רקע
יוסף אריכא
הנערה והגולגולת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בתוך "סיפורים נבחרים", כרך ג, תל אביב: ניב; 1967

 

א

עם שחר יצאה השיירה הקטנה של האוטובוסים לדרך. בראשה דהר ג’יפ צבאי. נהג בו מיכאל רמתי, סרן צעיר לימים, ולצדו ישב חייל באפס עבודה. הסרן מצוּוה היה לתת את ההסברות הדרושות לעתונאים, שכן נטל בעצמו חלק פעיל בקרבות, ומקומות המערכה לארכו של הכביש בדרך בואכה ירושלימה היו נהירים לו יפה. הוא הדהיר את ריכבו בין הפרדסים האפלוליים שבשעת בוקר זו עדיין הדיפו את בושם פריחתם החריפה והנעימה, זו הצוררת בריחה את בשורת האביב.

הסרן החזיר מדי פעם את ראשו לראות אם העתונאים נמצאים בעקבותיו. הוא ידע כי חייב הוא לנהוג זהירות מסוימת בבריות הללו, שכן עלולים הם לטרדו גם בשאלות החורגות לגמרי מן הענין; אלא שמיד הסיח את דעתו מהם, והירהר בקונצרט הסימפוני בעיר, בו שמור לו מקום עם שובו הערב. כיוון שאין אדם צעיר מהרהר בעסקי קרבות בלבד, נצטיירה לפני עיניו, תוך ערגון כמוּס, דמותה של אותה נערה צעירה, אשר ראה הבוקר ראייה חטופה בעיר, בין היוצאים לסיור – צעירה ונאה, לבושה בפשטות הנאה לטיול, אבל תוך הקפדה, סבר של רצינות נסוך על פניה, זרועה האחת מחזיקה בילקוט-צד קטן ואצבעות ידה השינה משחקות במשקפי-שמש. אמנם, לא ניתנה לו זהותּה מספקת להתבונן בה, ובכל-זאת בהפנותו את גבו אליה תוך שיחה עם העתונאים, לא פסק מלראותה, ותיאר לעצמו כיצד משקפיה הכהים ודאי מוסיפים לה ליווית-חן, בהבליטם חיוורון קלסתרה הנעים, וזרועותיה הנאות והענוגות, אלו האוצרות בתנועתן מירמז לעדנת כתפיים, הצטיירו לפניו בהחזיקו משום-מה תווי-נגינה וכינור. האין זאת רוּת ספיר אשר כה נתבגרה ויפתה? עוד הוא מהרהר בה, דוֹלה זכרונות-ילדות נעימים שהחלו להתרקם בסמוך לבית ספיר, ומול עיניו התנשא לפתע מגדל-המים ובתי-הקיבוץ הטובים בירק, ומעל להם מבהיק שחק כחול של יום אביב שטוּף זוהר רך, המפקיע את היום מצינת בקרוֹ.

הסרן רמתי העמיד את ריכבו לצד הדרם, קפץ ופסע לאורך הכביש כשידו השמאלית מטפלת בהזרת האקדח למקומו, תנועה ללא צורך שהיקנתה לו התעסקות ויציבות-מה, ובתמכו את זרועו הימנית במתנו, לשם איזון אותה יציבות (פיסית ונפשית כאחת) שלה זקוק אדם צעיר המשמש מטרה לעיניים בוחנות, נשתהה עד שראה אותה בין היוצאים מאחד האוטוביסים. היא נראתה לו הפעם גבוהה קמעה, גמישה ורזה יותר, שכן כינסה את גודש שערותיה הזהובות בתוך מטפחת צבעונית, משקפי-השמש רכובים על אפה, ואכן משווים הם לקלסתרה ארשת נעימה לא רק בהבליטם את חיוורונו אלא גם באוצלם קורטוב של רצינות ותוקף שיש בו מן האוֹפי. היא לא נחפזה, הרתיעה את עצמה פסיעתיים, כמבקשת לחרוג מן הדוחק ומן המגע עם אלה ששעתם אצה להם, ומשגברה הצפיפות לידה, נרתעה עוד כדי פסיעתיים, במתינות של ויתור, ומצאה את עצמה מול גבו של הסרן רמתי, שנראה לה גברי ובנוי יפה אלא מתייהר קמעה, ודאי כדי לחפות על חוסר בגרות שבהופעה.

רות הכירה אותו מיד, וחייכה חרש בהבחינה כי תוהה הוא להסביר לעצמו את מהותה, שכן הסב פעמיים את ראשו, לראות אם היא נמצאת בקירבתו. לרות נעמה עצם ההרגשה בלמדה שתשומת-לב זו אין בה מן ההתכחשות, וכן בהבחינה כיצד סוקרים אותו הכל בסקרנות מהולה בחיבה, וכיצד עטים עליו העתונאים, בעיקר אלה שהוטסו מכרכי-הים, מצוידים בכליהם והמצלמות שלהם מופעלות בלא רחם כלפי אדם ונוף. קולו של הסרן היה קצוב, חותר אל הקיצור, כנותן משמעות לצבאיוּת שבו המצווה לפסוח על פרטים: “בנקודה זו רוכז חיל-המחץ של צבאנו המתהווה, אשר עליו הוטל התפקיד להבקיע את הדרך לירושלים; מכאן יצאו השיירות נושאות הצידה והמים”.

