רקע
אברהם שלונסקי
מכתבים למשוררת צעירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות; 1997

ת"א, יום השבת, 4 בדצמבר 1971

צילה היקרה,

אתמול קיבלתי את מכתבך ושמחתי לו מאוד, בייחוד לאחר שֶׁלְמִשְׁעַת פרידתנו עברו כמה ימים ללא שום אות ממך, ורק תמול-שלשום, ביום ב' או ה‘, הביאה לי אמך את המעטפות. היינו עבר שבוע ימים, שבו הייתי שרוי באי-ידיעה ובתימהון, ובפתאום כאילו נתחדש הקשר לאחר ניתוקו. אני קורא את השירים מחדש ומתאהב בה יותר ויותר! לשווא את מצטדקת בלי הרף על “הטורח” וכו’… האומנם כך הייתה הרגשתך בכל אותן שעות שעבדנו על כתב-היד שלך? שאת לי ל“טורח”? איני זוכר “עבודת עורך” שלי, שעשיתיה באהבה רבה כעבודתי זו על שירייך – יחד עמך. וכהמשך לזה – כל מה שעוד אעשה עד שיופיע ספרך. כשאגמור לעבור על כתב-היד – על כל המעטפות – אשים את החומר, כפי שנדברנו, במגרתו של עזריאל. ואשתדל שלא יתחילו דחיות והשהיות, וכבר התחלתי לפעול להבטחת הופעתו של הספר בהקדם האפשרי ובצורה נאה. צילה היקרה, אני רוצה שיהיה בלבך רגש של ודאות ושמחה, שאת עומדת לתת את ספר ביכורייך, שהוא ספר של משוררת טובה, שיש לה עולם פנימי של עושר ועמקות, והיא חושפת אותו בדרך של ייחוד – הוא העיקר! חשבי על השם לספר. הוא ראשון ובוודאי לא יהיה אחרון. גורלך נחרץ: את משוררת עברייה. וזה יהיה תוכן חייך.

פסוק אחד במכתבך קראתי בהתרגשות – זה הפסוק שבו את מדברת על חרדתך הרבה, שהריחוק בזמן ובמקום עלול, חס ושלום, לקרוע שוב את “מעט השורשים שהצמחת לך לישראל”. אני בטוח כי תעשי הכול כדי למנוע זאת, וכדי, אדרבה, לחזק את השורשים. ואם יש בכוחי להיות לך לעזר בהשתדלות הזאת – העוד צריך אני לומר לך, כי עשׂה אעשה זאת כחובת לבי? הלא תכתבי לי, ותכתבי הרבה ולעתים קרובות ו… את יודעת, יש לי חשק לומר לך “צילינקה” (צורת הקטנה של חיבה בלשון הרוסית) – איכפת לך?

עידוד רב יהיה לך הספר – המחשבה עליו, הציפייה להופעתו, הופעתו, קבלתו. אני מקווה שהוא יופיע גם בצורה נאה. אגב, כבר התחלתי בשיחה על ספרך עם מנהל ספריית הפועלים, שהוא ידידי האישי, ומצאתי היענות טובה מצדו. אמרת שעזריאל הזכיר את הקשיים הפיננסיים, ואת הצורך שתשתתפי במימון הוצאתו של הספר. איני יודע מה את חושבת על כך. היש לך תכניות בעניין זה? דעי לך כי גם על כך אני חושב. הכלל – מה יש לומר?! בחתום מטה, אברהם שמו, יש לך ידיד נאמן ויותר מזה. וכשהוא מטפל בספרך, הוא עושה זאת באהבה ובשמחה. (אגב, ייתכן כי גם את “הגבול הכמותי” של הספר אפשר יהיה לפרוץ. אין זו גזרה מן השמים, שיהיו דווקא ארבעים שירים. אם יש יותר מארבעים שירים טובים, יש להשתדל ו“לעבור את הגבול”. היש לך איזה שיר – או שירים – שהיית רוצה מאוד להוסיפם ולא הכנסת אותם רק מפני “הגבול הכמותי” הזה? כתבי לי).

אני כותב לך ויש לי הרגשה שאני מדבר עמך – וזה מסייע לי לעשות את קפיצת הדרך של התגברות על המרחק, שהוא, כידוע, אחד מגורמי העצבות האנושית.

למכתב ראשון אולי זה מספיק, ואני מסיים בנשיקות ומחכה למכתבייך. שמרי על השורשים שהחלו לצמוח בלבך – –

שלך

אברהם


23 בדצמבר 1971

יקרה שלי,

אתמול כתבתי לך (לפי כתובת ניו-יורק) מכתב לאחר ציפייה ממושכת למכתבך שנתמהמה כל-כך, עד שנעשיתי לי, פשוט, עצוב. והנה היום נתקבלו שני מכתבייך (שניים שהם אחד) מן ה-2 בדצמבר, ושמחתי להם ממש שמחה ילדותית. כתבתי: “יקרה שלי”. זה לא כל-כך “דקדוקי” לאדם שיש לו, כדברייך, דרך-ארץ מרובה לשכלול הסגנון; אך בשִגרות הלשון (“יקירתי” וכדומה) אינו מרגיש, משום מה, כלום. זה כמו השאלה המנומסת “מה שלומך” שאין חובה לענות עליה. על כן – גם בתרגומַי – אני כותב “יקירתי שלי”, “אהובתי שלי” וכדומה. שינוי קטן זה הופך בן-רגע, על-ידי תנועה קלה כל-כך, משהו שהוא אסימוני מאוד, פריג’ידי מאוד – ל“מעביר חום”, לאמת שלי, שלי בלבד, שלי ברגע זה ולא רק ברגע זה! גם בשיחה סתם איני מסוגל לבטא את עצמי בלשון של ניילון, שאין בה “ג’סטיקולוציה” שלי, שאין בה פונטניות – מכל שכן במכתב.

עם השמחה ששמחתי למכתבך (מכתבייך) לא הרפתה ממני גם החרדה: חרדה מפני ההִשתנוּת (שמפניהָ גם את מפחדת), שתחילה היא בעיקר חיצונית, אך […]1 הזמן והמקום המצטבר-והולך בכוחם עלולים גם להעמיקה. ומי יודע איזו צילה תצמח מכך – בלי שארגיש, לכאורה, לאלתר. זה הזמן. זה המרחק. זו מהומת המקרים השָׂמִים עלייך מצור. זה אפילו לא יער והתעייה בו – תעייה שאין בה בדידות, שהרי הנפש קוראת אז “אָ-אוּ”, וזה מופנה למישהו, ואז זה קומוניקציה. הרי גם הגעגועים הם קשר, ואולי הקשר. אני משער כי בזמן הראשון – על כל לבטי ההתאקלמות והֶסדר החיים היומיומיים – יהיה לך קשה לחיות את חייך כמשוררת (ואלה הם חייך האמיתיים – זאת אמרתי לך ואוסיף לומר, כי בלבי זוהי ודאות). אך לאט-לאט יבואו שיווי-המשקל והסֵדר היומיומי שתתרגלי אליו ובתוכם תוכלי להתאושש ולחזור אל עצמך.

ובכן, אני אומר לך, צילינקה, אני אומר לך זאת בלבי לעתים קרובות מאוד, וכמעט בטוח שאת שומעת. אם תכתבי שירים חדשים – שִׁלְחִים אלי. גם כדי שאקראם כמכתב עליון ממך, וגם כדי לבור משהו, שאולי כדאי לצרפו לספר השירים שלך (המְנַקֵד חזר לאיתנו – ומחר אני מביא לו את כתב-היד. אבקשו למהר במלאכתו. ואת הנהלת ספריית הפועלים – להכין את כל הנדרש, בית דפוס וכו', כדי להתחיל בסְדָר ולהניע את הגלגלים. בינתיים ודאי קיבלת את מכתבי ה“מעשי”: שם כתוב הכול בפרוטרוט).

ביחס לשם הספר – עוד יש פנאי, ואת יכולה לבחור את הבחירה הטובה בלי בהילות.

רצונך להתבסס בלשון העברית ובספרותה. במקום “לשון” אולי מוטב לומר “תרבות הלשון”, “מלכות הלשון” – כי אכן מלכות היא, והרבה תפארת בה, שלפעמים הוויתור עליה – מתוך כוח ועשירות! – הוא עיקרה של השירה. היש לך איזו משאלה מיוחדת לגבי ספרים עבריים – כתבי לי ואשלח לך, כדי לעשות את רצונך – שהוא רצוני – לעזור לך לשמור על השורשים ולהעמיקם.

אגב, הקראת בשעתו את “זֶ’ן שֶׁן” של פרישווין (בתרגומי)? ספר לא גדול בכמות, אך גדול מאוד באיכותו הרוחנית, הפיוטית. ספק פואמה, ספק נובלה, ספק הגות וחוויות רוחניות של איש המדע והשירה ללא שום חציצה ביניהם. יש לי רצון מיוחד לשלוח לך עכשיו ספר זה דווקא, ואעשה זאת בהקדם.

אגב, השיר על “אבא שהלך לסדר” וכו' נכנס בתוך הארבעים. אלא שממכתבי מאתמול כבר נתברר לך, כי איני מתייחס למספר “ארבעים” דווקא כלמשהו מקודש, פטאלי, המחייב אותך ואת ההוצאה. שאֵלת כמותם של השירים אינה צריכה להיות “תקציבית”,אלא שירית. (אני מחכה, ככתוב במכתבי מאתמול, לשני הגיליונות החתומים על ידך). תחילה יסדרו את השירים מכתב-היד הראשון (הארבעים), אחר-כך ייתוספו אליהם עוד שירים מן הראויים לכך, ואז אפשר יהיה לבנות את הספר: לקבוע את הסֵדר ואת הסְדָרוֹת (מחזורים).

