מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

איקונין של צייר

מאת: יוסף אריכא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "סיפורים נבחרים", כרך ג, תל אביב: ניב; 1967

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בּשל מקרה פעוט-ערך נתגלע ריב ביניהם. הוא לא שלט ברוחו וסנט בה בחומרה יתירה שהגדישה את הסאה. היא נפגעה, לא קבלה מרותו הפעם ופרשה ממנו שרויה ברוגז שלא פג. תוך-כדי-כך נפגשה עם אותו רופא צעיר שהיה כרוך אחריה. תחילה מייחלת היתה נעמי שאשנבי יבוא לפייסה, אך מכיוון שנשתהה, והרופא הצעיר אכף עליה בקורים שהיה בהם כדי לעניין זמן-מה, ולבדרה קמעה, הלכו הדברים ונסתבכו כפקעת שקצהו של החוט מוצנע בתוכה וקשה להתירה.

לאחר לכתה ממנו באו על אשנבי ימים אין-חפץ בהם; מתוך שנתרגשו עליו שעות שממון ודכדוך-הנפש, מאחר היה לשבת בבית-הקפה המחניק, כחס על משהו יקר העלול ללכת לאיבוד. מאפס-מעשה שוקע היה, לעתים בויכוחים רגזניים שבסופם רק הגבירו את מרירותו ונמצא אדיש לכל הסובב אותו תוך שאט-נפש שעורר במכריו מורת-רוח. רק מעטים מן המקורבים אליו, שעמדו על סיבת הדבר, חייכו אליו חייכו אליו בסלחנות מעושה בוגרים המעלימים עין מתעלוליו של ילד חמוד ומפונק. שכן, למרות החיספוס החיצוני שהיה חושף בתגובותיו החריפות, השנונות הפסקניות, שאינן יודעות רחם, בבואו לדון ולבקר בעניני אמנות וטעם, מקובל היה על הבריות כצייר מחונן ומקורי שעתיד נשקף לו. בשעות של חסד, כשרוחו היתה טובה עליו ניכר היה כאדם בעל שאר-רוח שיש בו כדי להתחבב על הבריות.

אותו לילה היתה שנתו טרופה עליו ומסוכסכת, שכן הניח אל קרבו לגימה יתירה, אף כי מטבעו לא היה להוט ביותר אחרי משקאות חריפים; מבקש היה להפיג על ידי כך את שממונו, ואכן, דבקה בו עליצות יתירה שהביאתו לידי פורקן צעקני ואולי במקצת… הוא עמד על כך עוד באותו לילה, ובשעת ההתפכחות זכר בבהירות יתרה ומדכאה כיצד התריס אחד מאחרי גבו בהערה של בוז: “נשתכר לו אשנבי זה ויוצא מכליו!”… מיד לאחר שקלטו אזניו הערה זו, דמם לפתע, משל שפכו עליו קיתון של צוננים. נתכנס בשתיקה כחומט בשריונו, ולאחר שהות קלה של קדרות מעיקה קם ועקר מן הקפה. בחילה עמדה בקרבו, אבריו כבדים היו ורוחו סגרירית. לאחר ששוטט ברחובות הריקים ללא כל מטרה חזר בשעה מאוחרת לחדרו ועלה על יצועו. גופו העייף לא מצא מנוחה והוא נאנק תוך שינה ונאבק בסבך חלומות-בעתה. משניעור משנתו היה הכר שמוט ארצה, הסדין מקומט ודחוק לרגליו, והצפוי הירוק של הספה שדהה כעין האפר, חשוף ומבליט דלותו. “למעלה משלושים פעם אדם משנה מצב גופו תוך שינה” הירהר אשנבי בנשמו לרווחה. תוך רשלנות הוריד כפות רגליו על גבי המרצפת לחוש בצינתה, לפת ראשו בידיו, שכן כבד היה עדיין והמום; במצב של קפאון נשאר יושב שהות קלה, כמבקש להניס מתוך ראשו את הטמטום, ורק לאחר-כך החל להרהר בשיגרה של דברים. משהו סתום הטריד אותו, דבר השייך לסדר-יומו שנשמט מזכרונו והעלול להטרידו, אלא שאינו יכול להעלות טיבו של דבר זה, ואף כי הוסח מדעתו, העיק עליו מתחת להכרה, והוא חש כי אינו פטור מלהרהר בו; שכן שייך ענין זה לאחד מסוגי הפורענות העומדים להתרגש עליו, ואי-נעימות ודאית כרוכה בו. הואיל וברי לו כי הדבר צריך להתרגש עוד היום, נעכרה עליו רוחו. הוא טפח בכף ידו על מצחו, כמבקש להעלות את הנשכח בהשבעת תנועה זו בלבד, ופניו לבשו קשיחות רוגזת: “לכל הרוחות, מהו הדבר?”!…

הוא חזר והצניח גוו אפרקדן. מתוך כחול הפיז’מה הפתוחה הציץ חזהו הגברי, שעיר בשקע ומפותח בסימוני החזה הרחב, וקלסתרו שהוסב כלפי התקרה הביע קשיחות שהושאלה מסנטרו הבלתי מגולח, בלוריתו הפרועה ועיניו האפורות שזעם כלשהו שכן בהן. בהטילו גופו שוב על משכבו עדיין עמדה בו עייפות וחוסר רצון לפעול משהו או להתנועע. את פת השחרית כבר איחר. ארוחת-צהרים יסעד בעוד שעתים. אין, איפוא, לשם מה להזדרז ומוטב שישכב עוד שעה קלה. הפך עצמו על צדו הימני ונתן עיניו בכל החדר, בהביטו נכחו בלא מחשבה, נחו עיניו על כנת הציור ועל הפרוטרט הבלתי גמור, חזרה אליו לפתע התפישה המציאותית ומיד נתחוור לו בזכרונו הדבר המעורפל שהטרידו קודם-לכן. לכל הרוחות! הרי זה אותו חרשתן עשיר וסנוב שצריך לבקר אצלו לפנות-ערב! הרי שלשום קבעו פגישה זו, כשידידו הטוב, ברוך גבישי, המסייע לו במכירת תמונות בשעת דחקו, הוא-הוא- שכפה עליו בקורו של אותו חרשתן שבע ומזופת! כל צורת המשא-ומתן מאד לא נעמה לו והשאירה עליו רושם מדכא, שכן ברוך, אמנם ברוב חביבות ומתוך כוונה טובה, סחב אותו ממש לעין כל לאורך כל בית-הקפה, כדי להציגו לפני החרשתן ולקבוע את שעת הביקור תוך שידול שבהתרפסות קלה… כלום לא יכול היה לסחוב אותו, את עגל-הזהב אליו?! כלום חייב היה הוא, הצייר האמן בעל השגיונות והעקרונים המטורפים, הבז לכל השיגרה המקובלת, למחול על כבודו, להשפיל את עצמו ולהזדקק לאותה שיחה עלובה בסמוך לשולחנו הטעון כל טוב של ההוא, בעמידת עבד לפני שר?… כלום כל צריך הוא להתבזות על מנת למכור לאותו ברנש תמונה שאינו מבין בה ולא כלום, ועוד יעתיר עליו דברי איוולת שדופים על אמנות וירשה לעצמו גם לחוות את דעתו – כן, את דעתו! על הנושאים שעל הציירים לטפל בהם כדי שיוכלו למצוא חן בעיניהם ובעיני המטרוניתות שלהם, פרות-הבשן השמנות והמטופשות?!…