אחד מאנשי המקום הוביל את האורחים לאולם בית-התרבות, שנשא עדיין בכתליו ובגנו הפרוץ, כמרבית הבתים שעל ידם חלפו בין הערוגות, סימני הרס ופגיעות הפגזים. לא היה בנין אשר אל לובן כתליו לא היה מפוזר, כשחין, הטיח המקולף ונקבי הרסיסים. המדשאות, השיחים והעצים עמדו במלוא לבלוּבם כעדוּת מתכחשת לאיוולתו ההרסנית של האדם.

לאורחים הוגשה ארוחת-בוקר קלה שעל כפריוּתה העיד הלחם החום, המקומי, שהיה אפוי וחסר אותה הפסולת שאוֹפי הכרך מוסיפים לו בשעת-חירום. הסרן רמתי הוכיח אומץ-לב אזרחי, שכן מצא את עצמו בסמוך לרות ספיר משבח טיבו של הלחם, יוצק לה קפה בספל, מושיט צלחת הגבינה ומתנצל תוך כדי כך על שלא הכיר אותה קודם-לכן, הואיל והיא באמת התבגרה והיא צחקה בתום-לבב כאשר הזכיר לה כיצד ליווה אותה ערב אחד, כאשר שתי המשפחות בילו את הקיץ במושבה, והוא נשתהה עימה ביותר ליד הדלתית המסורגת בכניסה לחווילה בה התארחה, עד שקוֹלה של אמה בקע מחלון הקומה השניה: “רותי! תמשיכי את השיחה מחר…” אכן, היתה זאת ילדות עליזה ונטולת דאגות.

משהביעה לפניו רות את החשש אם אין צפוי לה איחור לקונצרט הסימפוני הערב, העלה רמתי חיוּך על פניו, כמצניע איזו תעלומה, והניח את דעתה בהוסיפו כי אם קונצרט עדיף מפגישה, הרי שיעשה כמיטב יכלתו כדי להחזירה העירה למועד הנכון.

כשרוחו של רמתי בדוחה עליו ביותר נוכח מאור-פניה של נערה זו, שמצאה מושכת ונאה ביותר בהתנהגותה האצילית האוצרת קסמי אשה צעירה, קם ועבר לקיר שמנגד ונשתהה ליד המפה הצבאית שעה שהחייל עדיין טורח היה להסמיכה יפה ולישר את קיפוליה הסרבנייים. רבותי! – קרא הסרן בהרצינו את פניו כלפי אלה העוסקים עדיין בסעודתם, – הריני למסור לכם בקיצור את תיאור הדרך שסללנו תוך קרבות, “דרך בורמה” שלנו שבאמצעותה קיימנו את הקשר עם ירושלים. – ומיד החל מוליך אצבעו על המפה, מסביר ומספר, כשהוא מכוון את מבטיו לעבר רות היושבת ומקשיבה יפה. לכבודה היה בורר את הניבים הקולעים, מעלה מאמתחת זכרונותיו פרק-קרבוֹת שהוד-של-אגדה החל עוטר אותם, פוסח על המקרים שאין אדם מסיח אותם ברגשי חרטה וצער אלא לעצמו, ומונה אחת לאחת את העלילות.

תוך-כדי-כך שגבוּ המאורעות ושיוו לפניו של הדובר רצינות של בגרוּת קודם זמנה, ובספרו על הנערים בני גילו וריעיו, שהעפילו במעלות ההרים ובמורדות הגיאיות, בעקבות אבות אבותיהם הקדומים, נלחמים ונופחים את נפשם, ראה אותם שוב כיצד הם נופלים כאילו פרשו למנוחה של שעה קלה בלבד, ועדיין החלום מרחף על מצחם הצח, ומהם רסוקים ורטושים עד לפלצות. כל-עוד לא נגע בפרשה זו, דומה היה לו כי הדברים משתכחים והולכים תוך סערת החיים שאינה יודעת מרגוע, ושנה שחלפה מאז כמוה כנצח, אבל כיון שפתח בהם, הרי שהעלה את דמוּתם וזיכרם כאילו רק עתה מתארעים הדברים, במראה ובתנועה, בזעקת-פחדים, בנפץ, בקרעי שמים תכולים להפליא המתבהרים לפתע בין עבים קודרים עמוסי גשמים וצינה, הזוחלים מעל לרכסים המסולעים, מעל לגגות הכפר שבין בתיו חוֹמקים בעלי כפיוֹת לבנות תופשי נשק קטלני. ושרביטו של רמתי המטייל עתה על פני המפה משייר נתיב סמוי מן העין, שותת דם ויסורים, מפח-נפש ונצחון הבא כאילו בהיסח הדעת ולאחר אפיסת-כוחות…

