלה סבור כי נאום זה עלול לעורר את תוקפנות הערבים, וכי על ממשלת ישראל להבהיר לעולם את עמדתה הברורה והמוסמכת,–ענה ראש הממשלה בכנסת ביום 15 בנובמבר 1955 כי "ההגדרה שנתן סיר אנטוני אידן “עיסקה מסחרית תמימה” אפשר ליחס יתר תוקף ואמת לפשרה “תמימה” זו עצמה שמציע סיר אנטוני. ראש הממשלה הבריטית מתעלם בהצעתו המפשרת כביכול, משורה של עובדות יסוד, היסטוריות ומדיניות,אשר אין להעלות כלל על הדעת שלא היו ידועות לו, לאיש שעמד בראש משרד החוץ הבריטי במשך הרבה שנים:–

א) ההיסטוריה אינה מתחילה בעצרת האומות המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947. העם העברי יזכור לעולם, ויזכיר בהוקרה ובתודה, שעוד שלושים שנה לפני עצרת או“ם הנזכרת לעיל, הכירה הממשלה הבריטית, בהנהגתם של ללויד ג’ורג' ובלפור ובהשתתפותו הפעילה של נשיא ארה”ב וודרו וילסון, בקשר ההיסטורי של העם העברי לארץ-ישראל, וקשר זה לא נולד בעקב ההכרה, אלא להיפך; הקשר היה קיים כל הדורות, ואנו יושבים בארצנו בזכות ולא בחסד, ומדינת-ישראל היתה קיימת בארץ זו בתקופה כשההיסטוריה האנושית לא ידעה כלל על מציאותה של אמריקה ועל קיומה של בריטניה, וירושלים היתה בירת ישראל, כשלא היה סימן בעולם ללונדון, מוסקבה ופאריס.

ב) הממשלה הבריטית היתה היחידה בין ממשלות לא-ערביות שהכריזה בהצהרת האו“ם עוד ביום 26 בספטמבר 1947, שלא תבצע החלטות או”ם בשאלת ארץ-ישראל. והיא קיימה הכרזה זו, ועל-ידי כך עוררה, במישרין או בעקיפין, התנגדות מדינות ערב להחלטות האו“ם בנשק ביד. היא סירבה למסור לוועדת האומות המאוחדות הנהלת ענייני א”י בשעת המעבר, והפקירה את הארץ לתוהו ובוהו; ורק כינון ממשלת ישראל ביום 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני עזיבת הבריטים, הציל את היישוב מכליון ואת הארץ כולה מחורבן.

ג) מדינות-ערב–מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, עבר-הירדן וסעודיה,–שסיר אנטוני אידן מעיד על אדיקותן בהחלטות או“ם מיום 29 בנובמבר 1947, לא הסתפקו בהכרזות פומביות על שלילתן והתנגדותן לאותן ההחלטות, אלא פלשו עם צבאותיהן לארץ, מייד לאחר יציאת הממשלה המנדטורית, ויצאו למלחמת השמד על מדינת ישראל, שעל הקמתה מחדש, החליטו יותר משני-שלישים של חברי או”ם. בריטניה ושאר מדינות של או"ם לא נקפו אצבע להציל המדינה הצעירה ועמה הקטן (שמנה אז רק 650,000 איש), ולא עוד אלא שקצינים בריטיים, שעמדו בראש הלגיון הערבי, ונשק בריטי במצרים, בעיראק ובשאר מדינות ערב,–מילאו תפקיד ניכר ועיקרי בהפגזת ירושלים, והיו מחריבים אותה, אילמלא הגבורה העילאית של תושבי ירושלים היהודית ומסירות נפשם של בנינו ובנותינו שהדפו בהצלחה, אם כי לא בלי קרבנות שאין להם תגמול, התקפות הפולשים.

“פלישת צבאות ערב עשתה לאל כל החלטות או”ם בענין ארץ-ישראל, ולא יקומו לתחייה כשם שלא יוחזרו לחיים אלפי המתגוננים היהודים שמסרו נפשם על הצלת עמם וחירותם המחודשת.

ד) עצרת או“ם לא החליטה אף פעם לעשות מה שסיר אנטוני אידן הציע בנאומו–להגדיל שטחן של הארצות השכנות (מצרים, עבר-הירדן, סוריה, לבנון) על חשבון ארץ-ישראל. זוהי הצעה פנטאסטית שלא עלתה על-דעת שום איש בעצרת או”ם. לפי החלטת או“ם אין לתת לארצות השכנות אף אמה אחת של אדמת א”י, ותוכן הצעתו של סיר אנטוני אידן הוא למעשה ריסוק מדינת ישראל ומתן פרס לתוקפנים הערבים בשנת 1948.

"המדינה היחידה במזרח-התיכון הזכאית לגמול על ההתקפה הפושעת של מדינות-ערב בשנת 1948–היא מדינת-ישראל. היא הותקפה על-ידי שכניה. מצרים, עבר-הירדן, עיראק, סוריה, לבנון וסעודיה –היו התוקפות, ומדינות אלו עדיין ממשיכות במלחמתן נגד ישראל באמצעים אחרים,–בחרם, בהסגר, ובגיוס חבורות מחבלים ומרצחים הנשלחות מזמן לזמן לתחומי ישראל. עובדה זו של התקפה על ישראל מצד מדינות ערב, היא עדיין שמורה בזכרון דורנו בכל ארצות העולם.

“הדבר העומד בניגוד להחלטות או”ם הוא מציאות צבא מצרי ברצועת עזה. הדבר השני העומד בניגוד להחלטות או“ם הוא סיפוח חלק ניכר של מערב א”י על-ידי ממשלת עבר-הירדן:– ירושלים העתיקה, חברון, שכם, ועוד; והממשלה הבריטית, ונדמה לי רק היא, הכירה בסיפוח זה באפריל 1950 מתוך התעלמות גמורה מהחלטות או“ם. אם סיר אנטוני אידן אינו רואה את הסכמי שביתת-הנשק משנת 1949 כמחייבים את כל הצדדים, ואם נכונים דבריו כי אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות או”ם–על מצרים לזוז מייד מרצועת עזה, ועל עבר-הירדן לפנות כל מערב א"י.

"בהציגי את הממשלה החדשה של ממשלת ישראל ביום 2 בנובמבר לפני כשבועיים הודעתי כי אין אנו חומדים אף שעל של אדמה זרה. אפס לא ניתן, כל עוד אנו חיים, לגזול מאתנו אף שעל אחד של אדמתנו!

"זוהי מדיניותה השקולה והנחרצת של ממשלת ישראל, ומפני כך אין אנו רואים בהצעתו של סיר אנטוני אידן דרך ליישוב הסכסוך במזרח-התיכון, אלא גורם להחרפתו.

“הצעתי לפגישה בלתי אמצעית עם כל אחד משליטי ערב לשם הסדר כללי בלי תנאים מוקדמים, אשר הכרזתי לפני שבועיים בכנסת, במקומה עומדת. יש מקום לתיקוני גובלות מקומיים הרצויים ומועילים לשני הצדדים, מתוך הסכם הדדי, אבל הצעתו של ראש ממשלת בריטניה על הצרת גבולות ישראל, פירושה מתן פרס לתוקפנים, וממשלת ישראל לא תנהל שום מו”מ על בסיס זה".

נאומו של אידן בוודאי לא סייע להפגת המתיחות שנתגברה אחרי העיסקה הצ’כית. התכונה המצרית נגד ישראל גם לא נעשתה בהסתר. שליטי מצרים מצדם לא העלימו כלל מזימותיהם התוקפניות. בארבעה ביוני 1955 הכריז רדיו קהיר, הכפוף כמובן לגמרי לפקודת הרודן הצבאי, כי “המהפכה המצרית נולדה על אדמת פלסטין. מצרים מוכשרה להיכנס למערכה בהתאם לרצון הערבים ולמלא את המשימה עד הסוף ולהביס את האויב. מצרים הקימה צבא חזק שמאחוריו עומדים 22 מיליון אזרחים להחזרת פלסטין, לעקירתה מן השורש של הציונות הנפשעת. בסיבוב השני יוכלו הערבים לנקום את כבודם, להחזיר את ארצם ולטהר את פלסטין”.

בשבעה ביוני 1955 הכריז אותו רדיו בקהיר, כי “האחראים במדינות ערב חייבים לדעת, שאם לא ילחמו בישראל–ישראל תילחם בהם. אם לא ישימו קץ לישראל, תשים ישראל קץ להם. לא נוכל שלא להיות במצב מלחמה נגד ישראל, ודבר זה מחייב אותנו לגייס כל אפשרויות הערבים לחיסולה הסופי”.

ב-16 באוקטובר 1955 הודיע נאצר בעצמו לעורך “ניו-יורק פוסט”, בסגנון הידוע לנו מימי היטלר, כי “אינו לוחם בישראל בלבד, אלא גם ביהדות הבין-לאומית ובהון היהודי”. עבד אללה טעימה, מזכיר “ארגון השחרור” במצרים,– הארגון שהוקם על-ידי נאצר כמפלגת שלטון במקרה ותהיינה בחירות במצרים,– הודיע למשלחת של מורי אל-אזהר בקהיר את הדברים האלה: “אנו נמצאים כיום בסכסוך צבאי עם אויב. האויב הוא ישראל והציונות; זהו האויב הראשון שיש לחסלו”.

אפשר היה להתייחס לדברי רהב ואיום אלה בביטול של לגלוג, אולם שפע הנשק הסובייטי שזרם למצרים היקנה לאיומים אלה משמעות ממשית ומסוכנת. המצרים קיבלו מהסובייטים מטוסי-קרב ומפציצים של סילון, טנקים ותותחים בכמות ובאיכות שעלו לאין שיעור על אלה שהיו אז לישראל. ברור שנשק זה לא נמסר למצרים לשם נוי או לשם הטבת מצבם הירוד של המוני העם המצרי, אלא למטרה צבאית ברורה, ששליט מצרים לא ראה כל צורך להעלים אותה מדעת הקהל בארצו ובעולם: מלחמה בישראל.

כל השנים, לאחר תום הקרבות של מלחמת הקוממיות ב-7 באוקטובר 1949, היו לצבאות ערב כולם, ואף למצרים בלבדה, יתרון כמותי רב לעומת ישראל בכל החיילות שלה–גם ביבשה, גם באויר וגם בים, נוסף על יתרונם הכמותי העצום בכוח אדם. במספר התותחים, הטנקים, המטוסים וכלי השיט לא השתווינו אף פעם אל שכנינו, לא אל כולם יחד ואף לא אל מצרים לבדה. אולם מחוץ לזיון הימי, שבו היתה למצרים גם עליונות איכותית, לא נפל הזיון שלנו באיכותו עד אמצע שנת 1955 מהזיון של ארצות ערב, ויכולנו לסמוך בלב שקט על היתרון הרוחני והמוסרי של האדם הלוחם הישראלי, אם כי בכמות היה קטן פי כמה מזה של שכנינו.

צבא הגנה לישראל היה גם הצבא המעולה ביותר מבחינת ארגונו, אימונו, מסירותו ושאר-רוחו בכל ארצות המזרח-התיכון. רוחו של הצבא הוא נכס יקר לאין ערוך, ומבחינה זו יעברו עוד הרבה שנים שצבאות שכנינו ישוו לצבא-הגנה-לישראל. אולם גם הצבא הטוב ביותר אינו יכול להילחם ולהתגונן בידים ריקות. והנשק בימינו הולך ומשתכלל משנה לשנה; נוצר נשק חדש שלא היה קיים כלל לפני שנים מועטות. ההתקדמות המהירה חלה על כל סוגי הנשק הקל והכבד,– ויותר מכל על מטוסי הקרב והמפציצים והקליעים המודרכים, בלי לדבר על נשק אטומי, שנמצא רק בידי המעצמות האדירות ביותר בעולם. התקדמות מתמדת זו מַקנה לציוד הצבאי ערך קובע ומכריע, שלא היה לו אף פעם בכל המלחמות שקדמו לימינו אלה.

ואין לשכוח אף לרגע שבעית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעית גבולות, ריבונות–אלא בעית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. שליש היהדות בגולה הנמצא בגוש הסובייטי כלוא, משותק ומנותק בעל-כורחו מהעם היהודי בשאר חלקי תבל ונידון על-ידי המשטר הקומוניסטי להתבוללות מאונס, ותקוותו היחידה היא עלייה לישראל ביום מן הימים. כעשרה אחוזים מיהדות הגולה חיים בארצות ערב–בתוך דכאון חומרי, מדיני ורוחני. למעלה מששת המיליונים של יהודים החיים בארצות הרווחה והחופש,–הכרתם היהודית ותוכן חייהם היהודיים ניזונים בעיקר ממדינת-ישראל, יצירתה והשראתה. ואין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מַתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעית קיום היהדות כולה.

---

וכשם שבעית הבטחון של ישראל שונה מזו של ארצות אחרות, כן אמצעי הבטחון שלנו היקפם רב מזה שבכל מדינה אחרת ואינו תלוי בצבאו בלבד.

בטחון ישראל לא ייתכן בלי עלייה. במצרים בלבד יש למעלה מעשרים ושלושה מיליון תושבים. בישראל רק כשני מיליונים. העלייה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות וייעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל,– אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה. ועליה אינה אך ורק הסעת יהודים מצפון-אפריקה או מארץ אחרת לחופי ישראל ונמליה, אלא השרשת העולים בעבודה, בקרקע המולדת, במשק העצמאי, בלשון העברית, בערכי האומה ומורשתה הרוחנית, באחריות ממלכתית, בערבות ובאחווה יהודית כללית, בהרגשת גאון ובטחון לאומי, ברצון וביכולת להיות בונה מולדת, מגינה ומעצב דמותה.

בטחון פירושו התיישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום; פיזור האוכלוסין והקמת תעשייות בכל רחבי הארץ. פיתוח החקלאות בכל השטחים הניתנים לכך, ובניין משק מתרחב שיפרנס את העם וישחררו מכל תלות ועזרה חומרית חיצונית–הם צו קיומנו. הגליל העליון ומרחבי הדרום והנגב הם מקומות התורפה של המדינה, ושום כוח צבאי לא יקיים אותם בידינו, אם לא ניישבם בהקדם ככל האפשר ובצפיפות המקסימלית.

בטחון–זהו כיבוש הים והאויר והיותנו למעצמה ימית חשובה. בהיסטוריה הקדומה, בימי-הביניים וגם בתקופה המודרנית, ראינו כיצד עמים קטנים השוכנים לחוף ימים נהפכו על-ידי פיתוח השיט והדיג למעצמות ימיות גדולות; הדוגמא ההיסטורית הראשונה ניתנה על-ידי בני ארצנו ודוברי עברית כמונו–תושבי צור וצידון.

יחזקאל הנביא השאיר לנו תאור עשיר-צבעים ורב-רושם מגדלותה ועצמתה של צור “היֹשֶבת על מבואת ים רכלת העמים אל איים רבים” (יחזקאל כ"ז).

ההתישבות אינה צמודה ליבשה. יש גם התיישבות ימית. ויתרונה הגדול הוא, שאין כל שטח וגבול מצמצם ומגביל אותה. כל יַמֵי העולם, הקרובים והרחוקים, פתוחים לפניה. הפניית חלק גדול של הנוער בערי החוף–נהריה, עכו חיפה, יפו, אשדוד, אשקלון ואילת,–לדיג ימי ולספנות הוא צורך לאומי, מדיני, כלכלי ובטחוני ממדרגה ראשונה. אנו נצורים לאורך כל גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, מי יודע אם מצור זה יוסר בקרוב. פרט לאויר, הדרך היחידה הפתוחה לפנינו לעולם הרחב היא דרך הים, ולאשרנו נתברכנו בשני ימים–בים התיכון ובים-סוף, הראשון מחבר אותנו עם אירופה, אפריקה הצפונית והמערבית ואמריקה, והשני עם אסיה ואפריקה המזרחית ואוסטרליה. כוחנו בים עשוי להיות מכריע ביום-פקודה.

בטחון– זוהי עצמאות כלכלית. מדינה קטנה וצעירה הקולטת עלייה רבתי והעמוסה עול בטחון כבד מן ההכרח שתיזקק לזמן לא מועט לעזרה חיצונית; אבל כמו בשטחים אחרים אנו מצווים על מאמצים בלתי רגילים להחיש התעצמותנו הכלכלית – על-ידי הגברת פריון עבודתנו, ייעול משקנו, ריבוי גדל והולך של יצואנו, טיפוח התיירות, ובראש וראשונה על-ידי העברת העולים והדור הצעיר הגדל בארץ לעבודה יצרנית יעילה בעזרת חינוך משוכלל ומסועף.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה בכל מקצועות הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה והטכנולוגיה. טיפוח המדע בישראל אינו מותר רוחני או צורך של מועטים, אלא תנאי חיוני לבניין משקנו, להגברת עצמאותנו, להעלאת תרבותנו והוויתנו הרוחני ולחיסון בטחוננו.

אף פעם לא נגיע לעליונות כמותית לא בכוח אדם, לא בציוד ולא באמצעים חומריים. אבל ניתנה לנו עליונות רוחנית, ועלינו להעלותה עד שיא יכולתנו האינטלקטואלית והמוסרית, כי יש לאל ידנו להימנות עם עמי התרבות הראשונים בעולם. גם מעמדנו הבין-לאומי, גם דמותנו הלאומית, גם כושר משיכת עולים מארצות הרווחה והחופש, גם אפשרויות פיתוח משקנו בכפר ובעיר, ביבשה ובים, גם עוצם בטחוננו ייקבעו במידה רבה, ואולי מכרעת, על-ידי יכולתנו ועליונותנו המדעית והטכנולוגית. המדע בימינו הוא מפתח לא רק להשכלה, אלא גם לכלכלה מפותחת, גם לבריאות הגוף והרוח וגם לחוסן צבאי. הצעירים המוכשרים שלנו הפונים ללימוד משפטים, במקום לימוד טבע וטכנולוגיה מבזבזים רכוש אנושי של העם שאין ערוך לו.

בטחון–זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער בחקלאות, במלאכה, בחרושת, בבניין ובספנות, שתסגל אותם לעבוד בחריצות וביעילות ולהוציא מתחת ידם תוצרת מעולה בטיבה המוכשרה לעמוד בהתחרות בשווקים הבין-לאומיים.

ולבסוף–בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתיישבות, בבטחון, במיזוג-גלויות. כל מפעלנו בארץ לא היה קם אילמלא תכונה מופלאה זו של העפלה והתנדבות חלוצית שנתגלתה בשלושת הדורות האחרונים לפני הקמת המדינה, במלחמת-הקוממיות ולאחריה, ביישוב הגבולות, במפעלי נח“ל, בהליכת נוער המושבים לישובי העולים, במבצעי הגבורה של צה”ל. משימת דורנו בבטחון, בהפרחת השממה, בקליטת-עולים ומיזוגם, בהעלאת האדם בישראל, בביצור עצמאותנו הכלכלית והמדינית לא תבוצע בכוח הכפייה הממלכתית וגזירת החוק, אלא מתוך התנדבות חלוצית ושיתוף פעולה נאמן בין מוסדות המדינה ובין כל חוגי העם החרדים לעתיד המדינה ועם ישראל בארץ ובעולם.

אולם לא ייתכן בטחון המדינה בלי צה"ל. ולמען יעשה מלאכתו בהצלחה יש לתת בידו הכלים הדרושים, המעולים והמשובחים, המשתכללים משנה לשנה. כשם שלא נוכל להשתוות בכמות כוח-האדם אל שכנינו, לא נוכל מטעמים כלכליים ומדיניים להשתוות בכמות זיון הצבאות, כי בפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי-המלאכה מידה רבה חינם אין-כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכות. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא יותר גדול שיש בידו ציוד יותר רב, אבל רק בתנאי אם יימצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

––––––

“העיסקה הצ’כית-מצרית” שינתה בבת-אחת והחמירה מצבה הבטחוני של ישראל. המאזן השלילי של ציוד צבאנו מבחינת הכמות, שהיה קיים כל השנים לאחר מלחמת הקוממיות, נהפך במידה מסוכנת למאזן שלילי גם מבחינת האיכות.

הצהרות שלוש המעצמות (ארה"ב, בריטניה וצרפת) שניתנה בשנת 1950 על שמירת מאזן הכוחות בין ישראל וארצות-ערב נתגלתה כפיסת-נייר ריקה מתוכן. רדיו קהיר יכול היה להתפאר בסוף 1955, כי “יומה של השמדת ישראל הולך ומתקרב. כך החלטנו וזוהי אמונתנו. לא יקום שלום בגבולות, כי אנו דורשים נקם, ונקם פירושו–מוות לישראל”. שר-החוץ המצרי ניסה להסביר לדעת הקהל האמריקנית, כי הכרזת הרדיו בקהיר אינה הכרזה רשמית, אבל שכח כנראה, כי במצרים רודה כת צבאית, והרדיו במצרים אינו מכריז דבר בלי דעת השלטון ורצונו.

ואף-על-פי-כן סירבה בריטניה למכור נשק לישראל, אם כי הוסיפה לשלוח נשק לירדן ועיראק; וגם ארצות-הברית שסייעה כל השנים לישראל סיוע חמרי רב, עמדה בעקשנות על סירובה מיום קום המדינה לספק נשק לישראל, אם כי הכירה בסכנה המרחפת על ישראל ממצרים. במקום מתן נשק אמריקני או מכירתו לישראל הסכימה מחלקתה מדינה האמריקנית לייעץ לקנדה ולצרפת למכור מספר קטן של מטוסי סילון לישראל. קנדה היססה זמן רב לקבל עצתה של אמריקה, אם מפני שראתה עלבון לעצמה כי ארצות-הברית המסרבת בעצמה להמציא נשק לישראל (אם כי היא מוסיפה לשלוח נשק לעיראק ולסעודיה) מייעצת לה לעשות זאת, ואם מנימוקים אחרים. ממשלת אדגר פור בצרפת היתה הראשונה שהחליטה על מכירת 24 מטוסי סילון (מדגם מיסטר) לישראל. הממשלה הבריטית מכרה טנקים כבדים לרודן המצרי, אולם סירבה למכור אותם גם לישראל, על אף היותה שותפה להצהרה המשולשת משנת 1950 על מאזן הכוחות במזרח-התיכון.

בינתיים נמשך זרם הנשק הסובייטי למצרים. ידענו שלא נקבל ולא במהרה יצליח הצבא המצרי להשתלט על נשק חדיש ומשוכלל זה, אבל בלי שנצליח גם אנו להצטייד בנשק חדיש בעוד זמן–תלך הסכנה ותגדל,– כי נוסף לנשק הצ’כי הגיעו גם מאמנים בסובייטים למצרים וקצינים מצרים נשלחו לארצות הגוש הסובייטי להתאמן בכלים החדשים.

החרפת המתיחות במזרח-התיכון הניעה את המזכיר-הכללי של או"ם לבוא בסוף ינואר 1956 לקהיר ולירושלים. המזכיר-כללי ניסה להשיג מרודן מצרים התחייבות מחודשת לקיום הסכם שביתי-הנשק והפסקת האש – אולם גמאל עבד-אל-נאצר נמנע מתת לו ההבטחה המבוקשת, והסתננויות מחבלים ורוצחים מרצועת עזה נמשכו, ובחודשי פברואר ומארס 1956 היו לנו 38 נפגעים על-ידי פידאיון שבאו משטח הכיבוש המצרי. באפריל 1956 גברה המלחמה הזעירה מצד מצרים, ומאות פידאיון חדרו לגבולותינו והגיעו עד סביבות תל-אביב ורצחו ילדים בבית-הכנסת בשפריר.

דעת הקהל החופשית בעולם נתעוררה ועמדה על חומרת המצב, ובתשעה באפריל פרסם הבית-הלבן הצהרה בשם הנשיא ושר המדינה “שהם רואים המצב במזרח-התיכון במלוא רצינותו, וכי ארצות-הברית תשמור על התחייבותה להתנגד לכל התקפה באיזור, בהתאם לאחריותה לפי מגילת האו”ם ובגדר מעמדה הקונסטיטוציוני. היא גם תסייע ותעזור לכל אומה העלולה להיות קרבן להתקפה".

אולם ממשלת ישראל אסור היה לה לשכוח כי מגילת האו“ם היתה קיימת גם בחמשה-עשר במאי 1948, ואף חברה אחת של או”ם, אך לא ארצות-הברית וברית-המועצות, שהצביעו בעצרת בעד הקמת המדינה היהודית, לא באו לעזרת ישראל הנתקפת, וממשלת ישראל ראתה מפני-כך המשימה המרכזית והחיונית באותה שעה בהשגת נשק מגן לישראל שלא יפול באיכותו מנשק ההתקפה שהוסיף לזרום למצרים.

מאמצים אלה שלא פסקו מראשית העיסקה הצ’כית-המצרית הצליחו סוף סוף בראשית המחצית השניה של 1956, בימי ממשלתו של המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי גי-מולה ושר הבטחון של ומהמפלגה הרדיקלית בורג’ס-מונורי.

נפתח פתח רחב לרכישת נשק חדיש ומעולה–מטוסים, טנקים, תותחים ועוד, אם כי בתנאים בלתי רגילים, כאילו בתנאי-מחתרת. אניות-הנשק היו מגיעות בחשכת-לילה ל“אי שם” על חוף ים-התיכון שלנו ונפרקו בזריזות מאומצת על-ידי נאמני צה“ל במשך שעה קלה; האניות חזרו מיד עם חשכה לארץ מוצאן, והנשק היה מוסע מיד, בלי כל דחייה, למחוז חפצו במחנות צה”ל, בלי שאיש בארץ או בעולם הרחב, פרט לקצינים והמלחים הצרפתיים, שהביאו הנשק, והקצינים והחיילים הישראליים שקיבלו אותו, ידעו על המעשה הזה, עד שכל הנשק המוזמן הגיע לתעודתו, ובחמשה עשר באוקטובר 1956 יכול היה ראש-הממשלה ושר הבטחון למסור על מבצע חשאי וגואל זה לכנסת, ו“בדברי הכנסת” נתפרסם שירו של נתן א. על עלילה זו, שפירסומו נאסר חודשים אחרים (המשורר היה נוכח באחד הלילות בבוא אניית הנשק ופריקתה).

"עוֹד יְסֻפַּר לַחֲרָדָה וּלְפֶלֶא אֵיךְ נִצְּבוּ תּוֹלְדוֹת הָעָם בֵּין יָם אֵילַת וְיָם תִּיכוֹן

עַל כִּבְרַת-אֶרֶץ רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ עַל צוּק יִשְׂרְאֵלִי בְּיָם עֲרָב,

וּקְהַל אוֹיְבִים אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הֻכָּה וְשָׁב לִמְאוּרָתוֹ עֲלֵי גָחוֹן

שׁוֹפֵעַ מֵחָדָשׁ כְּלֵי-אֵשׁ בַּל יְדָעָם, נָכוֹן לִזְנֹק בְּכָל מַשְׂטְמוֹתָיו וּמְכוֹנוֹתָיו…

בְּבוֹא הַיּוֹם, בְּקוּם שָׁלוֹם עַל אֶרֶץ, בִּשְׁקֹט מִזְרָח, אֵי-מִי יִשְׁאַל בְּקוֹל:

מָתַי נֶחְתַּךְ דִּין הַיְּהוּדִים שֵׁנִית–אַחַר מִשְׁפַּט תַּשַׁ"ח–לִפְרֹץ חַיִּים אֶת הָעִגּוּל?

וְזֶה יָשִׁיב בּכֹה, וְזֶה בְּכֹה. וַאֲחָדִים לְפֶתַע יִזְכְּרוּ חוֹף יָם נָגוֹל

וְרַחַשׁ מַיִם וּדְמֻיּוֹת צְלָלִים וּפְלַג-יָרֵח שֶׁל רֵאשִׁית אֱלוּל…

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ–בַּרְזֶל, הַרְבֵּה בַּרְזֶל, בַּרְזֶל חָדָשׁ.

נוֹשֵׂא קָנִים מָאֳרָכִים, רוֹעֵם עַל שַׁרְשְׁרוֹת פְּלָדִים,

מַגִּיעַ מֵרָחוֹק, עוֹלֶה עַל חוֹף, וּבְעוֹד כֻּלּוֹ דִמְיוֹן כְּבָר הוּא כֻּלּוֹ מַמָּשׁ,

וְעִם נְגִיעָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בָּאֲדָמָה הוּא נֶהְפָּךְ לְכֹחַ יְהוּדִי.