פקעת החרון עלתה בו והוא הרתיע את עצמו מן הספה בזריזות, קפץ והחל פוסע בחדרו תקוף רוגז גובר והולך. כל אותה ליאות שעמדה בו קודם לכן ויצקה באבריו כבדות של עופרת, פגה ונתנדפה לה, והוא חש את עצמו שוב מלא מרץ ודרוך. לכל הרוחות! אלמלא ברוך המעורב באמצע ודאי שהיה מסתלק בעוד מועד מחדרו ומגיף את דלתו בסמוך לאפו של אותו מגושם. כך נאה לו לכך יאה! שכן, רבותי החזירים, בתמונה נאה חשקה נפשכם, כל שום-מה – ימח שמכם וזכרכם! – אינם מטריחים עצמכם לאולם התערוכות שעה שהצייר מציג את תמונותיו ומצפה לכם, תיפח רוחכם!… דומה, שאת כל שנאתו כלפי אלה שמצבם החמרי נוטל מהם את דאגת קיומם, גילם הפעם בצורת אותו חרשתן שלאמיתו של דבר טרם נתן לו עילה לכך, אלא שראה בו את בא-כוחם המובהק, האפסי והרודה, למרות זאת, בכל…

אשנבי הציץ בשעונו. עוד היום גדול אלא שהפעם נכשל ואין לו אלא להיכנע ולקבל מרותו של הלה. הבטיח ועליו לקיים. פעם שניה לא ייעתר לברוך שיבוא אליו לקוחות כאלה. לא ולא! אבל הפעם יבליג, שלא להביא למצב בלתי נעים את ברוך, הידיד הטוב והנאמן המחלצו לעתים קרובות ממצוקה.

מיד תקפה עליו מעין קדחת של קוצר-רוח. החל מטלטל את התמונות הסמוכות במשופע לקירות, במחשופי בדיהם השקיים, לכאן ולכן, בורר רבות שהן יפות למכירה, ומצניע מעטות החביבות עליו, שהוא חס עליהן ומערים שלא להסגיר אותן לידי קונים שאינו זהיר בכבודם. כלל זה נקוט בידו: הגרועות שבהן, אלו שלאחר-זמן תפש כי נכשל בהן, לאילי הכסף ולסנובים; הטובות שבהן – לבעלי הטעם הבודדים, לאמנים ולידידים אוהדים; ואחדות מהן, ספורות –פתקים דבוקים להן – “שייכת לצייר”… שכן קשור הוא אליהן בכל נימי נשמתו; ילדי טפוחיו האהובים המה, שעשועי רוחו ולהט יצריו, ואין לבו נותנו להגלותן מרשותו.

ב

משנטל את תמונותיו הפרטיות וסילק אותן הצידה, כדי שלא תשורן עין זר, הרים בלי משים את ראשו ונתן עיניו באותה תמונה שהיתה תלויה בפינה מנגד, ואריג דק ושקוף, כחלחל, חופף עליה כוילון קטן וחמים על גבי חלון בביקתת אכרים; נורה חשמלית בהירה ואטומה היתה קבועה מעל המסגרת הזהובה, הכבדה, שבקצותיה הפגומים מלבין הגבס, סימני טלטולים מרובים (כמה וכמה תמונות שובצו בה!) ושבעת-רצון היה אשנבי מסיט את הוילון הקט הצידה, לוחץ על כפתור החשמל, ולאורו הניתך על פני קלסתר פניה היה ניצב לו מנגד, חומד את ראשה הנישא על גבי צואר גאה, תוהה על שרטוטי פניה הענוגים בחיורונם מתחת לגודש שערותיה השחורות, ומחשוף חזה הבוהק, דומה, נותן אור חוזר כלפי חיוכה. “מונה ליזה שלו” היו מכנים אותה כמה מריעיו, ספק מתוך לצון מספק-ספיקא מתוך רצינות, שכן עלה בידו לשיוות לדמות דיוקנה של נערתו, זו שפרשה ממנו, בת-צחוק מלבבת ומצודדת שהיה בה גם מענוות-תום וחן אשה צעירה המתנצחים בה, שכן עיניה אומרות משובה וסתירה לחיוך המרחף מסביב לפה הקט והפעור קמעה.

אשנבי עמד והתבונן בה כרגע, לאחר שהאיר את קלסתרה באור החשמל, לבו נצבט בו לפתע תוך הרהור של נוחם, ובהחוותו קידה לפני הקלסתר הנכסף, הפטיר בשקט, ספק לעצמו, וספק מכוון דבריו אליה, מדובב את עקת רוחו וערגונו: “שלום לך נעמי’קה החמודה, נוכלת שכמותך… נתחשק לך לפתע אותו בלומברג, הרופא הצעיר שכיסו גדוש, הופעתו שופעת חשיבות, מכופתר ומעונב כהלכה, לא אורח-פורח כמוני, ובוקסר מפוטם ומטיל אימה בשחור פרצופו רץ לפניו… נמאסה עליך דלותי הכרונית, ריחות צבעי ועובש חדרי זה, הא? מחייכת אתה? הזוכרת את כיצד חזרתי ונשקתי את כתפיך החמודות, החשופות, שעה שהעליתי קלסתר פרצופך זה המתעתע והבלתי נתפש על גבי הבד? הזוכרת את כיצד בישלת קפה ריחני בשעת ההפסקה וכיצד זללנו יחד את הלחמניות בחמאה, אלו שרצתי להביאן במרוצה, לבוש רק חציי, מהחנות שבקרן הרחוב, וכיצד צבטתיך על הספה, ואת סטרת לי בכף ידך הענוגה, וכיצד, הזוכרת את התכוללנו קצת ולא נתתיך להתלבש עד… הן תזכרי, נוכלת שכמותך, נשבעת לי אז, כדרכן של כל הנערות הפותות – לשמור לי אמונים עד נצח, עד… שהתקוטטנו על דבר של מה-בכך, ושמא, מי יודע שימש לך הריב אמתלא בלבד? והלכת ממני ודבקת באותו רופא… הא? נוכלת שכמותך?… הסתלקי מעל פני!”…

עמד וכיבה את האור, חזר והסיט את הוילון הכחלחל שמבעד לריטוט קפליו ניבטת התמונה בטשטוש של בוהק, ארגמן ושחור וכחול וזהב המסגרת, מעולפת קסמי אשה רוטטת (שוטטת) תעלומה נשיית וסמויה מעין זר. כך נאה לך! אסור לי לראות פרצופך, ואתה – אל-נא תוסיפי לחייך אלי. אינם ראויה לכך! בוגדת בי בגד, ולחינם את מצטחקת אלי ועוגבת ברחוב או בבית-קפה כאילו מאומה לא אירע ואין זה אלא תרבות אנשים מלומדים, מודרניים, שאינם חייבים לתת פירושים, ומכל-שכן שאין לבוא בטרוניות… חא-חא-חא… איקונין שלי, נימי’ק חמודה, בוגדנית ונאה עד לטשטוש היש"…

אשנבי נשך שפתו התחתונה בשיניו. חש היה כי עדיין אוהב הוא אותה וחומד את תארה, את דמותה, עשרת מונים יותר, ושעיין לא השלים עם אותה תבוסה שבאה עליו במפתיע. אמנם, לבו אומר לו, כי פרשה זו לא נסתיימה, כי עתידה היא לחזור אליו לאחר שתשבע את הליכותיו של החדש, לאחר שתתקל באדם ששיגרה ומשטר קובעים את ארחות חייו, ולא תהפוכותיו של אמן מסוגו, הבא בסערה, במשוגה, בלהט ובאהבה שאינה מציבה גבולין ושאינה מבדילה בין יום ללילה, בין תשוקה לתאוה, בין מציאות לדמיון… ודאי שהיא תחזור אליו, אך תוך-כדי-כך אוכל אותו הספק הממאיר ומכלה אותו בשממון ובכיסופים ובגאוה פצועה המכבידה עליו עד בלתי נשוא.