אין זאת כי הסרן רמתי נתרגש קמעה בגוללו פרשה אחת מדברי ימיה של מלחמת-השחרור, שכן נשתלטה דומיה רבת-קשב. בסיימו ניתך עליו מטר שאלות. תוך-כדי הקשבה נחוּ מבטיו על פני זו אשר לה במיוחד השמיע את דבריו, ומשנתקל בחיוּכה המעודד, החל משיב בקיצור ולענין, בהתחמקו על נקלה מבעיות צבאיות _“אין שאלה זו מסמכותי, רבותי”) וסיים בהאיצו: " ועתה – לדרך, רבותי!"

 

ב

ושוב חפז הג’יפ בראש. אלא שהפעם ישב החייל במושב האחורי, ואילו לידו של מיכאל ישבה רות, כשצעיפה המגוּון מתנפנף למשב הרוח כעננה קלה ומתאבכת של כחול ואוֹדם, ומשקפיה הכהים משווים לפניה ארשת פני נערה שתוּגה סמויה חתומה בנפשה, שכן לא לשם טיול גרידא יצאה הפעם. באחד המקומות הללוּ, בהרי יהודה נפל חברה הטוב ביותר, פייטן צעיר, ומכיון שהסיוּר כולל גם ביקור בשדה-הקברות הצבאי, הריהי מתעתדת לעלות על קברו. הסרן רמתי שהכיר יפה את אמנון פלדי, סח לה כל מה שידע עליו, בהעלותו כל מה ששמע על נסיבות מותו. מן הנסיון ידע כי אלה הנוֹצרים בלבם את זיכרם של החללים, נכספים לדעת פרטים שיש בהם משום נוחם, ולוּ גם אירועים של מה-בכך. לפיכך סח מה שידע, אלא שעיטר במקצת את הדברים.

שעה קלה לאחר-מכן הסיחה הנערה את דעתה מן העצבוּת שאפפה אותה קודם-לכן. בין שניהם החל מתרקם אותו יחס טבעי שאנשים צעירים מברכים על עצם היותו, וטיול בחיק-הטבע – בין הרים וצוקי-סלעים עוטי הוד, עמקים ירוקים נוהרים תחת כחלת רקיעים, משב רוח קרירה ואביב פורח סביב-סביב בעתרת קסמיו לכל מלוא העין – ודאי שיש בו כדי לקרב לבבות.

וכך חלפו מנקודה לנקודה, משתהים פה ושם, נפעמים ממיגוון יופיו של הנוף ההררי, הלובש צורה ופושט צורה, מופתעים למראה ראשיתם של ישובים חדשים, מהם בנויים אבן קשה ואדמדמה, יפה לנוף ולסביבה הסלעית, ומהם צריפי-עץ דלי-מראה שצבעם הקלוש וגגות-הפחים שלהם, מבנים שחוֹתם הארעי והקל טבוע בהם, נמצאים בסתירה משוועת להרים המוצקים הרובצים סביבם. אלה הם הישובים החקלאיים שבחלקם נפל הגורל לגאול שיממת דורות, ושברבות הימים ישמשו גם משלטי-עוז, והרי הם צופים בשחר ימיהם אל מול פני העתיד הטומן בחוּבו את חדוות הפריחה, את צער הגידול ואת זעם הבאות הסמוי מן העין. והעתונאים מתרוצצים, בודקים ותוהים על שרשם של דברים, כשהם נתפשים למשובה שקלות-ראש ורצינות משמשות בה בערבוביה.

רות ספיר פרשה לשעה קלה משאונם ולהגם של הללו, ירדה בטפיפת רגל קלה לגיא הסמוך שמתוך ירקותו הרעננה, הפורצת בעוז הצמיחה, להטה תוך יפעה של בזבוז שיפעת הכלניות האדומות. היא גחנה עליהן, ומתוך שקידה יתירה החלה קוטפת מהן ומכנסתן לתוך כף ידה השמאלית, עד שצברה צרור גדוש ונאה ביותר. עוד היא גוחנת לקטוף פרחים, כחסה להותיר שפע הפורח על כל צעד ושעל, והנה הזדרז אליה עתונאי מכיר, והמצלמה שבידו נטויה כאיוּם שאין מנוס מפניו: “הבטחתי לאבא כי אצלם את הבת ואשמור עליה.” רות גיחכה: “אם גזירה היא – רשאי אתה לצלם, ואשר לשמירה – דומני כי תפקיד זה נטל עליו הסרן החביב שלנו…” העתונאי הניף את מצלמתו: “אכן, שומר נאה בחרת לך, ומשבח אני את טעמך. אנא, עם הפרחים ביד, כשאת כפופה עדיין על הקטיף, כך, באופן טבעי. יפה!”