אני קופץ מעניין לעניין. שאלת אותי על זלדה… שירים צדקניים, כשֵׁרים, “נקיים” – אך… אינם מדברים הרבה אל לבי. אני חושב כי אֶת הרושם עשתה בעיקר העובדה הביוגרפית של המשוררת: מאה שערים, רבנית, עם קַפְלֵט, פאה נכרית של הסבתות שלנו (לא זו של האפנה הפריסאית) – והנה שירים לא של “צאינה וראינה” ו“קרבן מנחה”. וזה יפה, כמובן, אך אין די בזה. נדמה כי יש לה מיני שירים של “יצר טוב” סטרילי, שאינו עומד בדו-קרב עם “היצר הרע”, שזיווגם עושה את האדם – אדם, ואת השירה – שירה (אין זה תמיד דו-קיום בשלום וכאן שורש השיר) – –

איני חושב שמיציתי במכתבי זה כל מה שיש לי לומר לך בעניינים שנגעת בהם במכתבך. ועוד אכתוב לך. ואם כתבתי עכשיו הרי זה בעיקר כדי למחוק את הרושם המשונה, שוודאי עשה עלייך מכתבי הקודם (מאתמול) ביובש הפרקטי שבו, בהתנזרות מכל אבק רגשיות, ואיני רוצה שיעבור זמן רב מדי בין שני המכתבים, ואת תהיי שרויה בינתיים ב“אקלים היבש” ההוא.

צילינקה יקרה שלי, אני מצפה למכתבייך, שיעידו על התאוששותך ממהומת התמורות, שבאו עלייך בשפע ובפתע כזה, ושִׁבתך להיות אַת, כמו שהנך בשורש נשמתך השירית. (אין לך פתאום חשק לבוא לגורדון 50 לעבוד על שירייך?)

כתבי לי – וכתבי בלא היסוסים, גם לא היסוסי “סגנון” ו“ניסוח”. אני אוהב להרגיש בכתב-היד לא רק את הכתב אלא גם את היד. ואני מנשק את ידך, ואת עינייך, שמשום מה נדמה לי, כי אולי הן עצובות עכשיו,

באהבה רבה

שלך

אברהם

P.S. אני קורא בעיתון על איזו שביתה קטנה של הדואר שלנו (זה כבר היה שקט). איני יודע בדיוק איזו, אך אם יתמהמה מכתב זה בדרך, ייתכן כי הסיבה לכך היא שביתה זו.

אגב, עשיתי חשבון וראיתי, כי על מכתבי הראשון (שנשלח ב-5 בדצמבר) כתבת תשובה כבר ב-11 בחודש. נמצא שהוא טס אלייך מהר, ואילו תשובתך זו הגיעה אלי אחרי עשרה ימים.


26 בדצמבר 1971

שלום לך צילה יקרה שלי,

תמול שלשום שלחתי לך מכתב, והנה שוב. זאת הפעם – כלוואי לספר שאני שולח לך, משום ייחודו הפיוטי, משום סגנונו, שיש בו זיווג עליון של דיוק הריאליה ושל ניגון (גם ניגון של תוכן!). זהו ספר שתרגמתיו באהבה רבה. שמו – "זֶ’ן שֶׁן, שם מחברו – מיכאיל פּרישווין. תקראי בו ותביני למה בחרתי דווקא בו לשלחו לך (הנימוקים לא רק ספרותיים). תביני גם את כתובת ההקדשה.

מסרתי עכשיו את כתב-היד שלך למנקד של בית ההוצאה וביקשתיו לא לדחות, אלא לעשות את המלאכה מיד. והוא הבטיח לי.

מה שלום הציפורים הכחולות המעופפות בחצרכם? (ציטטה ממכתבך).

הרבה נשיקות

ואהבה

שלך

אברהם


13 בינואר 1972

צילינקה,

אתמול קיבלתי ממך שני מכתבים: אחד מיום 4 בינואר, ואחד בלי תאריך. וזוכרת אַת משירי ביאליק: “צינת בוקר, צריחת עורב / הֶעירוני וָאִיקָצָה / ולא אדע למה פתאום / שמחת חג עלי קָפָצָה”. פסוק זה נתנגן בי כשקראתי אותם (את שני המכתבים). והרי יודעת אַת אֶת הפתגם היהודי העממי על המשל שאינו דומה נמשל? לא הייתה “צינת בוקר” (רק קצת, שָם זה חורף רוסי) ולא “צריחת עורב”. וידעתי בבירור למה “שמחת החג”. אך המילה “פתאום” היא רלוונטית. כי ימים רבים עברו מיום שהגיע אלי מכתבך האחרון – 23 בדצמבר – (שלושה שבועות!) ר.. ומה יש לומר? היה לי עצוב – ופתאום זה בא, ועוד שניים בבת-אחת. אני מקווה כי הספקת בינתים לקרוא את “ז’ן שן” והכרת את חוּאַ-לוּ שחורת העיניים. היה זה נפלא לפתוח אחד ממכתבייך –והנה חוּאַ-לוּ! ברוסיה אוהבים תה (צ’אי: בלשונם) ויש להם טרמינולוגיה משלהם על אופני השתייה. הם אוהבים תה מתוק, ואדם שידו משגת מטיל לתוך הכוס הרבה חתיכות סוכר – לזה הם קוראים “לשתות בשׂימָה” (“פְרִקלאַדְקוּ”) – כלומר על-ידי שימת סוכר לתוך התה; אך אלה שידם אינה משגת משתמשים בחתיכה אחת ועם כל גמיעה נוגסים ממנה נגיסה קטנה – לזה הם קוראים “בנגיסה” (פְּרִיקוּסְקוּ"); וההומור העממי ממשיך ואומר שהעניים שבהם אין להם בררה אלא להסתפק במחשבה על הסוכר –לזה הם קוראים לשתות במחשבה (“פְּרִידוּמְקוּ”). כן, שכחתי, יש סטדיה קודמת לזו: לוקחים חתיכת סוכר אחת, תולים בחוט הקשור לתקרה, והשותה מביט אל אותה חתיכה וגומע – לזה הם קוראים “בהבטה” (פְרִיגְליַאדְקוּ"). בעברית אפשר אולי לומר (על שלוש הסטדיות): בפה, בעין, בלב… שתי האפשרויות הראשונות ניטלו ממני – והרביתי להשתמש בשלישית, עתה אוּכל גם בעין, ואני מביט, מביט, מביט ו… מתגעגע על האפשרות הראשונה.

ממכתבך מבין אני כי לפני זמן-מה חל יום הולדתך. ו“ז’ן שן” נתקבל כמעט כמתנת חג ממני. (אגב, תכתבי לי את התאריך המדויק, אני רוצה לרשמו אצלי – הוא יהיה לי מעתה אחד המועדים היקרים לי מאוד).

שמח אני לראות במכתבייך איך לבך נפתח לאט-לאט, ואת יכולה לכתוב לי כמוני לך על העמוקים שברגשות וכן מילות החיבה והלטיפה. ואל תפחדי אם נדמה לך לפעמים שמתערבבים גבולות השיר והמכתב. הם מתפרנסים זה מזה. מאוד רוצה הייתי לקבל משירייך החדשים (כמובן לאחר שיהיו מתוקנים לפנייך בצור הנראית לך כשֵׁרה). רואה אני שזלדה תופסת משום מה מקום בהרהורייך על שירה. זוהי “שירה” החיה לא בכוח הניגון והעומק, אלא בכוח היושר, הכֵּנות, וכל אותן מידות טובות שהן חשובות מאוד ביחסים שבין אדם לחברו בתוך ההווי האנושי-האזרחי, הירחמיאלי, אך אין בהן ערובה ושורש לשירה. הפַּשטות כערך עליון בעולם השירי אינה דומה כלל לפשטות ההוויה הטרום-שירית. והייתי מחלק זאת לג' דרגות (או קומות?): א) הפַּשטות התחתונה, זו שלא הגיעה אל המורכב, אל המסובך, אל הערפלים שבתוכנו – הערפל שבו שוכן האלוהים, אך בו משתולל גם השטן; ב) המסובך – שביטויו עדיין ממנו ובו, כמין ביטוי המסובך על-ידי המסובך, והשטן בפני עצמו והאלוהים בפני עצמו; ג) הפַּשטות העליונה – שהגביהה והמריאה מן המסובך אל האור העליון, שנתקלף מן הערפל כדי לחיות אותו בכוח הניגון והבינה העצובה, כשהאלוהים והשטן “מבינים זה את זה” הפשטות התחתונה היא מעות קטנות, היא רכושם של הקבצנים, שאין להם על מה לוותר, על מה להתגבר, והרי הם כמות שהם, כבגדיו הפשוטים של אדם עני, שאין בכוחו ללבוש “בגדי חמודות” או “בגדי תפארת” (סלחי על המליצה); הפשטות העליונה היא ויתור על היכולת הרבה, על הטוב והיפה המיותרים – למען העיקר, למען הנחוץ בלבד; היא לפעמים “בגדי עוני” מרצון, לבושו הפשוט של העשיר. פשטות תחתונה היא שיר בלי שירה. ואני אוהב בשירייך את הסערה המבקשת את הניגון שלה, את התוהו המבקש את תיקונו בבניין. ובוודאי מבינה את כי לולא אהבתי את שירייך, את שירתך, לא הייתי מטפל בהם כדרך שטיפלתי.