הוא חש כי מדי הרהרו בה הוא נסער, ודומה חומו עולה בו… צר לו בתחומי החדר. ניגש לחלון והשקיף החוצה, למטה, לרחוב הרחוק כאפיק צר בין טורי בתיו הלבנים, הארגזיים, הניצבים זה מול זה חשופים לעין השמש, עולי-ימים ומחוסרי סגנון של יציבות שעדיין אין הוד של שנים וקבע חופף עליהם, ואף העצים הצעירים, עצי אשל הללו, רכים הם עדיין, ושעה שאשנבי משקיף עליהם מחלון חדרו שעל גבי גג הקומה הרביעית הרי הם נראים עציציים וקמודים, והרחוב כולו נראה כאילו הוקם משך שעה קלה רק כדי למלא סיפוקו של במאי הנזקק לאיזו תפאורה נוספת באחד מסרטיו. מימיו לא נתפש אשנבי לצייר ברחוב מסוג זה קרן-זוית, קטע של בית או בדל-עץ וכדומה, שכן כל אותה בנייה חופזת ופשוטה של יציקת מתכונת אחידה, בקויה הישרים החדגוניים, בצבע הבהיר מדי, הצחור, בגילה הרך והילדותי, אינה מעוררת יראת-כבוד, ואינה מלבה את יצר הציור כדי להשתער תוך שקיקה שבלהט ולהעלות מראותיה על הבד; שכן, עדיין חסר לה, לדעתו, לעיר צעירה זו הרבה ירק של יובל, לפחות, מעט עובש, ואותו סגנון חיים שאינו נקנה על רגל אחת ובחפזה, אף כי העיר כשלעצמה אינה נטולת צביון משלה, קצב ונועם עלומים. רק פעם אחת, לאחר גשם שוטף, משהבריק כביש האספלט שחור ומרוחץ, והבתים עמדו קצת כהים יותר מרטיבות ויפים לעין בתוגתם, ומעל הקדירו שמים טעוני עבים שחורים, נראה לו לפתע הרחוב עתיק, משומש ומושך במקצת, והוא העלה על גבי נייר ביד בוטחת תמונה חטופה במקצת בצבעי פסטל, ובפינת הרחוב נתן דמות אשה צעירה שמעיל-גשם כחול ונוצץ מלפף את גווה הגמיש, והיא נחפזת בלכתה; וגוף האשה הצעירה הופיע ברור מאד בקויו האופיניים, שכן נעמי היתה זו, וכן ראה אותה תמיד בלכתה אליו, ממהרת קצת שמא תאחר, והוא עומד אז ליד החלון, נשקף ומצפה לה… חבל שתמונה זו אינה כיום ברשותו. הוא מסר אותה במתנה לנעמי, מתנוססת על קיר חדרה מעל למיטתה; תמונה נעימה וסגרירית המשרה רוח טובה, מרתקת את העין, ונעמי המהלכת בו בגשם, דמות יחידה בתוך הרחוב השומם. התמונה קסמה לה והיא ביקשה אותה מידו. הוא העניק אותה לה בחפץ-לב, אלא שכעת ודאי עומד לו אותו רופא צעיר בחדרה, נותן עינו בה ומנסה להעריכה כמיטב בינתו, והיא, נעמי, ודאי לובשים פניה רצינות קודרת קצת, מתוך יחס של קוצר-רוח, ואפשר שהרהוריה נישאים אז אליו… “טפש שכמוך!” נוזף אשנבי בעצמו, על השלותו את נפשו מדי פעם בפעם, תכופות חוזר הוא להשתעשע בדמיונו ולשגות באשליות על שובה אליו.

ג

אכן, רק זמן מועט חלף מאז הלכה ממנו, והוא נתקל בה כמה פעמים במסיבות שנטעו בו את התוחלת כי עשויה היא לחזור. אמנם מרוב גאווה לא נקף אצבע כדי לסייע לה בתיקון המעוות; הוא ראה בכך פחיתות הכבוד, והיה משתריין בפניה ומעמיד פנים כי הכל כשורה, ולעתים אף הקיף עצמו בחברת נשים נאות כדי להרגיזה במישרים ובעקיפין. (ידע כי סחים לה על אורח חייו) אלא שבמקרה אחד לא התנהג כהלכה והוא זכור לו יפה.

לפני חודש ימים השתתף בתערוכה, עם שלושה מחבריו הציירים שחברו יחדיו כדי להציג נושא משותף: עירום. היו לו כמה אַקטים שצייר בתקופות שונות. אחדים מהם בדּויים משוערים, כשאין אשה מסמלת לפניו ממשותו של גוף, ואחדים שצוירו שעה שאשה רבצה לפניו על גבי הספה או על המרבד שבחדרו. הוא בחר בכמה מהן שהעירום שלהן היה מצנע ומואר כאחת באור-צל, פני האשה לוטים קצת בכיסוי, במצב שאינו מייחס לקלסתר ערך מיוחד, ואילו באחת בחר, שבה היה העירום חשוף ובוהק, פורח בעתרת קסמיה של עלמה צעירה, ובארשת פניה – שהיווּ ענין בפני עצמו – ניכר היה מיד כי נעמי היא ש“ישבה” לפניו. לא היתה כל כוונה רעה במעשהו זה שעה שבחר בתמונה, כי אם הבעיה הציורית היא שהעסיקה אותו, ואף התמונה שעלתה יפה והניחה את דעתו. לפיכך לא פקפק והציג אותה. מיד עברה בקהל המבקרים רינת לחש-נחש, ולפני התמונה הצטופפו כדי לתת בה עין מתוך ענין ומתוך להיטות אחרי קורטוב של רכילות פוגעת, כדרכם של הבריות.

יום אחד ביקרו שניהם בתערוכה, כלומר, בלומברג הרופא] והיא – נעמי. אשנבי נמצא אותה שעה באולם שקוע בשיחה עם חבר למכחול. כשהוא ראה אותה נקפו לבו… חמודה היתה כדרכה, אלגנטית, (בשמלה שהוא שירטט לה את הצורה ההולמת את גזרתה, והמשכילה להבליט את חמודות גופה), אלא שהפעם מכונסת בשתיקה קודרת ומיד הכיר בה כי תרעומת לה עליו. ד"ר בלומברג פרש הצידה, כשהוא גחון על הבוקסר המפוטם שלו ומלטף את גבו כמסיח את דעתו מכל הענין שבעטיו הוטרד לתערוכה, ונותן על ידי כך שהות לנעמי לשוחח עם אשנבי בלא הפרעה. אשנבי הזדרז לסיים את שיחתו וכשניגש אליה משכה אותו הצידה ונתנה בו עיניה שרוגז שכן בהן:

  • כלום יצאת מדעתך?

  • מה קרה, נעמי?

  • הרי הכל מסיחים בענין זה!