רמתי חזר אליה במרוצה לאחר שסיים את הסברתו בפני העתונאים שהיו כרוכים אחריו. אף הוא הביע את התפעלותו למראה הכלניות, ובזרזו אותה לעלות עמו לסעוד ארוחת-צהרים שנערכה לכבוד האורחים, הוסיף: “רואה אני כיצד יפארו הפרחים את חדרך”. רות חייכה והשיבה בנועם: " פרחים אלה נועדו לתכלית אחרת לגמרי, ואילו אתה אינם ידוע עדיין היכן נמצא חדרי".

 

ג

משם פנתה השיירה ועלתה במעלה מפותל הרה, למצודה אשר שימשה משגב עוד מימי הרומאים, חולשת על פני הדרך המובילה לירושלים. בראש הפיסגה, על שרידי יסודות עתיקים, התנוסס בית ערבי פרוץ, רחב-ידיים, ומסביב לו טבעת ביצורים של גדרות אבן וחצץ, תעלות-קשר ומחסומים. בפנים הבית הופקדה פלוגת חיילים וקצין זעוּף פנים שנטרד משנתו, כנראה, קיבל בשתיקה את פני הבאים.

מראה קודר היה נסוּך על פני החרבות, וכתוצאה זועמת ומפילה אימה – ללמדך שהמוות שלט כאן ורבים היו חלליו – התנוסס בסמוך למבוא, על גבי מוט תקוע בגל אבנים גולגלת של חלל, משקיפה בחורי עיניה, פיה ונחיריה, וארשת של זוועה טבועה בה. אחד החיילים מצא אותה בשדה-הקרב ועיטר בה את הכניסה. איש לא כיהה בו.

הבאים לא גרעו עיניהם ממחזה מוּזר זה של גולגולת תקועה במבוא: כל אחד סקר אותה בשתיקה, בלא לבטא הרהוריו. במראה היה משהו מדהים ודוחה. וכאן אירע לה לרות ספיר, הרצינית והנבונה, שנתפסה למעשה של קלות-ראש מדאיבה; היה זה רגע בו אין המקרה, המשטה לעתים באדם, מחמיץ את שעת-הכושר שנזדמנה לו.

אותו עתונאי נטפל אליה שוב על מנת לצלם אותה, והציע לה לפתע לעלות על גל האבנים ולהצטלם סמוך לגולגולת. בתחילה לא ראתה כל אוון בכך, ועצם הרעיון על זמון נעורים פורחים בצלו של סמל-הכלייה אף היה בו קצת מן השעשוע המרתק של דבר והיפוכו. היא קפצה ועלתה על גבי הגל, ישבה ליד הגולגולת והעלתה על קלסתרה חיוך רפה, שכן התגודדו כמה מן האורחים לחזות במחזה בלתי שכיח זה. כאן נתעצמה התפעלותו של העתונאי הזריז, ממציאו של רעיון מקורי זה, רוח עוז לבשה אותו, והוא פקד על הנערה: “לא כך, גברת ספיר, שימי את הגולגולת על ברכיך!”

נתעכב גם מיכאל, משתאה למראה, ומנשמעו קולות זירוז נוספים, ובכלל זה גם הערה קולנית, כי ודאי מפחדת הנערה הרכה, חייכה רות לשמע הערה תפלה זו, שבכל-זאת השיגה את מטרתה – שכן הושיטה את זרועותיה והסירה את הגולגולת מעל המוט, אמנם בלא פחד והיסוס, אלא שהקדירה את פניה; היא הניחה בחיקה את הגולגולת ככף ידה האחת מחזיקה בה בסמוך ללסת, והשניה מרחפת על פני הקדקוד ונרתעה לתחושת שבר קל בתבנית משולש (פגיעת רסיס? משונה, אך הרגשה לה כי פעם נתקלו אצבעותיה במשהו דומה לזה. מה פירושה של בליטונת זו באצבעותיה ריפרפו עליה זה עתה תוך מגע קל?…), ובטרם תדע את אשר עימה – והלה הכריז כי הנה תם המעשה ונשלם.