על כן איני נבהל בקראי במכתבייך הרהורי רתיעות והיסוסים ולבטים. אדרבה, הם לי תוספת עדות לכוחך השירי, ליצרך השירי, לוודאות המשוררוּת (אם אפשר לומר כך) שבך, לאי-רצונך להסתפק במועט, בשגרתי; ואני רואה את עצמי מכאן ועד… ועד… לרֵעך ואלופך (מה זה היה לי שאני מרבה היום בדימוים “מליציים”?) בשירתך, ובלי שום היסוסים ורתיעות תוכלי לשלוח (טוב יותר: להביא) לי כל שיר משירייך, ואני אטפל בו באהבה (אהבת השיר והמשוררת גם יחד), כמו שטיפלתי בשירייך העתידים להופיע בעוד זמן לא רב כספר ביכורייך.

והמצב בעניין ספרך הוא כך: “לשם הסדר הטוב” – החזרתי את כתב-היד המתוקן לעזריאל, כלומר הבאתיו לפניו בטרם יימסר לדפוס. וכל הפרוצדורה נמשכה… חמישה רגעים. עכשיו כתב-היד בידי המביא לבית הדפוס,הוא ימסרנו למדפיס, ואחרי כמה הגהות, כשיהיה בידי סְדָר מוגה ומתוקן, אמציא לך את עלי ההגהה הנקיים, כדי שתקראי את שירייך באותיות מחכימות ותתני את ה“אוקי” שלך על-ידי פתרון כמה שאלות, שאולי יתעוררו: בסדר השירים, בקביעת השמות של כל שיר בפני עצמו או של המחזורים וכדומה. וכשתחזירי כבר יהיה הכול מוכן להדפסה.

את שני הגיליונות החתומים על ידך קיבלתי, ואני מקווה כי ההשתתפות של הקרן במימון ספרך תאושר בדרך המכובדת ביותר.

השם “השמש הייתה אם הם רצו” נראה לי בהחלט. תוכנו וצורתו בניסוח הולמים את אווירו של הספר וייחודה הסגנוני של המשוררת (אם בינתיים תעלה בלבך הצעה אחרת – כתבי לי). ובוודאי כבר קיבלת גם את “מכתבי המעשי” והדברים ברורים לך היטב.

על הציפורים הכחולות שבאות אלייך ועל סיבת בואן כתבת ב“רציונליזם” רב מדי. אני בטוח כי הן באות אל חלונך לא רק משום שאת מאכילה אותן… וכשתקראי פעם שיר אחד משירַי האחרונים תיתקלי בפסוק אחד שבו ותביני זאת יותר.

כתבי לי, אהובה שלי, צילינקה יחידה שלי, כתבי מפני שמתחשק לך לכתוב, ומשום שבקראי את פסוקייך אני זוכה פעם בפעם לנס של קפיצת הדרך ומבטל את מרחקיהם הפיזיים של הזמן והמקום. וכתבי הרבה, ועל הכול.

ואני מנשק אותך מאוד.

וכדי שזה יהיה “ריאלי” יותר, אני מנשק ברגע זה את התצלום הקטן של חוּאַ-לוּ שקיבלתי.

שלך באמת

ובאהבה

אברהם

את מכתבייך איני קורא פעם אחת, והנה כשקראתי עכשיו את האחרונים שוב, לפני שאשים את שלי במעטפה, נתעורר בי הרצון להמשיך בשיחה על שירייך, על פחדך מפני ההיגרפות על-ידי קיצוניות צלילית-צורנית. זהו פחד טוב! כי יש סכנה כזאת, סכנות כאלה. המשורר צועד בלי הרף ברחוב הפיתויים. יש פיתוי התוכן ויש פיתוי הצורה, ושניהם דומים זה לזה וקשים בשָווה. הפיתוי הצורני יכול להביא אל שמים ריקים, שבהם נהפך הניגון למין צַלצֶלֶת-סַלְסֶלֶת לשְִׁמן – למוסיקאליות במקום מוסיקה. הפיתוי התוכני – אל מדבר שאין בו “שיח כוכבים זה לזה”. יש שיר נפלא אצל המשורר הרוסי לֶרמונטוב, ובו הפסוקים האלה:

לֵיל אָפֵל, מִדְָּבר אֶל יָה שׁוֹמֵעַ.

וְכוֹכָב מֵסִיחַ עִם כּוֹכָב.

הפיתויים הנ"ל מושכים אותנו תמיד אל איזה מקום, שיש בו מִֵדבר ללא יה. ועל כן דיברתי על סערה המבקשת ניגון ועל ניגון שצומח מן הסערה. רק בזיווגם, ביניקתם זה מזה, נולד השיר.

חפשי את הזיווג הזה, שמרי עליו – זוהי ציפור הנפש. אני מתכוון לפירוש אחר של צירוף מילים זה, שהיה בעוונותיהם של ז’ורנליסטים לבנאלי. אני מתכוון לציפור, לציפור הכחולה, הציפור הכחולה שבנפש האוהב, שבנפש המשורר שבנפש.

אברהם שלך


16 בינואר 1972

לצילינקה היקרה שלום רב!

אינני “מנדנד” לך יותר מדי בריבוי המכתבים? נדמה לי שבכך אני מקיים את בקשתך – בנוסף על קיום רצוני שלי). זאת הפעם צרור קטעי עיתונות של יום ו' שעבר בעיקר, לרגל הופעת עשרת הכרכים שלי. רַאיונות. והרי זה בשבילי כמין המשך השיחה עמך. תמצאי כאן כמה דברים שיזכירו לך את השיחות בגורדון 50.

בינתיים ודאי קראת את “ז’ן שן”. ואנכי מחכה לד"ש מחוּאַ-לוּ, ובכלל אני מחכה למכתבייך.

אני מחפש ספר שירים אחד שאהבתיו מאוד, וקשה להשיגו כי הוא אזל מן השוק. שירים של משורר חדש, שהיה זה ספרו הראשון ועשה רושם. אני הייתי שושבינו ומצטער מאוד שלא הצלחתי לעוררו להמשך – והוא נעלם לי. ודאי תכתבי לי על התרשמותך.

אני "זומם, לשלוח לך את עשרת הכרכים שלי, וייתכן שהדרך הטובה ביותר תהיה להשתמש באחד מחברינו האמריקנים שהגיעו לקונגרס הציוני (וַאלְיָה הירש, למשל) ועומדים לשוב בסוף החודש.

ד"ש לך מאמא ואבא שלך – ראיתי את שניהם לפני יום-יומיים, ובוודאי יודעת את על געגועיהם ועל שמחתם הרבה שעניין ספר השירים שלך מצא את פתרונו החיובי. בעוד ימים מעטים הולך כתב-היד לדפוס כדי להתחיל לבצע את הדבר לפי התכנית שקבעתי (הגהות שנעשה כאן, ואחר-כך זה יישלח לך בנקי).

אני מנשק אותך מעל לכל המרחקים המרגיזים.

שלך

באהבה

אברהם


18 בינואר 1972

לצילה היקרה שלום רב!

אני מצרף בזה העתק פנייתך לַקרן ומכתב “ספריית פועלים” אלייך, שלפי הפרוצדורה את מצרפת לפנייתך הנ“ל. זה הולך לקרן היום ויש לשער (אני, אפשר לומר, בטוח) כי התשובה תהיה חיובית. התחשיב של ס”פ [ספריית פועלים] וכן פנייתך (על סמך זה) הם מוגזמים בכוונה, כדי שאם ינהגו כמקובל במקרים כאלה לתת חלק מן המבוקש, יהיה בכל זאת הסכום לא מועט.

את המכתב אלייך ניסח לפי בקשתי עזריאל, ואַת כתבי לו ששלונסקי שלח לך העתקים, ואת מודה לו מאוד על הדברים הטובים שכתב על שירתך.

ומאחר ש“הפרזתי” קצת בכתיבה אלייך בזמן האחרון, אולי למעלה מכוח הקיבול שלך, אני מסתפק הפעם בנוסח הענייני, הפרקטי, ומצפה למכתבך, שבתשובה עליו יהיה לי שוב פתחון-פה ופתחון-לב לדבר אלייך בנוסח אחר, נוסחי שלי.

ואני מנשקך באהבה, שלך

אברהם


29 בינואר 1972

בוקר טוב לך, ציליק, ונשיקה של שחרית!

עוד השעה מוקדמת מאוד וישבתי אל שולחני להשיב לך ביתר פְּרָטוּת על מכתבך האחרון (למה אינך מציינת את התאריך?). אעשה זאת, עד כמה שאפשר, לפי הסדר. בעברית “קלאסית” אומרים על כך: “על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון”.

וקודם כול, התמונה שראית פתאום בשבתך, כדרכך לפעמים בלילה, “חצי-הוזה חצי-נרדמת”, תמונת ההבדל שבין שיר טוב לבין שיר חד-פעמי: שיפודים דקים מנחושת, ואף מזהב, שחיטטו מתוך הגחלים הלוהטות – והסמל: המחטטים בחיפושֵׂי האמת שאינם מוצאים את האמת עצמה. דהיינו השירים האינטלקטואליים, החושבים בצורה אמתית על דברים שקרו, אך לא חוֹוים והוֹוים אותם (מלשון חוויה והוויה) ברגע השירי. דימוי נפלא לשלב השני שעליו דיברתי עמך בגורדון 50 (ועליו חזרתי, אם איני טועה, גם באחד הראיונות ששלחתי לך): “המסובך על המסובך”.