הוּא שֶׁמֵּעִיד, אִם בַּחֲלוֹם אוֹ בְּהָקִיץ, כִּי לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר וְלֹא יִישַׁן

וְחַיָּלִים נוֹשְׂאֵי-סַבָּל, חֲשׂוּפֵי-גוּף עַד מֹתֶן, בְּלִי חָשָׂךְ,

נוֹשְׂאִים נוֹשְׂאִים אֶת הַיְשׁוּעָה עַל גַבּוֹתָם, כּוֹרְעִים לָעֹל, וְהַמְּכוֹנוֹת בְּרַעֲשָׁן,

עוֹבְרוֹת, עוֹבְרוֹת, וּגְזַר דִּבְרֵי יָמֵינוּ לְחַיִּים וּלְעָצְמָה נֶחְתָּם…

אוּלַי זֶה לֵיל חֲלוֹם, אַךְ בְּהָקִיץ וּבְפֹעַל נְמוֹגָה בּוֹ אֵימָתוֹ שֶׁל הַהֶפְרֵשׁ

אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ לְבֵין כֹּחַ הָאָבְדָן… בַּרְזֶל שׁוֹטֵף וּבָא וְכִלְיוֹת אֶרֶץ רוֹעֳדוֹת…

טוֹב כִּי יִדַע יוֹמָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כּי הוּא קוֹלֵט מִלֵּיל עָצְמַת חַיִּים וְעָצְמַת אֵשׁ…

יֵדַע אֶת זֹאת גּוּפָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל… וְגַם רוּחָהּ תּוֹסִיף עוֹד נֹפֶךְ שֶׁל פְּלָדוֹת.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה שֶׁיִּהְיֶה. בּוֹ אַפְלוּלִית חוֹלוֹת וְרַחַשׁ יָם

וַחֲרִיקַת בַּרְזֶל וְשִׂיחַ-סוֹד וְרוּחַ-מַיִם מְלוּחָה

וּכְמִין תְּחוּשַׁת מִפְנֶה מֻפְלָא וּכְמִין תְּהִיָּה: אִלּוּ יָדַע הָעָם

מָה הַתּוֹדָה אֲשֶׁר חַיָּב הוּא נֶצַח לַמְעַטִּים אֲשֶׁר הָגוּ אֶת הַמְּלָאכָה."

הנשק שהגיע בלילות חשכה לישראל שינה יכולת העמידה של צה"ל, אבל למצרים עוד היתה עדיפות עצומה בנשק כלפי ישראל, גם בים גם באויר וגם ביבשה. היו לה משחתות וצוללות שלא היו לישראל, והטנקים הכבדים–בריטיים, צ’כיים וסובייטים. מטוסי סילון ומפציצים מצריים עלו בכמותם ובאיכותם על מה שהיה לישראל גם אחרי קבלתה נשק מצרפת, ושליטי מצרים הוסיפו להשמיע הצהרות מלחמה על ישראל.

בנאום לכבוד פינוי תעלת סואץ על-ידי הבריטים ביום 19 ביוני הצהיר גמאל עבד אל נאצר: “אנו חייבים להיות חזקים כדי לרכוש ביד חזקה זכויותיהם של העם הפלשתינאי,” ולאחר ששר-הבטחון המצרי, עבדאל חכים עמר, איש סודו של נאצר, נתמנה למפקד עליון של צבאות מצרים, סוריה וסעודיה, אמר באלכסנדריה ביום 11 ביוני 1956: “סכנת ישראל אינה קיימת עוד. הצבא המצרי יש לו די כוח למחוק את ישראל ממפת הארץ”. ושוקרי אל כוותלי, נשיא סוריה הצהיר: “המצב הנוכחי דורש כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו. ישראל היא כמו סרטן, ואינה מסתפקת להיות ניזונה רק בכוח האדם של עצמה, אלא היא נעזרת גם על-ידי הציונות העולמית”, וראש ממשלת סוריה, צברי אל-עסלי, הכריז בפרלמנט בדמשק ב-28 ביוני 1956: “מדיניות החוץ שלנו מיוסדת על מלחמה באימפריאליסם, בציונות ובישראל, על אי-הכרה בגניבת פלשתינה, על התנגדות לשלום עם ישראל ועל חיזוק ההסגר נגדה”, וחוסיין מלך ירדן טילגרף ביום 28 ביולי 1956 לרודן מצרים: “אנו צופים לעתיד כשדגל הערבים יתנופף על ארצנו הגדולה”.

המשבר שפרץ ב- 26.7.56 לרגל הלאמת תעלת סואץ, כאשר מצרים עמדה בריב קשה עם המדינות שהיה להן חלק בחברת התעלה–הביא לידי הרגעה זמנית על גבולות מצרים, אבל יום אחרי ישיבת מועצת הבטחון (ב- 13.10.56) לאחר שנסתיים ענין הסואץ במועצת הבטחון, חידשה מצרים פעולת בריוניה ורוצחיה, ובארבעה-עשר באוקטובר 1956 נתפסה בסביבות שדה-בוקר קבוצת פידאיון שנשלחה לישראל על-ידי מפקדים מצרים משטח סיני. נתגברו ההתקפות גם מעבר הגבול הירדני. מסתננים מירדן פוצצות בית בן שתי קומות בעזריאל ליד כפר יעבץ. ליד קוביבה נרצח נהג טרקטור מתוך מארב. בדרום ירושלים נרצח תושב ישראלי על-ידי ליגיונרים. על-יד עין-חצבה בערבה הותקפה מכונית אזרחית ושנים מנוסעיה נרצחו. במבשרת ירושלים הוטמנו רימונים ונורו פועלים יהודים; במעלה-החמשה נזרק רימון לבית הילדים; בדרך לאילת הותקף אוטובוס וארבעה ישראלים נרצחו ותשעה נפצעו. באיזור דווימה נרצחו ששה חיילים ישראליים ושנים נפצעו. בעין-עפרים נרצחו שלושה שומרים, דרוזים ישראליים, על-ידי כנופיה ירדנית. לגיונרים ירו בכינוס הארכיאולוגי ברמת-רחל, הרגו ארבעה ופצעו שש-עשר איש. אשה מוסקת זיתים במושב עמינדב, נרצחה בשעת עבודתה על-ידי ירדנים.

ממשלת ישראל תבעה מנציגי או“ם לנקוט צעדים יעילים לשים קץ להתקפות רצח אלו, אבל התביעות עלו בתוהו, ונתגלתה אזלת ידם של שליחי או”ם להבטיח השלום על הגבולות–וישראל נאלצה לפעול בעצמה לשם הגנה עצמית.

לפי מגילת או“ם יש לכל חבר בארגון זכות הגנה עצמית. סעיף 51 של המגילה אומר:”שום דבר במגילה זו אין בו כדי לפגוע בזכות הטבעית של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית, אם התקפה מזויינת נעשית נגד חבר בארגון האו“ם, עד שמועצת הבטחון נוקטת באמצעים הדרושים לשמור על השלום והבטחון הבין-לאומי”.

מועצת הבטחון מיום 13 באוקטובר 1956 חזרה ואישרנ חופש השיט בתעלה ללא אפליה, מוסווית או גלויה, אולם הרודן המצרי הודיע שוב, כי אנייה ישראלית לא תורשה לעבור בתעלה.

אולם פגיעת הרודן המצרי בשיט הישראלי לא הצטמצמה בחסימת הסואץ. מניעת שיט חופשי מאילת ולאילת שהחלה עוד בימי המלך פארוק ונמשכה ונתחזקה בימי שלטון גמאל עבדאל נאצר–היתה פגיעה יותר קשה בזכויותיה ובענייניה של ישראל מחסימת התעלה. בשביל משקה ועתידה של ישראל וקשריה עם עמי אסיה ואפריקה חופש השיט בים-סוף ובמיצרי אילת הוא הרבה יותר חשוב וחיוני, אפילו מחופש השיט בתעלה.

נמל אילת היה הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה הששית לספיקה האירופית היתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבת אשר בדרום מיצר אילת, הנקרא בימינו בשם טירן. אי זה שומר על המעבר מים-סוף לאילת. א י זה עמד מאות שנים בשוממתו, ורק בסוף 1950 תפסו אותו המצרים ושמו בו חיל-מצב להפריע לשיט היהודי במיצר, וגם בחוף המערבי שממול האי, במקום שנקרא שרם-אל-שייך, הציבו כוח מזויין בתותחים כבדים המסוגלים לפגוע בכל אנייה העוברת במעבר הצר.

נמל אילת מאבד כמעט לגמרי ערכו הכלכלי–אם לא מובטח למעשה השיט מאילת ולאילת דרך המיצרים לים סוף ומים סוף.

והסקירה שנמסרה לכנסת על-ידי ראש הממשלה ושר-הבטחון בחמשה-עשר באוקטובר 1956 נסתיימה במלים אלה: “אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו בשלווה ובבטחה, כי פנינו לשלום; אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באיזור– עלינו לעמוד על המשמר בעינים פקוחות, ברצון טוב, בראיית הנולד, בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון. הוא כפוי עלינו על-ידי גורמים חיצוניים וכוחות אויבים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים. נעמוד הכן מלוכדים, וצור ישראל לא יכזיב”.

ימים אחדים לאחר שנמסרה סקירה זו בכנסת נתקיימו בחירות חדשות לבית-הנבחרים הירדני. בהשפעת שוחד מצרי נבחר רוב פרו-נאצרי, ומיד נכרתה ביום 23 באוקטובר ברית-צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, והצבאות של שלוש הארצות הוצבו תחת פיקוד מצרי. שליטי שלוש הארצות אל השאירו כל ספק בלב איש נגד מי מכוונת הברית הצבאית המשולשת. נשיא סוריה, שוקרי אל-קוותלי הודיע שהמצב הנוכחי דורש “גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו”.

ודייה סקירה קלה על מפת ישראל המשונה כדי לראות באיזו סכנת מוות היא נמצאה לאחר כריתת ברית צבאית משולשת זו, שמטרתה הראשית לא נשמרה כלל בסוד. שלוש הארצות האלה מקיפות את מדינתנו הקטנה משלושה עברים. הצבא הירדני עלול בהתקפת-פתע לבתר את שטחנו לשניים, כי הרצועה הצרה של ישראל במרכזה, רוחבה אינו עולה על 20–15 קילומטר. חילות האויר של סוריה ומצרים עלולים במשך רגעים ספורים להגיע למרכזי האוכלוסין בישראל ולהפציץ אותם, ולמנוע על-ידי כך גיוס המילואים, שעליהם נשען כל בטחוננו, כי אין אנו מחזיקים צבא סדיר גדול. התקפה משולבת של שלוש הארצות השכנות תחת פיקוד מצרי אחיד, שיכולה לבוא בכל רגע לפתע פתאום–עלולה להשאיר אותנו מחסורי מגן, ואין פלא שאחרי חתימת הברית המשולשת ראה מפקד הלגיון בירדן, עלי אבו-נוואר, שהועמד תחת פיקוד מצרי עליון, אפשרות וצורך להודיע בפומבי: “הגיע הזמן שהערבים יכולים לבחור בשעה הנאותה לפתח בהתקפה לחיסולה של ישראל”.

הגיע עת לעשות. מאז תום הקרבות במלחמת הקוממיות לא היתה ישראל נתונה בסכנת חיים כבימים ההם של המחצית השנייה של אוקטובר 1956. והסכנה לא היתה לעובדים בודדים בשדה או לעוברי אורח או לילדים בבית-ספר מאת פידאיונים כפי שידענו במשך שנים. אלא סכנת קיום לכל העם בישראל.

בהסכמת ועדת חוץ ובטחון של הכנסת הוציא שר-הבטחון צו לגיוס המילואים בתוקף סעיף 8 של חוק שירות הבטחון. ההתייצבות היתה מהירה ומלאה ובנפש חפצה. גם רבים שלא נדרשו להתייצב מטעמים משקיים, חינוכיים ומינהליים, התייצבו בלי קריאה וביקשו להתגייס. כל הארץ חשבה שעומדים בפני פעולה במזרח–בירדן. כי בימים ההם נכנסו צבאות עיראק וסוריה למזרח-ירדן, וממשלת ישראל הודיעה לפני כן, כי במקרה של כניסת צבאות מהארצות השכנות לירדן תשמור ישראל לעצמה חופש פעולה.

על גיוס המילואים נודע כמובן גם לחו"ל, ונשיא ארצות הברית שלח לראש ממשלת ישראל שתי איגרות בזו אחר זו המביעות דאגה על גיוס המילואים. ראש-הממשלה בתשובתו הזכיר לנשיא המאמץ שנעשה על-ידו (על-ידי נשיא ארה"ב) בשנה האחרונה למען השבת השלום בין מצרים וישראל והתמיכה הנאמנה שמאמץ זה מצא בממשלת ישראל, אבל שליט מצרים הכשיל הנסיון מתוך שאיפת ההתפשטות והשתלטות על כל ארצות ערב ומתוך מזימתו הברורה להכחיד את ישראל. למטרה זו נכרתה הברית הצבאית עם ירדן וסוריה. ראש הממשלה סיים מכתבו במלים אלה: “עם הקמת פיקוד משותף של מצרים, סוריה וירדן, עם הגברה מכרעת של השפעת מצרים בירדן, עם חדירותיהן המחודשות של כנופיות מצריות לישראל,–תהא זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי, אם לא תנקוט כל האמצעים האפשריים להבטיח כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל–תיעשה לאל”.

בישיבת הממשלה ביום 28 באוקטובר 1956 הגיש ראש-הממשלה ושר הבטחון הצעה למלא ידי צה"ל לבצע פעולה נרחבת בכל שטח מדבר סיני וברצועת עזה, שמטרתה תהיה הריסת בסיסי הפידאיון והצבא המצרי הנמצאים בשטחים אלה ותפיסת חוף מיצרי אילת להבטיח חופש השיט מאילת ולאילת דרך ים-סוף והאוקינוס ההודי. פשיטה זו מחייבת כוח גדול, כי למצרים יש בסיני וברצועת עזה כוחות צבאיים גדולים וגם שדות-תעופה צבאיים. הפשיטה צריכה להתחיל אור ליום 30 באוקטובר ולהצטמצם בשטחי סיני מבלי לחצות תעלת-סואץ, ומבלי לפגוע בשטח אדמת מצרים. כוחותינו המגוייסים יופנו בעיקר כלפי סיני, אם כי יש צורך להחזיק כמה חטיבות לאורך גבולות ירדן וסוריה הקשורות עכשיו בברית צבאית עם מצרים, במקרה שגם הם ייכנסו לפעולה לפי פקודת המצביא העליון המצרי. כוחותינו בגזרה זו מיועדים לבלום כוח האויב במקרה שיצא במלחמה נגדנו, אולם מצדנו ייעשה הכל שהשקט בגבולות אלה לא יופר. הפשיטה ביזמתנו אנו תצטמצם אך ורק בשטח סיני ורצועת עזה.

כשנשאל ראש הממשלה מה יהיה גורל סיני אם הפשיטה שלנו תצליח להשמיד שם כל כוחות האויב–אמר: “אינני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעונינים קודם כל בחוף אילת ובמיצרים. אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כוחות כאלה שיכריחו אותנו לעזוב–יש אמריקה, יש רוסיה, יש או”ם, יש נהרו, יש אסיה ואפריקה, ואני חושש מאמריקה יותר מכולם. אמריקה תכריח אותנו לצאת. העיקר הוא חופש השיט. יש לנו אמנם יחס אמוציונאלי ליטבת, אבל אני מוכן לוותר על זאת. לא זה העיקר. העיקר הוא שגם אם לא נהיה שם יהיה לנו חופש שיט".

אחד השרים שאל מה יהיה גורל רצועת עזה. ראש-הממשלה ענה:“רצועת עזה היא מטרה “מטרידה”. (הוא השתמש פה במלה אנגלית: –embarrassing ),– זה עומס בשבילנו”.

הדיון בישיבה זו היה בעצם רק פורמלי, כי יום לפני כן מסר ראש-הממשלה את ההצעה ותוכנית הפשיטה לכל חברי הממשלה לפי סיעותיהם ורק שנים מחברי הממשלה התנגדו להצעה; אבל גם הם הודיעו שאם יוחלט בחיוב ישאו במלא האחריות של הפעולה, שנודעה לאחר מעשה בשם “מבצע סיני”. למחרת ישיבת הממשלה הזמין ראש-הממשלה את ראשי מפלגות האופוזיציה (פרט למק"י) ומסר להם על התוכניות ועל החלטת הממשלה וגם אלה אישרו ההצעה ברצון.

באותו יום, 29 באוקטובר, בערב החלה הפשיטה ובוצעה לפי התוכנית בהצלחה יחידה במינה.

כשלוש דיביזיות מצריות עמדו נגד כוח הפשיטה של צה"ל. אחת ברצועת עזה, השנייה בשטח אל-עריש ואבו-עגילה, והשלישית היתה מורכבת מיחידות מפוזרות לכל רוחבו ואורכו של חצי אי-סיני: בראס-אל-נקב, בכונתילה, בתמד, בקוצימה, בג’בל לבנה, בנחל, בא-טור, בראס-נאצרני ובשרם-אל-שייך. בימי הקרבות הגיעו תגבורות מצריות, למעלה משתי חטיבות. צבר אדיר זה היה מצויד במאות טנקים סובייטים ובריטיים, במכונות משוריינות מובחרות למאות, בתותחים כבדים מכל המינים, ולעזרתו עמד חיל-אויר מצויד בסילוני וומפייר ומטיאור בריטים ומיגים ואילים סובייטיים. הופעל גם חיל-הים המצרי, ומשחתת מצרית הגיעה עד נמל חיפה ונלכדה על-ידי חיל-הים הישראלי.

בליל הפעולה הראשון נכבשו כונתילה, ראס-אל-נקב, אשר מול אילת, וקוצימה. למחר, בשלושים לאוקטובר נכבשו תמד, אל-בסופ ואל-אופרד בלב סיני. ב-31 באוקטובר נכבשה ביר-חסנה ללא התנגדות, ואחרי קרבות עזים נכבשה אבו-עגילה. באחד בנובמבר נכבשו כל המוצבים במבואות רפיח, אל גפגפה (בכביש ניצנה-איסמעיליה) והמוצב הראשון במבואות אל-עריש. בשניים בנובמבר נכבשה אל-עריש אחרי התנגדות מרה, וכעבור שלוש שעות נפלה עזה לידינו ללא התנגדות. העמידה האמיצה ביותר באותו יום גילתה חאן-יוניס.

ב-3 בנובמבר נכבשו כמה נקודות חשובות על החוף המערבי של מפרץ אילת, דהב וראס נאצראני. כל חצי האי סיני היה למעשה בידינו באותו יום, חוץ ממפרץ קטן במיצרי אילת, שמול אי יוטבת (טירן). מקום זה היה מבוצר על-ידי המצרים באופן-יוצא-מן הכלל והיה מצוייד גם בשדה-תעופה צבאי. משלט מצרי אחרון זה בסיני נפל לידינו ביום 5 בנובמבר, בשעות הבוקר. אבדותינו היו מעטות ביחס לגודל המבצע. 171 חללים, וטייס אחד פצוע נפל בשבי. אנחנו לקחנו בשבי כששת אלפים אנשי צבא–חיילים, קצינים ומפקדים גבוהים; שלל רב ובתוכו נשק כבד, תחמושת ורכב בריטי וסובייטי נפל בידי צה"ל. עם כל ידיעתנו הקודמת על הזרם האדיר של נשק מכל המינים שהגיע לרודן המצרי במשך השנה,–לא היה לנו מושג נאמן מהשפע העצום והאיכות המשובחת של הזיון והציוד המצרי, שבחלקו הרב נפל לידינו.

אולם לא עמד לצבא המצרי כל הזיון והציוד המשוכלל ולא יכל לעמוד בפני גבורת צה“ל, אשר רשם במשך ימים מעטים אחד הדפים המזהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית. מומחה צבאי אמריקני, בריגדיר-גנרל מרשל, הגדיר מבצע סיני כקרב המפואר ביותר בתולדות העמים. בגבורה זו היה חלק שווה לכל יחידות צה”ל: חיל-האויר, גייס השריון, הצנחנים, חיל-הרגלים וכל השירותים הצבאיים. חיל-הים חגג נצחון בלכידת המשחתת המצרית במפרץ חיפה.

בסיום סקירתו על מבצע סיני בכנסת ביום שבעה בנובמבר אמר ראש-הממשלה ושר-הבטחון:–

"ייתכן שצפוי לנו בעתיד מאבק מדיני קשה, ואולי משהו חמור מזה. נתנסינו בנסיונות קשים בעבר ולא נרתענו. לא ניתפס לרהב הנקלה של שליטי ערב, אבל גם לא נתבטל בפני תקיפי עולם כשאין הצדק אתם. במאמצינו להשכנת שלום באיזור זה אנו מצפים לתמיכת כל אנשי רצון טוב ואוהבי שלום שבקרב כל העמים.

“נפגוש הימים הבאים בעוז, בתבונה, בהכרת צדקנו וכוחנו, בלי שנתעלם מזיקתנו הטבעית והמוכרחת למשפחת העמים בעולם”.

­­­­­­­–––––

והמאבק לא אחר לבוא. מאבק מדיני שלא היה כמוהו מאז קמה המדינה. המאבק הוכבד לרגל התערבותן הצבאית של אנגליה וצרפת. למחרת הפשיטה הישראלית הגישו ממשלות אנגליה וצרפת דרישה למצרים ולישראל שיתרחקו כל אחת עשרה מילים מהתעלה, ויתנו לכוחותיהן לתפוס גדות התעלה, כאילו להפריד בין הנצים. ישראל שגם לכתחילה לא התכוונה לחצות את התעלה,הסכימה מיד לדרישה זו. מצרים סירבה. ובשלושים ואחד באוקטובר, אחרי מתן אזהרה נוספת, החלו כוחות האויר האנגלו-צרפתים להפציץ שדות-תעופה שמעבר לתעלה ואת פורט-סעיד. מיד נתכנסה מועצת הבטחון, ואמריקה הציעה החלטת גינוי חריפה נגד אנגליה, צרפת וישראל. אנגליה וצרפת הטילו ויטו על החלטה זו. אולם הרוב במועצה כינס מייד עצרת חירום, ובשניים בנובמבר החליטה העצרת לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש, כמו-כן נדרשו כל חברות או"ם להפסיק משלוח נשק לאיזור.

אנגליה וצרפת נדרשו להוציא צבאותיהם מטריטוריה מצרית, וישראל נתבעה להחזיר מיד כוחותיה אל מאחורי קוי שביתת הנשק, שנקבעו בהסכם שביתת-הנשק מיום 24 בפברואר 1949. עצרת החירום החליטה להמשיך בישיבותיה עד שהחלטותיה יתקיימו.

בשלוש בנובמבר הודיעה ממשלת ישראל שהיא מסכימה להפסקת אש, אבל עצרת החירום לא הסתפקה בכך.

שגריר ישראל, מר אבא אבן, הסביר בעצרת הרקע והמניעים של הפשיטה הישראלית, ודבריו עוררו הד אוהד בכל רחבי ארצות-הברית לישראל, גם בקרב היהודים וגם בקרב לא-יהודים. העתונות האמריקנית הבחינה בין הפעולה הישראלית ובין הפעולה האנגלו-צרפתית לזכותה של ישראל. האהדה הכללית נתגברה במיוחד בהתקבל הידיעות על המבצעים המזהירים של הצבא הישראלי בסיני.

בחמשה בנובמבר שלח המרשל בולגנין, ראש ממשלת ברית-המועצות בימים ההם, מכתב חריף לראש ממשלת ישראל בסגנון שלא היה מקובל אף בחליפת-מכתבים של ברית-המועצות עם המדינות הקטנות והנידחות ביותר במחנה “הקפיטליסטי”.

"אדון ראש הממשלה–

הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות המזויינת של ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות או"ם ועקרונותיה. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא במושב מיוחד דחוף של העצרת את מעשה התוקפנות, שבוצע כלפי מדינת מצרים, וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם. כל האנושות שוחרת השלום מוקיעה בהתמרמרות הפעולות הנפשעות של התוקפנים, שהתנקשו בשלימותה הטריטוריאלית, בריבונותה ובעצמאותה של מדינת מצרים. בלי להתחשב בכך, ממשיכה ממשלת ישראל, בפעלה כמכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים חיצוניים, בהרפתקה חסרת-ההגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח המנהלים מלחמה נגד הקולוניאליסם, בעד חירותם ועצמאותם, ובכל העמים שוחרי השלום בעולם.

פעולות כאלו של ממשלת ישראל מראות בעליל, מה ערכן של ההצהרות הכוזבות על אהבת השלום של ישראל ועל שאיפתה לדו-קיום של שלום עם מדינות ערב השונות. בהצהרותיה אלה שאפה ממשלת ישראל למעשה רק להרדים עירנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר ובפעלה לפי הוראות מן החוץ.

ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי-המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד שיראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה.

בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת שלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על-מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפנים.

אנחנו מציעים שממשלת ישראל תשקול בדעתה כל עוד לא מאוחר ותפסיק פעולותיה הצבאיות נגד מצרים, אנחנו פונים אליכם, אל העמלים במדינת ישראל, אל כל העם של ישראל: הפסיקו התוקפנות, עצרו שפיכת הדמים, הוציאו את צבאותיכם מהטריטוריה המצרית.

בשים לב למצב שנוצר החליטה הממשלה הסובייטית להציע לשגרירה בתל-אביב לעזוב את ישראל ולצאת ללא דיחוי למוסקבה. אנחנו מקווים, כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו.

(חתום) נ.בולגאנין".

מכתבי איום–אבל בסגנון נימוסי–נשלחו על-ידי המרשל בולגנין גם לראשי אנגליה וצרפת, ובהם נאמר כי ברה“מ תשתמש בקליעים מודרכים נגד פריס ולונדון אם צבאות אנגליה וצרפת לא יפנו השטח המצרי. בעצרת או”ם השתלט פחד היסטרי מהתפרצות מלחמת עולם שלישית, והגוש האסיאתי האפריקני בהנהגת הודו התייצב במלוא עצמתו מאחורי הרודן המצרי. שני היריבים העולמיים האדירים התחרו בעצרת על רכישת הגוש האסיאתי-האפריקני, שמרבית חבריו סרבו להיכנס לבירורו של גוף הסכסוך בין ישראל ומצרים ולכל מה שקדם למסע סיני. בשבעה בנובמבר הזמין פקיד גבוה במחלקת המדינה–ראש המחלקה ג’ון פוסטר דאלס היה אז חולה–את ציר ישראל בוושינגטון (השגריר שלנו נמצא אז בעצרת) ואמר לו: עומדים על סף מלחמת עולם. סירובה של ישראל לקיים החלטות העצרת מסכן שלום העולם. עמדת ישראל תביא בהכרח לתוצאות חמורות, כגון הפסקת כל עזרה ממשלתית ופרטית לישראל, סנקציות של או“ם ויתכן–גם גירוש מתוך ארגון האו”ם.

באותו יום שלח נשיא ארצות-הברית מכתב לראש ממשלת ישראל, כתוב בסגנון נימוסי ואפילו ידידותי, אבל דורש בתוקף חזרה לקווי שביתת הנשק.

במכתב נאמר:

"ראש הממשלה היקר–

כידוע לך, עצרת או“ם, קבעה סידור של הפסקת אש במצרים. ומצרים, צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. יישלח למצרים כוח של או”ם בהתאם להחלטה בענין זה מצד העצרת. גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, וביחוד שכוחות ישראל יחזרו לקווי שביתת-הנשק. ההחלטה על הפסקת האש ועל החזרת הכוחות הוגשה על-ידי ארצות הברית וקיבלה אישור הרוב המכריע בעצרת. הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על-ידי או"ם, הובאו לתשומת לבי.

“עלי להגיד בגילוי-לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות הברית מתייחסת להודעות אלו–במקרה שהן נכונות–בדאגה עמוקה. כל החטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים הדחופים הנעשים על-ידי או”ם להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידה להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה העקרונות וההוראות של או"ם.

אנו אמונה כי עדיפות ראשונה במעלה נודעת להחזרת השלום ולהוצאת כוחות זרים ממצרים, חוץ מכוחות או“ם. אחרי זה יינקטו צעדים חדשים ונמרצים במסגרת או”ם לפתור בעיות-היסוד שגרמו לקושי הנוכחי; ארצות-הברית הציעה לעצרת או"ם שתי הצעות המכוונות לבצע המטרות האחרונות, והיא מקווה שהצעות אלו יבוצעו כשרק תחלוף שעת-החירום הנוכחית.

איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות-הברית בארצך, גם לא להזכיר את היסודות השונים במדיניותינו המכוונים לעזור לישראל בכמה וכמה דרכים. בקשר עם דברים אלה אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאוד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בענין חמור כזה הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בשיתוף פעולה ידידותי שבין שתי ארצותינו.

באיחולים הטובים ביותר ובכנות

(חתום) דווייט ד. אייזנהאור".

מתוך סיבה טכנית נתקבל המכתב האמריקני רק בשמונה בנובמבר. באותו יום נתקיימו שתי ישיבות הממשלה ונידונו התשובות לשתי האגרות של מושל בולגנין והנשיא אייזנהאור. כמו כן הזמין ראש הממשלה ראשי כל סיעות האופוזיציה (פרט למק"י) ומסר להם על המתרחש בעצרת ובבירות העולם ועל הקו שנקטה הממשלה בתשובה לשתי האגרות, ובאותו יום נשלחה אגרת התשובה לבולגנין:

"אדון יושב-ראש מועצת השרים–

קיבלתי איגרתך מיום 5 לחודש זה. קראתי אותה בעיון רב, ועלי לציין בצער, כי כמה טענות מיוסדות על אינפורמציה לא נכונה ולא מלאה שהגיעה אליך.