רות ביקשה להשיב את הגולגולת בזהירות למקומה, אלא שבהרימה אותה נשפ]ך מתוכה קצת עפר חום, יחד עם תולעת מתפתלת שצנחה על ברכיה. כיון שחשה סלידה קלה ונחפזה, רעדה ידה, והגולגולת נשמטה והתגלגלה תוך דרדור על גבי האבנים למטה, בהשמיעה רעש נבוב. לבה של הנערה נקפה וארשת של דאגה נסתמנה בפניה, משל חשה היא בכאב סמוי הנגרם לגולגולת עלובה זו. מיד קפצה למטה, הרימה אותה והשיבתה בחפזון למקומה, כשלבה מתפעם בה, כיון שאותה תקלה קטנה הציגה אותה לראווה בפני כל אלה שעמדו והסתכלו בה, והדבר לא נעם לה. בלא אומר ודברים ירדה מן הגל ורוחה עגומה עליה משום-מה; נתחוור לה כי משהו לא היה כשורה במעשה זה. ואילו העתונאי קידם את פניה בצהלת-נצחון: “היה זה מחזה מרהיב-עין, גברת צעירה, מוות וחיים נָשָקוּ!…” רות נתנה בדוֹבר מבט בוֹהה שניצוץ של שאט הבליו בו, ולחשה חרש כמבקשת לפטור את עצמה מטירדה מצערת: “עיפתי.” אך לאמיתו של דבר ביקשה לומר: “הה, מה נואלתי…”

רמתי תמך בה בירידתה למטה, בשביל המתפתל בין צוקי-סלעים שעין העופרת להם. לרגליהם הבהיק הכביש לנוגה השמש. בעמקים הירוקים הכסיפו חורשות הזיתים, ודיממת הרים היתה נסוכה על פני היקום. כפר אחד, על גיבוב בתי-האבן שלו, האפורים והנתוצים בחלקם, דמם כאילו פרחה נשמתו מתוכו, שכן לא הראה כל אות של חיים. רמתי הורה לרות בזרועו, תאב להסביר לה משהו הקשור בכפר ובגורל אנשיו, אלא שהנערה לא שעתה אל דבריו הפעם, ופסעה לידו שקועה בשתיקה מדכדכת שהצער נובט בה. לפתע שמע רמתי שהיא לוחשת דברים, דומה, לעצמה. תלה עיניו בה: “אמרת משהו?” היא חייכה נוגות בהפטירה הפעם בקול ברור: “גולגולת זו לשון היתה לה לפנים והיא ידעה לשיר; והדיוט זה חובטה בקרקע…” רמתי העיר לה: “ניחנת בזכרון מצוין. כלום מצער אותך מקרה זה?” רות השיבה לו מלה אחת שהיתה ספוגה חרטה כבדה: “מאד!”

בהגיעם לבית-העלמין-הצבאי החוֹסה בצל חורשת ארנים, באחד מהרי יהודה, בסמוך לקיבוץ שגמל חסד-של-אמת לבנים שנפלו, עמדו האנשים כשהם כולאים שיחם לרגלי שורות הקברים, שרק לוּחיוֹת מבליטות שמותיהם בשחור על גבי לבן, העלו את זכרם של אלה שנקטפו בעודם פורחים ומחייכים – זו חמדת העלומים הנרקבת.

רות פסעה לאיטה לאורך הקברים עד שמצאה את השם שביקשה. היא בחנה להניח את הכלניות, בפזרה אותן על הקבר למראשותי החלל, סילקה בכפה כמש עשבים ופרחים ושקעה בהרהורים, מתייחדת עם זיכרו של החלל, מתאמצת להעביר לעיניה פגישות ומצבים, להעלות את דמותו ובת-צחוקו כפי שהכירה אותו, לעורר בלבה את זכרו לפרטיו שעה שהיה צוחק, מדבר ומתווכח בחום; מביטה היתה לעבר הלוּחית הנעוּצה למראשותיו, עטורת סמל צה"ל: “אמנון פלדי”, וקשה היה לה לזהוֹת קבר זה שבהרים עם אותו עלם צוהל וענוג.

תוך-כדי-כך נתקרבו שני אנשים ונתעכבו בסמוך לה, בעוד היא עורכת ליד התלולית שהדשיאה. האחד עתונאי כנראה, והשני מאנשי המקום, לבוש חולצת-בד כחולה ומכנסי-חאקי, ארשת של רצינות ועקבות עצל היו נסוכים על פניו, ואם כי השיב לשאלותיו של העתונאי, בהנמיכו קולו עד כדי לחש, שלא לפגוע ברגשותיהם של המתייחדים עם זכר הנופלים, קלטו בכל-זאת אזניה של רות קצת מדבריו, כיון שמתוך סקרנות ביקשה לדעת פרטים והאזינה: “…אחדים מהם נטמנו כאן כאלמונים. היו אלה אנשים שנפלו ימים מועטים לאחר רידתם מן האניה, ולא יכולנו לברר את זהותם. ואחדים הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד לבלתי הכר…”

רות נתנה עיניה בדובר, כמבקשת לשאול משהו, אך פניה לבשו תוגה אילמת. אפשר והיה בפיו של הדובר עוד משהו להוסיף, אך מראה פני הנערה התיק את המלים מפיו. הוא הרכין את ראשו ושקע בשתיקה. כנראה שבכלל לא סח על נושא זה ברצון, ושאלותיו של העתונאי עוררו בו סלידה קלה.