  • אל מה ירמזו דבריך?

היא סקרה אותו במבט נזוף:

  • כלום אינך מבין שאסור היה לך להציג תמונה זו? (הורתה עליה במבט עיניה בלבד שלא למשוך תשומת-לב) כלום אינך מבין – אף כי רחוקה אני מלהיות קרתנית כפי שאתה מכיר אותי – כי תמונה זו מספקת חומר להולכי-רכיל כדי לשמץ את כבודי, וכלום אינך תופש שעל ידי כך אתה מחלל כל אותן השעות היפות…

היא לא סיימה, שכן דוק דמעות עירפל את עיניה ופקעת הצער נתקעה בגרונה ושינקה דיבורה. היא הפנתה את ראשה (הרופא עדיין גחון היה על כלבו ומלטפו, טופח בחיבה על פרצופו הזעום והשחור, מעשה תם שאינו מבחין בשום דבר) ואשנבי עמד נבוך ונזוף. לא היה כאן מקום לכל ויכוח. היא צדקה. הוא נתפש למעשה קל-דעת ושגה בהציגו תמונה זו דוקא סמוך לפרידתם. הוא עשה שטות. תוך-כדי-כך נתאוששה נעמי ופנתה אליו רגועה קצת וקולה רך ומפייס:

  • באתי לקנות את התמונה, ובקשה לי אליך להסירה מעל הקיר מיד לאחר-כך. מה מחירה? (אצבעותיה רטטו תוך כדי היסוס על גבי מנעול ארנקה, אצבעותיה הארוכות והנאות, שעתים היה נושק קצותיהן ועתים היה נושכן קלות) הן לא תתנגד?

אשנבי עמד נכה-רוח על מקומו. הוא הישיר להביט בעיניה בלי לחשוף את סערת רוחו שעה שחמד אותה ונכסף להשיבה אליו; עוד מעט-קט ונתעורר בו הרצון הפשוט והטבעי להניח את כף ידו על שכמה, להעתיר עליה דברי פיוס ושידול, לשלב את זרועו בזרועה ולחמוק מכאן, מן האוירה הרשמית השורה בתוך האולם המואר באור החשמל יומם, לברוח מן העירום המציץ מכל קיר והמפיק במידת-מה הבל של זעקת בשרים. לאחר ששתיקתו ארכה קצת יתר על המידה ונכנסה לשלב מענה פורתא, העיף עין ביטול לעבר הרופא הצעיר המחכה לה, מעשה משרת לגבירתו, ובפנותו אל נעמי המייחלת לתשובה וחרדה להתפרצותה של איזו משוגה, כדרכו לפעמים, הפטיר בשקט:

  • למכור אותה לך איני רוצה, אבל את בקשתך אמלא.

הוא פרש ממנה בצעדים נמרצים, נגש לתמונה, הצמיד למסגרתה הכסופה והכבדה את שתי כפות ידיו (“כמה פעמים הרימותי גופך הרוטט בזרועותי?”…) הניף אותה למעלה כדי להסירה מן השרשרת, גחן והפך את פניה לקיר. הוא חזר לנעמי הניצבת דוממה וזקופה והורה בזרועו:

  • אחליף אותה באחרת, ואת סלחי-נא לי.

בת צחוק נעימה האירה את פניו להרך את ארשת הזעף שהיתה טבועה בהם ולכפר על שנכשל במעשה בלתי הוגן. נעמי לחצה את ידו וגם על פניה שחוורו מהתרגשות קלה חלפה נהרה של קורת-רוח. פיה נפער מתוך רצון לומר לו משהו, אך משלא מצאה את הניב המתאים, ומתוך שהיתה נבוכה על שהענין נסתיים באורח נאה למדי, תפשה את ידו ולחצה אותה בחזקה, כמביעה בזה את רחשי לבה העמוקים. מיד הפכה אליו את גבה, כחוששת שמא יעמוד על הסערה המתחוללת בחובה. הרופא וכלבו פסעו אחריה; דומה כי הרופא גם נגע בידו במגבעתו, כמבקש להיפרד ממנו תוך נמוס, אלא שאשנבי לא שעה אליו, רק נתקרב לפתח המוצף אור יום בהיר, והביט אחרי השניים המתרחקים ממנו מעשה זוג נאה, והבוקסר המטופח, שעורו מבריק לעין השמש, מנענע את בדל זנבו המקוצץ ואת עכוזו תוך הליכה כבדה ושביעה. אשנבי עמד שעה ממושכת תוהה על המקרה ועל עצמו, מרוצה שלא הימרה הפעם את פיה וקודר על לכתה ממנו בחברתו של ההוא, שכל הוויתו מפיקה בטחון, יציבות ותשוקה לאשה כמו נעמי! אגרופיו נקפצו, מוכן היה לגדף ולקלל. התערוכה היתה לו לזרא. דמותה רחפה לפני עיניו, הרופא המלווה אותה, וכלבו הצועה לידו ברוב חשיבות כחלק בלתי-נפרד. שוב גברה בו מורת-רוחו וגאוותו הפצועה לא נתנה דמי לו.

ד

ערב אחד נתקל בה בבית-הקפה לאמנים. מאז אותו ריב הדירה עצמה מבית-קפה זה מטעמים שונים, ובעיקר משום שלא חפצה להיתקל בחבריו אשר עטו עליה כמבקשים לזכות מן ההפקר… היא בזתה להם בלבה, ולא נתפשה להעיר בגנותו ולוּ גם ברמז משהו משפיל או פוגע. אותו ערב הלכה לשם מתוך כוונה ברוב, מתוך תקווה לראותו. זה ימים אחדים שדמותו אינה משה מנגד עיניה; היא ראתה אותו בחולצתו המשובצת שעה שהוא עומד על-יד הכנה, בוחש בצבעים על גבי הלוחית, ושפתו התחתונה מובלטת קמעה, מביעה אי-שביעות רצון, בלוריתו הערמונית פרועה, ועיניו מעולפות באותו דוק המסתיר ממנו את המציאות האופפת אותו, את נעמי השכובה על צדה שקועה בספר, וכולו נתון רק לאותו ריבוע של בד שבו הוא מרכז את יקוד תשוקתו, להעלות בכוח הצבעים ועינו את הצורות הנתפשות ונמוגות תוך צרוף וטשטוש, תוך התנצחות מקרבת ודוחה, והריהו מתלבט ומענה את נפשו עדי מצאו את המיגוון הנכון, התואם את רוחו. והיא, נעמי, הסיחה את דעתה כי עוסק הוא בבעיה המביאה אותו לפעמים לידי עצבנות, טורדת אותו לפתע בשאלה שלא מן הענין, והריהו מתרתח, נועץ בה עיניו הבוהות וחרונו מצית בהן ניצוצות רצחניים:

  • הניחי לי כרגע!

  • אל תרגז, חמוד’יק…

  • שוב את בשלך, הרי רואה את כי עסוק אני!

והוא מפנה לה את ערפו, משליך בזעף את מכחולו שטבלו קודם-לכן באודם לוהט, תופש בדק ממנו וטובלו בארגמן, נוגע בקצהו פה ושם, מוסיף תג וקו לקו, מרתיע גופו אחורנית, בוחן יצירתו ממרחק מסויים, וחוזר לתקן את המעוות, לשפר קטע זה או אחר, נוקד ובוזק ומעביר מכחולים שותתי צבעים. לאחר שדעתו נחה עליו, הוא נזכר לפתע בה, בנעמי, והריהו מחזיר אליה את פניו המוארים בבת-צחוק פייסנית ומושכת ביותר:

  • כן מתוקונת, מה אמרת לי קודם-לכן?