זה למעלה משנתיים ששליט מצרים ארגן כוח מיוחד בשם "פידאיון, המיועד לחדור בהיחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלו רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון הוא ארגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות מוקעים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה. בימי משבר סואץ נפסקה פעולת החבורות האלה, אבל זה כשלשה שבועות פעילותם הוגברה.

בפקודה מיום 15 בפברואר 1956 של מפקד הדיוויזיה השלישית המצרית בסיני, מייג’ור-גנרל אחד סלם, (כפי ההעתק הפוטוטסטאטי המצורף כאן). נאמר בין השאר: “על כל מפקד להכין עצמו ופקודיו למערכה הבלתי-נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהיינו: חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר”.

שליט מצרים ארגן, בניגוד למגילת או"ם, חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמיצרי אילת. וזה חמש שנים הוא מפיר החלטת מועצת-הבטחון על חופש מעבר לאניות ישראליות בסואץ. לאחר שמועצת הבטחון אסרה שוב ב-13 באוקטובר שנה זו כל אפליה גלויה ומוסווית בחופש השיט בסואץ–הודיע שליט מצרים שהאפליה נגד ישראל תימשך. לפני כשבועיים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוונה נגד ישראל.

“לכן, הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר היתה הכרח של הגנה עצמית, ולא פעולה לפי רצון זר, כפי שהוגד לך. בהיענותנו לקריאת עצרת האו”ם–הפסקנו האש, וזה כמה ימים שאין כל סכסוך מזויין בינינו ובין מצרים. אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל, כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא-ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף-פעולה, בלי כל תנאים מוקדמים ובלי כל כפיה. אנו מקווים שכל המדינות השוחרות שלום, וביחוד אלו המקיימות יחסי ידידות עם מצרים, ישתמשו במלוא השפעתן במצרים להביא לידי שיחות שלום בלי כל השהיות נוספות.

אני חייב לבסוף להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלול באגרתך. מדיניות-החוץ שלנו מוכתבת על-ידי צרכינו החיוניים ועל-ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו דרכנו. ואנו שותפים לכלל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באיזורנו ובעולם כולו.

(חתום) דוד בן-גוריון".

ולאייזנהאור:

"אדוני הנשיא–

רק היום אחרי הצהרים קיבלתי שדרך, שנתאחר לרגל קלקול באמצעי הקשר בין מחלקת החוץ שלך לבין שגרירות ארצות-הברית בישראל.

הצהרתך כי כוח או“ם נשלח למצרים בהתאם להחלטה בענין זה בעצרת או”ם– קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של ממשלת ישראל לא הגיד שאנו מתכוונים לספר את מדבר סיני. בשים-לב להחלטת האו“ם בדבר החזרת הכוחות הזרים ממצרים והקמת כוח בין-לאומי–הרי אנו נחזיר ברצון כוחותינו כשרק ייעשו הסידורים הנאותים עם או”ם בדבר כניסת כוח בין-לאומי לאיזור תעלת סואץ.

“אם כי חלק חשוב של מטרתנו בוצע כתוצאה ממבצע סיני, ונהרסו כנופיות הפידאיון והבסיסים הצבאיים שתיכננו והדריכו פעולתם, הרי עלינו לחזור על תביעתנו הדחופה לאו”ם, לדרוש ממצרים, אשר טענה כל הזמן שהיא נמצאת במצב מלחמה עם ישראל, להסתלק מעמדה זו, לחסל המדיניות של חרם והסגר ולהפסיק לשלוח לשטחי ישראל חבורות רוצחים, ובהתאם להתחייבותה לפי מגילת או"ם, עליה לגשת למשא-ומתן ישיר על שלום עם ישראל.

בשם ממשלתי אני רוצה להביע לך הוקרתנו על עמידתך על האינטרס העמוק שיש לארצות-הברית בישראל ועל מדיניותה לתמוך בארצנו. אני יודע כי דבריך יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך, כי תמצא תמיד את ישראל מוכנה לתרום תרומתה הצנועה בצדה של ארצות-הברית במאמציה לחיזוק הצדק והשלום בעולם.

בהוקרה ואיחולים טובים

(חתום) דוד בן-גוריון".

ברוח זו כתבה גם שרת החוץ תשובה למזכיר הכללי שלאו"ם שהעביר לה החלטות העצרת על תביעתה לחזור לקווי שביתת הנשק.

בתשעה בנובמבר נתכנסה ועדת חוץ ובטחון של הכנסת וקיימה דיון מקיף על המצב המדיני, והוועדה כולה, לרבות נציגי האופוזיציה, פרט ל“חירות” (מק"י אינה משתתפת בוועדה זו) אישרה תשובת הממשלה לנשיא ארה“ב ותשובת שרת החוץ למזכיר הכללי של או”ם. נציג “חירות” ערער על תשובת הממשלה במליאת הכנסת ביום 14 בנובמבר–וערעורו נדחה ברוב של 66 נגד 13.

מרשל בולגנין לא הסתפק במכתבו הראשון ובתשובה מממשלת ישראל, ושלח ביום 15 בנובמבר מכתב שני לראש ממשלת ישראל לאמור:

"אדון ראש הממשלה,

מכתבך מ-8 בנובמבר קיבלתי. מלבד זאת נמצאים אצלנו הנוסחים של ההודעות הרשמיות של מנהיגי ממשלת ישראל, שנעשו בימים האחרונים, המאפשרות לדון על עמדת ישראל בקשר למצב אשר נוצר בזמן הזה באיזור המזרח הקרוב והתיכון. עמדת הממשלה הסובייטית בשאלת המצב באיזור זה נותחה במכתבי אליך מ-5 בנובמבר. במידה ובמכתב התשובה שלך הנך מנסה להגן על פעולות שיוזמו על ידי ישראל נגד מצרים, הנני נאלץ להשיב בקיצור על נימוקיך. במכתבך הנך טוען כאילו פלישת הכוחות המזויינים של ישראל לטריטוריה של מצרים נבעה מהכרח להגנה עצמית, בהסמך אגב כך על נוכחותה של איזו שהיא סכנה לישראל מצד הטריטוריה המצרית. למעשה, כפי שעל כך מדברת שורה של החלטות מועצת הבטחון, לא מדינות ערב אלא בפירוש ישראל היתה האשמה בהתקפות מזויינות מרובות על הטריטוריה של ארצות ערב השכנות. מועצת הבטחון הביעה חרדתה העמוקה מסיבת אי מילויה של ממשלת ישראל התחייבויותיה לפי הסכמי שביתת הנשק וקראה לממשלת ישראל להבא למלא התחייבויות אלו באיום של שימוש בסנקציות מתאימות ביחס לישראל לפי מגילת האו“ם. אף טענותיך כשלעצמן, כאילו ישראל יזמה התנפלות מזוינת על מצרים, עד כמה שמצד מצרים איימה כביכול סכנה, מראות כי ממשלת ישראל אינה רוצה להתחשב בדרישות מגילות או”ם האוסרת למדינות חברות או“ם שימוש בכוח והדורשת הסדר סכסוכים ביניהן אך ורק באמצעי שלום. הממשלה הסובייטית אינה יכולה להתעלם מהעובדה, כי ממשלת ישראל לא זו בלבד שלא הלכה בעקבות קריאת העצרת הכללית של האו”ם בדבר הפסקת אש מיידית ועל הוצאת הצבאות שפלשו למצרים, אלא אף הודיעה בגלוי על התנכלויותיה Popolznovenla האנקסיוניסטיות ביחס למצרים, על תכניות כיבוש של צירוף לישראל איזור עזה, חצי האי סיני, האיים טיראן וסנפיר במפרץ עקבה. בנאומך בפרלמנט הישראלי מ-7 בנובמבר גם כן הודעת על “אי קיומם” של הסכמי שביתת הנשק שנחתמו על-ידי ישראל עם מדינות ערב. קרוי לתשומת לב, כי אפילו בהיותה נאצלת לקבל החלטה על הוצאת צבאה מהטריטוריה המצרית, ממשלת ישראל בכל זאת מנסה להתנות מלוי דרישות אלה בהשגת “הסכמים משביעי רצון עם האו”ם ביחס לכניסת רוחות בינלאומיים “באיזור תעלת סואץ” שהנה כידוע חלק בלתי נפרד של המדינה המצרית הרבונית. כל זה נמצא בסתירה גלויה לטענה הכלולה במכתבך כאילו מדיניות ממשלת ישראל מוכתבת על ידי “הצמאון לשלום” ו“צרכיה החיוניים של ישראל”. הממשלה הסובייטית משוכנעת לכן שמדיניות הנוכחית של ישראל המכוונת לליבוי שנאה עם הערבים ודיכויים, מהוה למעשה סכנה לענין השלום הכללי וכליה Gibelnaia לישראל. למעשה, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים, מדיניות כזו עונה רק לאינטרסים של כוחות זרים השואפים להקים מחדש סדרים קולוניאליים באיזור זה, אבל לפי שכנוענו העמוק זרה לאינטרסים של כל העמים של המזרח הקרוב והתיכון, בלי יוצא מהכלל. הממשלה הסובייטית הזהירה את ממשלת ישראל ביחס לתוצאות המסוכנות לישראל במקרה פתיחת פעולות צבאיות תוקפניות נגד מדינות ערב. אנו מצטערים שלא שמעתם לכך. כתוצאה מהתוקפנות שישראל החלה בה נגד מצרים נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נהרגו והפכו לנכים אלפי אנשים חפים, נגרם נזק לתחבורה, למסחר ולכלכלת מצרים. אבל מה השיגה ישראל? רק עיור לא יראה כי התוקפנות לא הביא לישראל כל טובה. התוקפנות נגד מצרים, ללא-ספק, קלקלה עמדותיה הבין-לאומיות של ישראל, עוררה שנאה עמוקה של עמי ערב ועמים אחרים במזרח, הרעה יחסי ישראל עם מדינות רבות, הובילה להתהוותם של קשיים כלכליים חדשים וקשיים אחרים בארץ. הממשלה הסובייטית מקבלת לידיעה כי ממשלת ישראל הפסיקה את האש ולאחר מכן הודיעה על ההוצאה העתידית של צבאות ישראל מהטריטוריה המצרית. מובן מאליו, כי הכוחות המזויינים של ישראל חייבים להיות מוצאים מהטריטוריה של מצרים ללא שהייה. יחד עם זאת, למטרות ייצוב המצב באיזור המזרח הקרוב וחיסול תוצאות התוקפנות נגד מצרים, סבורה הממשלה הסובייטית להכרחי נקיטת אמצעים אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות ויבטיחו שלום יציב ושקט במזרח הקרוב. הצדק תובע כמו-כן, כי למצרים כקרבן תוקפנות ללא פרובוקציה יפוצה על-ידי ישראל, וכן על-ידי אנגליה וצרפת, הנזק שנגרם בקשר להרס ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, בקשר להפסקת פעילות תעלת סואץ והריסה מתקניה. אגב כך חייבת ישראל להחזיר למצרים הרכוש שהוצא מהטריטוריה המצרית על-ידי הכוחות המזויינים של ישראל שפלשו לתוכה. הכוחות הבין-לאומיים המזויינים של האו“ם, אשר ההסכמה להקמתם ניתנה על-ידי הממשלה המצרית כנובעת מהחלטות או”ם, חייבים להיות מוצבים משני צדי קו התחום בין ישראל ומצרים שנקבע בהסכם שביתת הנשק. הייתי רוצה, אדון ראש הממשלה, להביע התקוה כי ממשלת ישראל תסיק המסקנות המתאימות מהלקחים של המאורעות האחרונים הנובעים לישראל בקשר להשתתפותה בתוקפנות נגד מצרים.

(חתום) בולגנין

להוד מעלות מר בן-גוריון ראש ממשלת ישראל."

ראש הממשלה ענה לו ביום 17 בנובמבר כדלהלן:

"אדון ראש מועצת השרים–

קיבלתי איגרתך מיום 15.11.56. טענותיך באיגרת זו מחייבות אותי להעמידך מחדש על מצב הדברים האמיתי ביחסי ישראל-מצרים, אשר הביאו למשבר הנוכחי.

עובדת היסוד הראשונית במצב היא שעם קום ישראל ב-14 במאי 1948– פלשו צבאות מצרים ויחד אתם צבאות יתר מדינות ערב לארצנו במטרה להשמיד אותנו. נסיון פושע זה נכשל, אם כי היינו מעטים, כי צבאנו הצעיר ידע שהוא נלחם על עצם קיומנו ועל צדק היסטורי, בשעה שהצבאות המצריים נאנסו על-ידי מושליהם להילחם על דבר שלא נגע כלל ללבם. בגמר הקרבות נחתמו הסכמי שביתות נשק בינינו לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, אולם מצרים לא כיבדה התחייבותה בהסכם שביתת הנשק והמשיכה לקיים מצב מלחמה ולנהל פעולות איבה נגד ישראל עד היום זה. שליטי מצרים, שנתחלפו בינתיים, מכריזים בלי הרף על רצונם להכחיד את ישראל כשרק יהיה בידם הנשק הדרוש והכוח הצבאי המספיק.

תמה אני על התעלמותך משרשים אלה של המתיחות באיזורנו. והריני לקבוע עובדות הידועות לכל העולם, ושבלי ספק הן ידועות לכל פקידיך העוסקים בעניני המזרח התיכון.

והעובדות הן:

1. כשהחליטה עצרת או"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית.­–הודיעה מצרים בראש יתר מדינות ערב שלא תכיר בהחלטה זו ותילחם נגדה בכוח;

2. בעקבות הודעה ממרה זו פלשה מצרים בליל 15.5.48 למדינת ישראל יחד עם צבאות יתר מדינות ערב להכחיד את ישראל;

3. בדיוני מועצת הבטחון שנערכו לאחר פלישה נפשעת זו, גינו נציגי ברית-המועצות ואוקרינה (יחד עם נציגי שאר המדינות) את פעולת מצרים ויתר מדינות ערב, על שהתקיפו את ישראל. בישיבה ה-309 של מועצת הבטחון ביום 29.58 הכריז נציג ברית-המועצות, מר גרומיקו, כי “מה שקורה בא”י אפשר להגדיר אך ורק כמבצע צבאי שאורגן על-ידי מספר מדינות נגד המדינה היהודית החדשה“, וכי “המדינות שצבאותיהן פלשו לא”י התנכרו להחלטת מועצת הבטחון”.

4. בישיבה ה- 336 של מועצת הבטחון ביום 14 ביולי 1948, הצהיר נציג ברית-המועצות מר גרומיקו, כי הערבים שלחו צבאותיהם לפלוש לטריטוריה הארצישראלית ולא התביישו כלל להודיע לכל העולם כי כוונתם היא למנוע הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בלתי תלויה בא"י.

5. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים שנחתם ביום 24.2.49 נאמר במפורש כי מטרת ההסכם הוא “לסייע להחזרת שלום של קבע לא”י" ושההסכם צריך להקל על המעבר מן ההפוגה הקיימת לשלום של קבע בא“י”.

6. למרות חתימתה של מצרים על הסכם זה טענו שליטי הארץ הזאת שהיא נמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.

7. הכרזה זו של מצרים עומדת בניגוד לא רק להסכם שביתת-הנשק אלא למגילת האו“ם, המחייבת כל חברות או”ם לחיות בשלום עם כל חברות או"ם כשכנים טובים ולפתור כל סכסוכים בין-לאומיים בדרכי שלום.

8. מועצת הבטחון בכינוסה ביום 1.9.51 שללה במפורש זכות כל מדינה החתומה על הסכם שביתת הנשק לטעון שהיא עדיין צד לוחם. מצרים המרתה גם החלטה זו והוסיפה לטעון שהיא במצב מלחמה עם ישראל.

9. כאחד מאמצעי המלחמה של מצרים נגד ישראל ארגנה ממשלת מצרים חרם כלכלי על ישראל ובאמצעי הפחדה ניסתה להשפיע על גופים כלכליים בארצות שונות לנתק כל קשר כלכלי עם ישראל.

10. בניגוד לאמנת קושטה משנת 1888 על חופש השיט לכל האומות בתעלת סואץ בימי שלום ובימי מלחמה ומתוך הפרת החלטת מועצת הבטחון מיום 1.9.51 על איסור מניעת חופש שיט ישראל בתעלת סואץ, הוסיפה מצרים לקיים הסגר ימי נגד מדינת ישראל בתעלה.

11. ביום 13 באוקטובר ש"ז קיבלה מועצת הבטחון החלטה פה אחד שאסור לעשות אפליה גלויה או מוסווית נגד שום מדינה בשיט בתעלת סואץ, ומיד הודיעה שוב ממשלת מצרים כי לא ירשו לאניות ישראליות לעבור בתעלה.

12. ממשלת מצרים לא הצטמצמה בהסגר ימי נגד ישראל בתעלת סואץ, אלא הרחיבה ההסגר במשך כל השנים האלה על מיצרי ים-סוף ולא הרשתה לאניות ישראל לשוט בים-סוף מנמל אילת ולנמל אילת–בניגוד לחוק הבין-לאומי.

13. במלחמתה נגד ישראל– מתוך הפרה מתמדת של הסכם שביתת-הנשק– לא הסתפקה מצרים בחרם כלכלי ובהסגר ימי המכוונים לתמוטה כלכלית של מדינתנו, אלא זה שנתיים ארגנה חבורות-רוצחים ומחבלים מיוחדות, המכנות בשם פידאיון, שנשלחו בהיחבא מרצועת עזה וממדבר סיני ליישובים ולכבישים שלנו ורצחו אזרחים עובדים בשדה, עוברי אורח, ילדים בבתי ספר, וחיבלו בצנורות ההשקאה ובמיתקנים משקיים ביישובים.

14. בידינו נמצאות תעודות ציון לשבח לרוצחים אלה מטעם קצינים מצריים סדירים, וכן נפלו בידינו תיקי סיורים ופעולות הפידאיון שהיו כפופים ליחידות סדירות של הצבא המצרי ברצועת עזה וסיני. וכן יש בידינו תעודות המוכיחות זיקה אדמיניסטרטיבית של כנופיות הפידאיון ליחידות צבא מצריות למשיכת נשק וציוד.

למכתבי אליך מיום 8.11.56 צרפתי עדות פוטוסטטית לקשר, אשר משום מה התעלמת ממנה באיגרתך השניה אלי, ואם תרצה אמציא לך פוטוסטטים נוספים, המעידים על הקשר בין קבוצת מרצחים ומחבלים אלה ובין מפקדי הצבא המצרי.

1. שליטי מצרים חזרו והכריזו כל שמונה השנים האלה, וההכרזות נעשות תקיפות ותכופות ביחוד בשתי השנים הראשונות, כי מתקרב הזמן שבו יחסל צבא מצרים את ישראל בכוח. האמנם לא הגיעו לאזניך הכרזות אלה אף פעם?

2. בזמן האחרון כרתה מצרים הסכמים צבאיים תוקפניים עם סוריה וירדן, אשר מטרתן המוצהרת היא השמדת ישראל.

3. בימי משבר סואץ, כשמועצת הבטחון דנה על בעית התעלה, הופסקו פעולות הפידאיון, אבל מיד אחרי גמר דיוני מועצת הבטחון ביום 13.10.56 הגבירה מצרים הפעולה הרצחנית של הפידאיון, ומאות רוצחים מאומנים אלה נשלחה על-ידי הפיקוד הצבאי המצרי לארצות ערב אחרות– לירדן, לסוריה וללבנון, לפעולה משם נגד תושבי ישראל וישובי הגבול שלנו לאורך כל הגבולות שלנו בצפון, במזרח ובדרום, וכמעט יום יום נרצחו אזרחים ישראליים שלווים העובדים בשדה, בתוכם נשים וילדים, חוקרי מדע שנתכנסו למחקר ארכיאולוגי, נוסעים בדרכים, על-ידי חבורות המרצחים של הרודן הצבאי המצרי, וברצועת עזה ולאורך גבולותינו על-יד מדבר סיני הוצבו כוחות צבאיים מצריים אדירים, מצויידים בנשק תוקפני בכמות עצומה–להטיל אימים על ישראל ולחסל אותה בהזדמנות ראשונה.

והיתה זו חובה קדושה של ממשלתנו לנקוט באמצעי התגוננות–וזכות זו הובטחה לכל מדינה בסעיף 51 של מגילת או"ם–להבטיח חיי תושביה ולהגן על קיומה.

האם נמצא אפילו מומחה אחד במשרד החוץ או במשרד הבטחון של ממשלתך שאינו יודע כל העובדות אשר מניתי לעיל? עובדות אלה ידועות לכל העולם.

אתה ככותב במכתבך כי בנאומי בפרלמנט הישראלי ביום 7 בנובמבר הודעתי “על אי-קיומם של הסכמי שביתת הנשק שנחתמו על-ידי ישראל עם מדינות ערב”. אני מצטער לציין כי קיבלת בנידון זה דו“ח מסולף. אם תבקש ממזכירך הטקסט הנכון של נאומי תמצא שאמרתי באותו נאום בכנסת: כי ישראל תשמור מצדה על הסכמי שביתת הנשק עם ארצות ערב– גם אם לא תהיינה מוכנות לשלום של קבע– כל עוד הללו ישמרו מצדן הן על הסכמי שביתת-הנשק. מה שאמרתי בכנסת הוא כי הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ורק עם מצרים, ולא עם כל מדינות ערב– מת ונקבר ולא ישוב לתחיה, לאחר שרודן מצרים התעלל בהסכם זה שנים שלמות, הפר עקרונותיו ומגמתו, חילל החלטות מועצת הבטחון ומגילת האו”ם ועל-ידי הצהרותיו החוזרות ונשנות כי מצב מלחמה קיים בין ישראל ובין מצרים, סילף המהות והמטרה של הסכם שביתת הנשק, כי בסעיף הראשון– סעיף המפתח– של ההסכם נקבע כי הוא נחתם בכוונה להחזרת שלום של קבע. הוספתי בנאומי ההוא כי “שליט מצרים ניצל ההסכם כמסך עשן להעלים התקפות רצח נגד תושבי ישראל וכמסווה להסגר אכזרי של ישראל ביבשה, בים ובאויר. גמאל עבד אל-נאצר לא הסתפק בחבורות הפידאיון שארגן בשטחים הנמצאים תחת שלטונו, אלא כונן והפעיל כנופיות אלה גם בשאר ארצות ערב נגד ישראל. הסכם שביתת-הנשק נהפך באופן זה לפיקציה מזיקה ומסוכנת שרק סייעה למזימות ההרס של הרודן המצרי. כל חזרה להסכם שביתת נשק זה– פירושה חזרה לרצח, להסגר ולהרס נגד ישראל המכוון להריסתה הסופית”.

ובאשר להחלטת העצרת האחרונה, הודענו כי הפסקנו האש, ואנו נכונים לפנות כוחותינו ממצרים, כשייעשו סידורים מניחים את הדעת עם האו“ם בקשר לכוח הבינלאומי הנזכר בהחלטת עצרת או”ם. הודעתנו זו שרירה וקיימת.

עלי להוסיף כי הציוד והזיון הרב והעצום של המצרים אשר הושמד על-ידי כוחותינו במדבר סיני, הוכיח בעליל מה היו כוונותיו והכנותיו של הרודן המצרי.

הבריחה והסגרת-עצמם ההמונית של חיילי מצרים– פלחים שנעקרו מבתיהם במצרים ונשלחו על-ידי השליט המצרי למדבר רחוק וזר שלא ברצונם– הוכיח שחיילים אלה לא היו מוכנים להילחם מלחמתו של הרודן בקהיר. בראש הבורחים היו קציני הצבא.

ואם כי מארצות רחוקות מאוד נתקבלו ידיעות על מתנדבים שיבואו לעזור לשליט מצרים– לא נמצא אף מתנדב ערבי אחד בכל ארצות ערב שבא להילחם מלחמתו של שליט מצרים,– אם כי נציגי מדינות ערב, שענייני עמם רחוקים מלבם, חתמו על ברית צבאית עם שליט מצרים.

עלי לציין כי הוטעית בידיעות לא נכונות באמרך כי “כתוצאה מתוקפנות ישראל נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נגרם נזק לתחבורה ולכלכלת מצרים”. לא הרסנו אף עיר מצרית אחת ולא נפגעה אף נקודה מאוכלסת על-ידינו, כי צבאנו לא עבר את התעלה, ולא היה לנו חלק בפעולות הצבאיות שנעשו בסביבת התעלה ממזרחה וממערבה. לצבאנו ניתנו הוראות חמורות לא לפגוע באזרחים, וצו זה נשמר. התחבורה שסבלה כל השנים,– היתה התחבורה הישראלית,– באויר, ביבשה ובים, על-ידי הסגר בלתי חוקי של מצרים. צבאנו לא היה מעורב בפעולות שבקרבת תעלת סואץ, ואין לנו כל חלק בסתימת התעלה. ואם יש מקום לתביעת פיצויים– מגיעים לנו פיצויים על הפלישה המצרית לארצנו, על הרג אלפי בנינו ובנותנו בתוקפנות זו, על החרם הכלכלי ועל ההסגר הימי שנעשו בניגוד למגילת האו“ם ובניגוד להחלטות מועצת הבטחון, על מאות ישראלים, יהודים וערבים, שנרצחו על-ידי פידאיון ועל מעשי חבלה קשים במשקינו, שנזקם מגיע למיליונים. לצערנו הרב לא חייבה עצרת האו”ם או מועצת הבטחון את מצרים לפצות אותנו על הנזקים העצומים בנפש וברכוש, שגרמה לנו הממשלה מצרית במעשי האיבה שלה, ואם יקום השלום בינינו ובין מצרים אנו מוכנים לסלוח כל פשעי-העבר של שליטי מצרים.

ואני חוזר בסיום דברי על הודעתי, כי ישראל מוכנה להסדר הסכסוך בינה ובין מצרים (וכן עם שאר מדינות ערב) בדרכי שלום בהתאם למגילות או"ם. עלי לציין בצער כי כמה ביטויים באיגרתך לגבי ישראל אינם עלולים להתפרש על-ידי שליטי ערב כעידוד להשכנת השלום באיזורנו.

אני בטוח כי אם תינתן תמיכת ברית-המועצות למו"מ ישיר של שלום בין ישראל ובין שכנותיה– תהא זו תרומה חשובה וממשית לחיזוק השלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

(חתום) ד. בן-גוריון

להוד מעלתו

ראש מועצתה שרים בברית-המועצות."

המאבק של ישראל בימים ההם לא היה עם ברית-המועצות בלבד, אלא עם כל ארגון האומות המאוחדות, בראש ובראשונה עם ממשלת ארצות-הברית. במשך המאבק, שנמשך עד תחילת מרס, ניתנה האפשרות לישראל להסביר לדעת הקהל בעולם מה הניע אותה למסע סיני– דבר שלא יכלה כמובן מאליו לעשות לפני המסע. גבורת צה“ל במערכה זו, הרבה יותר מנצחונותינו במלחמת הקוממיות, העמידה את ישראל על מפת העולם, הבליטה את יחודה של ישראל במזרח התיכון והסבה תשומת לב העמים לבעית הבטחון של ישראל. לא רק בארה”ב שבאמריקה, אלא גם באירופה, באסיה ובאפריקה החלו סוף סוף להבין מצבה המיוחד של ישראל ומידת איפה ואיפה שבה נהגה או“ם כלפי מדינה צעירה זו. אופייניים מבחינה זו הם דברי פול הנרי ספאק, מי שהיה שר החוץ הבלגי והנשיא הראשון של עצרת או”ם ועכשיו המזכיר של ברית נאטו. הדברים נתפרסמו ברבעון האמריקני החשוב המוקדש לענייני חוץ ונקרא בשם Foreign Affairs. במאמר המוקדש לאו“ם כותב מר ספאק כי “במסגרת הנוכחית של או”ם, אשר אינה מה שמייסדיה קיוו שתהיה, הכל מותר חוץ ממלחמה גלויה. אפשר להפר אמנות, לבטל התחייבות; כל מדינה רשאית לאיים על שכניה ולבצע כל תועבה, כל עוד אין פורצת מה שקוראים מלחמה. עמדת מצרים בחדשים האחרונים היא דוגמה קובעת. כל עוד מצרים סגרה הדרך בתעלת סואץ לאניות ישראל, שלחה חבורות רוצחים לתחום ישראל, הפרה אמנת קושטא–ארגון או”ם גילה אזלת-יד ולא התערב. אולם כאשר ישראל שלחה מתוך יאוש צבאותיה למדבר סיני– יש בטחון שיגנו אותה. באותו זמן, כל אלה שישבו בחיבוק ידים למראה הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי– אין בפיהם די מלים קשות לנזוף בישראל.– סוג זה של צדק– מוסיף המדינאי הבלגי–אינו אלא קריקטורה. פירוש זה של עקרונות מביא למעשה למתן פרס לכל מדינה המעיזה לבצע כל מעשה נפשע ביותר, רק אם היא מתחכמת להימנע לא ממעשי אלימות אלא ממלחמה גלויה."