ולעומתם אבני צוּר כבדות (אני משתמש בניסוחייך), פשוטות, שחורות, ש“נתדפקו זו בזו” (בשפת הקבלה יש לומר “מבטשים זה בזה”, ככתוב באחד מספרי הקבלה: “והנה האורות הפנימיים עם האורות המקיפים מחוברים תוך הפֶּה, לכן בצאתם יחד חוץ לפֶּה קשורים יחד, הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאה שלהם מתיילדות הוויות בחינת כֵֹלים”). ואכן, כיוונת להפליא לְמה שביקשתי לומר על “הפַּשטות העליונה”, ומאוד נעים לי להרגיש כי אכן אנו מדברים על אותו דבר עצמו.

שמחתי לקרוא במכתבך את חפצך להכיר את הקבלה, את רזיה, את סמליה, את צירופי לשונה הנפלאים. חבל שאין משוררינו (כצעירים כוותיקים) מכירים אוצר יקר זה – יקר בשביל חיי השיר ועומקו. יש כמובן סכנה בהתוודעות הזאת אל עולם הערפלים הצלולים (דבר והיפוכו? אכן. אך זהו כל עיקר כוחה של הסימבוליקה האמתית) של הקבלה. בחינת אותה “כניסה לפרדס”, שעל-פי-רוב אין יוצאים ממנו בשלום, אלא “מציצים ונפגעים”. בקומה השנייה, קומת “המסובך על-ידי המסובך”, אפשר להתאהב בערפלים, במקום לאהוב אותם. כי להתאהב זה להשתעבד. ולאהוב זה למשול. וכאן נחוצה הקומה השלישית, שבה מתבטשות אבני האופל כדי לחצוב אור גנוז– ההשתלטות הגמורה על הצורה והתוכן בזיווג עליון.

רואה אני כי “עבֵרה” גוררת “עבֵרה”, ומשנכנסתי לשפת הסימבוליקה הקבלית – איני נחלץ ממנה. (סוף-סוף הריני מזרע החב"דיים, ואיני מצטער כלל שיש שורש לכך בשירתי…)

צילי, את יודעת כי אוהב אני בשירייך את ה“מלמול הדאדאיסטי” פעם בפעם, את הפגישה רַבּת החן והמתח שבין הרציונלי והבלתי-רציונלי, ההזיה וה“ציניות” – שלעתים קרובות צומחים ממנה שירי “הקומה השלישית”.

אשתדל להשיג לך ספר (או ספרים) בעלי ערך על הקבלה, כבקשתך (לְמה כוונתך– לסֵפר “על-אודות” או ספר המקורות עצמם?). אך זכרי כי מקורות היניקה של המשורר רבים הם – אם מצד רזי הלשון, שהוא הכלי היחידי שבו אנו מוגנים את עצמנו, עצמנו מבחינת “נקודת הפנימיות” (גם זה ביטוי חב"די) של האני החד-פעמי של כל אחד מאתנו, אם מצד רזי הסמלים הבונים עולם (ועולמות), ואם משאר צדדים, שכולם יחדיו מסייעים לנו לשכלל את כלינו, כלינו שלנו, כלי השיר. אני אוהב אותך לא רק מפני ש… מפני שפשוט אני אוהב אותך, אלא גם (המילה “גם” היא כאן אווילית, מחוסרת משמעות) מפני שהפגישה עם עולמך כמשוררת הייתה לי לחוויה, וטיפולי בספרך הוא פִּרייהּ, פועל יוצא ממנה.

ספקותייך לגבי עצמך, לגבי כוחך וזכותך בעולמה של השירה – לגיטימיים הם, ואפילו חשובים וּמפרים, כל זמן שהם שומרים גם על הרגשת הוודאות שלך. הספֵקות האלה צריכים ללבות ולא לכבות. צריך לעודד לאי-הסתפקות ב“איכשהו”, ב“טוב ודי”, לאהבת חבלי היצירה.

צר לי שאיני יודע אנגלית ומתוך כך איני יכול לומר שאני מכיר את השירה האנגלית (הכתובה אנגלית). איזה רדאר פנימי אומר לי, משום מה, כי יש בה כוחות שצריך גם להיזהר מפניהם: הם יכולים לפתות להוציא לא מעבר לתחום, אל מין ערפל לשמו, תוהו לשמו, עם כל השכלול הצורני (גם בשבירת הצורות), עם כל המתוחכמוּת היוצאת אָיִן מִיֵש. עם כל הפרוזאיים כאסכולה שלעתים קרובות יש בו להכעיס אותי בנטשנות, משהו שנראה לי צודק רק צידוק ארעי שהזמן הקטן גרָמוֹ. ואפשר טועה אני?

שירך “הְהְאְ” נתאהב עלי מאוד ואני שומע להיסוסייך בעניין המידה הנכונה של ריבוי החזרות על “והוא יושב”. כאן נחוצה איזו שמיעה שירית (על דרך “שמיעה מוסיקלית”) אבסולוטית כדי לבחון ולהחליט בלי לחטוא. אנסה את האוזן הבוחנת שלי, ו“אלוהי השמיעה” יהיה בעזרי.

באחד המקומות את אומרת: “היש לך ידי מידאס? על כן חכה בסבלנות ל…” – אני משער שמידאס זה הוא אותו מלך אגדי שבכחוס העניק לו את הסגולה להפוך לזהב כל מה שייגע בו. הלסגולה הזאת נתכוונת? אם כן, הרי היתה זו בעצם קללה: וגם מזונותיו נהפכו לזהב, והוא עמד בסכנה למות מרעב. ואולי ל“אזני מידאס” נתכוונת? שנענש על טעות בשיפוט: חלילו של פאן ערב לאוזניו יותר מכינורו של אפולו, ועל כך נענש ב“אזני חמור”. “אתה מבין, נכון?” שואלת את ומוסיפה: “אני פוחדת לדבר”. הכלל, דיברת כאן בשפת חידות שלא הצלחתי לפענחן לאשורן. “על כן חכה בסבלנות ל…” – הוספת ולא פירשת.

ובעניין שם ספרך? השם שהצעת הוא בפירוש יפה. אך מניסיוני יודע אני כמה גלגולים יש בדבר הזה, עד שמתיישבת דעתו של המשורר באהבת השם האחד מכל השמות שפיתו אותו. וכתבתי לך שאם יעלה על לבך שם אחר שיקסום לך – תכתבי לי.

את מצטדקת על ה“התפלספות” שלך. אדרבה! אל תמעיטי בכך, ובכלל אל תמעיטי בכתיבה. וצירוף כמו “אברהמי יקירי” מלטף אותי לטיפה של חמימות רבה. וכי חטא הוא שנעים לי הדבר ושאני רוצה בו? ובכן, גם את יכולה “לנדנד” לי הרבה-הרבה בכתיבה, כמוני לגבייך.

צילינקה יקרה שלי, כן, מה זה פתאום שאלת (שאלה רטורית, כלשונך) אם היה מי מן הקדמונים שרצה להתאבד? איני בקי בקדמונים מן הבחינה הזאת. אך ודאי זוכרת גם אַת אֶת מעשה שאול המלך שנפל על חרבו (שמואל א, לא ד – הרי יש לך תנ"ך עמך), או את מעשה אחיתופל שקם והלך “אל ביתו, אל עירו, וַיצַו אל ביתו וַיֵחָנַק” (שמואל ב, יז כג) – שניהם כדי לא ליפול חיים בידי האויב (אחיתופל אולי מתוך מוסר כליות? קשה להאמין. יותר סביר שזה מפחד נקמתו של דוד). נו, ומצדה? התאבדות קולקטיבית (על מעשים כאלה מספרת גם הכרוניקה היהודית מימי הביניים בעת מסעי הצלב). וחרקירי של יפן? (מעין ההתאבדויות הנ"ל – אצל שאול גם בדרך הביצוע). אך הללו אינם מקדמונים. ושוב, מה שאלת, בעצם? ומדוע דווקא לגבי הקדמונים?

נו, די לפעם הזאת, לא?

נשיקות הרבה, הרבה, הרבה

ו“קצת” גם… געגועים (ובעצם, הרי זה היינו הך).

שלך

באהבה

אברהם


P.S. לפני שעתיים מסרתי לוַאלְיָה את חבילת הספרים (עשרת הכרכים שלי) ו“מזימתי” הצליחה אפוא. בעוד כמה ימים זה יגיע אלייך. בדרך אחרת (וזו, מסיבות חומריות, יכלה להיות רק דרך המשלוח באונייה) הייתה החבילה מיטלטלת כמה וכמה חודשים.

זוהי אוטוביוגרפיה אישית (ומשום כך גם לא-אישית), ביטוי לזמן (זמני שלי, ומשום כך גם לא זמן שלי בלבד) – אך לא בדרך הפרוטוקול והתגובה הכרוניקלית; קורותיהם של תכנים וצורות – תכנים שזכו לחיות בכוח הצורה ולא בכוחם הגולמי – והדרך אל הבגרות וניסיונות להגיע אל הקומה השלישית.

אך למה אדבר על עצמי, והשירים – מכרך לכרך – מדברים (צריכים לדבר) בעדם. באחד הראיונות אמרתי משהו על הליכה במוזיאון מחדר לחדר, מתקופה לתקופה, הליכה המגלה רציפות של מרחקים. כשאתה נכנס לחדר של תקופה מוקדמת, פוסח על הביניים וקופץ לחדר אחרון, לנוסח אחרון, נדמה לך כי אין שום קשר וקשב בין הקרוב והרחוק, כי אין זמן אלא זמנים. והרי זו טעות אופטית! ושוב אני מצטט את עצמי באותם פסוקים שהבאתים כמה פעמים (מתוך אחד השירים): “וכך הייתי לאחֵר / אבל תמיד מה שהייתי”. האחרוּת כחלק אינטגרלי של האחדוּת – האם לא כך צריך לחיות את עצמו המשורר בתוך הזמן? המשוררכיחיד, והשירהככלל? לחיות את עצמך חיי נהר, שמימיו זורמים בלי הרף, ובעצם אין שני רגעים שבו הוא “אותו נהר עצמו”, ואף-על-פי-כן הוא – הוא, תמיד הוא; כי הזרימה היא הזמן, היא האני שביצירה.