רות לא זזה מן המקום עד שראתה את אחרוני האנשים פורשים ומשיירים אחריהם דממה ואיוושת הרוח בין העצים הסמוכים. לאחר מהם השעין רמתי את גבו כשהוא ממתין לה בלא דיבורים. היא שילבה את זרועה בזרועו ונתמכה בו כמבקשת סעד למצוקת נפשה.

כעבור שעה קלה ישבה רות לצדו של מיכאל בג’יפּ כשהוא מחפיז אותו ביותר מול נגוהות שמש רכה וזהובה, שוקעת, ומול רוח קרירה נושבת מחיקו של ים, פייסנית ונעימה.

 

ד

רות שייכת לאותן הנפשות הרגישות, אשר בהקשיבן למוסיקה טובה, תוך הבנה ושיתוף נבון בביצוע, הריהי נעקרת לעתים מן המציאות של קסמי הצלילים ונישאת בקפיצת-הדרך של חלום מעולם למשנהו. הפעם, בשיבתה באולם הקונצרטים, מסוערת מנגינת הבּוֹלירוֹ לראוול, זו החוזרת ומעלה את עצמה כעל כנפי סערה גוברת והולכת, לא חדלה משום-מה לשוטט בשבילי הטיול, דוממה בין המיית הכלים והמנגנים, תמיהה לדעת כיצד פרשה מקברו של החבר והיא רוגעת, מנתקת את החוטים שקשרו אותה בעבר, וכיצד, באיזו פתאומיות שלא פיללה לה, השתלטה עליה הוויתו של מיכאל, פרי פגישה נעימה של יום אחד. אכן, הרהרה, חזקים הם החיים המאלצים להתכחש לזכרונות גוועים, ומרתקים לקיים ברגש ובדמות. והשנה שחלפה מאז היתה כה רבת תמורות וחליפות! – מבקשת היתה למצוא הצדקה לעצמה.

יום שכולו חוויות. אין הנגינה מונעת בעדה מלחזור ולהלך בנתיביו. ושוב החל טורד אותה ענין הגולגולת. דווקא תוך נחשולי הנגינה צפה ועלתה אותה גולגולת ביתר בהירות, תובעת עלבונה, ושוב נתפעם בה לבה למחשבה כי נתפשה לחטא של חילול כבוד האדם המת (של רועה, פלח, עלם אוהב?…). אמנם קדמו לה באותו חטא הללו שהרשו לעצמם להוקיעה על גבי המוט, הואיל וחיילים מצווים על יחס לחללי-מלחמה.

אותו רגע הוריד המנצח את שרביטו בתאוּצה של כוח מסעיר, והכלים שנתרעמו, נתייבבו בפרץ נכאים גוועים, וחזרו ונתמזגו לשאגת צלילים אדירה, נשגבה, שותפים לפריקת-עול, וזו הרעישה את נפשה במורך והטיחה בפניה את מחאתה היא המזדעקת בחובה כלפי העוול. עם שוֹך הצלילים, כנחשולי ים שהשתרעו על גבי סלעים וחזרו מנופצים ומוכים לרסיסים, דומה היה לה כי גם סערתה שככה קמעה, אלא שנשימתה ניטלה ממנה מחמת מאבק פנימי ועדיין המתה בה חרש-חרש המחאה הנוקבת כלפי אותו מעשה בגולגולת, ועל שנתפשה לשטות זו של קלות-ראש וזלזול בל-יכופר.

ובהיותה מאזינה למנגינה, והולם התוף הבא בתכיפות מביא באזניה משהו מחרדת הרעם המתגלגל מעל לישוב שקט, או משהו מאימת הפגז המתפוצץ בהרים, והנה הטילה שוב דמיונה המשוטט לבין צוקי הסלעים והשבילים בהם כיתתה את רגליה במשך היום, ולפתע עבר אותה כברק הפולח את חשכת הלילה ומבהירה עד להפליא הפשר המחריד שלשווא ביקשה לפענחו מבעד למעטה ההכרה, שעה שאבצעה ריפרפה על אותו משולש קט של הגולגולת, שנראה היה לה כמוכר; בקושי החניקה בחובה זעקה שעמדה לפרוץ מגרונה, וליתר בטחון מתוך תנועה של יאוש ובעיניים קמות מפחד אטרה בכפה על פיה כמבקשת לעצור בכל כוחה בעד הזעקה העולה ומידחקת חוצה מנבכי נפשה הסוערת. אך בחובה נתגעשו זעקות אילמות, מזעזעות, בזו אחר זו: “אל אלוהים!… האמנם?… הייתכן?… לא ייתכן!… אלוהים אדירים!… לא, לא, ללל-א!…” כמעט ולא עצרה כוח ופרצה ביבבה רסוקה, עצורה, שנטרפה בתוך המיית הנגינה.