דברי מר ספאק היו רק ביטוי אחד להתפשטות ההכרה בדעת הקהל העולמית על צדקת מאבקה של ישראל נגד התעללותה של מצרים במשפט הבין-לאומי, בעקרונות האו"ם ובהתחייבויותיה כלפי ישראל בהסכם שביתת הנשק.

---

המאבק המדיני, שהחל עוד בטרם נסתיים מסע סיני, נמשך ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר 1958 עד תחילת מארס 1957, ובמאבק זה היו שלושה שלבים. השלב הראשון נמשך עד 11 בפברואר, ובו עמד כמעט כל העולם נגדנו ללא תזוזה ממשית. המזכיר הכללי של או“ם נקט עמדה נוקשה כלפי ישראל שלא נקט כלפי שום מדינה ממדינות ערב, כשאלו סירבו לקבל החלטות העצרת או אפילו לקיים גזר דינה של מועצת הבטחון. הוא סרב בעקשנות לדון על תביעות ישראל, גם אלה שהוכרו בעצרת או”ם, עד שצבאות ישראל ייסוגו לאחרי קווי שביתת-הנשק.

ישראל הצעירה והקטנה הועמדה, אפוא, בריב קשה עם שני גורמים עולמיים, שישראל מוקירה אותם לא פחות מכל מדינה אחרת, והם: ארגון האומות המאוחדות וארצות-הברית של אמריקה, והריב מקורו בשאלה מוסרית נוקבת ביחסי עמים: אם ארגון האומות המאוחדות ינהג בתמיכת ארצות-הברית באיפה ואיפה, איפה אחת כלפי מצרים הרודנית, ואיפה אחרת כלפי ישראל הדמוקרטית? אם למבקשי נפשנו יורשה לשלוח לישראל רוצחים ומחבלים, ולישראל לא יינתן לעמוד על נפשה? אם ארגון האומות המאוחדות, בעזרת ארצות-הברית, יטיל עלינו עונשים מפני שאין אנו משלימים עם המוסר הכפול של הרודן המצרי, הדורש מאחרים לקיים כל מה שהוא לטובתו ומתכחש לכל הסכם דו-צדדי ולהתחייבות בין-לאומית לטובת הזולת? היתנו האומות המאוחדות וארצות-הברית הגושפנקא למשטר אפליה משווע וזדוני ביחסי עמים?

אולם גם בוויכוח טרגי זה לא נתפסה ממשלת ישראל לגישה טוטליטרית בהערכת הזולת. היא ראתה הצללים והחולשות של ארגון האו“ם, אבל גם העריכה החזון המקופל כהוויתו. ובריב הקשה והטרגי עם ממשלת ארה”ב, לא שכחה שעם גדול זה הושיט לנו יד עוזרת נאמנה לפני קום המדינה ולאחריה, ומה שלא פחות חשוב: – עם זה ביצע בקנה מידה עצום ובמשך כמה מאות שנים מעשה חלוצי אדיר של הפרחת שממה וקליטת עשרות מיליונים עולים ומיזוגם וגם נלחמה מלחמת-אחים עקובת-דם למעלה מארבע שנים, למען שחרור עבדים, והקימה הדימוקרטיה הגדולה והאיתנה ביותר בעולם. ובוויכוח שהתנהל בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית נעשה מאמץ לא לסגור הדלת להמשכת בירורים; ויש לציין שגם הממשל האמריקני גילה לא מעט מרצון טוב זה במשך כל הזמן; אולם הלחץ האמריקני על ישראל לקיים החלטת עצרת האו“ם בדבר נסיגה נמשך בכל תוקף, ולחץ זה הופעל לא רק על-ידי נציגי ארצות-הברית או”ם, אלא על-ידי הנשיא האמריקני בעצמו בשורה של מכתבים לראש ממשלת ישראל.

בשניים בפברואר קיבלה עצרת האו"ם שוב שתי החלטות: בהחלטה הראשונה מובעת תרעומת על אי-ציות ישראל להשלים הפינוי מאחורי קווי שביתת-הנשק, למרות דרישות חוזרות ונישנות מצד העצרת, וישראל נתבעת להשלים הפינוי בלי דיחוי נוסף. בהחלטה שנייה מכירה העצרת בין השאר, כי הפינוי הישראלי מן ההכרח שתבוא אחריו פעולה להבטיח התקדמות לקראת יצירת סידורי שלום.

בתשובה למכתב נשיא ארצות-הברית מיום 3 בפברואר, 1957 כתב ראש-הממשלה:–

ירושלים, 8.2.57

"נשיא יקר–

אני מודה על איגרתך מיום 3 בפברואר. אני אסיר תודה בכנות על התעניינותך האישית, הריני כולי שותף לרצונך להמשיך ולהעמיק יחסי הידידות בין ארצות-הברית ובין ישראל.

ממשלת ישראל חרדה כמוך להקמת שלום ושלווה במזרח-התיכון. מתוך היענותנו לפנייתך מיום 7 בנובמבר החילונו בפינוי צבאנו ממדבר סיני. צבאותינו פינו בסיני שטח של יותר מ- 50,000 קילומטר, פרט לרצועה צרה בחוף המערבי של מפרץ אילת, להבטיח חופש השיט במפרץ. הודענו לאו"ם, שאין בכוונתנו להחזיק ברצועה זו, ונפנה אותה כשרק יתקבלו ערובות יעילות להמשכת חופש השיט.– –

עלי לציין בצער, כי בנדון זה נהגו האומות המאוחדות באיפה ואיפה ביחס למצרים ולישראל. במשך שמונה שנים פעלה מצרים בניגוד להסכם שביתת-הנשק והמגילה, ונקטה במדיניות של לוחמות נגד ישראל. היא הפרה החלטה מפורשת של מועצת הבטחון, בשללה מאתנו מעבר חופשי בתעלת-סואץ, ולא עמדה בדיבורה ביחס לחופש השיט במפרץ-אילת. אני מתכוון להתחייבותה החגיגית שנתנה מצרים לשגריר האמריקני בקהיר ב-28 בינואר 1950. כל אלה שבידם הכוח והסמכות להתערב, לא עשו הצעדים הדרושים למניעת הפרות חמורות אלה של התחייבויות בין-לאומיות.

אנו מוכנים להחזיר צבאנו משרם-אל-שייך אם יובטח המשך השיט החופשי במצרים. כמו-כן, אנו מוכנים לפנות כוחותינו מרצועת עזה בלי דיחוי ולהניח שם רק מינהל אזרחי ומשטרה, מתוך זיקה מתאימה לאו"ם. רק סידורים כאלה יבטיחו השלום והיציבות באיזור, יתנו בידי האוכלוסין המקומיים חלק ממשי במינהל, ידריכום לקראת קיום כלכלי עצמי ויגבירו הסיכוי של הבטחת עתיד יותר טוב לפליטים בתוך אווירה חופשית מהסתה מצרית.

כלום אין אנו זכאים, לפי מגילת האומות-המאוחדות, ככל מדינה אחרת, לבטחון מהתקפות? בכל הכבוד הראוי עלי לשאול אותך, אדוני הנשיא, מדוע לא נקטה ממשלת ארצות-הברית וממשלות אחרות שתמכו בהצעות של או"ם בעצרת בפעולה יעילה לתת לנו בטחון כזה?

במכתבך התייחסת לאפשרות של “אמצעים” מצד האו“ם נגד ישראל, באשר לא קיימה במלואה החלטת העצרת. לא ננקטו “אמצעים” כאלה נגד מצרים, אשר במשך שנים הפרה החלטות מועצת הבטחון וסעיפים המגילה ועדיין מוסיפה לעשות זאת. בזמן שדעת-הקהל ברוב הארצות החופשיות בעולם התחילה להכיר בצידקת עמדתנו– היתכן הדבר שארצות-הברית תתן ידה לאפליה כזו ו”אמצעי" האו"ם יינקטו להחזיר אותנו בעל כרחנו למצב שיפקיר אותנו לרצח ולהסגר?

אדוני הנשיא, בתורה שאנו קיבלנו זה למעלה משלושת אלפים שנה בהר-סיני ואשר נעשתה לנחלת האנושות ניתן הצו שלא תהיה אפליה בין אדם לאדם ובין עם לעם. במשך אלפי שנות רדיפות לא איבד עמנו אמונתו בנצחון הסופי של צדק, שלום ואחוה אנושית. ואין להעלות על הדעת שעכשיו, לאחר שנתחדשה עצמאותנו במולדת הקדומים שלנו, ניכנע לאפליה. עמנו לא יסכים לכך אף-פעם– ותהיינה התוצאות אשר תהיינה.– –

אין זו כלל שאלה משפטית. הדבר פוגע ביסודות המוסר הבין-לאומי. היינהג האו"ם באיפה אחת כלפי מצרים ובאיפה אחרת כלפי ישראל?

יותר מכל אדם אחר החי בימינו, אתה אדוני הנשיא, יש ביכולתך לסייע לשים קץ לכל מעשי האיבה ולבצר השלום בין שכנינו ובינינו.

תרשה לי בסיום דברי להביע לך תודתי על התענינותך הידידותית בבריאותי, שאני מעריכה מעומק לבי.

שלך בכנות,

(חתום) ד. בן-גוריון".

הפעולה העצומה שנעשתה על-ידי שגרירותנו בוושינגטון ומשלחתנו בעצרת האו"ם נתנו אותותיהם בדעת הקהל האמריקנית. העתונות, חוגי הקונגרס ואנשי רוח גילו הבנה רבה לעמדת ישראל ולצדקת מאבקה. והלחץ של דעת-הקהל הביא לידי מיפנה מסויים במדיניות האמריקנית, שבה החל השלב השני של מאבקנו.

ביום 11 בפברואר 1957 פרסם מזכיר-המדינה האמריקני, מר ג’ון פוסטר דאלס, על-דעת הנשיא אייזנהואר, תזכיר שהוגש לשגריר ישראל בוושינגטון, ובו נאמר, הין השאר:–

“עצרת האו”ם דרשה במיוחד ובתוקף וכמעט פה אחד נסיגה מהירה של הכוחות המזויינים של בריטניה, צרפת וישראל. בריטניה וצרפת צייתו בלי-תנאי. כוחות ישראל נסוגו במידה רחבה, אבל עודם מחזיקים בשטח מצרי בשרם-אל-שייך, כמו-כן, הם מחזיקים ברצועת עזה, שלפי הסכם שביתת-הנשק שטח זה צריך להיות מוחזק על-ידי מצרים.

“אנו מכירים ששטח זה היה מקור של הסתננות מזויינת ומעשי תגמול מפה ומשם, בניגוד להסכם שביתת-הנשק, והוא משמש מקור של סכנה אפשרית גדולה מפני נוכחותם של קרוב למאתים-אלף פליטים בשטח זה. ולכן אנו מאמינים שעצרת האו”ם והמזכיר הכללי ידאגו לכך, כי כוח או"ם ייכנס לאיזור זה במילוי שליחותם ויתייצבו על הגבול בין ישראל והרצועה.– ואשר למפרץ-אילת והגישה אליו, מאמינה ארצות-הברית שהמפרץ הוא נתיב מים בין-לאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע בכוח מעבר חופשי ובתום לב במפרץ ובמיצרים שבמעבר, אנו מתכוונים לא רק לשימוש מסחרי, אלא גם למשלחות דתיות ועולי רגל, שיש לכבד אותם במלואם.

"ארצות-הברית מזכירה, כי ב-28 בינואר 1950 הודיע משרד החוץ לארצות-הברית, כי הכיבוש המצרי של טירן וסנפיר מכוון רק להגנת האיים מנזק או פגיעה אפשריים, וכי “כיבוש זה אינו מכוון בשום אופן להפריע באיזה אופן שהוא מעבר בתום-לב דרך מיצרי המים המפרידים בין שני האיים ובין החוף המצרי בסיני, ומכיוון שכך, הרי מעבר זה, למעשה היחיד, יישאר חופשי כמו בעבר בהתאם לנוהג הבין-לאומי ולעקרונות המוכרים במשפט הבין-לאומי”.

“אם לא תיפול הכרעה מתנגדת, למשל על-ידי בית-המשפט הבין-לאומי, הרי מוכנה ארצות-הברית להשתמש בעצמה, ביחס לאניות בדגל ארה”ב, בזכות של מעבר חופשי ובתום-לב ולהצטרף לאחרים, למען הבטיח הכרה כללית של זכות זו.

“מובן מאליו שהנאה מזכות מעבר חופשי ובתום-לב על-ידי ישראל תהא תלויה בנסיגה מוקדמת בהתאם להחלטת האו”ם. אין לארצות-הברית כל יסוד להניח שאיזו מדינה חופשית תפריע בתנאים אלה למעבר חופשי ובתום-לב.

“ממשלת ארה”ב מוכנה להצהיר פומבית שתשתמש בהשפעתה יחד עם חברות אחרות של או“ם, שאחרי הנסיגה יבוצעו שאר החלטות של או”ם (החלטת או“ם מ-2 בפברואר, שכוח או”ם ייכנס לחוף המצרים מייד לאחר נסיגת כוחות ישראל).

“אנו מאמינים, כי דעתנו ומטרתנו בנדון זה היא נחלת אומות אחרות, ועתידה השלוו של ישראל יובטח באופן הטוב ביותר על הישענותנו על הצהרה זו, יותר מאשר על כיבוש מתוך הפרת פסק-הדין של רוב מכריע בקהילית העולם”.

ממשלת ישראל דנה בכל הרצינות במסמך חשוב זה והביעה הערכת למאמצי נשיא ארצות-הברית ומזכיר-המדינה בחיפוש פתרון לשתי הבעיות של השיט במיצרי אילת ורצועת עזה, וקידמה בברכה הצהרת ארצות-הברית על אופיו של המפרץ כנתיב-מים בין-לאומי מתוך הזכרת התחייבות ממשלת מצרים בנדון זה משנת 1950, אולם תזכירו של מר דאלס לא הניח דעתה של ממשלת ישראל, באשר הותנה בתנאי שקודם כל ניסוג אל מאחורי קווי שביתת-הנשק ברצועה עזה ונפנה את חוף מיצרי אילת.

שגריר ישראל בארצות-הברית, מר אבא אבן,נקרא לירושלים להתייעצות עם הממשלה, וביום 18 בפברואר שלח ראש-הממשלה מכתב למר דאלס לאמר:–

"בשעה אחרונה זו לפני שתים-עשרה, ולמען מנוע אי-הבנה גורלית בין שני עמינו, אני פונה אליך אישית להביא לידי דחיית הדיונים בעצרת לזמן-מה ולסדר שוועדה מבאי-כוח מדינות אחדות החופשיות מכל פנייה, תבוא בלי דיחוי לישראל, ואם יהיה צורך גם למצרים, במטרה לנסות להגיע לסידור מוסכם של הבעיות השנויות במחלוקת בשרם-אל-שייך וברצועת עזה.

“אני מעריך כראוי את עמדתך וזו של הנשיא. באותו זמן אני מבקש בכל הרצינות שתחוש את הרגשות העמוקים של עמנו כולו, כי הנסיגה בנסיבות הקיימות עלולה להיות הרת-אסון. אם האומות המאוחדות, הנתמכות על-ידי ארצות-הברית, אומרות להכריח אותנו לעשות זאת על-ידי הטלת סנקציות– ייעשה עוול היסטורי, ופגיעה גורלית תפקוד את היסודות המוסריים של הארגון הבינלאומי. מעשה זה מצד האו”ם משמעותו המוסרית היא– נקיטת איפה ואיפה. קבלת הדין מצד ישראל– אנו מרגישים–כרוכה בתוצאות חמורות מאוד. עלי לחזור ולציין, כי זוהי מצרים הממשיכה במדיניות תוקפנית נגד ישראל מאז 15 במאי 1948, והיא מצהירה גלויות שבדעתה להתמיד במדיניות זו.

“לאור הבירורים שנתקיימו בינך ובין שגרירנו אבן בשבוע שעבר, תקוותי חזקה כי הצעד שאני מציע עלול להביא לידי פתרון צודק ומוסכם.”

במקום דאלס ענה הנשיא ביום 20 בפברואר לראש-הממשלה באיגרת שבה הודיע בין השאר כי הערב ישדר לעם האמריקני בעניין זה.

באותו שדר עמד הנשיא אייזנהואר על 13 נקודות אלה:–

1. לארצות- הברית אין כל אמביציה או שאיפה באיזור המזרח-התיכון, אלא שכל ארץ תקיים עצמאותה ותחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה;

2. ארצות- הברית מכירה שהפעולה הצבאית נגד מצרים היתה תוצאה של פרובוקציה חמורה, חוזרת והולכת, אולם היא גם מכירה שהשימוש בכוח צבאי לפתור בעיות בין- לאומיות אינו מתיישב עם העקרונות והמטרות של האומות המאוחדות.

3. ישראל פינתה רוב שטחי מצרים הכבושים, אבל כוחותיה עדיין עומדים מעבר לקווי שביתת-הנשק, ואנו מתקרבים לרגע הגורלי, שבו עלינו להכיר באחת משתי אלה: או שאין האו“ם מסוגל להשיב השלום על כנו באיזור זה, או שהאו”ם מחוייב לחדש מאמציו בכוח מוגבר להביא לידי פינוי כוחות ישראל;

4. אם ישראל תפנה– מוטל על או"ם להבטיח, כי במזרח-התיכון תתקיים מידה יותר גדולה של צדק והקפדה על החוק הבין-לאומי, מאשר היה הדבר לפני מאורעות אוקטובר- נובמבר.

5. ארצות- הברית היתה מהיוזמות של החלטות או"ם ורצתה להבטיח על-ידי כך לישראל, כי תיהנה מזכויותיה לפי הסכמי שביתת-הנשק והמשפט הבין-לאומי;

6. אין לארצות- הברית ואין לאו"ם הסמכות להטיל על הצדדים שינוי ניכר בהסכם שנחתם ברצונן הטוב של ישראל ומצרים;

7. אולם ארצות- הברית, כחברה לאו“ם, תדאג לסידורים כאלה של כוח או”ם שיבטיחו, כי רצועת עזה לא תשמש עוד מקור של הסתננות מזויינת ומעשי-תגמול;

8. ארצות- הברית תדרוש שיתוף של או"ם במינהל הרצועה, בהסכמת מצרים;

9. באשר למפרץ אילת, דעת ארצות-הברית היא, כי המפרץ מהווה נתיב-מים בין-לאומי, וכי אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חופשי ובתום-לב, וכי כוח או"ם צריך להישאר במצרים כדי למנוע מעשי איבה.

10. שלום וצדק הם שני צדדים של אותו מטבע. וייתכן כי משפחת העמים בעולם חטאה שלא שמה לב במידה מספקת לאמת זאת. ארצות- הברית מצדה תחפש בתוקף רב פתרון לבעיות האיזור בהתאם לצדק ולמשפט העמים.

11. על ארגון האומות המאוחדות להפעיל לחץ אל ישראל, למען תקיים החלטת הפינוי.

12. על ידי קבלת ששת העקרונות שהוחלט עליהם במועצת הבטחון, באוקטובר 1956 בענין סואץ, התחייבה מצרים על חופש השיט בתעלה ללא אפליה;

13. בל נניח, שאם ישראל תפנה, תמנע מצרים את השיט הישראלי בתעלת-סואץ ובמפרץ אילת. אם לדאבוננו מצרים תפר אחר-כך הסכם שביתת-הנשק והתחייבות הבין- לאומית–יוטל על חברת העמים לטפל בדבר בתוקף."

בתשובתו מיום 12 בפברואר, הודיע ראש-הממשלה לנשיא, כי השגריר אבן חוזר לארצות- הברית למחרת וימסור לממשל האמריקני העמדה השקולה של ממשלת ישראל. “חברי ואנוכי מעריכים את ההתעניינות האישית של אדוני הנשיא, ושל המזכיר מר דאלס, ואני רוצה להבטיחך, כי רצוננו העז הוא לשתף פעולה עד קצה האפשרות בחיפוש פתרון רצוי. דברי הידידות שלך יקרים בעינינו, ולאור המשקל המוסרי והמדיני הרבה הכרוך בבעיה– אנו מקווים שתהא אפשרות להבהרה נוספת, אשר אנו בטוחים תביא לידי מוצא מהקפאון”.

על השגריר אבן הוטל לעשות מאמץ בוושינגטון ובעצרת ולהפריד בין סידור ענין השיט במפרץ אילת ובין סידור רצועת עזה. להבטיח לע“ע ענייני השיט. עוד בטרם נסוג מרצועת עזה, כי בעניין השיט ממשלת ארה”ב תמימת דעה אתנו; ואם אחר-כך לא יסודר הסכסוך בגלל רצועת עזה–יוכלו אז להטיל עלינו סנקציות. אולם הוברר בניו-יורק ובוושינגטון, שאין להפריד בין שתי הבעיות, והועמדנו שוב בפני קפאון מוחלט.

בוויכוח שנתקיים בכנסת על חליפת-המכתבים בין נשיא ארצות-הברית וממשלת ישראל הבהיר ראש-הממשלה ביום 25.2.1957, כי “הצבת צה”ל על חוף המיצרים לא היתה ואינה מטרה בשבילנו. היא רק אמצעי להבטחת חופש השיט, והממשלה והכנסת אמרו במפורש, כי מיד לאחר השגת ערובות בטוחות לחופש השיט יעזוב צבאנו את מיצרי אילת.– הדבר שעלינו אנו נלחמים איננו החזקת רצועת מדבר שוממה, אם כי יפה, אלא מוצא חופשי לים-סוף ולאוקינוס ההודי. במוצא זה קשור עתידו של הנגב. מוצא חופשי ופתוח זה יהפוך את אילת לנמל בעל חשיבות בין-לאומית ועלול לשנות מעמדה הגיאופוליטי של ישראל,– ולא נהסס אף רגע אחד להוציא את צבאנו, ברגע שלפי הכרתנו יהיה לנו בטחון בשיט שלנו במצרים ובים-סוף, כי זוהי המטרה. אילו היינו משיגים הכרת האו“ם או הכרת המעצמות הגדולות בזכותנו להגן בכוח על השיט שלנו במצרים ובים-סוף אם ייפגע בכוח,– היינו רואים בכך הערובה הבטוחה ביותר לחופש השיט שלנו, בכל-אופן, לתקופה ארוכה למדי. אם או”ם תכיר שזכות ההגנה העצמית המובטחת לכל האומות בסעיף 51 של מגילת האו“ם תחול גם על הזכות שלנו להשתמש בכוח אם השיט שלנו ייפגע במצרים או בים-סוף– יהי בכך הישג גדול”.

אולם העצרת והממשלה האמריקנית לא רצו לזוז מעמדתן, כי תנאי קודם להבטחת חופש השיט היא נסיגת הכוחות הישראליים משרם-אל-שייך ומרצועת עזה. בעצרת עלו שתי הצעות: אחת של המדינות הערביות על סנקציות כלכליות, מדיניות וצבאיות נגד ישראל, ואחת של ארה"ב– אולטימטום לישראל לפנות כוחותיה במשך שלושה או חמישה ימים, ואם במשך זמן זה לא תציית–יינקטו אמצעים נגדה,

אם כי בינתיים נעשתה פעולה ישראלית נמרצת רבת-היקף– ולא לגמרי בלי הצלחה– בכמה בירות באירופה, באמריקה ושאר היבשות להבטיח התנגדות המדינות להטלת סנקציות, וכמה מדינות הבטיחו להתנגד לסנקציות וכמה הבטיחו להימנע מהצבעה על סנקציות.

בינתיים נדחתה העצרת לכמה ימים על פי הצעה אמריקנית, למען הגיע לידי הסדר מוסכם עם ישראל, ובימים האחרונים של פברואר נכנסו קנדה וצרפת בעובי הקורה, ובזה נפתח השלב השלישי הסופי של המאבק. צרפת וקנדה תמכו כל הזמן בישראל, מאז התכנסה עצרת החירום, נציגיהן אמרו לנו אז: אין כל סיכוי ואפשרות, כי בעצרת או“ם תתקבל ברוב של שני-שלישים החלטה, שכוח או”ם ישאר בעזה ובשרם-אל-שייך עד שיקום שלום בין ישראל ומצרים; גם אם אמריקה תרצה לא תשיג רוב של שני שלישים בשאלה זו (ובעצרת או"ם יש תוקף רק להחלטה של שני-שלישים), כי הגוש הסובייטי והגוש האפרו-אסיאתי עומדים ללא כל פשרה וויתור לצדו של הרודן המצרי. ולכן הציעו קנדה וצרפת להבטיח זכויות ישראל לא על-ידי או“ם– כי אין אפשרות כזו, אלא בתוך או”ם, כלומר: מספר מדינות בעלות משקל רב בעולם, ובעיקר מדינות ימיות יכריזו בעצרת או"ם על שני דברים:–

1. על חופש שיט במיצרי אילת, על חופש שיט ישראלי וגם על השיט עצמו, כלומר על כך שהן בעצמן ישלחו אניות לאילת;

2. על זכות ההתגוננות של ישראל בתוקף סעיף 51 של מגילת או“ם, במקרה שמישהו יפריע בכוח לשיט ישראלי במיצרים. ודבר דומה לזה יכריזו לגבי המשטר בעזה: כוח או”ם יישאר ברצועה עד לסידור של שלום.

מצד שתי ממשלות אלו לא היה כל לחץ על ישראל לקבל דעתן. זו היתה רק הצעה ועצה ידידותית, והיינו חופשים לקבל עצתם ולדחותה. אבל ברור היה, שזוהי האפשרות האחרונה והמעשית לסידור שתי הבעיות לטובתנו באו"ם ובדעת הקהל האוהדת בעולם.

הממשלה קיבלה בתחילת מארס הצעה זו ושרת החוץ הודיעה בעצרת שישראל תפנה רצועת עזה ושרם-אל-שייך מתוך הנחה שיובטח חופש השיט במצרי אילת וכוח או“ם יישאר גם בשרם-אל-שייך וגם ברצועה, וכוחות או”ם ימלאו התפקידים שנזכרו בתזכיר של המזכיר הכללי, וישראל תשמור לעצמה הזכות להגן על חופש השיט במקרה שחופש זה יופרע ע“י מישהו בכוח; ואם יווצרו ברצועה תנאים אשר יגלו סימנים של חזרת הקלקלות שנתקיימו לפני הכיבוש הישראלי תשמור ישראל על זכותה לפעול למען הגנת זכויותיה. כפי המותנה מראש נשמעו אחרי הודעת שרת החוץ הצהרות של ארצות הברית, צרפת, ארגנטינה, קוסטריקה, פנמה, הולנד, נורבגיה, בלגיה, אוסטרליה, ניו-זילנד, שוודיה, בריטניה, קנדה, פורטוגל, איטליה, דנמרק ועוד. כל ההצהרות חיזקו הודעת שרת החוץ, אולם בהצהרת נציג ארצות הברית מר הנרי קבוט לודג' היתה בכמה נקודות נסיגה מההסדר המותנה מראש, אם כי עמד על כך כי ארצות הברית מקווה ששלטון או”ם ברצועה יישאר עד סידור סופי בין הצדדים, ואשר למפרץ עמד על כך שזהו נתיב-מים בין-לאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע שיט חופשי וכתום-לב במפרץ ובמיצרים המוליכים אליו, וארצות הברית בעצמה תשתמש בזכות השיט ותצרף מדינות אחרות להבטיח הכרה כללית בזכות זו. כוח או"ם ישב במצרים לפי קביעת הוועדה המייעצת של המזכיר הכללי.

נאום זה עורר דאגה בלב השומעים, לא רק של המשלחת הישראלית אלא גם של ידידינו באו"ם, והממשלה לא הסתירה דאגה זו מהממשלה האמריקנית, והפינוי נתעכב עד שביום שניים במארס נתפרסמה איגרת נשיא ארצות-הברית לראש ממשלת ישראל האומרת:

"ראש הממשלה היקר,

שמחתי מאוד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות ונסיגה מלאה אל מאחורי קוי שביתת הנשק, כפי שקבעה שרת-החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. הנני מביע את התקווה, כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המקסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא היתה קלה, אולם אני מאמין, כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של העדה העולמית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות שונות של או"ם ביחס לנסיגה.

תמיד היתה ההשקפה של ממשלה זו כי אחרי הנסיגה יש לעשות מאמץ מאוחד על-ידי כל האומות כדי ליצור באיזור תנאים שיהיו יציבים יותר, יותר שקטים, ועשויים יותר להוליך לרווחה כללית מאשר אלה ששררו לפני כן.

העצרת הכללית של או“ם כבר קיבלה החלטה שצריכה להוליך לעתיד טוב יותר. התקוות והציפיות המתבססות על כך באו לידי ביטוי על-ידי שרת-החוץ שלך ועל-ידי אחרים. סבורני שיש יסוד לתקוות ולציפיות הללו, וברצוני שתדע כי ארה”ב, כידידת כל המדינות באיזור וכחברה לויאלית של או"ם, תשתדל שתקוות כאלה לא יהיו תקוות-שווא.