אך רואה אני כי נשטפתי ב“פילוסופיות”, זה בא לי מן ההתרגשות שהצלחתי ב“מזימה”, ושבקרוב אהיה בידייך (אני מקווה כי מיד בבוֹאה תשלח וַאליה את הספרים אלייך). ועכשיו לשלוח בקרוב (אולי מחר-מחרתיים) את ספר השירים של אותו ש' זמיר, שסיפרתי לך עליו (או כתבתי). הספר היה פגום מאוד (כשתקבלי אותו, תראי) ותיקנתי את הפגם. וַאליה תביא לך גם את הספרים שמסרה לה אמך (איני זוכר בדיוק מה הם), וכך לאט-לאט יהיו לך כמה ספרים שיעזרו לך שלא להינתק מן הספרות העברית בחלקה הטוב יותר ולהיות מעודכנת.

ועכשיו באים עלי ימים של הופעות, של נשפים וכו‘. ממש מהומה! ביום א’ (מחר) – מסיבה שעורך שר התרבות יגאל אלון (בירושלים), ואחר-כך (ב-2 בפברואר) – מסיבה מטעם ראש העיר תל-אביב (שהוא גם נשיא הקרן לתרבות ואמנות, שאליה הופנתה בקשתך למענק), וב-18 בפברואר – ערב מיוחד במינו ב“צוותא”. הכותרת היא:

א' שלונסקי לדין

עם הופעת עשרת הכרכים של שירתו

בעריכתו ובבימויו של נשף זה יעסוק גרשון פלוטקין (הבמאי של הקמרי), ועובדה זו וכן להקת המשתתפים (משוררים, שחקנים ועוד) הן ערובה סבירה להצלחה טובה (כלומר לא בַּנְקֶטִית!). ואת יכולה לשער כמה צר לי שלא תהיי עמי בכל אלה. את תחסרי לי מאוד.

נו, צילי האהובה, עכשיו באמת הגיעה השעה לסיים. ובהזדמנות זו עוד נשיקות. הפעם – לשעות של ערבית, ובעצם – של לילה. השעה – אחר חצות. שעה מסוכנת להרהורייך ויפה לגעגועים.

ליל מנוחה, צילינקה!

שלך

אברהם


11 בפברואר 1972 (יום שבת)

צילי יקירתי

אתמול קיבלתי את מכתבך מיום 31 בינואר ושמחתי לו מאוד, כמו תמיד. אך לא כמו תמיד השתוממתי לניסוח הפנייה: “אברהמי יקירי וגם אדוני היקר שלונסקי”. פשוט, לא הבינותי את ה“וגם” ואת עצם התוספת “אדון שלונסקי”, ובמין הטעמה משונה, שאיזה משב של ניכור הטיח ממנה בפני. אפשר טעיתי בכוונתך? על כל פנים זה יוצר קצת פער בין פניותי שלי לפנייתך זו אלי – – –

תחת זאת שמחתי מאוד לדברייך על “ז’ן שן”. קשה, את כותבת, קשה לך להיות חוּאַ-לוּ בתוך הנסיבות שם (כגינה מלאכותית, מרק פטריות משומר וכו' וכו'), אך כחוּאַ-לוּ שלי את קיימת גם בנסיבות הללו, וככל שתרבי לקרוא פעם בפעם בספר נפלא זה, יתחוור לך (תרגישי) את הטעם האמתי, למה שלחתי לך ספר זה דווקא (נוסף על היותו ספר של פיוט מעולה). על כל פנים לא “אדון שלונסקי” שְלחו לך – –


בשורה טובה היא שהתחלת ללמוד באוניברסיטה. הרי זה בדיוק מה שרצית. אם כי יש לי תמיד איזו רתיעה מפני הלמדנות המדוקדקת, מפני המדע הפורמליסטי עד כדי הפרזה, עד כדי אטומיזציה של השירה וקטילת האי-רציונלי שבניגון. ביתר דיוק: האי-רציונלי (הכאוס שבנפש) שהניגון (הצורה כערך עליון) בונה אותו, נותן לו קיום ודאי, אנושי, נהיר. בכמה וכמה משירייך מצאתי זאת והתאהבתי בהם.

ורק צר לי שעתה, כשעלייך גם לשקוד על לימודייך (וזה נפלא!), את תיגזלי ממני עוד יותר – לא יהיה לך הרבה פנאי לכתיבה לי.

מובן שאקיים בקשתך ואת “סודך” לא אגלה להורייך. אין לי בכלל מאופיי “לגלות סודות” – יהיו אשר יהיו. ובעניין “הסוד” עצמו"? קראתי כמה פעמים את פסוקך – “זה עניין שהוא מאוד מסובך אצלי” – ונבוכותי. איני יודע מה לומר, מה לכתוב, ואני רק מרבה לחשוב עלייך – –

בינתיים ודאי הגיעו אלייך כל המכתבים והמשלוחים שהמטרתי עלייך. וגם שירי זמיר. וגם עשרת הכרכים.

הורייך ודאי כתבו לך את כל הפרטים העובדתיים בעניין ספרך – על סילוק המניעה הפיננסית וכו' וכו'. אני רק יכול להוסיף (אם עוד לא כתבתי לך על כך) שעכשיו התנאים הם כאלה, שהספר יהיה גם נאה מאוד. אני שונא קישוטים והידורים, אך צורה אצילית, לא-סנובית, נעימה – אינה גורעת, כמובן…

והייתי מוסיף ומוסיף ומוסיף לכתוב (לדבר עמך) – אך רואה אני שזמנך עמוס מאוד ועדים לכך קוצר מכתבייך.

אסיים אפוא

היי שלום

שלך באהבה

אברהם

כמעט שחתמתי לשֵׁם קנטור

“אדון שלונסקי”

אך במקום זה אוסיף: הרבה הרבה נשיקות

P.S. למכתב הקודם שכחתי לצרף את מכתבו של עזריאל אוכמני אלייך (שאין לספריית פועלים צורך בו). הנהו.


22 בפברואר 1972

צילי היקרה!

בהרבה מבוכה (אולי גלגול אחר של “זה מביך” שלך?) קראתי את מכתבך מיום 14 בפברואר, בו את מסבירה את כוונתך במשל “ידי מידאס” (האגדה עצמה כמובן ידועה לי). מצטיירת תמונה שבה אני מופיע כמי שכופה עצמו על זולתו (ולא באינסטינקט) של ה“כפוי” (במקרה שלנו ה“כפויה”) משמיע לו פתאום אות אזהרה, והוא צריך “לברוח ממנו”. שהרי מגעו של מידאס לא רק עשוי “להפוך לשיא היופי”, אלא גם “להמית”. את מסתייגת אמנם: “אני צריכה במידת-מה לברוח ממך מבחינת השירה” – ובכן, רק “במידת-מה” ורק ב“שירה”. אך למה אכחיש? זה בכל זאת הביך אותי. אולי משום הערך המיוחד (לא הסמנטי!) שיש בלבי למילים, שהן יוצאות מזיקתן האקטואלית לקונטקסט המסוים וגוררות אחריהן איזה “עוד”, שעדיין הוא מקופל ומרומז גם בעיני כותבן, והמילה “לברוח” היא לברוח… אני מצרף לזה את הריחוק שבזמן ושבמקום, את ה“תוהו ובוהו” של חייך (כלשונך וכהבהרתך במכתב זה), את חוסר הפנאי לעסוק ביקר לך באמת, את רצונך להשתקע בדבר אחד בלבד (עכשיו זהו הלימוד)– וההרגשה שאני כופה את עצמי" מתעצמת והולכת. ואז נדמה לי, למשל, שכשאת כותבת לי מכתב, את עושה איזה מעשה של חובה, מתוך משיכה בעול זה (שאולי הוא גם נעים, אך הוא עול, ואת שונאת עול, כל עול). אולי כאן רמז ופירוש המילים “אדוני היקר” במכתבך שקדם לזה? איך את כותבת על "יד מידאס שלי? “יד במידת-מה נערצת”, ואת שונאת מילה זו.

הקיצור: יש לי עתה “הון מצטבר” מספיק של תהיות למבוכתי. אך דבר אחד ברור: אין את חייבת לגזול עצמך מן היקר לך יותר כדי לכתוב לי גם כשאין לך רצון עז לכך ולהתייסר בייסורי בחירת מילות הפנייה: “יקירי” או “אדוני” וכדומה.