אמנון שהה אז בחברתה. בחדרה היה הדבר. ערב נעים בילו יחד. היא ניגנה בכינור, והוא קרא לפניה על-פה אחדים משיריו הליריים, רווּיי עדנת התוּגה הרכה והכיסופים הנרקיסיים, כמשפטו כל הימים. בהתעלסם שיחקה באצבעות ידיה בבלוריתו העבותה וסתרה אותה מתוך משובה וחיבה, כאשר נתקלה בצלקת קטנה שצורת משולש לה. “מה זה?” תמהה והעבירה שוב אצבעותיה על אותה בליטונת קטנה. הואצחק: “שטויות. אותו זכר נשאר לי מבעיטת רגל בשעת מישחק בכדורגל. אלא שהבלורית מכסה עליה יפה”.

לא בכדי נזדעזעה. לפתע נתבררו לה דבריו של האיש בבית-העלמין אשר השמיע באזני העתונאי, ושקיבלו עתה משמעות מחרידה: " – ואחדים מהם הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד בלתי הכר…" הדמעות פרצו מעיניה בשטף, כמבקשות לפלס מוצא לכאבה, כי בתוך סערת הנגינה ראתה שוב כיצד החזיקה במו ידיה לראוות-לצון את גולגלתו של אמנון!… היא התייפחה חרש-חרש וכתפיה רעדו. היושבים בסמוך לה תמהו על הנערה ונתנו זה בזה מבטי השתאות והבנה, שכן סבורים היו כי השפעת המוסיקה הרעישה את נפשה עד כדי היסטריה.

משך שעת הקונצרט לא נשתחחרה רות מעקת אותו ענין טורד. היא גמרה אומר לשוחח על כך עם רמתי. ושוב חזר נגד עיניה מעשה הצילום הנואל, וכיצד נשמטה הגולגולת מידה ונידרדרה למטה, מקפצת מאבן לאבן ומנקשת במחאה אילמת וחסרת ישע. "לשון היתה לפנים והיא ידעה לשיר – "צמרמורת הרטיטה את גווה כמפני משב של צינה והנערה הליטה את פניה בכף ידה: “אמנון!” זעקה בחובה. “אנא, סלח לי!…”

משנסתיים הקונצרט, שרומם ועינה את רוחה כאחד, נשמה לרווחה. רמתי חתר לקראתה, כשהוא מפלס לו דרכו בקהל הצפוף, מעברו השני של האולם, ומצא אותה מחכה לו, חיוורת ביותר ובת-צחוקה רפה, כמבקשת לכפר על משהו. שמלתה השחורה שיוותה הפעם לפניה לא ארשת של נערה אלה הוד של עלמה; שערותיה היפות היו מסורקות בהקפדה וחושפות את אוזניה שהנטיפות התלויות בהן הוסיפו קו מושך ומשלים את נשיוּתה ההדורה. היא חייכה לקראתו ופתחה מיד: “הערב יש לי לשוחח אתך על ענין טוֹרדני במקצת”.

הם יצאו וסרו לבית-קפה קטן ושקט.

 

ה

שבוע ימים לאחר אותו טיול יצא הסרן מיכאל רמתי שוב במעלה הדרך להרי יהודה. רות ישבה לצדו, אחוזה צפייה של קוצר-רוח ככל שהתקרבו אל המצודה. משהגיעו והעפילו ברגל בשביל המפותל, הבחינה אותה מיד בגולגולת שהבהיקה לאור החמה בצבעו של הגוויל החום -הבהיר, וחוריה האפלים מביטים לעבר הבאים בארשת קפואה של רשע ושאט-נפש, דומה מבזה את החיים ואת צלמם. לבה של רות נקפה למראה הגולגולת, שכן חוששת היתה שמא נטלה לה לאותה גולגולת איזו יד בינתיים והטילה אותה למקום שהטילה.

רמתי קרא אליו את הקצין הממוּנה על פלוגת-המצודה והסביר לו את מטרת בואו. הקצין גילה מורת-רוח, וטען שיש בכך התערבות ופגיעה בכבוד חייליו אשר ראו בדבר קישוט-מלחמה מתקבל על הדעת, אבל משנסתייע מיכאל במכתב שהכיל הוראה מפורשת מגבוֹה, נכנע הלה מיד. הוא שיער כי ידה של הנערה באמצע, והפטיר על חשבונה הלצה קלה, כי נערה שכמותה מוטב לה שתתעסק עם החיים בלבד.