הנני ראש הממשלה היקר,

בכנות

דוויט אייזנהאואר."

נציג צרפת באו"ם מר ז’ורז' פיקו הצהיר כי משלחת צרפת שמעה בסיפוק את הצהרת ממשלת ישראל. ממשלת צרפת סבורה שמפרץ אילת, גם מפני רחבו וגם מפני שחופיו שייכים לארבע מדינות, מהווה נתיב מים בין-לאומי, ולכן היא מאמינה כי בהתאם למשפט הבין-לאומי מן הדין שיובטח חופש השיט במפרץ ודרך המיצרים המובילים אליו. בנסיבות אלו אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חופשי ובתום-לב מכל אנייה של כל אומה ושל כל סוג.

ממשלת צרפת יש בדעתה להשתמש ביעילות בזכות השיט החופשי במפרץ אילת ובמיצרי טירן. היא מאמינה כי כל הפרעה למעבר חופשי היא עבירה על המשפט הבין-לאומי ותיתן משום כך אפשרות לאחוז באמצעים המורשים בסעיף 51 של מגילת האו"ם. בהקשר זה מדגישה ממשלת צרפת שלפי דעתה אין שום מדינה חופית במפרץ אילת נמצאת במצב של לוחמות עם כל מדינה חופית אחרת, ובהקשר זה מצבה של ישראל הוא בהתאם גמור למשפט הבין-לאומי.

יתר על כן:– ממשלת צרפת סבורה כי החלטה ב' שנתקבלה בעצרת האו“ם ביום 2 בפברואר 1957, כמו-כן הדו”ח של מזכיר האו“ם מיום 22 בפברואר 1957, מטילה שליחות על כוחות או”ם לתפוס מייד עם נסיגת צבאות ישראל את העמדות התפוסות עכשיו על-ידי צבאות אלה לאורך מפרץ אילת ולהישאר שם עד שהסדר בין שני הצדדים או הסכם בין-לאומי הקובע שיטת השיט במים חופשים אלה ימנע כל סיכון לנקיטת אמצעי לוחמות.

ממשלת צרפת סבורה, כפי שהציע מזכיר האו“ם בדו”ח שלו, שכוחות או"ם יקבלו לידם תפקידי המינהל המבוצעים עכשיו על-ידי כוחות ישראל (ברצועת עזה).

נציג בריטניה חלק על דעתו של קרישנה מנון, נציג הודו בעצרת, כי המיצרים הם מים פנימיים כמו הפיורדים בנורבגיה או נהר הודסון בארצות-הברית. מיצרים אלה, ציין בא-כוח אנגליה, חוצים ארבע מדינות, ולכל העמים יש חופש שיט בתוכו. ואשר לרצועת עזה דעת הממשלה האנגלית היא שבה צריך להיות מינהל ושלטון בין-לאומי, ולכן ההנחות והציפיות של ממשלת ישראל ביחס לרצועת עזה מתקבלות על הדעת. ברוח צרפת ובריטניה דברו גם אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, בלגיה, הולנד ועוד.

במסרו על החלטת הממשלה והדיון בעצרת עמד ראש-הממשלה בכנסת ביום 5.3.57 על השלילה והחיוב שבה, וציין כי למרות כל ההצהרות אין בטחון מוחלט שהמצרים לא יחזרו לרצועה או לא יוחזרו כמינהל אזרחי או ככוח כיבוש צבאי בהישענם, כביכול על הסכם שביתת הנשק, שלדעת ממשלת ישראל אינו קיים, לאחר שמצרים תובעת לעצה זכות צד לוחם, אבל הוא הדגיש שרצועת עזה בכל משטר ובכל מינהל היא מקור פורענות, כל עוד לא יושבו הפליטים בארץ אחרת. “מי שמדבר על רצועת עזה מבלי לראות כל הסבך והסכנות הכרוכים בהרכב האוכלוסיה חי בגן-עדן של שוטים. ואשר למצרים– ציין רה”מ– אין החלטה מפורשת של העצרת שכוח או“ם חייב להישאר עד הסדר שלום, ורק הוועדה המייעצת שעל יד המזכיר הכללי של או”ם,– שכל הצבעה על נסיגת כוחות או“ם מהמצרים צריכה תחילה לבוא לפניה, כפי שהתחייב המזכיר הכללי בתזכיר שפורסם ביום 26 בפברואר 1951,– יכולה להחליט שבלי הוראה מפורשת של האו”ם אין להזיז את כוח האו“ם ולהחליפו בכוח מצרי. לעומת זאת יש הכרזת כל המדינות הימיות הראשיות, פרט לברית-המועצות, כי המפרץ והמיצרים הם נתיב מים בין-לאומי ויש בהם חופש שיט לכל העמים, וכולן רשמו לפניהן הודעתנו שאם זכותנו לשיט חופשי תופר בכוח– יש זכות לישראל להגן על השיט בכוח לפי סעיף 51 של המגילה, וכמה מדינות גם הכריזו שהן מכירות בזכותנו זו”.

גם בכנסת וגם בממשלה היו חברים שהתנגדו לפינוי רצועת עזה ושרם-אל-שייך, אבל התעלמו משתי מסקנות שהיו כרוכות בדחיית הצעת קנדה וצרפת:

1) אילו נשאר צבאנו בשרם-אל-שייך היינו יכולים להגן על זכותנו לחופש שיט, אבל השיט עצמו, במצב של נידוי כללי של ישראל מצד כל האומות, לא היה קיים, כי שום אניות של אומה זרה לא היו באות לאילת. והנפט שהתכוננו להזרים מאילת לחיפה–לא היה מגיע לנמל הדרומי שלנו.

2) היינו מסכנים אפשרות ציודו של צה“ל בעתיד לאחר שהיינו דוחים הצעת הסידור של שתי המעצמות הידידותיות היחידות שהיו מוכנות– והן היו יחידות בנידון זה– לספק לצה”ל הציוד החיוני בשעת סכנה. כארץ מנודה על ידי או"ם היו עלולים כל מקורות הציוד הצבאי להיסגר בפנינו.

ואשר לרצועת עזה הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים–או קבלת העול של שלוש מאות אלף תושבי הרצועה, שמאתיים אלף מהם הם פליטים, בניגוד לרצונם של שלוש מאות אלף הערבים ובניגוד לרצונו של כל העולם, המזרחי והמערבי, העוין והידידותי.

אילו ממשלת ישראל לא היתה מעיזה לקבל הכרעה גורלית מתוך ראיית הצרכים העליונים של המדינה בטווח רחוק, גם בידעה שהחלטתה אינה פופולארית– לא היתה ראויה לשאת באחריות ההיסטורית הכבדה שהעם הטיל עליה.

בסוף סקירתו על מסע סיני והמאבק המדיני שלאחריו שמסר ראש הממשלה בכנסת ביום 2 באפריל 1957 אמר: “לא פחות מאשר אני גאה יחד עם כל יהודי על מסע סיני אני גאה על אומץ-הלב האזרחי שגילתה הממשלה הזאת באחד במארס לקבל החלטה בלתי-פופולארית, אבל החלטה נבונה, מועילה ונאמנה, אשר תעמוד בהיסטוריה היהודית כאחת התחנות המכריעות בהתעצמות המתמדת של מדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום הזה.”

---

עברו כשלוש שנים מאז מערכת סיני והמאבק המדיני שבא בעקבותיו. היו חברים נאמנים שחששו כי מערכה זו תקומם נגדנו את עמי אסיה ואפריקה, ובחדשים הראשונים לאחר המערכה כאילו נתקיים חששם. היו כאלה שטענו שהמאבק המדיני וסיומו עשו לאל את נצחוננו הצבאי. היו גם כאלה שראו שחורות ביחסי ישראל ויהדות הגולה בעקבות הסכסוך הקשה שעמדה בו ישראל עם הממשלה האמריקנית ושאר המדינות שהתנגדו בחריפות למבצע סיני.

שלוש שנים אלו הוכיחו בעליל כי שלושת החששות לא היו מיוסדים, ושלושתם נתבדו. ישראל היא עכשיו אחת המדינות המכובדות והנערצות ביותר בקרב עמים רבים מעמי אסיה ואפריקה. וליחס חדש זה יש חלק לא-קטן למערכת סיני ולגבורת צה"ל במערכה זו. הסיכויים, הן הבטחוניים והן הכלכליים, שהיוזמים תלו במסע סיני נתקיימו. מאז תום מלחמת הקוממיות לא היה שקט יחסי כזה על הגבולות כלאחר מערכת סיני, והבטחון הפנימי של העם ואמונתו בצבאו לא היו מעולם כה עמוקים ומוצדקים כבמבצע סיני ואחריו. רכשנו לא רק חופש השיט במיצרים ובים-סוף–אלא הפעלנו שיט ישראלי ובין-לאומי לאילת ומאילת. וזה כשלוש שנים זורם נפט מאילת לחיפה, וצינור הנפט הצר שהונח מייד אחרי המערכה יוחלף בקרוב בצינור רחב פי שנים. נסלל כביש מאילת לבאר-שבע, ואילת נעשתה בפועל לנמל בין-לאומי. הברית המשולשת בין מצרים, ירדן וסוריה נהפכה לפיסת נייר ריקה. אמנם נאצר הצליח בעזרת קצינים סורים להשתלט על סוריה, אבל חלומו להתייצב בראש אימפריה פאן-ערבית התנדף כעשן, והמעמד של רודן מצרים בקרב עמי ערב ובעולם כולו נתערער; ועיראק המהפכנית בהנהגתו של קאסם מאיימת גם על הסיפוח הסורי, ורוב ארצות ערב באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון מתייחסות לשליט המצרי בחשד ובאיבה וגם בזלזול. ובקרב היהדות– לא היתה אף עלילה אחת מאז קום המדינה שהעמיקה אהבת העם לישראל וגאוותו כל ישראל כמבצע סיני.

אשליה אחת הולידה מערכת סיני שיש להרסה בלי רחמים, אם כי היא נעימה, אבל מטעה ומסוכנה, והיא– כאילו מבצע סיני פתר לגמרי בעית-בטחוננו. מבצע זה שיפר, בלי-ספק, במידה ניכרת מצב בטחוננו, גם השוטף היום-יומי, וגם הגדול, הממלכתי; מבצע זה הגדיל הבטחון על הגבולות והרתיע לזמן לא-מעט שליטי ערב מהתגרות בישראל, אבל הבעיה ביסודה לא נפתרה. ספק אם בכלל יש בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, אם כי יש מלחמות בלתי נמנעות הדרושות לחסל סכנה בלתי אמצעית גדולה והולכת, כמלחמה נגד היטלר בקנה מידה עולמי וכמערכת סיני במזרח התיכון. גם הפילוג במחנה הערבי,הריב בין נאצר ובין שליט עיראק, הסכסוך המצרי התוניסי, הניגוד בין מצרים וירדן אינם מקילים כלל, בניגוד למה שרבים חושבים, בעית בטחונה של ישראל. היריבים בעולם הערבים, השואפים כל אחד להגמוניה פאן-ערבית ושומרים על עצמאות כל ארץ ערבית, מתחרים ביניהם–אם מתוך כנות או מתוך העמדת-פנים–בשנאת ישראל. וגם אם יש פה ושם נטייה להכיר בישראל או להשלים אתה,–אין ערבי בשום ארץ, גם לא בלבנון, מעיז להעלות זאת על דל שפתותיו. השופרות של הרודן המצרי– הרדיו והעתונות הכפופה כולה לממשל הדיקטטורי, מתריעים על הסכנה הציונית וההון היהודי הבין-לאומי השליט בעולם,– נוסח מצרי של תורת היטלר, ועל החובה לחסל את ישראל. בהפגנות עממיות גדולות הנערכות מזמן לזמן במצרים ליום יציאת הבריטים או ליום הלאמת התעלה או ליום השתלטות הכת הצבאית–מכריז גמאל עבד אל נאצר בעצמו על התכונה המתגברת של צבאו המפואר אשר ניצח את ישראל בסיני–זוהי הגירסה הרשמית במצרים על “האמת” של מערכת סיני–לשים קץ לישראל ולציונות בנות בריתם של האימפריאליסם והקומוניסם, (בזמן האחרון נאצר לוחם כאילו בקומוניסם, אם כי הוא מקבל ביד רחבה אתנני הנשק הקומוניסטי ונזקק לעזרת ברית-המועצות). מזמן לזמן שומעים “זמירות” אלה גם מפי קאסם העיראקי, אולם לא נאומי האיום של שליטי ערב מדאיגים,– אלא התכונה המלחמתית הבלתי פוסקת, זרם הנשק המגיע לצבאות סוריה ועיראק, בעיקר מארצות הגוש הסובייטי, אבל גם מארצות המערב; במרכז פעולתם של הרודנים הצבאיים האלה עומדים לא מאמצי פיתוח ובניין כבישראל, אלא תגבורת הכוח הצבאי. מאות מדריכים באים מארצות הגוש הסובייטי למצרים, לסוריה ולעיראק ומאות קצינים מארצות אלה נשלחים לברית-המועצות, לצ’כסלובקיה ושאר הגרורות הסובייטיות להשתלם בשימוש כלי הנשר החדישים ביבשה, באויר ובים.

פניית ממשלת ישראל בקיץ 1958 לשגרירה של ברית-המעוצות, הדוגלת בשלום ועומדת בראש “תנועת השלום” הקומוניסטית והפרו-קומוניסטית בעולם,– להזמין את נציגי מצרים וישראל לשיחות שלום– נשארה בלא-תשובה; הממשלה האמריקנית יזמה בעצמה בשנים האחרונות נסיון להביא לידי שיחות שלום בין ירושלים וקהיר, והיזמה באה מהסמכות העליונה בארצות-הברית, והיא נכשלה, כי נתקלה בהתנגדות עקשנית, בתחילה מוסווית ולבסוף גלויה, מצד הרודן המצרי, אם כי בירושלים נתקבלה היזמה ברצון טוב ובהערכה ובהוקרה נאמנה.

המתיחות העולמית בין המזרח והמערב והאיבה הגלויה מצד הגוש הסובייטי ברובו הגדול לישראל מתוך רצון לקנות לב שליטי ערב ולהרחיק לב יהדות רוסיה מישראל,– אף הן אינן מסייעות לקירוב הלבבות ולסיכויי שלום בין ישראל ועמי ערב.

עוד מראשית ייסוד המדינה (ועוד לפני כך) הועמדה ברית יהודית-ערבית ושיתוף פעולה מדיני, כלכלי ותרבותי בין העם היהודי ובין עמי ערב–כמטרה ראשונה, העיקרית והעליונה במדיניות-חוץ הישראלית. ברית זו היא הכרח היסטורי וחיוני של שני הצדדים; הצורך הגדול והאמיתי של עמי ערב הוא לא נשק קל וכבד, שעתיד בכל מלחמה עם ישראל לפול בחלקו הגדול בידי צה"ל, כאשר קרה הדבר במערכת סיני, אלא פיתוח, חינוך, תברואה והעלאת הפלח והפועל הערבי משפל מדרגתו.

ישראל מסוגלת לתרום לתהליך מבריא זה אולי יותר מכל גורם זר במזרח או במערב. הצורך הגדול וההיסטורי של ישראל הוא מאבק קונסטרוקטיבי עם טבע הארץ, הפרחת השממה, ניצול אוצרות הטבע הספונים בחיק האדמה והים לשם קליטת עלייה נוספת ומיזוגה והקמת חברה חדשה בנויה על שותפות ואחווה אנושית. לשם כך היא זקוקה לשלום ולעזרת-גומלין עם שכניה. אולם בימינו אלה נתונות כמעט כל ארצות ערב–מלבד אולי לבנון ותוניס–לשלטון רודני, או של דיקטטור צבאי או של דינסטיה מתקופת ימי-הבינים המקיימת עדיין בתוכה סחר-עבדים, ועיני שליטים אלה מופנות לא לצורכי ההמונים אלא לביצור שלטונם ולתחרות הדדית על הרחבת ספירת השפעתם ושלטונם. תחרות זו יונקת לא-מעט מהתחרות של שני הגושים העולמיים– הקומוניסטי והדימוקרטי, אבל ביסודה מונח המצב הפנימי של עמי-ערב. מורשת עשרות דורות של שעבוד ועוני ופירוד ושפל חומרי ורוחני.

מורשה עלובה ומשפילה זו לא-תעמוד לעד, ומן ההכרח שתוריש מקומה לשאיפה המתגברת בכל המין האנושי להתעלות תרבותית וכלכלית, ליתר חירות ועצמאות, להאדרת הכבוד והגאון האנושי. אולם תמורה זו, ההכרחית והבלתי נמנעת, היא תהליך אטי וממושך, ובינתיים ישראל נתונה למצור, ללחץ ולאיום מוגבר מצד כל שכניה, ולחץ זה נעזר באיבה של העולם הקומוניסטי, שאף היא תחלוף בזמן מן הזמנים, אבל אין בכוחה של ישראל לקבוע מתי יגיע הזמן הזה.

ומאז ייסוד המדינה עומדת ישראל בפני מערכה משולבת–צבאית ומדינית, המתנהלת בשני מעגלים: במעגל “הקטן” של איזורנו, הכולל את ארצות התנ“ך (ישראל,מצרים, בבל, ארם וכנען), ובמעגל הגדול הכולל את כל כדור הארץ, וזהו השינוי הגיאו-פוליטי היסודי שבין מצבו של הבית הראשון והשני ובין הבית השלישי. הבית הראשון חי באיזור מצומצם של ארצות התנ”ך הנ"ל. המזרח התיכון במובן המצומצם (שאינו כולל אפילו את פרס ותורכיה) זה היה היקפו ומגעו של עם ישראל בימי הבית הראשון. בימי הבית השני הורחב המעגל הזה וכלל בזה אחר זה את הקיסרות הפרסית, העולם ההלניסטי והאימפריה הרומאית. אבל עוד שטחים נרחבים וגדולים באירופה, אסיה ואפריקה (אמריקה עדיין לא היתה ידועה אז) עמדו מחוץ למגעו של ישראל בארצו ובפיזוריו. בימי הבית השלישי–העולם, כדור הארץ, נתכווץ הודות לאמצעי החיבור המהירים ביבשה, בים באוויר ובגלי האתר. גם הפזורה היהודית נפוצה עכשיו בכל חלקי העולם, והמעגל הגדול שבו פועלת ישראל–כולל כל חמש היבשות ואיי-הימים בכל כדור הארץ.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון ולא היה כל מגע עם המעגל הגדול, או אילו לא היה המעגל הגדול מתערב בענייני המעגל הקטן,– כי אז היה הגורם הצבאי בלבדו מכריע. הערבים האמינו שכוחם הצבאי יכריע, כאשר קמה מדינת ישראל, והם הפרו החלטות או"ם ולא התחשבו כלל מה יאמרו הגויים. אולם חשבונם הצבאי של הערבים היה מוטעה, ובקרבות היתה ידם על התחתונה, אם כי מספרם אז עלה על מספר תושבי ישראל פי ארבעים. אבל ישראל לא יכלה להתעלם מהמעגל הגדול משני נימוקים:

1 ) בתוך מעגל זה נמצא רובו של העם היהודי ומתוכו אנו שואבים כוח האדם ואמצעים חומריים ותרבותיים וסעד מוסרי ומדיני;

2) הכוחות שבמעגל זה לא יקבלו בנקל כל ההכרעות של הצבע הישראלי אם הכרעות אלו יתנגדו לאינטרסים האמתיים או המדומים שלהם; ויש נימוק נוסף קובע לא פחות: – צבא ההגנה לישראל תלוי באפשרות ציודו– וזאת אומרת בכוננותו המלחמתית,– ברצון הטוב של מייצרי הנשק, שרק מעטים בתוכם מוכנים להעמידו לרשות ישראל.

במלחמת הקוממיות גדלה עדיפותנו הצבאית, למרות מספרנו הקטן, לאחר שהספקנו להצטייד בנשק שהוכן ונרכש לפני קום המדינה והצלחנו לאמן צבאנו תוך כדי הקרבות וההפוגות שביניהם, נוסף על האימון שהורישה לנו ההגנה והיחידות היהודיות בצבא הבריטי. הציוד לצבא שטרם הוקם השגנו אז גם בגוש המזרחי, בצ’כסלובקיה וגם בגוש המערבי, בצרפת ועוד. ציוד זה לא נפל אז בטיבו מהציוד של צבאות ערב, והעליונות האנושית של צה“ל ניצחה במערכת הצבאית. אולם במערכה המדינית במעגל הגדול–היה כוחנו קטן, ועצרת האו”ם, לאחר שעשתה מעשה עקרוני רב בישיבתה מיום 29.11.47–בהחליטה על עצם הקמת מדינה יהודית, אם כי תחומי ההחלטה היו לרעתנו,– גילתה חולשה מתמדת לרעת ישראל. כשצבאות ערב פלשו לישראל– לא ניתנה פקודה כבימי מערכת סיני שעל הפולשים לסגת אחור בלי תנאים, אלא נשלח מתווך מטעם או"ם, הרוזן ברנדוט, שהציע לשנות ביסודה לרעת ישראל ההחלטה הגרועה מיום 29 בנובמבר. הוא אמנם הציע לתת כל הגליל ליהודים, גם החלק התיכון והמערבי, שהעצרת בדצמבר הועידה למדינה הערבית; אבל תחת זאת הציע למסור כל הנגב וחלק גדול של הדרום מקו אשדוד פלוג’ה, שבו עמד הצבא המצרי עד אוקטובר 1948,– לירדן, יחד עם כל הגדה המערבית. וכן הציע לכונן את שדה התעופה בלוד ובחיפה כבין-לאומיים, וירושלים שלפי ההחלטה מסוף נובמבר היתה צריכה להיות “גוף נפרד”, הוצעה לפי תכנית ברנדוט לממשלת ירדן.

כידוע, נקראה אז עצרת מיוחדת של או“ם באירופה, ולא בניו-יורק, לדון בתכנית ברנדוט, אבל ההכרעה לא נפלה בעצרת או”ם, אלא בשדה-הקרב: במערכות האחרונות נגד מצרים בשבוע השלישי של אוקטובר 1948 ובשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר 1949,–גרשנו את המצרים מקו אשדוד פלוג’ה, שחררנו את באר-שבע וכל הדרום והנגב, וכמו-כן גרשנו בסוף אוקטובר את קאוקצ’י מהגליל המרכזי. והנצחון הצבאי הכריע אז את הכף, לא מעט בגלל העובדה, שהערבים נעשו שלא במתכוון בני בריתנו; כי גם הם היו מעונינים בעובדה שנוצרה בניגוד להחלטת עצרת או“ם מיום 29.11.47. זו, כידוע, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בגדה המערבית של ארץ-ישראל. הפלישה הערבית ונצחונות צה”ל בעשרת הימים (כשנכבשו לוד ורמלה) ובאוקטובר ובדצמבר ויאנואר (כשגורשו המצרים וקאוקצ’י)– עשו לאל ההחלטה על מדינה ערבית (שהערבים התנגדו להקמתה רק בחלק מארץ ישראל), והשטח במשולש המרכזי ובכיס החברוני נפל בידי הממשלה ההאשמית שבמזרח הירדן; מאחורי ממשלת ירדן התייצבה אנגליה, והעצרת לא יכלה ולא עצרה כוח ורצון להתנגד גם ליהודים וגם לערבים.

וכשנתקבלה שוב בעצרת או“ם בדצמבר 1949, בעיקר ע”י לחץ הוותיקן והמדינות הקתוליות באו"ם ההחלטה על בינאום ירושלים,– החליטה ממשלת ישראל להעביר מייד את הכנסת והממשלה לירושלים, ועיר דוד (רק אם בחלקה החדש, המערבי) נהפכה שוב לבירת ישראל הלכה למעשה, בניגוד להחלטת העצרת, ושוב בנידון זה היה לנו בעל-ברית שלא במתכוון–מדינת ירדן, שהשתלטה על ירושלים העתיקה, שבה בעצם מרוכזים כמעט כל המקומות הקדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלימים; ואם כי בזמן הראשון סרבו נציגי הממשלות הזרות להיפגש עם נציגי ממשלת ישראל בירושלים– נתרגלו לאט לאט לעובדה הקיימת, ואין עכשיו אף שגריר זר אחד שאינו בא לפגישה עם ממשלת ישראל בירושלים, ואחדים מהם גם שמו משכנם הקבוע בירושלם.

אולם גם אז היה ברור שכוחנו הצבאי בלבדו לא יכריע, אם כל הכוחות במעגל הגדול יעמדו נגדנו.ובמערכת סיני ראינו שאפילו מעצמות אדירות כאנגליה וצרפת לא יכלו לעמוד אפילו שבוע ימים בפני הלחץ של העצרת (אם כי במועצת הבטחון היתה בידם זכות הוויטו), כשכל המדינות האחרות, גם במזרח וגם במערב, היו מאוחדות בדעותיהן נגדן. ודווקא ישראל הקטנה היתה זו אשר עמדה ארבעה חדשים,– מתחילת נובמבר 1956 עד תחילת מארס 1957, –בפני הלחץ העצום של ברית-המועצות וארצות-הברית וכל שאר חברות או"ם, והמשיכה במאבק המדיני עד שהובטח לה במידה רבה, אם כי לא בשלמות מוחלטת,– היעד הראשי שלמענו נכנסה ישראל למערכה זו. וישראל נאבקה בעקשנות ובהתמדה, כי היא נלחמה על עניין חיוני למען קיומה ועתידה, ועל עניין צודק, שהעולם הנאור והחופשי לא יכול היה שלא להכיר בצדקתו: על חופש שיט במיצרי אילת ובים-סוף.

---

ואם הכרזת המדינה במאי 1948 ומלחמת הקוממיות פתחה תקופה חדשה בתולדות הארץ והעם, ושינתה באופן יסודי את ההיסטוריה היהודית, הרי מערכת סיני פתחה פרק חדש במעמדה הבין-לאומי ובטחונה של ישראל. ויש לעמוד תחילה על התמורות שחלו בעולם הגדול ובאיזורנו,–זאת אומרת בשני המעגלים שבהם אנו פועלים,–מאז קמה המדינה. והתמורות הן גם שליליות וגם חיוביות, ורק בראותנו ראייה בהירה כל התמורות נוכל לכוון פעולתנו המדינית והבטחונית באפיק הרצוי.

בעצרת האו“ם שהחליטה בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית ישבו 56 אומות, מהן הצביעו 33 בעד הקמת המדינה ובתוכן ארצות-הברית וברית-המועצות. 13 מדינות הצביעו נגד: שש המדינות הערביות חברות או”ם באותה תקופה, ארבע מדינות מוסלימיות בלתי ערביות: אפגאניסטן, פקיסטן, פרס ותורכיה, ושלוש מדינות לא-מוסלימיות: מאסיה– הודו, מאמריקה– קובה, מאירופה–יון. עשר מדינות נמנעו, בתוכן אנגליה. מאז גדל מספר חברות או“ם, והוא מגיע עכשיו לשמונים ושתיים.קמו מדינות חדשות, באסיה ובאפריקה, ומספרן הולך וגדל ועוד יגדל. בין החברות החדשות של או”ם יש חמש מדינות ערביות: לוב, מרוקו, תוניס, סודן, וירדן, ששטחן קרוב לחמשה מיליונים קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ-26 מיליון. הוקמה ונכנסה לאו"ם מדינה מוסלימית לא-ערבית גדולה: אינדונזיה, המונה למעלה מ-78 מיליון תושבים. באפריקה נתעצמו מאז מלבד מרוקו, תוניס,לוב וסודן–גם גאנה וגיניאה, ועומדות בתור להשתחרר ניגריה–הארץ הגדולה ביותר באוכלוסייה ביבשת אפריקה המונה כ-35 מיליון תושבים, רובם מוסלימים: טנגינקה, סומלי, קניה, ועוד. אלה שנתעצמו ועומדים להתעצם מהווים גורם בין-לאומי אדיר שכוחו ילך ויגדל.

לפני מבצע סיני נכרתה כאמור לעיל ברית צבאית בין מצרים, ירדן וסוריה. ברית זו נתערערה ע"י מבצע סיני, אולם לעומת זאת הוקם איחוד מצרי-סורי, ורודן מצרים מאיים על ישראל גם מדרום וגם מצפון.

בחלק גדול של המדינות החדשות, וכמעט בכל המדינות הסובבות אותנו, וגם בפקיסטן, בורמה, אינדונזיה ועוד קיימת דיקטטורה של כת צבאית (בבורמה–מתוך החלטת הפרלמנט החופשי).