ואשר לבריחך ממני בשירה – מה הפירוש למעשה? הספר מוכן, הוא נערך והוכן לדפוס בצורה שהייתה משוללת כל כפיית-עצמי עלייך, מתוך קשב רב לך, ל“אני” שלך, לניגון שלך, לאופן התבטאותך, גם בלקסיקה, גם בסגנון (במובן שהוא למעלה מן הדקדוק סתם). וכי לא כך? והרי יודעת אַת אֶת תכניתי: השירים יסודרו בדפוס, תיעשה בהם הגהה (כמה הגהות!) ואת העלים המתוקנים, את כל השירים בסְדָר נקי משגיאות, אני שולח אלייך – כדי שתראי, תקראי, תבני את הספר (במחזורים, בסֵדר הרצוי לך וכו'…), וכשתחזירי לי בצירוף הערות והוראות יימסר הספר לעימוד וכו' וכו'. ההרגשת איזו כפייה בשעת העבודה עמי בגורדון 50? ואולי יש כפיית עצמי במכתבַי התכופים מדי? *

אגב, הוצאת הספר לאור נתאפשרה, בסופו של דבר, לא על-ידי הפנייה לקרן. דיוני הוועדה של המענקים מטעם הקרן לא החלו עדין. הוועדה עצמה עוד לא נקבעה (השנה יש בה רוטציה – חילופי חברים). זה נתאפשר בדרך אחרת, שהצלחתי בה בצורה המהירה, הקלה והמכובדת ביותר – וחבל שלא הגעתי אליה מיד. וכבר כתבתי לך שהשם לספר שנתת נראה לי (אגב, רצית לסמוך עלי במתן השם – וסירבתי, דווקא משום אי-רצוני “לכפות עצמי”…); וכמו תמיד, הזמן יכול לעשות את שלו ולהעלות פתאום אסוציאציה אחרת, הצעה אחרת, ודבר זה יכול בפירוש לקרות לך, כשתקראי מחדש את כל שירייך כשיגיעו אלייך בצורת עלי הגהה. כתב-היד כבר נמצא בדפוס ואצטרך לעמוד על המשמר ולזרז את בעלי הדפוס שלא יתמהמהו בעבודה.

כמובן, להורייך איני מספר שום דבר מכל מה שאת כותבת לי, שהרי מה שאת רוצה לגלות להם ודאי את מגלה, ואם לא – למה אהיה אני המגלה? (ומה שלומך? מה הרגשך?)

לפני כמה שבועות בתשובה על אחד ממכתבייך, שהרגשתי בו איזו קרירות, כתבתי לך מכתב – וגנזתיו. משהו מעין כך יש במכתבי זה (כל השייך לענין כפיית עצמי וכדומה עד הפִּסקה הפותחת ב“אגב”, ומעליה כוכב*). ועדין איני בטוח אם לא אגנוז גם אותו. על כל פנים הצמיחה שבלב ביחסי אלייך נתקלת פעם בפעם באיזה מעצור הנגרם על ידך ותמיד משתרבב אז לפני פסוקך הפטאלי: “זה מביך”.

דבר אחד הרנין אותי במכתבך האחרון: שבשעת הזיותייך (איך איתרת המליצה בעברית היפה: “על משכבי בלילות”), כשאת רואה את רוחך קופצת מתוך עורך, וקופצת חופשייה, חופשייה, ללא משקל, בעולם – את רואה רוח זאת בדמות חוּאַ-לוּ. הרי בדמות חוּאַ-לוּ עיני רוחי (ביתר דיוק: לבי) רואות אותך תמיד – וזהו הטעם ששלחתי לך את הספר.

וסלחי לי שהארכתי במכתבי. אשתדל להבא לקצר ולא לגזול מזמנך, הדחוק גם בלעדי זאת. וכך אולי גם אסייע לך ברצונך המעציב אותי – “לברוח ממני”.

שלך

באהבה חד-צדדית

אברהם


יום ו', 28 בפברואר 1972

צילי היקרה לי,

היום קיבלתי את מכתבך ובו העתקות השירים וכן העתק מפנייתך לַקרן בצירוף מכתבו של ע' אוכמני. לספריית הפועלים אין צורך בכך, ואני מחזיר לך את מכתבו של אוכמני (כי לקרן שלחנו העתק ממנו) ומצרף את תשובת מזכיר הקרן, שנתקבלה היום. ישיבת הוועדה שתדון במענקים תיערך כנראה במארס, וכשיהיו חדשות אכתוב לך. נקווה שיהיה בסדר.

בכוונה התחלתי בעניינים המעשיים כדי לשים רסן בפי (עטי) מפני הקומוניקציה הילדותית שבינו לבין לבי כל פעם שאני חי אותך, אם בכוח ההרהור ואם בכוח הזכירה והפגישה עם מכתבך. מכל שכן, שכוונתי לשלוח לך מכתבי זה על-ידי וַאלְיָה, כלומר מיד, עם עשרת הכרכים שלי (כשיתקבלו, אשרי קבלתם מיד).

זו גם הסיבה שאני מקצר בכלל, אם כי יש לי חשק גדול-גדול לדבר עמך עוד ועוד. כי אוהב אני את דרך מחשבתך, את הלבוש המילולי, את קפיצת התמונות ולהט הדימויים שלך, את כל המייצג כל-כך את ייחודך שהוא יקר לי מאוד – כמשוררת וכאדם. ומה טוב שאין הכרח להבדיל.

צילינקה אהובה, על העיקר הזה במכתבך – על מחשבותייך, על שאלותייך, על ספקותייך – אכתוב לך במכתב הבא, בלי חיפזון זה הנגרם על-ידי המשלוח בדרך ההזדמנות.

– – בחוץ גשם עכשיו. ואני יחידי. והטיפות שחות שיחה משונה עם שמשות החלון. והיא תחנונית יותר מקול המים שבמרזב. וקול הרעם מצטרף פעם בפעם, והוא נשמע לי, משום מה, שלא לעניין. וכמעט שהרימותי את השפופרת לומר: אולי תבואי ונקרא יחד בשירייך ונשמע זה את זה?

אך זה כבר יותר מדי “ילדותי” ואין לי אלא להסתפק בנס של “קפיצת הדרך”, המתרחש לפעמים בכוח הכתב, ומה גם שאת רוצה ש“אנדנד” לך ודווקא הרבה (מפני הכתוב או גם מפני הכותב?). וכשתגמרי לקרוא את “ז’ן שן” – כתבי מה הרגשת.

צר לי מאוד להפסיק את המכתב. זה כמו להוציא את ידי מידך, לא מרצון אלא מהכרח.

אך עלי להביא את הספרים לוַאליה, כדי לא לאחר אותה.

אני מנשק את עינייך ההוזות.

באהבה רבה

שלך אברהם


6 במארס 1972

צילינקה, צילינקה היקרה לי מאוד!

קיבלתי את מכתבך מיום 28 בפברואר וקראתי אותו ברגשות מעורבים: בצער אל אי-ההבנה שגרמה לך “התקפצות הלב” (כלשונך), ובדיעבד… בדיעבד בהרבה שמחה, שמחה מיוחדת – כי הנה גרמתי (שלא במתכוון) לכך, שכתבת לי מכתב נרגש – לא, לא זו המילה! לא “נרגש”, אלא… איך לומר זאת? חם ואוהב. כמעט בפעם הראשונה חשתי, בקראי את המכתב, את נשימתך החמה, קרוב-קרוב אל פנַי. יצור יקר שלי, מן היקרים לי ביותר בעולמי, צילינקה, המופיעה לעתים קרובות כל-כך במוחי ובלבי, הערים והחולמים כאחד, צילינקה שלי, הצריך אני “לפתוח את הסוגריים” ולומר את הדבר בפשטות כמעט אינפנטילית – שלא לפי אופיי (לכאורה?) – כי מה שקרה לי בגורדון 50 זה “מקרה” של אהבה, וכשאני חותם במילה זו את מכתבַי אלייך, היא רוצה להישמע כפשוטה, ורק כפשוטה? אולי זו הייתה סיבת רגישותי היתרה, שהביאתני לטעות בכוונתך האמתית (עניין “מידאס” והמילים “לברוח ממך” במכתבייך האחרונים, הקודמים). אני בטוח שאשוב ואקרא כמה וכמה פעמים את מכתבך זה, האחרון – כדי לחוש כי אי-ההבנה נמחקה (באופן דו-סטרי), וכדי להושיט את פני אל חום הנשימה, נשימתך שלך, העולֶה מן המילים ומן השורות.

יודע אני כי “לא הֵמַתִּי את שירייך” (הצורה “הֵַמְתתָּ” שבמכתבך אינה נכונה, צריך לכתוב" “הֵמַתָּ”. וסליחה על ה“שיעור בדקדוק”…) – אלא “סייעתי להם לחיות”. פגישה זו שלי עמך, עם שירייך (גם עמך – בפשטות), היא לי מן החוויות ששורשן מעמיק והולך ב“אני” שלי. ואם ידי “יד מידאס” – הלא רק במובן הזה: לא הפכתי באופן אלכימי “מתכת פשוטה” לזהב; עזרתי לך לכרות את זהבך מן המכרה שלך, שאני מאמין באמונה שלמה בעשירותו, מפני ה“ייחוד” שבך –כיצור נושם עולם ובלבו עולם (פיוטי), כציפור הכחולה שלי. ופחדייך – שאת כותבת עליהם ורוצה להתגבר עליהם – הפחדים אינם רק גורם שלילי, הם גם כוח מדרבן, משחיז את החושים (ביצירה), מציל מן הביטחון העצמי הריקני, המרדיד – ומחשל את הביטחון הדו-ערכי, שממנו עולה כוח הביקורת העצמית, כוח אי-ההסתפקות, הכוח התָבעני לטוב, לטוב יותר, לטוב באמת. כשקראתי את שירייך, נזכרתי במה שאמר המשורר (האהוב עלי) אלכסנדר בלוק לפרישווין (האהוב עלי), כשהביא לפניו את ביכוריו: “יש כאן שירה ועוד משהו”. וה“עוד” הזה, ה“משהו” הזה – הם העיקר, אותם הרגשתי בשירייך, הרגשה שגברה והלכה עם תגבורת שקידתנו על הכשרת ספר שירייך לדפוס; ועתה, בשעת קריאת ההגהות, ביתר שאת וביתר ודאות.