רות הקדירה פניה. ענין זה רציני ביותר היה בעיניה, וכל דיבור שצרר בתוכו קורטוב של הלצה פגע בה. היא נתרגזה בהשיבה לו ותבעה יחס של כובד-ראש. הקצין שעמד על כך, מבקש היה לפייס אותה קמעה ולהפיג את רוגזה. “הן תביני”, פתח, “לאחר הקרבות היו הגוויות שלהם מוטלות בשדות בלא כל אפשרות של גישה אליהן; במשך היום עטו עליהן העיטים, הבזים ועופות-הטרף למיניהם, ובמשך הלילה כילו התנים והצבועים את המלאכה. נותרו אחר-כך שיירי עצמות בלבד, ואחד מחיילינו מצא גולגולת זו ועשה מה שעשה. דרכה של מלחמה, נערה, לטשטש במקצת דקדוקי מוסר”.

מיכאל שתק, ואילו רות נתנה בו עין נוזפת: “הערה יפה אך בלתי צודקת”. הקצין הוסיף משהו להצדקת דבריו: “גברתי הנכבדה! אם לתבוע את עלבונה של גולגולת בימינו, הרי מוטב שתריצי גם מברק-מחאה ללורד ביירון, מנוחתו עדן, אשר הקיף עצמו ארבע גולגלות ואחת מהן שימשה לו גם גביע לשתיית יין!”

רות שתקה, מאז ומתמיד זילזלו החיים בכבודם של המתים. אלא שהיא לא נתפשה לויכוח, כי אדיר חפצה היה לכפר על משגה שלה היא ניגשה איפוא לאותו גל-אבנים ונטלת לאותה גולגולת בלא כל סלידה ופנתה מיד לרדת למטה, כחוששת שמא יעכבו בעדה. מיכאל זרק שלום לקצין והלך בעקבותיה. הלה הבין שאינו מתבקש ללוותם או לסייע בידם, והביט אחריהם בגיחוך של לגלוג קל, בחמדו בלבו דמותה של נערה גאה זו שיש בה כדי לבלבל את מוחו של הסרן, שהילוכה מפיק אצילות וכל-כולה – “איזה חמד! לכל הרוחות!…” – עד שנעלמה בין הצוקים כקסם גז.

השניים המשיכו לרדת לאחד הגיאיוֹת. רות החזיקה בגולגולת כמאמצת אותה אל לבה. היא חשה כי המנוחה חוזרת אליה, ואיזו שלוות-נפש בהירה ומרגיעה יורדת עליה. משהגיעו כעבור שעה קלה לבית-העלמין, היתה הדממה נסוכה עליו והעצים מאוושים בדיהם. איש לא היה בסביבה ורות שמחה על כך, כיון שלא היה את נפשה לשוחח ולפתוח בהסברה. לפיכך שמחה כאשר הבחינה כי גם רמתי הוא בדעה אחת איתה. שכן נטל מיכאל אֶת שהכין בג’יפּ עוד קודם לכן, ונחפז אחריה. היא נתקרבה לתלולית של הקבר ורמזה לו: “כאן…”

מיכאל ציית לה והחל חופר מיד באדמה שהופיעה רכה ודשנה למדי, שכן נשתמרה בה עדיין הלחלוחית של עונת-הגשמים. עוד הוא ממשיך לכרות שוּחה בשיעור של אמה על אמה, ורות הניחה את הגולגולת בתוך הדשא ופנתה אל חגווי הסלעים אשר מתוכם נשקפו בעדינות פרחי הרקפות, גביעיהם נטויים כלפי מטה, וצבעי הסגול, הירוק והלובן מושכים את העין בעדנת יפעתם המעוררת חמדה. משהחלה לקטוף מהן גילתה רבות המוצנעות פה ושם, ולבה הלך שבי אחריהן. היא נתקלה גם בכלניות בודדות, שעיקר גידולן הוא בעמק, וצירפה אותן ברצון לצרור הרקפות.

כאשר כילה מיכאל את עבודתו, המתין לה בנגבו את זיעתו מעל מצחו. הוא מיהר ורוצה היה כבר לראות בגמר הענין שהטריד אותו, בעטייה של נערה חביבה זו, לא מעט. רות ניגשה וכרעה על ברכיה, גחנה והניחה את הגולגולת בתוך הבור בשקט בו מניחה אֶם צעירה בעריסה את תינוקה שתנומה חטפתו. משזקפה את קומתה נתנה במיכאל את עיניה השחורות-תמוהות, שהביעו לא רק הכרת-טובה אלא גם משהו מעין זה המרעיש את נפשו של הגבר.

העפר שניתך כיסה את הגולגולת והיקנה לה לבסוף את מנוחתה. נוצרה תלולית קטנה של אדמה תחוחה ורעננה. בהניחה את הרקפות ענוגות-הצבעים על גבי הקבר, ובתוכן כמה כלניות לוהטות באודם, בהוסיפה מסביב קמצוצי דשא ירוק שנתלש פה ושם בחפזון, עטרה אותה את התלולית מעין יופי צנוע, פרי אותו יחס הגואל לעתים את האדם מקלונו ומזכך את רוחו.

המלצות קוראים
תגיות