“המלחמה הקרה”, כלומר הניגוד המדיני והאידיאולוגי והתחרות הכלכלית ובין-לאומית בין העולם הדמוקרטי במערב אירופה ובאמריקה ובין המשטר הטוטליטרי בארצות הקומוניסטיות נמשכת ומחריפה, למרות הנסיונות הכנים או המדומים הנעשים מזמן לזמן להפגתה. קשה להניח שהמלחמה הקרה “תתחמם”– כי שני הצדדים יש בכוחם להשמיד זה את את זה, ושניהם יודעים זאת, ומותר להאמין שמלחמה גלובלית אטומית, העלולה להשמיד כל המין האנושי או רובו הגדול,– לא תפרוץ, אם כי עדיין לא ברור לאן מועדות פני הכוח העולמי הכביר שנתעצם אחרי מלחמת העולם השניה: סין הקומוניסטית. בארץ זו חי כמעט רבע המין האנושי, והשטח שברשותו מבחינה יחסית הוא קטן, ומסביבו יש שטחים עצומים ריקים למחצה,– והם חלק של ברית-המועצות, התופסת החלק הששי של כדור הארץ. התתמיד סין בידידותה ובריתה עם שכנתה הרוסית, או בבוא היום תנסה להתפשט בשטחים הפנויים של בעלת-בריתה ותניע את ברית מועצות להתחבר עם העולם המערבי? שאלה זו עטופה עדיין בערפל העתיד.

מה שניתן לראות בשעה זו ובעתיד הקרוב הוא ש“המלחמה הקרה” יותר משיש בה סכנה של התנגשות צבאית בין המערב הדמוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי, היא מלחמה על נפש עמי אסיה ואפריקה,– המהווים לאמתו של דבר הבעיה הגדולה והחריפה של תקופתנו. ושורש הבעיה הוא– הפער העצום, הפער החומרי והתרבותי, שבין עמי אירופה (כולל רוסיה הסובייטית) ואמריקה מצד אחד ובין עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפן) מצד שני. מצד אחד–התפתחות גבוהה, יכולת טכנולוגית עצומה וגדלה, רווחה ועושר יחסי רב, ומצד שני–ברוב עמי אסיה ואפריקה–רעב, בערות ותחלואה. ועמים אלו מהווים הרוב המכריע של המין האנושי. משני ביליונים וחצי בני אדם החיים עכשיו בעולם יושבים למעלה מהחצי–כביליון וחצי–באסיה, ולמעלה ממאתים ועשרים ומיליון באפריקה. רק שתי ארצות באסיה, ושתיהן בקצות היבשת, הן מפותחות, אם כי לא עשירות, כארצות אירופה ואמריקה, והן:

יפן בקצה המזרחי של אסיה וישראל–בקצה המערבי. רוב עמי אסיה נשתחררו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ורמתם החברתית, הכלכלית והתרבותית נמוכה ביותר, ובכמה ארצות, כגון הודו ומצרים, ההמונים המרובים החיים בכפרים מתקיימים בשפל המדרגה על סף הרעב.

מידת צריכת האנרגיה בארצות שונות היא קנה מידה מאלף על ההבדלים העצומים ברמת החיים שבין עמי אירופה ואמריקה ובין רוב עמי אסיה ואפריקה. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה של כל המין האנושי שווה לאנרגיה הנוצרת משריפת 2.7 ביליון טונה פחם לשנה. בממוצע זה יוצא קרוב לטונה לאיש לשנה, אולם הממוצע אינו נותן תמונה נאמנה מהצריכה הממשית בחלקי תבל שונים. הצריכה הממוצעת לאיש לשנה בארצות הברית היא שמונה טונות, באירופה 2.5 טונות, באסיה רק כעשירית הטונה. רק ביפאן זה מתקרב לקצת יותר מטונה אחת לאיש לשנה.

ישראל שוכנת בקצה המערבי של אסיה ומעמדה הגיאוגרפי עושה אותה לגשר בין שלוש היבשות: אסיה, אירופה, אפריקה. היא שוכנת במזרח התיכון,– אבל באיזור זה יושבים לא רק עמים ערבים, אלא גם תורכים ופרסים, שאמנם דתם היא מוסלימית, ומאז העצרת בנובמבר 1947, שבה התנגדו להקמת מדינה יהודית מתוך סולידריות מוסלימית– חלו בתוכם שינויים רבים. שאפתנותו האימפריאליסטית של הרודן המצרי והישענותו על ברית-המועצות, הגבירו בשתי ארצות אלה הרגשות האנטי-ערביים. התורכים והפרסים רואים גם בנאצר וגם בברית-המועצות סכנה לקיומם החופשי, והם יודעים להעריך את גבורתה, יכולתה היוצרת ועצמאותה וקשריה העולמיים של ישראל. דעת הקהל שוכחת לרוב כי רוב תושבי המזרח התיכון הם לא ערבים. מספר התורכים, הפרסים והישראליים עולה על מספר הערבים במצרים, סוריה ירדן, לבנון ועיראק.

אולם ישראל אינה נמנית רק עם עמי המזרח התיכון, אלא גם עם עמי הים התיכון. שכניה ביבשה הם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, אבל שכניה בים התיכון הם תורכיה, יוון, איטליה, צרפת, ובים הדרומי,–בים סוף– חבש וסודן. סודן היא רובה מוסלימית ודוברת ערבית ואם כי הדרום הוא פגני, ואין לו כל זיקה לאיסלם וללשון הערבים; סודן שומרת על עצמאותה ויש לה יסוד לפחד משכנתה הצפונית– ממצרים של נאצר. חבש רואה עצמה כנצר שלמה המלך ומלכת שבא, ודגלה הוא דגל גור אריה יהודה. והעם החבשי רוחש חיבה לעם ישראל.

אולם אליבא דאמת אין ישראל עם מזרח-תיכוני או ים-תיכוני, אלא עם-עולם ומרותק לעם היהודי המפוזר בכל רחבי עולם, הזיקה לפזורה היהודית בעולם היא הזיקה המכרעת והקובעת בישראל. למעלה מתשע מאות אלף היהודים שעלו ארצה בעשור הראשון לקיום ישראל– באו ממאה ושתים ארצות בכל היבשות ובכל איי-הים. המרחקים הגיאוגרפיים בימינו אינם ממלאים תפקיד מכריע כבימי קדם, אפילו לא כבימי המאה התשע-עשרה. הטלגרף, הטלפון, המטוס והרדיו, קירבו מרחקים ועשו את כדור הארץ ליחידה משולבת, ואין עכשיו ארץ בעולם שאינה זקוקה פחות או יותר לשאר הארצות. בישראל הזיקה היא לכל הארצות, ולא רק מפני קשריה עם תפוצות היהדות.

הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, המונה למעלה מששה מיליונים יהודים, נמצא ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. בארצות הברית של אמריקה הצפונית בלבדה נמצאים כחמשה מיליונים ומאתים אלף יהודים. כשבע מאות אלף יהודים יושבים בארצות אמריקה הלטינית (מהם כשלוש מאות וששים אלף בארגנטינה), וכרבע מיליון יהודים בקנדה. באירופה (כולל רוסיה האסיתית) יושבים כארבעה מיליונים וארבע מאות אלף, מהם כשלושה מיליון וחצי בגוש הסובייטי (בברה"מ לבדה כשלושה מיליונים). קרוב למיליון יושבים באירופה המערבית. המרכזים הגדולים פה הם באנגליה (450,000) ובצרפת (325,000). בארצות אסיה (מחוץ לישראל) יושבים כמאה תשעים ושנים אלף; הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באסיה (מחוץ לישראל), לאחר עליית יהודי בבל ותימן, הוא עכשיו בפרס– כשמונים אלף יהודים. ביבשת אפריקה יושבים עוד כשש מאות אלף יהודים: בדרום אפריקה– כ-110,000, במרוקו 200,000, באלג’יר כ- 140,000, בתוניס כ-85,000 ובמצרים כ- 30,000, באוסטרליה ובניו-זילנד יושבים כ- 66,000 יהודים.

פיזור זה של היהדות בכל רחבי תבל מזקיק מדינת ישראל לכל הארצות, בין שיש לנו אתן, ובין שאין לנו אתן, קשרים דיפלומטיים.

ולא רק הפזורה. העם בישראל גופו מלוקט מעולי כל הארצות, ואין עם בעולם, גם לא ארצות-הברית, המורכב מיוצאי כל כך הרבה ארצות בכל היבשות כעם בישראל. על-פי הרכבו אין העם בישראל אירופי בלבד, או אסיאתי בלבד, או אפריקני בלבד או אמריקני. הוא כולל בתוכו בני כל היבשות והאיים,– ואין כעם ישראל, למרות מספרו המיצער, שמסוגל מפני כך להבין ולהכיר על העמים בעולם, עמי אירופה ואמריקה, עמי אסיה ואפריקה.

בשבעים השנים הראשונות לפני ייסוד המדינה היו העולים בעיקר יוצאי אירופה. מזמן ייסוד המדינה עד סוף 1958 עלו 922,274 מהם 394,831 יוצאי אירופה (42.8%), יוצאי אסיה 264,640 (28.7%), יוצאי אפריקה 200,006 (24.7%), יוצאי יבשת אמריקה 10,295 (1.2%).

ועם זה בישראל שמתלקט מכל הארצות–זקוק לידידות של כל הארצות או רובן,למען התגבר על האיבה של שכניו הקרובים המתנכלים בקיומו. בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות-שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שוויון וזיקת-גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקפת אותנו בארצות השכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין, בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלימים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהבה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה שעליהם נשען הגוש הערבי באו"ם ומחוצה לו במדיניות העוינת לישראל. רכישת ידידות עמי אסיה ואפריקה היא מטרה לעצמה ואמצעי למטרה. שאיפתנו לשלום ולשיתוף פעולה עם עמי ערב מוליכה אותנו לעמים הבלתי ערבים באסיה ובאפריקה,– ועל נפש עמים אלה נלחמים מאז תום מלחמה העולם השנייה המזרח והמערב, הגוש הסובייטי וארצות הברית באמריקה וארצות מערב אירופה.

סין נכבשה לקומוניסם בכוח, אולם הודו השנייה בגודל האוכלוסין ביבשת אסיה ובעולם כולו, מקיימת משטר דימוקרטי. והמאבק שאנו עדים לו בין מזרח ומערב הוא מאבק מדיני, צבאי, כלכלי וטכנולוגי וגם מאבק אידיאי. כביליון ורבע תושבי אסיה ואפריקה לא הגדירו עצמם, ורובם של עמים אלה מפחדים מכל המעצמות הגדולות, גם מסין ומברית המועצות וגם ממעצמות המערב. ואם כי ישראל היא כמעט כמות מבוטלת במאבק המדיני-הצבאי והכלכלי- הטכנולוגי, שבין שני הגושים המתחרים,– הרי במאבק האידיאי עלולה ומסוגלת ישראל למלא תפקיד לא מבוטל– הודות למורשתה ההיסטורית ולסגולותיה האינלקטואליות והרוחניות ויזמתה היוצרת והחלוצית. ההיסטוריה לא פינקה את עמנו באוצרות טבע עשירים וגם לא ברוב עם, אבל ביכולתנו הרוחנית אין אנו נופלים משום אומה ולשון, ובתקופה הקצרה של עצמאותנו המחודשת כבר הצלחנו לעורר כבוד ואהדה גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ובאפריקה.

ישראל היא ארץ דמוקרטית, ואין היא יכולה להתקיים כלל בלי משטר דימוקרטי. בלי ערך האדם וחירותו, אחריותו והכרת שליחותו, בלי יזמתו החופשית והחלוצית, לא היתה הארץ נבנית והמדינה לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת. אין זאת אומרת שאין פגימות בדימוקרטיה הישראלית. יש ויש. המורשת הגלותית שלנו הנחילה לנו שיטת בחירות נפסדת שאין דוגמתה בעולם, ואין האזרח נתבע לבחור את נציגו מתוך מועמדים שהוא רואה ושומע ובוחן, אלא עליו לבחור רשימה של מאה ועשרים אנשים אשר לא שמע כלל שמם לפני הבחירות ולאחר הבחירות, ואין זיקה בין הבוחר והנבחר, כזו שקיימת בדימוקרטיות המתוקנות שבהן קיים משטר של בחירות איזוריות. משטר הבחירות הנפסד מרבה פיצול ופילוג, וקיבוץ גלויות מחייב מקסימום של ליכוד ואחריות, ומקסימום זה ייתכן רק במשטר דו-מפלגתי הבנוי על בחירות איזוריות. אולם זהו יתרונה של דימוקרטיה שהיא מסוגלת לתקן עצמה–ובמוקדם או במאוחר אין ספק שהמעוות יתוקן.

ואף-על-פי שישראל רואה בחירות האדם ובמשטר הדמוקרטי ערך אנושי ומדיני יסודי, וזה מעמיד אותה בשורת הארצות הדמוקרטיות,– אין ישראל פוסלת שום ארץ שיש לה משטר אחר, והיא שואפת לקיים יחסים תקינים וידידותיים עם כל הארצות השוחרות שלום, והיא מאמינה שייתכן שיתוף פעולה על בסיס הדדי ושויון בין כל הארצות בלי יוצא מן הכלל. ייתכנו לא רק יחסים תקינים בין ארצות בעלות משטר שונה אלא גם ידידות, ודוגמה בולטת לכך היחסים שבין פולין וישראל.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­אולם ישראל אינה רואה בדימוקרטיה המדינית חזות הכל. עוד לפי הקמת המדינה יצרנו בארץ צורות חיים ודפוסים חברתיים חדשים ומקוריים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת. ההתיישבות העובדת שלנו על כל צורותיה (קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי), הקואופרציה המסועפת בכל ענפי הכלכלה: בבניין, בסלילה, בתחבורה, באשראי, במכירה, בקנייה, בשיכון; מוסדות עזרה הדדית כקופת-חולים, משען ועוד. כמו-כן הוקמו עוד לפני המדינה מוסדות חנוך ומחקר גבוהים בירושלים בחיפה וברחובות, והם נתעלו בכמותם ובאיכותם לאחר קום המדינה,– והם עומדים בשורה אחת עם מוסדות חינוך ומחקר בארצות העשירות והמתקדמות ביותר. והמדינה גילתה יכולת להכשיר בזמן קצר עולים שבאו מארצות מדולדלות ומשועבדות–להיות כוח יוצר ומגן שאינו נופל בערכו וביעילותו מעול הארצות התרבותיות ביותר. ובתנופה בלתי מצויה מבוצעת בארץ זו יצירה משקית חדשה ומסועפת בחקלאות ובחרושת, בספנות ובתחבורה יבשתית ואווירית, ומוקמים מפעלי שיכון אדירים למאות אלפים משתכנים מהעולים ומהותיקים; ושפה אשר לפני יובל שנים נחשבה כמעט על-ידי כל העולם לשפה מתה, חנוטה בספרי קודש ותפילה– נעשתה לשפה חיה, לשפת דיבור ולימוד וספרות, המלכדת קיבוצי גלויות רחוקות זו מזו מרחקי זמן ומקום– וממזגת אותם לאומה אחידה.

ואולי רבים מעמי אסיה ואפריקה, שלא נתקלו אף פעם ביהודים, כעמים הבודהיסטיים באסיה והעמים הכושים באפריקה, לא היו יודעים כלל על הנעשה בארץ קטנה זו,–אלמלא מבצעי צבא הגנה לישראל ממלחמת הקוממיות ועד מבצע סיני, ודווקא מערכה אחרונה זו, אשר כאילו קוממה נגדנו את כל העולם, גם הקומוניסטי וגם הדימוקרטי, גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה,– דווקא מערכה זו הוליכה שמע ישראל לארצות קרובות ורחוקות, ומנהיגי עמים תרבותיים ופרימיטיביים שאלו עצמם: כיצד אומה קטנה זו עמדה ועומדת למעלה מעשר שנים נגד אויביה המרובים ממנה פי כמה, והמקבלים זיון מהמערב ובמידה עוד יותר גדולה מהגוש הקומוניסטי,– מה פשר החידה המופלאה הזאת? והם מצאו התשובה הנכונה: העליונות הרוחנית והרוח החלוצית והיזמה היוצרת הפועמת בעם זה ובבניו הלוחמים והמגינים. ורבים מהם באו לישראל לראות גילויי העליונות הזאת וביטוייה הממשיים,– והם הופתעו, נפעמו ונתפעלו, כי מצאו כאן יותר מאשר שיערו מראש. ומהודו ומבורמה, מיפן ומציילון, מקמבודיה, מגאנה ומליבריה, מחבש ומאוגדנה, מסודן הצרפתית ומחוף השן, מתורכיה ומקפריסין, מניגריה ומרוסיה, באו הנה שליחי הנוער בארצות אלה ללמוד דרכי הקואופרציה וההתיישבות, חינוך בוגרים ואימוני נח"ל, וכאילו מתחילה להתקיים בימינו נבואת ישעיהו “והיה באחרית הימים–והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו”.

ואם כי משונה ותמוה, אבל טבעי הדבר שמבקרים זרים יודעים להעריך הרבה יותר נכונה את פלא ההתחדשות וכושר היצירה וגבורת הרוח וההשראה החלוצית המתגלים במפעל המוקם בישראל מהרוב הגדול של תושבי ישראל עצמם. הללו שקועים כל אחד בדאגות יום יום, הרואה רק מה שנעשה או לא נעשה בפינתו הצרה, וקורא יום יום בעתונים לא על רבבות ומאות אלפים הילדים שנאספו מכל קצוי תבל ולומדים בבית ספר ממלכתי אחד ורוכשים יסודות תרבות לאומית ואנושית בשפתם העברית, ולא על רבבות ומאות אלפים פועלים העובדים יום יום בחריצות בשדה ובחרושת ובונים את הארץ, ולא על רבבות הנוער המתאמנים ומתחנכים מתוך שויון גמור בצה"ל ולא על מאות ואלפים המורים והפרופסורים והחוקרים והסופרים והאמנים היוצרים את התרבות העברית, אלא קוראים על סנסציות על מעילות ופורצים ומתפרעים וגילוי בתי-בושת, על השמצות וקטטות מפלגתיות ושערוריות אחרות. ומשום-כך אין התושב הישראלי ברובו הגדול מסוגל להקיף בסקירה ממצה את המפעל היחיד במינו המתרקם בארץ בשטח העלייה, הפיתוח, הפרחת השממה והתרבות, העלאת האדם, אימון הצבא וציודו, מבצעים חלוציים בישובי הספר והנגב, הפיכת אבק אדם שנצטבר מכל קצוי-תבל לאומה בת-חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה; ורק האיש הזר, הבא מרחוק ורואה ביעף את המפעל ברחבי הארץ ומשווה את הנעשה פה לנעשה בארצו,– יודע להעריך נכונה, כאשר יעריך נכונה ההיסטוריון שיכתוב על תקופתנו זו בעוד 50 שנה, את המפעל האדיר והמופלא הנוצר בארץ ללא דוגמה ואח בארץ אחרת,– והוא עומד ומשתאה ומתפעל ומעריץ; ובני אסיה ואפריקה שהתעצמו ועומדים להתעצם יודעים שיש להם ממה וממי ללמוד– ללא פחד של השתלטות, והם שולחים הנה את טובי צעיריהם וגם מזמינים מומחינו, מדריכינו ומפקדינו ללמדם להתגבר על הבעיות הקשות שהועמדו בפניהן, לאחר השגת עצמאותם.

לפי שעה סללנו רק משעול צר למספר מדינות באפריקה ואסיה. הודו בהנהגתו של המדינאי הדגול נהרו מסרבת לקיים עם ישראל יחסים תקינים, אם כי מר נהרו הבטיח כמה פעמים לנציגינו לעשות זאת. אולם האינטליגנציה ההודית מעריכה ומוקירה את ישראל, וטובי בניה באים הנה מזמן לזמן ללמוד וללמד–ללמוד דרכי ההתיישבות, הקואופרציה והחינוך וללמד פילוסופיה הודית. מעשר המדינות העצמאיות כיום ביבשת אפריקה, חמש הן מדינות ערביות: מרוקו, טוניס, לוב, מצרים וסודן. עם כל שאר מדינות אפריקה, שהן בעיקר נוצריות (גיניאה היא מוסלימית)–אנו מקיימים יחסים תקינים וידידותיים, ומדריכינו ומומחינו בשטחים רבים מסייעים בכשרון ובמסירות חלוצית לפיתוח הארצות האלה, וכן מפתחים בכמה מארצות אלו מפעלים כלכליים משותפים, וחברות ישראליות פועלות בתוכן.

אין ישראל יכלה כמובן להתחרות עכשיו, וספק אם תוכל גם בעתיד, בידע הטכנולוגי של מעצמות אדירות המוציאות הון תועפות על מעבדות ומחקרים. וודאי שלא תוכל להתחרות אף פעם ביכולתן הצבאית והחומרית. אולם בממלכת הרוח אין הכמות מכרעת, אם כי אין היא מבוטלת, וגם עמים קטנים שחוננו בסגולות הדרושות יכולים לתרום לאוצר הערכים האנושיים ולהעלאת המין האנושי. וירושלים ואתונה בימי קדם, כשהיו למעשה עיירות לא גדולות, הנחילו לעולם מורשה בת-אלמוות שהעשירה את המין האנושי והטביעו חותם בל ימחה על תרבות הדורות שעברו ועל זו שבימינו. ישראל והיהדות מוסיפות לעשות זאת גם עכשיו.

המפעלים והגורמים בישראל המושכים אלינו את טובי הנוער מעמי אסיה ואפריקה הם:–

1. גבורת צה“ל. כבר צויין למעלה הרושם של מבצע סיני בעולם, שעורר בכל מקום הוקרה והערצה לצבא הישראלי ולעמו. הנח”ל בצבאנו משמש להרבה ארצות מקור השראה.

2. הדבר השני שאינו דרמתי כל-כך, אבל יש לו משמעות יותר איתנה ובת-קיימה היא ההתיישבות העובדת, גם הקיבוץ וגם המושב. עמי אסיה ואפריקה אינם נגררים אחר הקומוניסם הטוטליטרי, וגם הקפיטליסם האמריקני אינו הולם את מצבם ושאיפותיהם, והם רואים ביצירות החברתיות החדשות שהולכת ונוצרות בישראל, ללא כפייה, אלא מתוך יזמה חופשית וחלוצית, מיזוג של חירות האדם ומניעת ניצול ואפליה וביצוע מקסימום של שותפות חברתית וכלכלית. הם מאמינים שיש לאל ידם להקים בארצם התיישבות מושבית המושתתת על משק אינדיבידואלי, עבודה עצמית ומידה רבה של עזרה הדדית פנימית וקואופרציה בקנייה ובמכירה. הממשלה הבורמנית שלחה לישראל עשרות משפחות קצינים לעבוד בקיבוצים ובמושבים כשנה, במטרה להקים במרחבים השוממים של בורמה מעין חבל-לכיש– ישוב חבל גדול וריק במרכז הארץ ועל גבולה, אשר גם יבצר בטחון המדינה מפני כנופיות עויינות וגם ייצוק דפוסי חברה חדשים מיוסדים על עבדוה עצמית ועזרה הדדית.

3. הסתדרות העובדים, שמבנה ותפקידיה שונים מכל ארגוני הפועלים בעולם, והיא הוקמה מלכתחילה לא רק כארגון מקצועי או קואופרטיבי, אלא כברית בוני-מולדת ומחדשי- אומה, ובני אסיה ואפריקה שמתחילים אף הם בבניין חייהם מחדש ברשות עצמם, סבורים בצדק שיש להם ללמוד ממנה כיצד להפוך עמם הפרימיטיבי לעם עובד תרבותי.

4. הישגי המדע היהודי, הצרוף והשימושי, בשטחי הפיסיקה, הגיאולוגיה, המדיציניה, החקלאות והחברה, כמה ארצות באסיה ובאפריקה שנשתחררו בזמן האחרון נמצאות אף הן בעזובה רבה, והם סבורים בצדק שלהצלחת העם היהודי בישראל עזרו בהרבה אנשי המדע ושילובם במפעל ההתיישבותי.

5. כושר הבנייה והיזמה של העם בישראל, המתמיד בעבודתו ובפיתוח ארצו על אף היותו נתון במצור, והם רוצים לשתף אותנו בשיקום ארצם. והוקמו כבר כמה מפעלים משותפים בשטח הבנייה, הספנות והתרבות, והולכות ונרקמות תוכניות נוספות.

6. בארצות אסיה ואפריקה אין בעיה של קליטת עולים, אבל מפעל קליטת העלייה מארצות רבות ברמה תרבותית שונה זו מזו ומיזוגם לעם אחד, מעורר השתאות, ויש בו לקח מאלף למנהיגי הארצות, שעמיהן אף הם נבדלים בתוכם, לפי שבטיהם, בלשונם ותרבותם ובמנהגיהם. והם שואפים להפוך ארצם, שאינה בעצם אלא שם גיאוגרפי, ליחידה לאומית בעלת תרבות משותפת.

7. רושם גדול עושה על העמים אלה גם היציבות של ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה ביבשה, והיא דומה לאי רוגע ושלו בתוך ים סוער של הפיכות, רציחות פוליטיות, השתלטות כיתות צבאיות, דיכוי חופש הפרט, חתירות הדדיות. עצמה מוסרית זו של אומה קטנה זו מובלטת ומבהיקה ביתר עוז על רקע הסביבה האיזורית הפרועה שבה היא חיה ופועלת, הסביבה השטופה השתוללות כנופיות צבאיות, רודנים וסוחרי-עבדים.

אנו עומדים עתה רק בראשית התרקמות יחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה, ואסור לנו לשכוח אף לרגע האזהרה הנבונה: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. אנו מתהלכים במעלה הר תלול, זרוע מוקשים ופחים, ואנו רחוקים עדיין מהפיסגה הנכספת, כי לעת עתה אנו מוקפים בכל גבולות היבשה שלנו, לאורך אלף ושמונים קילומטר, חומת שנאה והתנכלות, ואויבינו מנסים לזרוע בקרב עמי אסיה ואפריקה אי-אמון לישראל המשמשת כביכול ראש גשר לאימפריאליסם. אולם אמת המעשים והיצירה טופחת על פני משטינינו. אם כי להשטנה זו נתנה יד כל העתונות הסובייטית וזו של רוב גרורותיה (מחוץ לפולין). בעתון מצוייר בקהיר “אחר סאעה” נדפסה תמונת הקבינט האמריקני והנשיא אייזנהואר בראשו–הכפוף לשלטון יהודי סודי שבראשו עומדים הסנטור ליהמן, המדען רוברט אופנהיימר, חבר בית-המשפט העליון פליכס פרנקפורט, אדמיראל ריקובר (ממציא הצוללת האטומית) ועוד. ומסופר, כי “זקני ציון” אלה כבר השתלטו על אירופה ואמריקה והם חורשים מזימות להשתלט על אסיה ואפריקה, ומקל-החובלים בידם היא ישראל. בוועידת נוער שנתכנסה בקהיר בפברואר שנה זו (1959) ביזמת הרודן המצרי וברית-המועצות נתקבלה החלטה האומרת, כי "ישראל היא עושק תוקפני ציוני-אימפריאליסטי, והמשך קיומה של ישראל כמוהו כתוקפנות, והוועידה תומכת בזכות העם הערבי לשחרר את פלסטין ולחסל את העושק התוקפני. “אולם בוועידה שנתכנסה באקרה (בירת גאנה) של עמי אפריקה לא הצליחה מצרים בנסיונה להטיל על הוועידה החלטה אנטי-ישראלית, אם כי בוועדיה זו השתתפו חמש מדינות ערביות אפריקניות. גם בעצרת האו”ם אין הרודן המצרי בטוח עוד בתמיכתם של כל עמי אסיה ואפריקה, כאשר היה הדבר בוועידת בנדונג ובעצרת החירום שנקראה בימי מערכת סיני. אפילו כמה מדינות מוסלימיות באסיה עמדו על סכנתו ונזקו של הרודן המצרי והם משתפות פעולה עם ישראל. כרגע יש לישראל נציגויות בשש ארצות אסיה וחמש נציגויות בארצות אפריקה.ומתקיימים יחסי ידידות ועזרה עם כמה מדינות שמטעמים שונים לא התקשרו עם נציגים רשמיים.

נמל אילת והשיט במיצרים בים-סוף ובאוקינוס ההודי ממלאים תפקיד מדיני וכלכלי רב-סיכויים ביחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה המזרחית. עד עכשיו תופסת אירופה המקום הראשון בייצוא הישראלי, אמריקה המקום השני, אסיה רק המקום השלישי, ואפריקה–הרביעי. אולם אין-ספק, כי שתי היבשות האחרונות עתידות למלא מקום יותר גדול בסחר-החוץ שלנו. אולם אין לשקול חשיבות היחסים עם עמי אסיה ואפריקה, אך ורק מבחינה כלכלית-מסחרית. זו היא זכות היסטורית גדולה – ומשום כך גם חובה– שניתנה לישראל לעזור לעמים נחשלים ופרימיטיביים להתעלות, להתפתח ולהתקדם, ועל-ידי כך לעזור לפתרון הבעיה החמורה ביותר של המאה-העשרים,– הבעיה המרכזית של האנושות בימינו–בעית הפער המסוכן שבין אסיה ואפריקה מצד אחד ואירופה ואמריקה (ואוסטרליה) מצד שני. כי רק סתימת הפער הזה מסוגלת להביא לידי אחווה ושותפות בין-לאומית אמיתית, שארגון האומות המאוחדות הציג אותה בראש מאווייו, ולעת-עתה אינה אלא משאלה חסודה. ושותפות בין-לאומית אמיתית לא תיתכן כל עוד קיים מרחק עצום בין רמת החיים, הבריאות וההשכלה של עמים שונים.