הגענו אפוא לעניין הפרקטי של השירים והדפוס. ובכן, הסְדָר כבר נעשה, וכבר עשיתי את ההגהה הראשונה ומסרתי לתיקון, ועתה יעשו תיקון שני, ואעשה הגהה שנייה, וכשיתקנו גם אותה ואקבל סְדָר מתוקן ללא טעויות – אשלח את הצרור אלייך, כדי שתקבעי את סֵדר השירים, את צירופיהם, הצירופים של המחזורים, כלומר איזה שיר הוא “בודד” ואיזה שירים מצטרפים למחרוזת (סֶריה) וכדומה. אך על כל זה ועוד (עם הוראות טכניות) אכתוב לך במצורף לעֲלֵי הסְדָר. נו, אז לא צר לך – כמו שצר לי עד… אפילו עד קצת לחלוחית שבעין – שכל זה עלינו לעשות בדואר ואפילו דואר אוויר, שאגב אינו מהיר כלל…) ולא בגורדון 50? הרי זה יכול היה להיות גם מהיר יותר, גם יעיל יותר וגם… אז נאמר כך: גם “נעים” יותר… (את שם התואר הנכון יותר מן ה“נעים” תחשבי בלבך). אגב, הרושם שקיבלו הורייך מתוך שיחות עמי, כי אינך כותבת לי, בא משום שבמידת-מה רציתי שלא יהיה להם הרושם שאת מרבה לכתוב לי. ובאמת, הרי את גם לא מרבה. ואני,ממש כמוך, רוצה שאת תכתבי הרבה, הרבה, הרבה. כי אם יש אמת בפורמולה הקלאסית על “הכמות הנהפכת לאיכות”, הרי זה בריבוי המכתבים מאדם אהוב. לעזאזל! אני רואה כי איני יכול להיפטר הפעם מן השורש “אָהֹב”, והוא חוזר אלי בצורות שונות שוב ושוב. זה כן ממגע ידך בי, מהבל פיך אל מול פנַי – ממכתבך האחרון שהוא בשבילי “הטוב שצמח מן הרע”, הרע הוא מכתב אי-ההבנה שלי אז, והטוב – מכתבך האחרון, והרגישי-נא את נשיקותי כשאני חותם כדרכי

באהבה, שלך אברהם


7 במארס 1972

ציליק שלי,

את המכתב כתבתי אמש. עכשיו בוקר שלמחרתו, השעה מוקדמת מאוד ומתחשק לי להמשיך את השיחה. לדבר אלייך בדרך היחידה האפשרית: במכתב. בהתרגשות של השתתפות ברגשותייך המעורבים קראתי את “הידיעה המפוצצת” (כלשונך) על הפסקת ההיריון. עוד בידיעה הראשונה, על עצם ההיריון, הרגשתי בלי שתכתבי לי זאת את יחסך הדו-ערכי… לא, מוטב לומר: הדו-רגשי שלך לדבר (להיריון), ולבי נתמלא אי-שקט רדארי, כמין ניחוש, שההמשך הזה שבא, מתחולל לבוא. מה אוכל לומר? איך אוכל לומר? יקרה לי מאוד העובדה שאת מדברת עמי על הכול, שאת מרגישה אותי שלך לגמרי, עד כדי יכולת לשתפני בסודי-סודותייך. והרי ברור שסודותייך אלה כמוסים עמי, ואין את צריכה לעוררני פעם בפעם על כך. אני מרשה לעצמי לומר לך כי הנני מן הנאמנים לך עד מאוד ובכל מאודי, וגם להבא אל תסגרי לבך לפנַי, גם כשלא יהיה עמי מה “לומר” לך על כך, לא, אין זה מדויק: לא שלא יהיה לי מה לומר אלא שלא יהיה לי פתחון-פה לומר לאלתר; שאסתפק זמן-מה בשמיעה, בהבנה, בשותפות עמך בחרדות, בקפיצות האמוציונליות מקוטב אל קוטב. יש (ויהיו) דברים שאגידם לך בשתיקות – ואת תשמעי אותן היטב. ויום אחד יעלו הדברים ממאגרם ויהיו לדיבור (בכתב או בעל-פה). בשיחת פנים אל פנים באים הדברים האלה לידי ביטוי במגע עיניים, במגע יד, ובכל מגע שהקרבה מאפשרת. בשיחה שבכתב, בשתיקות שבכתב, ישנו אי-השקט שבין המלים הנכתבות והדברים הלא-אמורים. את שומעת שפה זו. זוהי “שמיעה מוסיקלית אבסולוטית”.

אך שוב אני על אותו גל של המכתב הקודם (חוששני שכל מכתבי יהיו על הגל הזה) ואני עוקר עצמי ממנו בכוח ועובר לנושא המעשי. איני יודע אם כתבו לך הורייך מה שסיפרתי להם כי עניין פנייתך אל הקרן התל-אביבית נעשה מיותר: את הוצאת ספרך אפשרתי (מן הבחינה המימונית) בדרך אחרת, ודאית ומכובדת יותר. פשוט, מצאתי שעת כושר נאה ודיברתי על כך עם ידידי ממפעלי נייר חדרה, זה שאיפשר (על-ידי המפעל) להוציא את עשרת הכרכים שלי, והעניין נסתדר בן-רגע (פשוטו כמשמעו!). מיד לאחר השיחה הזאת ניגש האיש אל אנשי ספריית הפועלים (היה זה במסיבה לכבוד צאת הכרכים שנערכה מטעם עיריית תל-אביב – הרי אני… אזרח כבוד, לא עלינו, של העיר…) ואמר: “עשוּ!” ולמחרת היום נמסר כתב-היד לבית-הדפוס. סידור זה הוא גם מועיל יותר מבחינת טיב עיצובו הצורני של הספר: הנייר, השריפט, הפורמט וכו', שהרי כל אלה מייקרים את ההוצאות, ואנשינו בספריית פועלים חסכנים גדולים (ואני משער שבצדק). איני חושב שספר ראשון צריך להיות עבה, בעל עמודים רבים מאוד, אך הוא צריך להיות חטיבה שלמה המדברת בעדה, וצורתו, בלי להיות צעקנית, טרזנית ויפה יותר מדי (הרי “יותר מדי” זה לא-יפה). ואכן, דרך זו של עזרת “מפעלי נייר” מאפשרת לנו (ואולי אדייק ואומר: לך ולי, כדי להבדיל בין זה לבין הצד הפורמלי של ה“פירמה” ספריית פועלים. כי אילו היה זה המעשה של ה“ספרייה” עצמה, היה הכול פחות יותר, מבחינת הקנקן כמובן, ולא מבחינת ה“מה שיש בו”). והרי תביני כי את איש “מפעלי הנייר” שכנעתי לא בכוח הידידות שבינינו, אלא בכוח הדברים שאמרתי על המשוררת ועל שיריה וזכותם הרוחנית לטיפול האוהד.

ציליק היקרה, את יודעת, בזמן האחרון, כשאני נפגש עם הורייך, אני מנשק את אמך בשעת הפרידה, ופתאום תפסתי עצמי בכך: הרי קודם לא נהגתי כך… אז מה קרה? (ובאמת, מה קרה?!)

ועכשיו באמת הגיעה השעה להפסיק את השיחה, ואני מפסיקה בנשיקה בלתי-עקיפה, נשיקת עינייך העצובות והשובבות לפעמים, ונדמה לי משום מה שעכשיו יש בהן התנוצצות של איזו נעימוּת מיוחדת, של שמחה על שיחתנו זו, על "התפייסות זו, ושל…של אהבה. ואיך את חותמת את מכתבך האחרון – “באהבה דו-צדדית”.

שלך לגמרי

אברהם


19 במארס 1972

שלום לך, ציליק היקרה!

הנה לפנייך הסְדָר של שירייך. אין כאן סַדר קבוע, ואת תסמני לי את הסֵדר. בדפוס נתפזרו גיליונות כתב-היד שלך ועל כן יש בוודאי איזה בלבול. זוהי הגהה שנייה. כמעט שאין בה שגיאות דפוס, ואת המעט שעוד נשארו (וכן לפי ההערות שלך) יתקנו, ותהיה הגהה שלישית – ועל פיה העימוד. ובכן, קִראי, תקני מה שיש לדעתך לתקן (יש עמי העתקה נוספת של עלי הגהה אלה), קבעי את סדר השירים וכו' וכו.

מן הבעיות שיש לפתור:

א) אם ישנן סדָרות של שירים – סמני זאת. ואיזה הוא שיר בודד? – סמני זאת. כי זה קובע כמה דברים: את הרציפות של השירים בספר, את קביעת הכותרת והשריפטים. אם, למשל, “עונת האהבה” זוהי סדרה של שירים, הרי השם הזה, הכולל, יותן באותיות מסוימות, בהבדל משמות כל שיר ושיר שבסדרה זו, שאותיותיהם (של השמות) יהיו כמובן אחרות. ואולי טוב תעשי שתכתבי לי, פשוט, את סדר השירים שבספר, בצורה זו:

עונת האהבה

א. כשחדל לעוררני

ב. בקוליסיאום

(וכו' וכו' עד סוף הסדרה).

נישואים

א. עת לכל חפץ

ב. נרגן

ג. קירות

(וכו' וכו' עד סוף הסדרה).