  • לך לך לכל הרוחות!

  • את רוגזת?

שומט את מכחולו ועד ארגיעה הריהו רבוץ לצידה, לופתה בזרועותיו החזקות, גוהר עליה, נושק לה על לחיה, על רקתה, על עינה, נדחק אליה ומהמה כגור המחפש מיפלט וחמימות אצל אמו מיניקתו.

  • הניח לי, גס-רוח!

אשנבי אינו משיב. כובש ראשו בחיקה ופותח בגיפופים שלעתים לא תחסר בהם תנועה תוקפנית במקצת, שעה שזרועותיו לופתות מתניה וכפות ידיו חותרות לשדיה, עד שהיא נעמי עוצמת עיניה, רפיפות ענוגה מתפשטת ביצורי גווה החומר למגע ידיו, תרעומת שלה מתנדפת וכל-כולה אינה אלא החומר בידי היוצר, האמה המסגירה את עצמה לאדונה, שכן רק בחושה את יתרון עוצמתו ותשוקתו היא מסלקת את מורת-רוחה ועוקרת מתוכה את התנגדותה שנבטה בה קודם-לכן, קרביה הומים בה ולבה מתפעם לקראת הגבר שבו.

מצב זה ודומים לו, על כל גינוניו וריגושיו העלתה לפניה נעמי ערב אחד שעה שישבה בחדרה מול קלסתרו של אותו רופא התוהה עליה כעל חידה שאינו יודע לפתור אותה, וכיסופים עזים אכפו עליה את הרצון לראותו לפתע, לחוש את מגעו המעורר, להימצא בזרועותיו… ודאי שזה היושב מולה לא העלה כלל על דעתו במה מהרהרת אשה זו תוך כיסוס צפרנים עצבני, ולשאלתו לאן יש בדעתה לסור הערב, השיבה לו בפשטות של אדישות מדומה, כי מאד חששה שמא יקפח מישאלתה:

  • לקפה של האמנים.

  • לפתע-פתאום? – היקשה ופניו קדרו.

  • כבר מזמן לא הייתי שמה.

והיא הוליכה אותו לבית-הקפה כשהיא מודאגת קמעה שמא לא תמצאהו הערב. כשנכנסה טפפה בין השולחנות בהשפלת עיניים, דומה, אינה רואה איש ואינה שמה לב לאיש, פרט לזה ההולך אחריה בהדרת-כבוד, אבל בחלפה הרגישה בו מיד, באשנבי, ולבה נקפה מתוך חדווה כמוסה הנושאת בחובה הבטחה נעימה; ראתה את גבו הנטוי מולה, ערפו הגברי הסמוק שמעל לו מסתלסלות קווצות שערותיו הערמוניות, מדובללות כל שהן והוא שקוע בעתון מצויר. נעמי פנתה כה וכה כמחפשת לה שולחן מתאים, ובחרה לה באחד סמוך לקיר שבשבתה תשכיל לסקרו יפה מן הצד, ושגם הוא יוכל, אם יבקש זאת, להעיף עין עליה. היא השעינה מרפקיה על השולחן וקלטה בכפות ידיה הנאות את סנטרה מזה ומזה, תנועה שהיתה משווה לה לפעמים רצינות של עלמה שקועה בארשת תמימה, חיננית, והואיל ושמה עצמה מרוכזת ביותר וצופה כלתוך חלל ריק, נתנה על ידי כך את האפשרות לבאי בית-הקפה להסתכל בה שהות קצרה אבל ללא כל הפרעה. ואז, (“גמרתם, רבותי?!”) סילקה זרועותיה כחוזרת למציאות השוקקת סביבה במלל, להט שיח, געש ריגון, קצף בירה ועשן סיגריות, והחלה אף היא סוקרת סביב-סביב, נענית בחיוך שופע חן למברכיה השוקדים לצוד רגע זה, המשתאים ליופיה, וחוזרים ומעיפים את עיניהם באשנבי כלגורם שאין להפריד ביניהם. ואילו אשנבי יושב ומעיין בעתון כאומר שאותה אשה נאה אינה נוגעת לו כלל, רק משל היתה, אפיזודה חולפת. אך בהרימו את עיניו לברכה לשלום, חלשה דעתו, והוא חש כיצד היא עוקרת אותו בעליל משלוותו המדומה, ועד כמה כוחה יפה עדיין למשוך את לבו כשהיא מסמיכה את ישותה לאותו גבר נאה… כשהרים עיניו שנית מעל העתון שאותיותיו ריצדו הפעם מולו שדופות מתוכן, עשתה היא מעשה שהביאו במבוכה; היא הורתה לו בלא אומר ודברים על הכסא הפנוי לידה. לא מצא כל טעם לסרב, וכאילו בעל כרחו, תוך איטיות נירפה, עקר ממקומו כדי לעבור ולשבת לצידה, בהשבעת הרמז בלבד. הוא הקשיח את פניו כדי להופיע זועף וגא, שקע בדממה בלתי נעימה, ועל ידי כך נתן לה שוב את היתרון, שכן פתחה בקלות ובנועם:

  • מה לך שאתה קודר כל-כך, האם נטרפו אניותיך?

אשנבי חייך:

  • עדיין מהלכות על גבי מים רבים ושלום להן!

  • ובכן, הכל בסדר.

  • כן, פרט לאחת מהן (הציץ לעברו של הרופא לראות אם מקשיב הוא לדבריו, ומיד גמר בלבו כי אחת היא לו), ספינת טיול קטנה ונאה, שמפליג הייתי בה להנאתי, הן בימות הגשמים והן בימות החמה, רק ספינונת קטנטונת זו נטרפה עלי…

  • ושקעה מצולות?

  • שקעה לצערי.

  • האין אפשרות להעלותה ולתקנה למען תצלח שוב לשימוש?

נתנה בו מבט מלבב, מצפה תוך נקיפות לב לתשובתו.

אשנבי החשה רגע קט. שוקל היה בדעתו אם להמשיך בשיחה זו שיש בה משום גלוי רחשי לב טמירים ביותר. החזיר לה מבט בוחן, ממושך וחצוף במקצת, חושש לפגוע בה ולהצמית תשובה שתניח את דעתה, והוא בורר לו לפיכך מענה שיש בו פנים לכאן ולכאן:

  • אפשר למשותה אך אפשר להפליג גם בחדשה לגמרי…

הרופא שעוסק היה בדישון מקטרתו, המשחק בהצלחה ניכרת תפקידו של מיתמם, השתעל הפעם שעול מקוטע ללא צורך ושם עצמו כאינו מבין כלל וכלל במה מתנצחים השניים, והעיר באדיבות:

  • מדברים אתם בחידות, רבותי.

נעמי לא שעתה אליו, ובפנותה הפעם לאשנבי נטבעה בפניה ארשת מפללת:

  • ושמא כדאי בכל-זאת למשות את זו הקודמת, שהסכנת אליה?…

  • יש ומהרהר אני בכך. הרי מכיר אני אותה כל-כך יפה, את המיבנה שלה… הילוכה הנאה על פני גלי הסער, צלעותיה הנאות, מפרשיה הצחורים, המתנפנפים שעה שהיא חוצה את הגלים, והיא כולה דרוכה, נאה ומקסימה את העין, כליל השלמות, ממש עונג לחזות בה!…

קשה היה לנעמי להצניע את קורת-רוחה:

  • ובכן?