אין גם ספק, שמשקלם של עמי אסיה ואפריקה בזירה הבין-לאומית ילך ויגדל, אם מפני רוב אוכלוסיהם וגם מפני רוב מדינותיהם. באסיה שמחוץ לברית-המועצות כבר נשתחררו כל המדינות משלטון זר, וגם באפריקה אנו עדים לתהליך מהיר ובתלי נמנע של שחרור העמים השחורים. האחוזות הצרפתיות באפריקה נעשו כבר רפובליקות אוטונומיות בתוך “העדה” Communaute')), והמושבות הבריטיות והאחרות (של בלגיה, פורטוגל) אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישיגו אף הן את עצמאותן, והמדינה הגדולה ביותר ביבשת השחורה, ניגריה, המונה כ-35 מיליון תושבים, תהיה עצמאית בשנה הבאה, אם כי היא כבר אבטונומית גם עכשיו במידה רבה, ויש ערך רב ליחסים הידידותיים בין ישראל ובין ראשי הפדרציה הניגרית.

ועם כל החשיבות הגדלה והולכת של יבשת אסיה ואפריקה אין מדינות החוץ של ישראל יכולה להפחית כמלוא הנימה מאמצי קשריה עם אירופה ואמריקה. בשתי יבשות אלו יש לישראל ענין מיוחד וגורלי משלושה טעמים:

1) בשתי יבשות אלה שוכנת רובה המכריע של הפזורה היהודית, למעלה מעשרה מיליון.

2) שתי יבשות אלו יהיו עוד זמן רב מרכז התרבות והמחקר, ומתלמדים אזרחיים וצבאיים מישראל ירכשו כאן השכלתם הגבוהה שעדיין אי ן להשיגה בארץ בשלימות, ואנשי המחקר הישראליים יהיו זקוקים לקשרי תרבות עם אנשי מחקר באירופה ובאמריקה.

3) הציוד לצה"ל, שאין לייצרו עדיין בארץ,– וזהו הציוד העיקרי גם לחיילות היבשה, גם לחיל-האויר וגם לחיל-הים, – תוכל ישראל להשיג רק בארצות הידידותיות של יבשות אלו, כי באסיה ובאפריקה אין מייצרים עדיין נשק ועוד זמן רב לא ייצרו אותו שם.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­גם לאחר הגדולות שנעשו בישראל באחת-עשרה השנים לקיומה– עדיין חסרה המדינה הצעירה הרבה דברים חיוניים: לא כל העולים שוכנו עדיין כראוי, לא לכולם הובטחה תעסוקה קבועה. אין עדיין חינוך תיכוני וגבוה חינם. הפער בין היצור והיבוא, על אף ההתקדמות הכלכלית הבלתי פוסקת והגדלה של הייצור– עדיין גדול ומדאיג. צה"ל עדיין אינו מצויד מידה מספיקה באיכות ובכמות. ועדיין לא נמנו כל החסרונות והליקויים הפנימיים. אבל המחסור הגדול, הקובע והעיקרי בישראל – הוא מחסור ביהודים. אין אמנם ארץ בעולם שישובה גדל פי שלושה במשך עשר שנים, כאשר נעשה הדבר בישראל, אולם עדיין אין לנו בארץ יותר מ-15% של העם היהודי, ומספר היהודים בארץ לא הגיע לשני מיליונים, ודיבור על המיליון השלישי יש בו במקצת מעין לעג לרש. והמחסור ביהודים הוא כמותי ואיכותי כאחד. הממשלה הנבחרת הראשונה בראשית שנת 1949 הציגה בראש משימותיה הכפלת האוכלוסין היהודים במשך ארבע שנים. משימה זו נתמלאה עוד לפני הזמן הנועד. מי שירצה עכשיו להכריז על משימה זו, ולא בארבע וגם לא בעשר שהשנים הבאות, יתקשה קודם כל למצוא תשובה מציאותית וסבירה לשראל: מאין יבואו עוד שני מיליון יהודים,–בתקופה הבאה?

ביבשת אפריקה ואסיה נשארו עוד כשמונה מאות אלף יהודים, ובחלקם הגדול הם,– אפשר להניח,–יעלו ארצה בשנים הבאות, אבל המקסימום שיש לצפות מארצות אלו הוא כחצי מיליון יהודים. אילו שערי רוסיה וארצות הגוש הסובייטי היו נפתחים, היו בלי ספק נוהרים ארצה מאות אלפים. אבל המפתח לשער הסגור הוא לא בידי העם היהודי. יש לצפות לעלייה חלוצית מארצות הרווחה והחופש באירופה ובאמריקה,– עלייה זו באה גם עכשיו באלפים מעטים לשנה, ועדיין מדינת ישראל לא נתפנתה ברצינות ובמלוא יכולתה לטיפוח עלייה זו והגדלתה, ופעולה זו לפי האמנה שבין הממשלה ובין הסוכנות היהודית נשארה בידי הסוכנות. המאמצים שהסוכנות עושה בשטח זה,– והיא עושה מאמצים נאמנים,– הם לא ברוכים ביותר, וזוהי משימה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה, כי רק היא תוכל להפעיל גם בתפוצות וגם בארץ את הכוחות הדרושים להאדרת עלייה זו וקליטתה. אבל בירור סוגיה זו אינו מעניינו של פרק זה.

דבר אחד ברור ללא – ספק: זיקת ישראל ליהדות הגולה וזיקת יהדות הגולה לישראל מחייבות טיפול יתר של מדיניות חוץ ישראלית בארצות אירופה ואמריקה; ויש נימוקים ממלכתיים, המחייבים טיפול גם אילו לא נמצא רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בארצות אלו. והנימוקים הממלכתיים– הצרופים אינם קלי-ערך, ויש בתוכם גם אלה העלולים לקבוע גורל המדינה, בטחונה וקיומה.

הנימוקים הבולטים הנראים לעין כל הם כלכליים. היצוא הישראלי, נשלח ברובו לארצות אירופה ואמריקה, וההון הדרוש ואשר יידרש עוד הרבה שנים לפיתוח הארץ, יבוא משתי יבשות אלה. במשך הזמן יגדל חלקן של יבשות אסיה ואפריקה בסחר החוץ הישראלי, אבל חשיבותן של אירופה ואמריקה לא תפחת, וההון הדרוש לישראל יבוא בעיקרו מאירופה ומאמריקה, לאו דווקא רק מיהודים, אלא גם מממשלות ומבעלי עסקים לא-יהודים. לא ידועה אף ארץ אחת שנתפתחה רק מההון שנצבר בתוכה. ארצות-הברית של אמריקה הצפונית נזקקה להון זר עד מלחמת העולם הראשונה, ז"א כמאה-וארבעים שנה אחרי מלחמת הקוממיות שלה. וישראל, הקולטת עולים בלי הון, וודאי לא תתמלא מחוליתה, ומשיכת הון ליצירת מפעלי פיתוח בישראל מן ההכרח שתהווה אחד המרכזים של הפעילות הישראלית הבין-לאומית.

אולם ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה– וזהו ציודו של צה"ל. כבר צויין לעיל, כי בטחון אינו רק צבא– אלא עלייה, התיישבות, חינוך ועוד. אולם בלי צבא אין בטחון, וצבא עומד על שני דברים: רוח האדם הלוחם וכושרו– וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המייצרות כלים אלה. וארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית הן הארצות שאינן מייצרות, והמייצרות,– לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. הגוש הסובייטי, המזרים זיון רב ועצום לארצות ערב, ביודעו היטב לשם מה זיון זה רצוי ונועד,– מסרב לספק, אף לא בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר מבין מייצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל. וארץ כזו היא ארצות-הברית.

בריטניה היתה זמן רב, גם בימי בווין וגם בימי אידן, מתייחסת בחוסר-אהדה לישראל, ואם כי היא חתמה על הצהרת השלושה (ארה"ב, צרפת, בריטניה) בשנת 1950, לשמור על מאזן הכוחות בין ישראל ובין ארצות ערב, סרבה זמן רב למכור נשק לישראל, שהיתה נותנת חינם לירדן ולעיראק ומוכרת למצרים.

אחרי ההפיכה בעיראק ביולי 1958 הבין משרד החוץ הבריטי, שהערבים במזרח-התיכון הם משענת קנה רצוץ, וכי נאצר מהווה סכנה חמורה לעולם החופשי ולחירות של כל שאר ארצות ערב. מאז חל שיפור ניכר ביחסי בריטניה וישראל, גם בריטניה למדה להעריך משטרה, מפעלה וערכה הבין-לאומי של ישראל, ושיפור זה בא לידי גילוי בכמה דברים. נשתנה לטובה גם היחס לצורכי הציוד של צה"ל. גם קנדה היתה מוכנה להקנות לישראל אחרי העיסקה הצ’כית מטוסי-סילון (אמנם, אחרי הרבה היסוסים)–אחד מסוגי הציוד החיוניים ביותר, כי בכוח האויר, יותר מבכל כוח צבאי אחר,– תלוי כשרון ההתגוננות היעילה והמהירה. ישראל החזירה את מטוסי-הסילון הקנדיים, כי ידידתה הנאמנה באירופה, צרפת, בתחילה תחת ממשלתו של אדגר פור, ובמיוחד בימי ממשלתו של גי מולה, סיפקה לישראל הכוח האווירי הדרוש, ולא היה כדאי להשתמש בשני דגמים שונים המחייבים חלקי-חילוף ואמצעי אחזקה שונים, שיש בהם רק כדי להכביד על חיל-האויר.

צורכי הציוד של צה"ל הצריכו את משרד הבטחון הישראלי לבוא בדברים עם הממשלה הגרמנית– גם לשם רכישת נשק וגם לשם מכירת נשק. ולא היה דבר שנוי במחלוקת חמורה בישראל כיחסים עם גרמניה, והדבר טבעי. בדורנו נשמדו על-ידי גרמניה הנאצית ששה מליון יהודים, ואילו גרמניה זו היתה מנצחת במלחמה ומשתלטת בעולם, אין ספק שהיתה משמידה את כל העם היהודי.

ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על כמה וכמה מעשי שוד ופרעות וטבח שנעשו ליהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. אבל מה שעשתה גרמניה הנאצית לא קרה עוד גם בהיסטוריה היהודית לא בכמותו ולא בתיכנונו ולא באכזריותו. ומעשים כאלה אין לשכוח ואין לסלוח. ובוודאי לא יכול לשכוח ולסלוח הדור שלנו, שאחיו ואחיותיו והוריו וילדיו נשרפו ונחנקו בחדרי הגאזים באושוויץ ובטרבליאנקה, בדכאו, בברגן בלזן ועוד. ספק אם היה פעם מעשה-זוועה אכזרי ורב-היקף כזה בהיסטוריה האנושית. כשממשלת ישראל עוררה בפעם הראשונה בכנסת בינואר 1952 תביעת השילומין מגרמניה-המערבית, (המזרחית לא רצתה עד היום לשמוע כל תביעה על החזרת השוד של הנשרפים והנרצחים על-ידי הנאצים שבתוכה),– נתחוללו ויכוחים סוערים ומשולהבים, ולא רק דימגוגים המסוגלים לספסר בדמי מיליונים ואשר ניסו לסקל את הכנסת בשעת הוויכוח, אלא גם אנשים כנים טענו, שכל מגע עם גרמניה המערבית הוא פסול, והשילומים מגרמניה הם בגדר מוקצה מחמת מאוס או גרוע מזה. רוב הכנסת ורוב העם בישראל ובעולם לא קיבל עמדה זו: הוא תבע את קבלת השילומין וחייב מו"מ עם גרמניה של אדנואר, אשר הכירה באחריותו המוסרית של כל העם הגרמני על פשעי הנאצים וראתה חובה לעצמה לפצות את הסובלים שנשארו בחיים.

רוב האנשים הם דבקים ונוקשים ברגשות עברם, ואינם מסוגלים לראות התמורות המתחוללות בעולם ולהכיר ביחסים והצרכים החדשים, ואינם מבינים שאם אין לתקן את העבר, יש לדאוג לעתיד שהאסונות הקודמים לא יחודשו, והדאגה לעתיד אפשרית רק אם רואים המציאות המתחדשת לא בעינים של אתמול ושלשום– אלא בראיית זרם השינויים.

הוויכוח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו היא אותה גרמניה הנאצית, ואם אין הבדל בין אדנואר ובין היטלר, ואחרים הרחיקו לכת ואמרו שבעצם לא היה הבדל בין גרמניה הקיסרית ובין גרמניה הנאצית. העם הגרמני היה תמיד ויישאר תמיד עם נאצי.

ושוב נתעורר הוויכוח, כשמשרד הבטחון ראה צורך לבוא בדברים עם גרמניה-המערבית בדבר ציוד צבאי שאפשר היה להשיגו רק בגרמניה. במקום הטענה שאסור לנהל כל מו“מ עם גרמניה– באה אז הטענה של”אישיות רמת-מעלה" אסור לבוא-בדברים עם גרמניה, אבל עם נציגים מדרגה לא כל כך גבוהה– מותר.

והוויכוח השלישי נתעורר כשעתון גרמני “דר שפיגל” פרסם ביולי שנה זו על מכירת נשק מישראל למשרד הבטחון של מערב גרמניה. הדבר הוחלט בממשלה באמצע דצמבר 1958, והחוזה נחתם בסוף מארס 1959, ובישיבה המשותפת של ועדת הכספים וועדת חוץ ובטחון של הכנסת, שבה דנים על תקציב משרד הבטחון נמסר על “עיסקה זו”. אולם המחלקות פרצה רק לאחר ששבועון גרמני פירסם את הדבר, ודברי השבועון הגרמני הועתקו בעתון-ערב ישראלי. שלושה ימים נמשך הוויכוח בענין זה בכנסת– והרוב בכנסת אישר פעולת הממשלה, אם כי הרוב היה מורכב (וזה אולי מקרה ראשון בכנסת)– חלקו מהקואליציה וחלקו מהאופוזיציה.

לא היה וויכוח בכנסת שעורר הדים חזקים בעולם, לא רק בעולם היהודי, אלא בעתונות העולמית, כמעט בכל הארצות, כוויכוח זה על מכירת נשק מצד ישראל למדינה הידועה זה דורות כמדינה הצבאית par excellence, ומחוץ לעתונות הסובייטית שחזרה על דברי הקומוניסטים הישראליים שניסו להתייצב בראש המתנגדים, אם כי היו להם מתחרים גם מימין וגם משמאל,– הכירה כל העתונות העולמית והיהודית,– פרט ליוצאים מן הכלל מעטים,–בצדקתו ובבגרותו הממלכתית של הרוב בכנסת.

אין בידי בן-תמותה להחיות ששת המיליונים אשר נשרפו ונחנקו ונקברו חיים על-ידי הנאצים. אולם ששת המיליונים האחים והאחיות שהלכו למות השאירו לנו צוואה קדושה: למנוע שואה כזו מהעם היהודי בעתיד,–ולמנוע זאת על-ידי היות העם היהודי עם עצמאי בארצו, המסוגל לעמוד בכוחו בפני כל צר ואויב. אין זו הצוואה של השואה הנאצית בלבד, אלא הלקח שבוני הארץ בשלושת הדורות שלפני קום המדינה הסיקו מכל ההיסטוריה היהודית בגולה,– שהיתה היסטוריה כמעט מתמדת של שואות גדולות וקטנות: טביחות של מסעי הצלב, גירושים מאנגליה, ואחר-כך מספרד ומפורטוגל, פרעות של חמלניצקי, של הצאר הרוסי, של פטלורה, של היטלר. כל אלה לימדו את חלוצי התקופה לא לבכות, לא לקונן, לא להתספק בהגדת “שפוך חמתך”, אלא להיחלץ לחידוש המולדת, לבנות בה כפרים יהודים, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להגביר עלייה, לא לעמוד כעני בפתח, גם לא לומר מתוך יאוש “תמות נפשי עם פלשתים”,–אלא להקים מדינה ולהיות עם ריבוני שווה-זכויות במשפחת העמים.

וייתכן שאילו קמה המדינה היהודית ביום שהרצל כתב ביומנו:“היום ייסדתי את מדינת היהודים”, זה היה בהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באבגוסט 1897, לא היה צורך כה חיוני בצבא יהודי, כי בסוף המאה התשע-עשרה היה כל העם היהודי בחיים, כל השערים היו פתוחים, והיהדות שהיתה אז בעיקר עם אירופי, היתה נוהרת בהמוניה למדינתה; אירופה כולה, שהיתה אז מושלת בכיפה העולמית, היתה רואה את המדינה היהודית בעין טובה, ומסביב למדינה היהודית לא היתה אף מדינה עוינת אחת– כי בימים ההם (1897) לא היתה קיימת אף מדינה ערבית אחת, וכל המזרח-התיכון לרבות מצרים, היה חלק של הקיסרות העותמנית. אולם המדינה לא נוסדה בסוף המאה התשע-עשרה אלא לאחר מלחמת העולם השניה, ב-14 במאי 1948, כשנשתנתה באופן יסודי תמונת העם היהודי, תמונת המזרח-התיכון ותמונת העולם כולו. יהדות אירופה שני-שלישיה נשמדו על-ידי הנאצים, ושליש נותק בחוזק היד מהעם היהודי ונגזר עליו אלם לאומי אחרי המהפכה הבולשביסטית ברוסיה הסובייטית.

רוב העם היהודי יושב עכשיו ביבשת האמריקנית, ורק שארית הפליטה של הטבח הנאצי ויהדות ארצות האיסלאם– תימן, בבל ואפריקה הצפונית, פרס ותורכיה–הגיעה בהמוניהם לארץ. כל ארצות ערב במזרח-התיכון התעצמו, מקצתן אחרי מלחמת העולם הראשונה, וברובן אחרי מלחמת העולם השנייה, וכולן התייצבו כצר למדינה היהודית. קיסריות אוסטריה-הונגריה, איטליה וגרמניה נהרסו ולא נשאר להן זכר. ואירופה כולה כמולכת בכיפה ירדה מגדולתה. בריטניה, צרפת וגרמניה אחרי מלחמת העולם לא היו עוד מה שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה. אנגליה, שהיתה מעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה התשע-עשרה ועד סוף מלחמת העולם השנייה,– נהפכה למעצמה ממדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה, והולכת ומפסידה לאט לאט מושבותיה באפריקה– כי כל אלה נהפכו או נהפכות או ייהפכו למדינות עצמאיות.

צרפת היתה בימי נאפוליון המעצמה הראשונה באירופה והתנשאה להשתלט על כל העולם, ובמלחמת העולם הראשונה עמד מצביאה בראש כל חילות בעלי הברית שנלחמו בגרמניה ובעלות בריתה. במלחמת העולם השנייה ירדה מגדלותה כמעצמה עולמית, הפסידה כל מושבותיה באסיה,שנהפכו למדינות עצמאיות, ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אבטונומיות.

גרמניה היתה בתחילת המאה העשרים האדירה ביותר באירופה ונאבקה על המקום הראשון בעולם. לאחר מיגורו של היטלר במלחמת העולם השנייה ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה, אם כי גילתה לאחר המלחמה כוח התחדשות מפליא ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה, אבל תקופת ההגמוניה שלה באירופה עברה ללא שוב, ועכשיו אין היא אלא אחת החברות המרובות בנאטו, שאמנם היא תופסת בו מקום חשוב.

בראש העולם בימינו התייצבו שתי מעצמות אדירות: ארצות-הברית וברית המועצות.

ארצות הברית היתה במשך 160 שנה אחרי מלחמת השחרור שלה מתבודדת במועדיה ושומרת צוואת וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם זרים. מסורת זו עוד מוסיפה לחיות בקרב כמה חוגים שמרניים של העם האמריקני. עד מלחמת העולם השנייה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ושום התקשרות חיצונית לשם בטחונה ושלמותה. שני האוקינוסים ממזרח וממערב ועמים חלשים וידידותיים מצפון ומדרום הבטיחו את שלמותה ובטחונה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה נשתנה המצב. האוקינוסים חדלו מהיות מחסה ומבטח, כי נוצרו פצצות אטומיות ומימניות וטילים בין-יבשתיים שיכולים להחריב את אמריקה מעבר לאוקינוס. ואחרי מלחמת העולם השנייה יזמה אמריקה ברית נאטו, הכוללת את קנדה וכל ארצות מערב אירופה (פרט לשבדיה) ותורכיה. אמריקה עכשיו זקוקה לעזרת אירופה, כשם שאירופה זקוקה לעזרת אמריקה. גם ברית-המועצות אינה סומכת אך ורק על כוחה בלבד. היא כרתה ברית-ורשה הכוללת כל הארצות הקומוניסטיות (או כפי שהן קוראות לעצמן: “דמוקרטיות עממיות”) במזרח-אירופה.

מדינה ישראל הקטנה לא שייכת לשום ברית ולשום גוש–בניגוד לרצונה. יש אמנם דוקטרינרים הרואים את בדידותה של ישראל כברכה. אם יש בכך משום “ברכה” הרי זו “ברכה” מאונס. המתברכים בבדידותנו דוגלים בשם ניטרליות; גם נהרו דוגל כביכול בניטרליות, אבל הוא חבר בקומונוולט הבריטי. אין הוא אפילו נייטרלי ביחס לישראל ולערבים, כי יש לו קשרים אמיצים ויחסים תקינים עם ארצות ערב,– אבל הוא נמנע בעקשנות מהקמת יחסים דיפלומטים עם ישראל, ובביקוריו התכופים במזרח-התיכון פסח, בכל פעם שלא במקרה, על ישראל. ישראל מאז קומה נקטה במדיניות– ומדיניות זו נכללה בכל קווי היסוד של הממשלות בישראל מאז הבחירות לכנסת הראשונה,– האומרת, כי “ישראל לא תיתן יד לשום מזימה וברית תוקפנית המכוונת נגד איזו מדינה שהיא ותסייע במידת יכולתה להפגת המתיחות הבין-לאומית”. וכל הממשלות בישראל היו נאמנות למדינות זו, ויש להניח שיהיו גם להבא, לא רק מתוך נאמנות למורשת השלום של נביאי ישראל, אלא גם מתוך זיקה ליהדות העולם הנפוצה בכל הארצות; מתוך חרדה לכל קיבוץ יהודי אין ישראל יכולה ורשאית לתת יד לשום מזימה תוקפנית נגד איזו מדינה שהיא שיש בה יהודים, ויהודים ישנם בגוש המזרחי ובגוש המערבי.

אבל מדוע אסור לישראל מה שמותר לפולין, לצ’כסלובקיה, לבלגיה, לתורכיה, לדנמרק, לצרפת–להשתתף בברית-התגוננות עם אומות ידידותיות? ישראל בלי-ספק היתה מסכימה לנייטרליזציה של כל אזור המזרח-התיכון, היתה מסכימה לאסור כל מלחמה בתוכו ועליו מאיזה צד שהוא, והיתה נותנת יד למתן ערובות יעילות לשלימות הטריטוריאלית של כל הארצות האלה, כשם שישראל היתה מסכימה לכרות ברית-שלום עם כל שכנותיה לשם שיתוף פעולה כלכלי, מדיני ותרבותי. אבל שני הדברים אינם יכולים להתבצע על-ידי רצונה של ישראל בלבדה, וכל האחרים, שבהם תלוי הדבר, מסרבים. ובינתיים מוסיפה ברית המועצות לזיין את מצרים וסוריה (אם כי מצרים כאילו נלחמת בקומוניסם שבתוכה) ואת עיראק, ואמריקה מוסיפה לזיין את ירדן וסעודיה, וגם אנגליה שולחת נשק לירדן ועיראק. אמנם מגילת האו“ם מבטיחה לכל חבריה שלום ובטחון, אולם ברית המועצות אינה סומכת כנראה על מגילת האו”ם והיא יוצרת פצצות מימן וטילים בין-יבשתיים, שלפי דברי כרושצ’וב, אין דוגמתם בעולם, והיא שוקדת על ברית-ורשה. גם ארצות-הברית אינה סומכת אך ורק על המגילה, והיא פיתחה הראשונה פצצות אטומיות ומימניות וגם יוצרת טילים מודרכים ועוד,– ומקיימת ברית נאטו ושוקדת על הקמת בריתות גם בחלקים אחרים של העולם. היכולה ישראל הקטנה והבודדת לסמוך על מגילת או“ם, שהיתה קיימת גם בימי פלישת צבאות ערב לתוכה ביום קומה, והמגילה לא הפריעה, ועצרת או”ם אפילו לא דרשה נסיגת הפולשים לארצות שמהן באו,– ובימים ההם לא גילתה ברית-המועצות איבה מיוחד לישראל, וודאי לא אמריקה?

וודאי שאיש לא ידרוש מישראל ניטרליות מוסרית. אין ישראל יכולה ומחוייבת להעריץ משטר השולל מיהודים זכות חינוך עברי וזכות עלייה ואפילו זכות שלזיקה נפשית גלויה לעם היהודי ולמולדת הקדומים של העם; ואין ישראל גם יכולה ומחוייבת לא להבחין בין משטר המקיים חירות האדם וכבודו, ובין משטר השולל זאת. בישראל מתירים לקומוניסטים ישראליים לספר שקרים על ארצות הברית ועל ברית-המועצות, ולא ייתכן שידרשו ממנה לאסור על לא-קומוניסטים לספר האמת על ארצות-הברית וברית-המועצות.

הודו אינה נייטרלית לגבי מה שנעשה בדרום-אפריקה, כי בארץ זו חיים אלפי הודים. ואין אנו יכולים להיות נייטרליים ביחסנו הנפשי, הרעיוני לגבי הנעשה באיזו מדינה שהיא בעולם, כי אנו עם-עולם. לממשלת טוניסיה או לבנון אין זה נוגע כלל מה נעשה במדינות אחרות. מעניינים אותן רק היחסים שבין אותה מדינה לבינן מבחינת קשרי מסחר, או מבחינת האינטרסים הפנימיים שלהן. אבל מה שנעשה בתוך המדינה, משטרה, לא נוגע להן. לא כן אנחנו. אם אחת המדינות מיוסדת על משטר טוטליטרי– פירוש הדבר שהיישוב היהודי בתוכה משולל זכות אדם, ואין אנו נייטרליים לגבי זה, אם כי אותם היהודים אינם נתיני ישראל, ואין ממשלת ישראל מייצגת יהודים הגרים מחוץ לגבולותיה. ואנו מבחינים בין מדינה למדינה לא רק משום מצבם של היהודים באותה מדינה, אלא גם מתוך צרכים ממלכתיים של מדינת ישראל,– מתוך יחסי המדינות לישראל. אם מדינה טוטליטרית קובעת יחס שלילי לענין חיוני של ישראל, אין לנו עוד כל אפשרות לנסות ולשנות את יחסה על-ידי הסברת ענייננו לדעת הקהל שבאותה ארץ. אי-אפשר לפרסם מכתב בעתוני אותה הארץ נגד החלטת הממשלה. אי-אפשר לעורר ויכוח בפרלמנט. אי-אפשר לפנות לאישים בעלי השפעה.כולם כפופים לשליט, והחלטתו היא סופית. בארץ, שיש בה חופש הדיבור, הוויכוח והביקורת, אפשר לערער בפני דעת הקהל בכל הצינורות שדעת הקהל באה בארץ זו לידי ביטוי. אולם יחד עם ההבחנה המחוייבת בין משטרים שונים אין ישראל מתנה יחסיה עם ארצות שונות באופיו של המשטר הפנימי.

ישראל נקטה בעמדה של טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, בלי לבדוק במשטרה הפנימי ומבלי לפגוע באינטרסים של אומה אחרת. אבל איזה עקרון מוסרי או טעם מעשי אוסר על ישראל לבקש ידידים ובעלי-ברית שרוצים כמוה בשלום בכל העולם ובהפגת המתיחות הבין-לאומית, ואשר יגבירו בטחונה של ישראל וירתיעו אויביה במזרח-התיכון להתנכל לקיומה?

---

ביום 3 במאי 1957 בא לירושלים שליחו של נשיא ארצות-הברית, מר ריצ’רדס והגיש לממשלת ישראל החלטת הקונגרס האמריקני מיום 9 במארס 1957, האומרת:–

1. הנשיא מוסמך לעזור לכל מדינה או קבוצת מדינות באיזור המזרח-התיכון ולשתף פעולה אתה, אם היא רוצה בכך, לפיתוח עצמתה הכלכלית לשם שמירת עצמאותה המדינית.;

2. הנשיא מוסמך להגיש לכל מדינה או קבוצת מדינות באיזור זה, אם היא רוצה בכך, עזרה צבאית;

3. ארצות-הברית רואה את קיום העצמאות והשלימות של האומות במזרח-התיכון כדבר חיוני לאינטרס הלאומי שלה ולשלום העולם;

4. ולמטרה זו, אם הנשיא רואה צורך בכך, הרי ארצות-הברית מוכנה להשתמש בכוחה המזויין ולעזור לכל מדינה או לקבוצת מדינות הדורשות עזרה נגד התקפה מזויינת מצד כל ארץ הכפופה לקומוניסם הבין-לאומי, בתנאי ששימוש זה יהלום את התחייבויות ארצות-הברית הנובעות מחוזים ואת החוקה של ארצות-הברית."

ממשלת ישראל הודיעה בתשובה לממשלת ארצות-הברית, כי:–

א) ישראל מאשרת מחדש, כי בניהול יחסיה הבין-לאומיים משמשים נר לרגליה העקרונות והמטרות של מגילת האו"ם, דהיינו חיזוק השלום בעולם, פיתוח יחסי ידידות בין העמים,יישוב סכסוכים בין-לאומיים בדרכי שלום והשגת שיתוף עפולה בין-לאומי בשטח הכלכלי, החברתי וההומניטארי.

ב) בהתאם להתחייבויותיה על פי מגילת או"ם מתנגדת ישראל לתוקפנות מכל צד שהוא לגבי שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה שהיא. אין לישראל כל כוונה תוקפנית נגד כל עם אחר בכל מקום שהוא, והיא מכירה בחשיבות שבשמירת העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של ארצות המזרח-התיכון;

ג) ישראל מכירה, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע לשלום בר-קיימה הן במזרח-התיכון והן ברחבי תבל, ולמטרה זו תשתף פעולה עם ארצות הברית ועם ממשלות ידידותיות אחרות;

ד) ישראל מכירה, כי לשם קידום היציבות, הרווחה והשלום במזרח-התיכון חיוני הוא לעודד פיתוח כלכלי המיועד לחיזוק העצמאות הלאומית;

ה) ממשלת ישראל מביעה הערכתה לממשלה ולעם בארצות-הברית על העניין שגילו ועל העזרה שהושיטו במשך שנים רבות לפיתוחה של מדינת ישראל".

בתשובה להצהרה הישראלית פרסמה הממשלה האמריקנית ההודעה הבאה:–

ארצות הברית רשמה לפניה את הצהרת ממשלת ישראל מיום 21 במאי 1957, שבה מביעה ממשלה זו את תמיכתה במטרות של מדיניות המזרח-התיכון, אשר הותוותה על-ידי הנשיא אייזנהואר ואושרה בהחלטה משותפת של הקונגרס מיום 9 במארס 1957.

“הדוקטורינה המוגדרת בהחלטה זו נידונה עם ממשלת ישראל על-ידי השגריר ג’יימס פ. ריצ’רדס, עוזר מיוחד לנשיא, בשעת ביקורו בישראל. ארצות-הברית תומכת ומחזיקה בעקרונות ובמטרת שהותוו בהצהרה הישראלית ביחס למדיניות האמריקנית, שלפי הדוקטרינה”.

כפי שהדגיש ראש-הממשלה בכנסת ביום 3.6.1957: “אין ישראל מוקיעה שום מדינה אחרת, אם כי המשטר הדמוקרטי וחירות האדם בישראל הם יסוד מוסר במדינתנו, אבל אין אנו רואים כל תועלת וזכות להתערב במשטרה הפנימי של איזו מדינה שהיא. ברצוננו רק ליצור תנאים בין-לאומיים שיחזקו את בטחוננו ויסייעו לנו לקיים היעוד העליון של ישראל– קליטת עולים”.

כמו-כן מצהירה ממשלת ישראל ברורות, “שהיא מתנגדת לכל התקפה מאיזה צד שהוא ואין לה כל מגמה תוקפנית נגד שום אומה או מדינה באיזו ארץ שהיא”.

בשיחות ובמו"מ עם ריצ’רדס ועם שליחי מחלקת החוץ האמריקנית בוושינגטון, היה ברור, כי הצהרת הקונגרס האמריקני (שנקראה בשם דוקטרינה של אייזנהאור) היא הצהרה חד-צדדית, ואמריקה לא התחייבה באופן מוחלט בפני שום אומה להגיש לה עזרה צבאית בכוחה הצבאי. היא רק אמרה, כי היא מסמיכה את הנשיא, בתנאים מסויימים, להגיש עזרה. הוא מוסמך, אבל לא חייב. מה אמרה, אפוא, חליפת-ההודעות בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית? היא אמרה: פחות בדידות למדינת ישראל. אחד המדינאים הסובייטים הביע בטחונו, כי שליחו של הנשיא מר ריצ’רדס לא יבוא לישראל, כי ברגע שיבוא לישראל– לא תצטרף אליו אף מדינה ערבית אחת. והוא טעה בשתיים: השליח בא לישראל– ומדינות ערב, שאליהן פנה לא הרחיקו אותו. הן הרחיקו לכת מישראל–כי מסרו הצהרות נגד הקומוניסם העולמי, מה שישראל לא עשתה, כי כל מגעה עם מדינות אחרות מכוונים לא נגד מי שהוא. וחילוף ההודעות בין ישראל ובין אמריקה לא הביא אתו התחייבות לעזור לישראל אם תיתקף, אלא סייעה במידה ידועה להתרעה מהתקפה.

שליטי ערב קבעו לעצמם שני עקרונות ביחס לישראל, וגם כשהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, הם נוהגים כולם לפי עקרונות אלו:

1) סירוב לעשות שלום עם ישראל, והמשכה במצב של לוחמות, ולשם כך החרמת ישראל, שימת מצור עליה ביבשה ובים והרחק לב עמים אחרים מעל ישראל, לעשותה בודדה בעולם;

2) תכונה צבאית מתמדת שתאפשר ביום מן הימים לנצח את צה"ל ולהכחיד את ישראל ולמחותה מעל מפת הארץ.

ואם כי מדיניות עויינת ושלילית זו לא הביאה עד היום לערבים כל תועלת וכל תוצאה חיובית מבחינתם הם, ויש אולי מדינאים בודדים פה ושם המכירים בלבם שזוהי מדיניות עקרה וגם מזיקה לערבים עצמם– הרי אין כל יסוד להניח כי שליטי ערב יגיעו מתוך רצונם הם ובזמן הקרוב לידי שינוי מדיניות זו, אפילו לא אלה שחדלו להאמין ביעילותה.

ועל ישראל לשקוד משום-כך על שני מאמצים שיעשו לאל המדיניות העויינת של שליטי ערב:

1. לקיים כוח צבאי בעל כושר וציוד שיש בו כדי להרתיע את שליטי ערב מכל יזמה תוקפנית נגד ישראל. הרתעת האויב ומניעת מלחמה חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות (אלא אם המטרה היא להשמיד לגמרי את העם היריב. זוהי אולי כוונת שליטי ערב, אבל אין זו יכולה בשום אופן ותנאי להיות כוונת ישראל), וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי, (אם כי אין לזלזל גם בהפסד זה) אלא בעיקר בקרבנות אדם, שאין ערוך להם, גם אם הקרבנות הם מעטים, ולא בכל הקרבות אפשר להצליח למעט בקרבנות, כאשר עשינו במערכת סיני.

2. לטפח יחסי ידידות עם מקסימום של עמים ומדינות בכל היבשות, גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ואפריקה. ידידות זו חשובה ודרושה כשהיא לעצמה לגבי מעמדה הבין-לאומי של ישראל, אבל היא גם עשויה להביא לידי ערעור חומת האיבה הערבית והריסתו, ובסופו של דבר תכשיר ברית-שלום ושיתוף פעולה בין ישראל וערב.

מערכת סיני היתה במישרין ובעקיפין גורם חשוב לרקימת יחסי ידידות עם כמה עמים חדשים, שלא היה לנו מקודם כל מגע אתם, ולחיזוק הידידות שהיתה לנו עם עמי אמריקה וכמה מעמי אירופה עוד לפני מערכת סיני.

עם ישראל הוא העם האחד, או מבין העמים המעטים בעולם, הבודד במועדיו. אין ישראל שייכת לשום ברית או גוש. יש אולי דוקטרינרים, שרואים זאת ברצון, אבל כל מי שמסוגל לראות ולהבין את המציאות הבין-לאומית בתקופתנו והתנאים הגיאופוליטיים, שבהם נתונה ישראל יציין זאת בצער ובחרדה. כל העמים האחרים קשורים זה לזה בקשרי דת, לשון, מסורת ובריתות מדיניות וצבאיות, ואין לטפח ולקיים ידידות עם עם בודד– אלא עם כל החוג שעם זה משתייך אליו. וגם מבחינה זו עלינו להעריך מחדש יחסינו עם גרמניה.

כבר צויין לעיל, שגרמניה של היום אינה גרמניה של קיסר וילהלם ולא גרמניה של היטלר. ולא רק מפני המשטר השונה שבו היא נתונה,–אלא מפני השינוי היסודי של המציאות הבין-לאומית והתנאים הגיאופוליטיים שבהם נתונה גרמניה של היום. גרמניה המערבית היא חברה בנאטו, וברית-המועצות המזיינת את גרמניה המזרחית מתנגדת לזיונה של גרמניה המערבית, כשם שהיא מתנגדת לזיונן של שאר ארצות המערב. גרמניה יחד עם בריטניה וצרפת ירדו כאמור לעיל מגדולתן שבסוף המאה התשע-עשרה, וכוחות אדירים חדשים עומדים בראש גושים מלוכדים במזרח ובמערב, אולם גרמניה המערבית תופסת מקום חשוב בקרב נאטו, ולא רק זאת. הולכת ומתהדקת האחדות האירופית של מדינות מערב אירופה, וצרפת, שארצה נפגעה קשה שלוש פעמים ע"י גרמניה הקיסרית וההיטלרית–בשנות 1870, בשנות 1918–1914 ובשנות 1945–1940, מתקרבת יותר ויותר לגרמניה, והמדינאי הצרפתי הדגול, הגנרל דה-גול, שאיש לא יחשוב בו כי רגשותיו הצרפתיים הם פגומים וחלשים, נסע להיפגש עם אדנואר בבון, בירת גרמניה המערבית, כדי לחזק קשרי הידידות בין צרפת וגרמניה, אם כי שתיהן חברות בנאטו, בברית הגדולה של מערב אירופה וארצות-הברית.

קשה להגיד אם הצרפתים אוהבים את הגרמנים, ואם הגרמנים אוהבים את הצרפתים. עוד יותר קשה להניח, כי צרפת בכלל, וביחוד צרפת של דה-גול, שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870, במלחמת עולם הראשונה והשנייה. אבל שתי מדינות אלו מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דווקא מפני שהן אוהבות אחת את חברתה, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זיקה הדדית–זהו היסוד הממשי לידידות מדינית. אין שתי מדינות, וגם הידידות ביותר, מזדהות זו עם זו, אבל צרפת יודעת שאין היא פועלת בחלל ריק וכי ימי נפוליאון הראשון עברו ולא ישובו. ואם כי צרפת היא חברה חשובה ונכבדה בברית נאטו היא רואה צורך בהידוק הקשרים עם מדינות אחרות משכנותיה הקרובות, כמו גרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאטו. והיא רוצה בכך למען יוכלו היא וגרמניה ואיטליה להיות שוות, בכוחן ובהשפעתן בתוך נאטו, לארצות האנגלו-סכסיות. והקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית,– ומתקיים שיתוף פעולה הדוק ביניהם בשטחים כלכליים וצבאיים. גרמניה והלכת ונעשית לגורם רב-משקל באיזורה, ואיזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת, לא פחות משצרפת לגרמניה. ואם אנו מצווים על טיפוח יחסינו עם צרפת– ועל כך אין עוררים בישראל, מחוץ למק"י– אנו מצווים על טיפוח יחסים עם ידידי צרפת, עם איטליה, במידה שזה תלוי בנו, ולא פחות מזה עם גרמניה. בשאלת יחסים בין-לאומיים יש לשאול השאלה הפשוטה: מה טוב לישראל, ומה שטוב לישראל–טוב לעם היהודי כולו. ומשום-כך קיבלה כל היהדות ברצון, אולי מלבד אחדים יוצאים-מן-הכלל, את עמדת הממשלה והכנסת בשאלת מכירת נשק לגרמניה, כאשר קיבלה זאת כל דעת הקהל בעולם החופשי. וכל שטוב לישראל–נכלל בגדר הצוואה של חללי השואה.

וטוב לישראל שיהיו לנו מקורות נוספים לציודו של צה"ל ולא נהיה תלויים רק בארץ אחת– אם כי זו הארץ הידידותית ביותר, כי גם ארץ זו משתפת פעולה עם גרמניה בעניינים כללליים, מדיניים ובטחוניים.

וציודו של צה“ל על פי טבע הדברים אינו יכול להיות מעשה חד-פעמי. ציוד צבאי בימינו מתיישן מהר, וביחוד הציוד החשוב והמכריע: ציוד אווירי וימי ואחר. וכל דגם חדש מורכב ויקר מקודמו, ואם אנו רוצים,– וזוהי גזירת בטחוננו וקיומנו, שצה”ל יהיה כוח מרתיע,–וזהו תפקידו העיקרי בימי שלום,–עלינו להבטיח אפשרות ציודו וחידוש ציודו בעוד שנים אחדות, ולאחר שנים אחדות, כי האויבים המתנכלים בקיומנו מובטחים בקבלת ציוד מעולה ומחודש בכל עת ועידן.

אין איש בישראל שלא היה רוצה בכל לבו שנרכוש ידידותה של ברית-המועצות, של צ’כסלובקיה, של הונגריה, של רומניה, לפחות כידידות הקיימת בין ישראל ובין פולין. אבל דבר זה אינו תלוי בנו. ובתקופה הקרובה כמעט שאין סיכוי לכך, ואין לעת-עתה כל אפשרות שנצייד את צבאנו בציוד סובייטי, כאשר עושה זאת הצבא המצרי, הסורי והעיראקי וגם התימני. וישראל תתחייב בנפשה אם לא תדאג מבעוד זמן ליחסים טובים עם כל המדינות, שיש ביכולתן וברצונן לצייד את צה"ל.

יש אומרים–נשק מותר לקבל גם מהשטן. זוהי מליצה בטלנית העלולה לנו לעלות ביוקר רב. השטן לא יתן לנו נשק. מדינה ועם שהם שטן–לא יסכימו לצייד את צבאנו. ציוד צבאי אינו מרכולת רגילה, שאפשר להשיג בכל חנות אם רק מצויה הפרוטה בכיס. בלי ידידות ואימון– ושניהם כאחד– אין לרכוש נשק. וידידות ואימון יש לטפח בהתמדה, ולא דווקא מתוך הערצה עוורת.

אין-ספק, שגם בגרמניה המערבית כמו בגרמניה המזרחית, יש עוד נאצים ואנטישמיים. ואיש אינו יכול להגיד, שאין אויבים לישראל ולעם היהודי בארצות אחרות– אפילו בארצות הברית ובצרפת. אבל רק מי שחי כולו בעבר ואינו מבין התמורות שחלו בעולם, מסוגל לחשוב שגרמניה ההיטלרית עלולה לקום לתחייה; ולא מפני שהמשטר בגרמניה נשתנה,– גם זה דבר לא בלתי חשוב,– אלא מפני שכל התנאים הגיאופוליטיים באירופה ובעולם נשתנה, ולא תוכל עוד גרמניה, כאשר לא תוכל עוד בריטניה, להתייצב או לנסות להתייצב בראש העולם ולעשות הטוב בעיניהם. גם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש שני הגושים המתחרים,– הדימוקרטי והקומוניסטי,– זקוקות בעולם החדש שלאחר מלחמת העולם השנייה– לתמיכת עמים אחרית, ותלויים במידה רבה בדעת הקהל העולמית. והשאיפה לרכוש דעת הקהל העולמית היא בעצם מונחת ביסוד “המלחמה הקרה”.

ברית-המועצות כבשה חלק של גרמניה, החלק המזרחי, והיתה רוצה כמובן שגרמניה כולה תיהפך לגרורה סובייטית. וזוהי זכותם של שליטי ברית-המועצות. אבל ברור שרוב גדול של העם הגרמני בוחר להישאר במחנה הדמוקרטי, ולישראל לא אחת היא אם גרמניה,– המערבית בכל-אופן,– תהיה לצרינו או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל– ודבר זה ייתכן בלי נאצים,–בהודו אין נאצים, וממשלת הודו אינה מגלה אהדה יתרה לישראל,– עלולה להעמיד בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות-הברית. גרמניה המערבית היא כוח עולה, אם כי לעולם לא תהיה כוח עולמי כאשר היתה בתחילת המאה העשרים.

וצוואת קרבנות הנאצים– היא שעל ישראל להיות חזקה, משגשגת ובטוחה בקיומה ובשלומה. דבר זה מזקיק אותנו למקסימום של ידידים בעולם, ולשכלול ציודו של צה"ל מזמן לזמן.

בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות-יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי שאיפות אלו כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמיתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו. אנו רוצים להיות עם חופשי, עומד ברשות עצמו שווה-זכויות במשפחת העמים, ואנו שואפים להיות שונים מכל העמים בעליונותנו הרוחנית ובצורת חברתנו המעולה המושתתת על חירות, שותפות ואחווה יהודית ואנושית. אין שאיפה זו פרי הרגשה של עם נבחר–אלא צו קיומנו, באשר אנו מועטים, ומצבנו שונה ממצבם של כל שאר העמים, עמנו ברובו הגדול עודנו מפוזר בנכר, ורק בעליונות-רוחנית נכבוש לבבות וידידים ונמשוך מיטב הנוער העברי להיחלץ ולהתיישב בארץ.

יש מדינות הרוכשות ידידים בקלות, באשר הן עצומות ואדירות, שליטות על שטחים רחבים ועשירים ומונות אוכלוסין של כמה עשרות או גם מאות מיליונים. יש ארצות שרוכשות ידידים בכוח שותפות הדת והלשון. לנו אין ולא יהיה כוח עצום, אין עושר מופלג, אין שטח רחב ידים, אין שותפי דת ולשון, מהו, אפוא, הבסיס לרכישת ידידים לישראל?

גורם אחד הוא הפזורה היהודית, הקיבוץ היהודי בארצות-הברית משמש קשר וגשר בין ישראל ובין אמריקה. אבל ישנן ארצות שבתוכן אין היהודים מהווים גורם ניכר, ויש גם ארצות שכמעט אין בתוכן יהודים, ויש ארצות שמציאות יהודים בתוכן גורמת להשטנה על ישראל, כדי להמאיס על יהודים אלה את מדינת היהודים ולעקור ביתר קלות את יהדותם.

אויב משותף עלול בשעה מסויימת למלא תפקיד מקרב לבבות בין שתי מדינות, אבל גורם שלילי זה נתון לתמורות וחליפות, ואין לבנות עליו מדיניות קבועה וארוכת-טווח. הבסיס השריר, הנאמן ובן-הקיימא שעליו נוכל להשתית פעולתנו לרכישת ידידים ובעלי ברית הוא המאור של מפעלנו היוצר המשחרר, הגואל; היותנו מופת לעמים אחרים; כשרוננו לסייע לעמים נחשלים בהדרכה מדעית, תרבותית, טכנית, בלי כל חשש ונטייה של השתלטות מצדנו. אנו רוכשים ונרכשו ידידים על יסוד שותפות של ערכים ואינטרסים הכרוכים בערכים אלה; ובמידה שהצלחנו לרכוש עד עכשיו אהדה ורצון טוב בעולם,–והצלחנו במידה לא מועטת, ואין הרבה מדינות מכובדות ואהודות בעולם כישראל,– עשינו זאת כמעט אך ורק בכוח המאור התרבותי, הרוחני והחברתי של מפעלנו; כל מפעל בישראל שיש בו אור לגויים הוא שלוחה נאמנה של מדינתנו הקטנה לאסוף קרני אהדה, ידידות ורצון טוב לישראל.

החזון המשיחי הפועם אלפי שנים בלב העם היהודי, חזון גאולה לאומית ואנושית, והיותנו לברית-עם ולאור-גויים, הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק מתוך נאמנותנו לייעודנו היהודי והאנושי– נבטיח עתידנו במולדת ומעמדנו בקרב העמים.

וכעם כצבא. על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת הייעוד והשליחות המוטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר-רוח– לא ימלא צה”ל תפקידו כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאוותו של העם בישראל וכבודו בעולם.

יש תפיסת עולם הרואה במלחמה מטרה כשלעצמה, ייעוד של האדם העליון, תפארת הכוח והגבורה של גזע נעלה. זו היתה הפילוסופיה הנאצית בגילוייה הרבים בהיסטוריה מימי קין ועד היטלר ותלמידיו במזרח-התיכון.

פילוסופיה זו, היא תועבת היהדות. משאת רוחם הגדולה של נביאי ישראל, דובריה ומבטאיה העליונים של היהדות, היתה– שלום עולמי ואחווה אנושית. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. ייעוד האדם הוא עבודה ויצירה מתוך שותפות ועזרת גומלין בין אדם לאדם ובין עם לעם. אולם גם טובי עמנו ידעו להיזקק למלחמה בדלית-ברירה, וגדול נביאי ישראל, משה רבנו, היה המצביא במלחמה הראשונה בתולדות עמנו מיד עם צאתו ממצרים. וכשניאלץ להילחם– על צה"ל להיות מוכשר תמיד לנצח. בכל מקרה שתיכפה עלינו מלחמה– עלינו לגייס מלוא יכולתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישליט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכושר לנצח. אבל אף פעם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות שלום ובטחון לעם לישראל ולכל עמי תבל.

וצה“ל צריך להיות חזק תמיד– לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה”ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באיזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום-אמת בינינו ובין שכנינו.

כשהוכנס לכנסת, לפני עשר שנים בשנת 1949, חוק שירות הבטחון שעל יסודו אורגן צה"ל, כפי שהוא קיים עד היום, נמצאו חברי כנסת שחששו לקיום צבא קבע, כאשר צבא טבוע כביכול בטבע של קרייריסם, בטלה, התהדרות, נחשלות, שמרנות, פשיסם ועוד פגעים מסוג זה רחמנא ליצלן. ראש-הממשלה ושר הבטחון שהציע את החוק לא היה שותף לתפיסה זו. ייתכן צבא מקולקל וייתכן צבא משובח. הצבא נוצר בצלם עמו.

בסכמו את הוויכוח בכנסת ביום 5.9.49 על חוק שירות הבטחון אמר שר הבטחון: “אני מאמין שאם נגייס הנוער שלנו לאימונים ולעבודה חקלאית,– ונחנך אותם לאהבת המולדת לעוז רוח, לכושר קרבי, להתיישבות לאומית–ונקרא לזה צבא הגנה לישראל, יהיה הצבא הזה לבית-היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת-גו, עטורת-גבורה ואמונת-חזון. יש גם לעמים מתוקנים אחרים צבאות שאין להתבייש בהם, אינני יודע כל סיבה, מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה– לא ייבצר מאתנו הדבר; יקום צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז-מבטחים למדינת ישראל המחודשת”. תקווה זו שהובעה לפני עשר שנים נתקיימה במידה לא מעטה.

וצה“ל עד עכשיו לא הכזיב. הצבא היה בית-הספר הגדול והיעיל ביותר בישראל, ועשרות אלפים צעירים קיבלו בתוכו חינוך יסודי ותיכוני. הוא היה כור-המצרף והמיזוג לעליה; בתוכו נהרסו מחיצות עדות ושבטים; ובסגל הפיקוד נמצאים קצינים מכל ארצות הגולה ומכל העדות. צה”ל חופשי ממארת הפיצול והפילוג, שירש העם בישראל מעברו הגלותי. בצה“ל נפגשים ילידי הארץ ויוצאי ארצות-הגולה על-יסוד של שויון גמור. העולים שבאו הנה מארצות שבהן היו היהודים מושפלים, מדוכאים ונעלבים–בניהם המשרתים בצה”ל, נהפכים ליהודים גאים המכבדים עצמם, בוטחים בכוחם ויודעים ערכם האנושי והיהודי.

צה“ל חינך אלפי צעירים להתיישבות חלוצית והקים יישובים חלוציים על הגבולות בגליל, על-יד רצועת עזה, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש, בדרום ובנגב. צה”ל הוא הגוף היחיד בעם שאין חולקים עליו. וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות בגולה בעבותות אהבה וגאון, כך מלכד צה“ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו ופלגיו. שליחי צה”ל, שביקרו במרכזי היהדות מעבר לים– העלו את ההכרה העצמית והגאווה היהודית של הקיבוצים היהודים בארצות ביקוריהם, ובשנים באחרונות הולך צה“ל ונעשה יותר ויותר גורם משפיע ורב-תוצאות בהעלאת קרן ישראל בקרב עמי אסיה ואפריקה; קצינים זרים באים לארץ ללמוד בצה”ל תורת הנצחון והחינוך החלוצי, ודוגמת נח"ל מצאה לה מהלכים בארצות אחרות.

ישראל היא הארץ היחידה בכל רחבי האיזור שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה. אבל הצבא ככוח-בטחון רואה עצמו אך ורק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה, ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה הצבא. בנדון זה דומה צבאנו לצבאות של העמים המתוקנים והדמוקרטיים בעולם.

אולם כשם שעם ישראל לא די לו שיהיה ככל העמים, והוא נתבע לטפח עליונותו הרוחנית, כך אין צה"ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוותו היהודית והאנושית.

הרעיון שהונח ביסוד נח"ל חייב להיות בסיס חינוכי חלוצי של הצבא כולו. השירות לעם אינו זמני–אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומחוץ לצבא.

כלפי חוץ על צה“ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה”ל להיות כוח מרקיע. על צה“ל להרתיע אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה”ל להרקיע עמנו במופת האישי ובשאר-רוחו החלוצית.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהוו בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבין-לאומי. הצבא שימש ויוסיף לשמש גורם חינוכי רב-אונים בעם, אבל הצבא אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם. וכשם שצה“ל הוא גורם מחנך בעם, כך העם מטביע חותמו בצבא. גם חייל סדיר נושם יום-יום האווירה הכללית השוררת בישראל. העתון, “קול ישראל”, ומגעים עם קרובים ומכרים– מכניסים גם את הצבא המרוכז במחנות מיוחדים לתוך תוכה של ההוויה והחוויה הישראלית הכללית. אולם הצבא הסדיר הוא רק חלק קטן מכוח בטחוננו. עצמת התגוננותנו תלונה בעיקר בחיל המילואים שאינם במדים, והמהווים חלק בלתי נפרד בכל המובנים מהציבור האזרחי. והלך-הרוח בעם, מידת התלכדותו או התפצלותו, ערותו או אדישותו מן ההכרח שיתנו אותותיהם ברוח אנשי המילואים. והנשק הסודי של צה”ל,– יתרונו המוסרי, שאר-רוחו, דריכותו וכושרו המדורבן–ישמור על עצמתו ויגבירה, אם העם כולו יהיה נחון בסגולות אלו. ועקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסול הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער,– הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה"ל. והם גם תנאי הכרחי להעלאת מעמדנו הבין-לאומי ולרכישת ידידים בעולם.

המטרה העליונה שלנו במדיניות חוץ היא להבקיע חומת השנאה וההתנכלות מצד שכנינו הקרובים ולהביא לידי שיתוף-פעולה בין ישראל ועמי ערב בשטח הכלכלי, התרבותי והמדיני, מתוך מגמה להגברת השלום בעולם ולהפרחת האזור כולו. המזרח התיכון אינו איזור ערבי בלבד, להיפך רוב תושביו אינם ערבים,– התורכים, הפרסים והיהודים– מבלי להוסיף לחשבון את הכורדים ושאר המיעוטים הבלתי ערביים בארצות ערב– עולים במספרם על הערבים במזרח התיכון, וייתכן כי דרך הקשרים עם עמי האיזור החיצון במזרח התיכון נגיע ליחסי ידידות עם עמי האזור הפנימי,– שהם שכנינו על גבולות ישראל. אבל עם כל הערך העליון שיש לסיכויי השלום עם עמי ערב– אין להמעיט ולהפחית במשהו המאמצים לרכישת הידידות והאימון של עמי אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל– עצמה שיש בה כדי להרתיע– ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה בין-לאומית. כי רק אם שליטי ערב יווכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית-שלום ושיתוף הפעולה עם ישראל.

והדרך הנאמנה ביותר להגברת כוחנו המרתיע, שהוא תנאי בטחוני ראשוני, ולהרחבת רשת ידידינו בעולם, שתפלס נתיב לשלום יהודי-ערבי הוא – בצרונה הפנימי של ישראל: – התעצמות כלכלית ותרבותית, קליטת עולים ומיזוגם, חיסול הפירודים והפיצולים שירשנו מעברנו הגלותי, חינוך העם לאחריות ממלכתית, וחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאה להיות עם סגולה.

בשאר-רוח ובגבורה מוסרית וגופנית נקיים בטחוננו ושלומנו ונעלה מעמדנו בזירה הבין-לאומית ונגיע לשלום בן-קיימא עם שכנינו.