  • אלא שבכל-זאת לא עמדה במיבחן יום אחד, ובשעה שפרצה הסופה נטתה על צידה וירדה תהומות; צללה העופרת במים אדירים… ורב-החובל הנאמן שלה, שנפשו קשורה בה, הופקר לזעף הים ונאלץ להיאבק קשה עם הגלים עד הגיעו לחוף, רצוץ ועלוב, כתרנגול שמשו אותו מן המים, וכל רואיו נדו לו וצחקו למישבתו…

  • נו, נו! אתה מפריז קצת, איש לא צחק!

מיד עמדה על כך שהשיחה חרגה מכלל מישחק מלים לבשה רצינות המסגירה את הרהורי לבה, שכן קדרו מאד פניו של הרופא הצעיר, ושלא להרגיזו יתר על המדה מצאה לנכון שלא לסיים את השיחה בנוכחותו, וצר היה לה, צר, על שלא ניתן לה מבוקשה לאלתר. ידוע ידעה כי מחמיצה היא הפעם את הרגע היפה להתפייסות, ומתוך שיחתו של אשנבי ותשובותיו למדה לדעת כי גם הוא, היהיר שאינו רוצה להודות בכניעתו, מוכן לכך, אלא שמחכה הוא לאותה מפורש מצידה, שתהא היא המפייסת אותו לא ברמזים בלבד… נעמי היתה מוכנה לכך, ואף ביקשה להיעתר לו אלא שכאן יושב לידה הרופא מכונס ושותק בקדרותו, כולו דרוך ותופס, כנראה, יפה את המתרחש בקרב לבה, אלא שאינו נענה לה כדי להקל עליה.

ה

משעלה לחדרו היה נרגש ביותר ומצפה כי עוד הלילה תפתיע אותו נעמי לאחר שתיפטר מחברתו של הלה ותבוא אליו; היא תחזור אליו בפשטות, תדפוק על דלתו, ומשיפתח אותה תעמוד על הסף מחייכת ומלבבת, מציצה ישר בעיניו ולוחשת: “מה שלומך, חמוד’יק?”, והוא נוטל אותה בזרועותיו ומכניסה בלי אומר ודברים.

משארכה לו השעה והיא לא חזרה, הסיט את הוילאה מעל גבי תמונתה, העלה מעל לה את אור החשמל וכדרכו לפעמים, החל סח לה: “ובכן, איקונין שלי, מסתבר שהגיעה השעה אלא שאין את יודעת כיצד לעשות זאת וכיצד להיפטר ממנו… וכי לא ידעת קודם לכן שאת לא תוכלי לשהות בחברת אדם שינענע תמיד בראשו ‘הן, הן’ ולא ידע לשגע אותך לעתים בשגעונות מסוג אלה שבהם חינכתיך, איקונין שלי? וכעת, אגלה לך בסוד, בלחישה מפה לאוזן, שאיש לא ישמע ולא יידע על כך לעולם, כי גרמת לי לילות יגונים עד כי חשבתי שדעתי נטרפת עלי מרוב געגועים אליך, ולילה אחד עמדתי שעתים בחוץ, סמוך לחלון חדרך, לראות את צללית דמותך הנעה מעבר לוילון”…

ובכל-זאת, לאחר אותה פגישה נלבבת בבית-הקפה, לא בא האות שמצפה היה לו אשנבי בכל נפשו ומעודו. הספק החל מענה אותו ובטחונו נתערער שוב. סתומים היו בשבילו מערכי לבה של אותה אשה, קרובה ורחוקה, אשר בוששה לעשות את המעשה שנראה לו כה פשוט וטבעי. הרוגז ניעור בו עליה, ויום אחד, כשנתקל בה ברחוב שם עצמו כאינו מבחין בה כלל וכלל וחלף לדרכו אדיש למראית-עין ונפעם ביותר בחובו, כשתקווה אחת יוקדת בו: “עליה לקרוא בשמו! עליה לעכב בעדו!…” אלא שספק היה אם היתה עושה כך שכן כה נחפז לחלוף ולעבור על פניה, כנמלט על נפשו, והיא רק הביטה אחריו, תוהה על התנכרותו העויינת.

ו

אשנבי ניגש לחלון חדרו והציץ למטה, לרחוב. לא ארכו הרגעים ומכונית שחורה והדורה, פרטית, נתעכבה, ומתוכה יצאו ברוך, החרשתן ולבסוף, חורגת מתוך מאמץ, אשתו רחבת-הירכים והמסורבלת. אשנבי חייך: “הביא אתו גם את פרת הבשן שלו, להסתייע במבינותה! כעת יהיה לי עסק עם שניים אלה ולואי שלא ימתחוני יתר על המידה בפטפוטיהם!” מצטער היה על הפגישה שקבע בעטיו של ברוך, ואילו משנעשה הדבר אין לו אלא להבליג ולהסכים למכירת איזו תמונה, פרשה המאוסה עליו מאז ומתמיד. עוד הוא פונה כה וכה, להכניס ברגע האחרון איזה שהוא סדר בחדרו הפרוע, להצניע עוד אחת מתמונותיו הפרטיות, וכבר פרץ ברוך לרשותו, ואחריו, מתנשמים בכבדות, החרשתן וזוגתו. ברוך הזריז והחייכני, אשר מחובתו להכשיר את הקרקע וליצור את האוירה המתאימה, הכריז חגיגית:

  • רבותי! אתם נמצאים בעולם הצבעים והרי לפניכם המאסטרו בכבוד ובעצמו – מר אשנבי!

החרשתן הושיט לו את ידו תוך קרירות מעשית שאינה מתפעלת לא מדברי ההקדמה של ברוך ולא מעצם קיומו של המאסטרו ואף לא מה“אטלייה”, הריהוט הדל והערבוביה, ואילו רעייתו שהושיטה לו יד מסורבלת בצמיד כבד וגס למראה, באצבעות ענודות טבעות יהלומים מתיזי ניצוצות אש כחול-אדומה, שכל עצם הביקור קסם לה, העיפה את עיניה נרגשת סביב-סביב ובנעימה של התמוגגות מובהקת פתחה, בהפריחה את חיכה המדושן כלפי הניצב מולה שותק וקודר:

  • ממש כמו שתארתי לי חדרו של צייר! כל אותו אי-סדר, החדר שעל גבי הגג, ספה פשוטה, כורסה עתיקה, כדי חרס מצויירים, ספרות על ציור, ומסביב על גבי הקירות ועל הרצפה, רק תמונות, תמונות, תמונות!…

סיימה משפטה כמנצחת והרשתה לעצמה לצנוח לתוך ה“כורסה העתיקה” שלא היתה אלא כורסת עור ישנה ומרופטה, נשפה בקושי מעל לברכיה טפֶש בשר וּורד תחתונים; לא הספיקה להוסיף ולומר עוד משהו להנאת עצמה, וכבר עמד ברוך והחל מגולל לפניהם בדים, ומטלטל תמונות האוצרות בתוך ריבועיהן מראות ונופים מכל כנפות הארץ, שהנושא על העתיק מרובה בהן על החדש המתהווה, פרי שיטוּטיו של אשנבי משך שנים רבות; כל אחת מהן צוררת תקופה מסויימת, מהן בעלות עוצמה ותנופה, מרתקות בנושא ובביצוע, בזינוק כלפי אדם וטבע בכוח המכחול והעין החודרת, ומהן בעלות “סטיות”, שאולות מקצתן של פיקאסו, וקצתן משל בראק, שעה שאשנבי התכחש לעצמו; תמונות בצבעי שמן כבדים, אקורלים ענוגים, ציורי פסטל וגואז יוקדים, ואף שרטוטי-פנים של שחור וצחור. לא עברה שעה מרובה והחדר נתגוון ונתגדש בכל פינה ובליטה, על גבי כנת הציור, הספה, השולחן, אדן החלון וליד הדלת: סמטאות ירושלים, אופל כוכיהן, בריות ססגוניות הנדחקות בנפתולי המבואות הצרים, מתחת לקמורים החוצצים בין אופל לאופל וחושפים בין הבקיעים תכלת רקיע כפלא מציץ ממרום; מראות צפת, עוני מנוון ומגובב בריבועי משכנות אבן כמדרגות המוליכות לשער השמים, ושגב הרים הסוגרים סביב-סביב עטורי צבעים יוקדים ודועכים; נופי כנרת נסוכי קסם מים, הפושטים גון ולובשים גון, משקפים הרים בהיפוכם ורקיעים חופפים עליהם ביפעת נופי ארץ חדה המפזרת הודה מלוא חפנים לבעלי המכחול, מסעירה את נפשם לקראת היופי ומלבה בעיניהם את זיקי היוצר.

והחרשתן הקודר עומד באמצע, בוחן בעיניו ואינו אומר דבר מטוב ועד רע, פרט לזוגתו שאינה חוסכת דבורים ומביעתם במפורש, מתובלים בהתלהבות צורמת ואוילית.

אשנבי ניצב ליד החלון משל כל הענין אינו נוגע לו כלל וכלל, ומניח הוא לברוך להפוך בתמונות, לגלגל בזכותן ולעשות בהן ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יטריח אותו. כל העסק נטע בו שממון ומבקש היה שהדבר יסתיים בהקדם; סולד היה שתיקתו הגאותנית של זה החרשתן ובוחל היה באימרי פיה המחוכמים של רעיתו. ועדיין לא בחר הלה משהו מסויים, אם כי נגע מעשה איסטניס וכחושש מאבק, בתמונה זו או אחרת בראשי אצבעותיו, נהם משהו בלתי ברור וקפא בהסתכלות אדישה. לבסוף נלאה גם ברוך, נזדקף קמעה, יישר את גבו לאחר שהיה גחון על ערימת תמונות ופנה אל החרשתן:

  • ובכן, יש ברוך השם מה לבחור!

  • ודאי שיש! – נענתה מיד זוגתו – פשוט סחרחורת תוקפת אותי מרוב צבעים וקשה להחליט. כשאני לעצמי הייתי בוחרת בתמונה האדומה הזאת, (על פני אשנבי חלפה עוית של לעג) שהיא נהדרת ומתאימה מאד לטרקלין שלי, לא כך, מקס?

  • המממם…

  • במה אתה בוחר?

  • עוד לא בחרתי.

פני ברוך קדרו:

  • תמהני על מר שפרינגלר! הרי יש כאן תמונות לבחירה (אשנבי הליט פניו בכף ידו) המספיקות לעשר תערוכות! אם על טעמי אתה סומך, הרי זו, והרי זו, כלום אין מה לבחור חלילה?

אשנבי חשר כי רוגזו המחלחל בקרבו עולה כאותה כספית במדחום על סף המשבר… אם יוסיף ברוך לגלגל בשבח תמונותיו, ואם עגל-הזהב זה יתחיל להביע ספיקותיו ויגלה מורת-רוח כלשהו, הרי שמיד יפסיק את כל העסק ויבקש מהם, במחילה, להסתלק מכאן, כי לזרא היה לו כל הדבר.

אלא שאותו חרשתן אינו אדם רכרוכי המתבטל בפני ציייר ובפני תמונות; יש לו חשבונות משלו, וטעמו, ובכלל, הרי לא שהתמונות אינן נראות לו, כי אם אותו צייר יהיר העומד לו שלוב-זרועות מן הצד ואינו טורח במלוא נימה להסביר את תמונותיו הוא, ואינו עושה מאמץ כל שהוא כדי לשדלו לקנות אחת מהן, ומחכה לו מתוך זלזול עד שהוא, “כדי הכסף”, יבחר לו בעצמו משהו ויסתלק מכאן… הוא החרשתן העשיר והמכובד, שהכל פוגשים אותו בסבר-פנים שאינו נעדר חנופה, שהכל קמים לכבודו ומכרכרים סביבו במוסדות, בחברה, ובכל אשר יפנה, כלום אינו ראוי כי גם אותו צייר גא וחוצפן הנזקק לו יואיל לטפל בו קצת, ולוּא גם אך ורק כדי לצאת ידי חובה?!… רעייתו אינה עומדת על כך, וגם מכירו היוצא מכליו כדי לשדלו לרכישת תמונה, אבל אותו צייר פורח ודאי שמבין יפה את המצב, ומתעלם מכך בכוונה, בחוצפה, ולפיכך הרי שגם תמונותיו אינן יפות בעיני מר שפרינגלר ומעמיד הוא פנים כי אין דעתו נוחה מהן! אף הוא יודע לשחק ולהגן על כבודו, ומשום כך הוא שותק ואינו מביע את דעתו!…

וברוך, שדו-קרב חרישי זה היה סמוי מעיניו, מפיל תחינתו לפניו:

  • ובכן, מר שפרינגלר, במה אנו בוחרים?

החרשתן מר שפרינגלר אינו אץ לבחור. הוא מרתיע עצמו, סוקר הכל בקרירות, ואינו מזכה את הצייר במבטו, משל אינו קיים כלל ומתנכר לו לחלוטין, תוך-כדי-כך העיף עין גם על התמונות הקבועות על גבי הקיר ובגלותו את זו שמצאה לה מחסה מאחורי הוילאה הקטנה, המערפלת אותה, ומבעד לקפליה מציץ רק מירמז של צבעים כמבעד למעטה עשן כחלחל ודק, קם והורה עליה:

  • וזו מהי, תמונה?

  • כן, ודאי! – נענה לו ברוך

  • אפשר לראותה?

כאן מש אשנבי ממקומו:

  • אפשר לראותה אבל היא אינה ניתנת למכירה.

  • מה פירוש?

  • פירושו של דבר שזוהי תמונה פרטית.

  • מה שייך, פרטית?

  • פרטית שלי. איני מוכרה לאיש.

פניו הזעומים של שפרינגלר העלו חיוּך ספוג רשע ולעג:

  • פרטית? ואם בא אדם כמוני ורוצה לרכוש אותה?

  • אז מסרבים לו…

  • כך?…

  • כך.

  • אפשר לראות את שכית-החמדה הזאת?

  • בבקשה!

אשנבי הסיט נזעף כלשהו את הוילון ואף העלה מעל לתמונה את אור החשמל כמבקש להציגה בכל תפארתה וזיוה. החרשתן נתן בה עיניו ומשך שעה קלה השתלטה דומיה. ברוך שחושש היה לסופה של השיחה הציץ לעבר אשנבי, כמבקש להרגיעו, לשדלו, ואילו זה לא העניק לו מבט אחד. גא ומרוגז עמד מן הצד מצפה להמשך.

תחילה נענתה הגברת:

  • האין זו בתו של מר גלעדי, מנהל חברת “המזרח”?

אשנבי החשה תוך בּזוי גלוי.

שפרינגלר הושיט את מקלו כלפי התמונה:

  • ובכן, אדוני הצייר, מוכן למכור אתה?

  • לצערי, לא.

  • אף אם אשלם מחיר כפול?

  • גם אז לא אשנה את דעתי. יכול מר שפרינגלר לבחור לו משהו ממיטב תמונותי, אך את זו איני יכול למכור מטעמים הכמוסים עמי. אין זאת קאפריסה בלבד.

גברת שפרינגלר, כדורשת טוב מצאה לנכון להתערב:

  • למה לא תבין, יש לו למר אשנבי סנטימנטים לתמונה או לאשה המצוּירה עלה, ודאי ענין אהבה גדולה או משהו מעין זה, לא כן, מר אשנבי?

אשנבי לא השיב. רק שרירי לחיו רטטו קצת ובעיניו הבליחו ניצוצות זעם מהול בבוז. את ברוך – שניגש אליו, כדי לשדלו למכור את התמונה – דחה ממנו בגלוי, בגסות כמעט, וחזר בקיצור על דעתו:

  • יש כאן מה לבחור מחוץ לתמונה זו.

כאן גמר בלבו מר שפרינגלר לגבות מצייר יהיר זה את חובו. הוא הניף את מקלו וחג בו חוגה מסביב לכל התמונות שנערמו לפניו לראווה, ותוך הדגשה מכוונת הפטיר לאטו:

  • רבות מהן חסרות צניעות ורבות מהן אינן לפי רוחי!

אשנבי החויר. הוא ידע כי הלה משקר בכוונה תחילה. ברור היה לו כי אין הוא עומד לרכוש תמונה אצלו ועוד ישעשע עצמו אחר-כך מתוך סיפוק וקורת-רוח כי הרביץ בצייר. אשנבי השיב לו אף הוא בחתוך-דבוּר נוקב:

  • אשר לצניעות, ינח לי מר לדאוג לתמונותי בעצמי, ומוּטב שמר שפרינגלר ידאג לנעלים שהוא מייצר בבית-החרושת שלו, שהעור שלהן יהא דק ועדין יותר, הואיל ומשתמש הוא בעורות של בהמות גסות וההשפעה ניכרת למדי!

כשיצאו היתה דעתו של אשנבי בדוחה עליו קצת. זאת היתה קליעה למטרה! הם לא יצאו אלא ברחו מפניו! הוא, מר שפרינגלר תפש בזרועה של פרת-הבשן שהעלבון סטר גם על פניה, סחב אותה אחריו, ורק על יד הדלת הפכה את פניה אליו והטיחה בזעם:

  • חוצפן שכזה!…

והם עקרו מחדרו כשברוך הנבוך מנענע בידו דרך יאוש. לסיוּם מעין זה לא פילל… שרוּי היה בצער, שכן מבין היה לנפש ידידו הצייר וחס על כבודו של החרשתן שנפגע. כאשר הציץ אשנבי למטה, ראה את שלושתם עומדים ליד המכונית שטופים בפולמוס נרגש ביותר ונראים נזופים ורוגזים זה על זה. אשנבי נתן כפות ידיו בכיסיו (שאין הפרוטה מצויה בהם כלל) והוא חייך שבע רצון להצלחתו זו, שרק יחידים בעלי נפש והכרת-ערך מסובלים לעמוד את טעמה וטיבה…

כשהיפנה את פניו לאיקונין שלו, בחן את קלסתרה ומוכן לשוחח איתה קמעה, כבר פשטו בחוץ הדמדומים ומבעד לחלון נשבה רוח קלה, רכה, שהפיגה קצת את חום היום. עוד הוא עומד ותוהה, סבוך בהרהוריו, והנה קלטו אזניו רשרוש פסיעות של אשה העולה בנעלים קלות ובחפזה. לבו נקפו: נקוש סוליות זה של אשה עולה בסערה מוכר לו יפה-יפה. לא מצא לו שהות מספקת לתהות על כך, כדי לשער את אמיתו ניחוּשןֹ, והדלת נקרעה לרווחה. נעמי עמדה על הסף, חיוורת נושמת כרדופה, עיניה נוצצות ואילו גופה הגמיש, דומה, נוטה לצנוח מהתרגשות או מאפיסת-הכוחות. אשנבי חרד לקראתה: “נעמי”… דבוּרים שלהם היו מגומגמים. כשנטל אותה בזרועותיו עצמה את עיניה ונתנה לו לנשק על האודם שפרח בלחייה, וזרועה שהתרפקה מסביב לצוארו המוצק, וכפה שרעפה חמימות ורוך, גילו לו את ענות נפשה והתרוננותה גם יחד בשעת חסד זו שירדה על שניהם במפתיע, אם כי לא בהיסח הדעת.

יוסף אריכא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אריכא
רקע
יוסף אריכא

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אריכא

  1. אדם ובהמתו (פרוזה)
  2. יום ולילה (פרוזה)
  3. בסנוורים (פרוזה)
  4. לשון שסועה (פרוזה)
  5. אימהות (פרוזה)

לכל יצירות יוסף אריכא בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף אריכא

יצירה בהפתעה
רקע

[שֻׁלְּחָה אִמִּי]

מאת שלמה אבן גבירול (שירה)

שֻׁלְּחָה אִמִּי בַּעֲווֹנוֹתַי

לָקְחוּ זָרִים בֵּית מְעוֹנוֹתַי

מֵחוֹל יַמִּים כָּבְדוּ יְגוֹנוֹתַי

הָלְכוּ בְעָמָל וְיָגוֹן שְׁנוֹתַי

עַל רֹב פְּשָׁעַי וְעַל זְדוֹנוֹתַי

יָדַעְנוּ יְיָ רִשְׁעֵנוּ עֲווֹן אֲבוֹתֵינוּ / שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ

לָמָּה יְיָ תִּשְׁכַּח צִיּוֹן

וְעַל מִי תִּטֹּש אֶת מְעַט הַצֹּאן

אֲשֶׁר הַיּוֹם כַּמָּה נִרְבָּצִים חִיצוֹן

עַד מָתַי תְּאַחֵר קֵץ הַקִּיצוֹן

חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ לָצוֹן / הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ

מִשְׁפַּט עֲבָדִים עוֹבְדִים לְקוֹנָם

שֵׁשׁ יַעֲבֹד וְיִסְבֹּל יְגוֹנָם

וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם

וְכַמָּה שְׁבִיעִיּוֹת חָלְפוּ וְאֵינָם

וְעַמְּךָ עַד כֹּה בְּיַד אֲדוֹנָם / קְנֵנוּ כִּי לְךָ מִשְׁפַּט גְּאֻלָּתֵנוּ

הָאֵל שׁוֹפֵט מִשְׁפַּט כְּרִיתוּת

לָצֵאת בַּיּוֹבֵל שְׂדֵה רָשׁ וְכָתוּת

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָָּכֵר לִצְמִיתוּת

וְכַמָּה יוֹבֵל נִצְמְתוּ צְמִיתוּת

וְיָרְשׁוּ אַרְצִי קוֹרְצֵי שְׁחִיתוּת / וְלֹא שַׁבְנוּ עַתָּה לְנַחֲלָתֵנוּ …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.