העובדים יפים –האוהבים לא עובדים

(אם זה שיר בודד) ובאמת, זהו שיר בודד או שייך לאיזו סדרה? כוונתי לסדרה שבספר, ולא לסדרה שבכתב-יד, שממנה ניתן כאן בספר רק שיר בודד.

ב) אם את רוצה לחלק את הספר גם לשערים (כלומר מדורים) – סמני זאת, וכן מה שם יהיה לשער (או אפשר גם לסמן את השערים ב“א”, “ב” וכו'. גם כך נוהגים.)

ג) השריפט (צורת האותיות) לטקסט נבחר לפי הנוהג עכשיו בשירה החדה אצלנו. זוהי אות יפה ולא קטנה, ויש בכך להשרות אווירה מתאימה לסגנון המודרני של שירייך. (בכלל, על כל העניינים האלה ממונה צייר בעל טעם, העובד עמי ומתמסר לעניין).

ד) בעמ' 11 יש תיקון: “ואדונָי לקח” במקום “ואלוהים לקח” –כי כך הוא במקרא. האם נתכוונת לסטות מן הנוסח המקורי? נדמה לי שלא.

ה) כיוון שבספר ייכנסו השירים שנבחרו מהרבה יותר, ישנם כמה שירים שהם במקור בסדרה, וכאן או שהם רק חלק ממנה או שניתנו כשירים בודדים בלבד, ואז יש למשל “הצד השני” (עמ' 11 בהגהה זו): א) “ואדוני לקח” – ואיפה ב‘? או יש ב) “מימוזלה צוענלה” – לאיזו סדרה זה שייך? איפה ה“א” ל“ב” הזה? הקיצור, סדרי את השירים בסדר הנכון ורשמי את זה לפי שסימנתי בסעיף א’.

אני חושש כי ברגע הראשון יהיה לך הרושם כי זה “נורא מסובך” – אך תראי שזה פשוט מאוד. על פי הסדר, שתרשמי ותשלחי לי, “נבנֶה” את הספר. העיקר הוא שאדע מה מקומו של כל שיר (אם בפני עצמו ואם בתוך הסֶריות וכדומה.

ו) הנה (מפני הבלבול שחל לאחר שנתפזרו העמודים של כתב-היד בדפוס) לא ברור לי מהו הסדר של שירי “הצדדים” (“הצד השלישי הגיע” “הצד הראשון” ו“השלישי” ועוד). ארגני את זה, וכיוון שכל שיר (כמעט כל שיר) ניתן כאן בהגהה על עמוד לחוד, את יכולה פשוט לסדר את העמודים כסדרם בספר ולרשום למעלה את מספר העמוד. ולפי המספור הזה ייבנה הספר.

ז) או השירים כמו “שני הרים”, כשזה טוב", “קשר”, “שיעור לָטוב המפסיד” וכדומה – אלה הם שירים הקשורים באיזה צרור? באיזו סדרה? או שירים בפני עצמם, כל אחד לחוד?

ח) בעמ' 27 של ההגהה, בשיר “מאשימה”, יש שני כוכבים, המחלקים את השיר לשלושה קטעים – רגע נדמה היה לי כי זה כדאי, אך שוב איני בטוח כל-כך. יכול להיות שמוטב לתת את השיר ברציפות, בלי אתנחתות. אם אין צורך בכוכבים – מחקי אותם.

ט) בעמ' 34 יש פסוק “ושפכתי יָוֵן טיטי” – “טיטי” זה שם תואר (כלומר היוון של הטיט) או שם עצם עם סימן השייכות (כלומר טיט שלי)? הפירוש קובע את הניקוד: אם יוון של הטיט, העשוי טיט – אז הניקוד הוא כמו שהוא בהגהה. אך אם הפירוש הוא הטיט שלי – אז יש לנקד את המילה “יָוֵן” בסמיכות: “יְוֵן” (יְוֵן טִיטִי).

י) בעמ' 36 “מפלסת לה דרך בין סַרחון הפריחה” – את הניקוד סַרחון (במקום סִרחון), אם איני טועה, קבענו (בגורדון 50) בכוונה מפורשת להרחיק קצת מן האסוציאציה ה“דוגרית” מדי של המילה. נכון? אם לא, ואת רוצה שיהיה כמקובל: “סִרחון” – כתבי.

יא) בעמ' 39 בראש השיר – כוכב. אם רצונך שתהא רציפות, ללא אתנחתא, מחקי את הכוכב.

יב) בעמ' 42 בראשו משמאל רשומות שלוש שאלות: זוהי סדרה? מה שמה? ומהו סדר השירים? (את השיר הראשון, כנראה, החלטנו לא לתת, ואז המספור משתנה). סמני זאת.

יג) בעמ' 49 – השיר החדש ששלחת לי (השיר נאה מאוד!). אֶת ה“והוא יושב” יש לדעתי להמשיך עד סוף השורה. זה פחות משבכתב-היד שלך, אך נדמה לי שהכמות של החזרות (מבחינה ריתמית) תספיק. נדמה לי כי טוב לתת רווח בין השיר ושורתו האחרונה.

יד) חשוב לקבוע במה (באיזה שיר או באיזו סדרה) לפתוח את הספר, ובאיזה שיר (או סדרה) לגמור.

ובכן, ציליק היקרה, עברי על ההגהות, סדרי הכול לפי העניינים והשאלות שעוררתי כאן, וגם לפי הבעיות שיתעוררו אצלך, והחזירי לי בדואר אוויר כדי לא להפסיד זמן. על-פי הערותייך אתקין את ההגהה השנייה הזאת שתלך לדפוס לתיקון ולעימוד, והעניין יזוז. אני מקווה להחיש את מועד צאת הספר, ובקרוב, די בקרוב, הוא יֵצא לאור, ואז… אז שבעתיים יגבר בי הצער על ריחוקך: מאוד רציתי לשמוח עמך יחד את שמחת הביכורים שלך, ושנשיקת השמחה הזאת לא תהיה בכתב בלבד.

ועוד זאת, אם יש לך איזה רצונות לגבי צורת הספר, הכריכה, העטיפה וכדומה – כתבי. ואולי תיכנסי לבית-מסחר לספרים ותבחרי איזה ספר שירים נאה מן החדשים בצורתם ותשלחי לי, אולי אפשר יהיה להתכוון במידת-מה לפיה. על כל פנים יכולה את להיות בטוחה בהחלט כי יש לך מי שדואג לכול, וגם לזה, את הדאגה המקסימלית.

אני מצרף מכתב זה לעלי ההגהה, וזוהי הסיבה שהוא כל-כך מעשי, ומעשי בלבד. מכתב אחר אכתוב לך מחר-מחרתיים, כי לפי חשבוני אקבל אז מכתב ממך, ובו תשובתך על מכתבי האחרון, שבא לסלק (ואני מקווה שסילק) את אי-ההבנה…

אבל גם מכתב מעשי זה איני יכול לגמור בלי נשיקה טובה-טובה

שלך באהבה

אברהם

הו, כן! עיקר שכחתי: השם של הספר. שֵם שנתת יפה מאוד בעיני. עכשיו, כשתקראי שוב את השירים כחטיבה שלמה, תבחני זאת. ואם תאשרי – כתבי לי. תמצאי שם אחר – כתבי לי. עכשיו הרגע.


יום שישי, 24 במארס 1972

שלום ציליק היקרה מאוד!

לפני שעה קיבלתי את מכתבך, ותשובה של ממש עליו אכתוב לך מחר. אך ברגע זה יושב אצלי ידיד צעיר שלי, הטס ביום א' (מחרתיים) לניו-יורק, וביקשתיו שייקח עמו מכתב זה, ויזרקהו לתיבת דואר שבניו-יורק. אפשר שעל-ידי כך ארוויח קצת זמן.

ודאי קיבלת בינתיים את עֲלֵי ההגהה של שירייך, ששלחתי לך בתוספת מכתב מסביר. אמך אמרה לי כי דווקא עכשיו את מתפנה קצת מלימודים (חופשה?), ותהא לך יותר שהות לשקוד על העלים האלה ולארגן את ספר השירים. עשי זאת בשקט ובביטחון נפשי – ושלחי לי. ככל שיקדים הצרור של ההגהות לחזור אלי, אקדים להמציאו לדפוס לשם עימוד. נקווה כי הצורה תהיה נאה וספר ביכורייך יביא לך הרבה קורת רוח.

השם שבחרת לספר נאה מאוד בעיני ואין לך מה להסס. ורק אם יעלה על לבך שם עוד יותר טוב –כתבי לי.

בעצם אין במכתבי זה שום דבר המצריך דחיפות זו של משלוחו. אך הרי יודעת אַת אֶת חִשקי לכתוב לך – והריני כותב.

וכאמור, מכתב של ממש יבוא מעט אחרי זה. ועד אז –

הרבה נשיקות של אהבה

שלך

אברהם


מוצאי שבת, 25 במארס 1972

צילי היקרה שלי!

יש לשער כי המעטפה ובה צרור עלי ההגהה כבר הגיעו אלייך וכבר עיינת בהם, וכן המכתב הקטן ששלחתי לך על-ידי ידיד שטס לניו-יורק. ועכשיו – מכתב התשובה על מכתבך מן ה-17 בחודש זה.

לשווא את חוששת ששפתך הולכת ומשתבשת. הנה דווקא מכתב אחרון זה “נקי משגיאות” יותר מתמיד. ובעניין ה“סכנה” שבלמדנות הספרותית הפורמלית, שדיברנו עליה בשעתה ושעליה שוחחתי גם עם אמך (והיא כתבה לך על כך), ודאי ברור לך שאיני “מתנגד” ללימודיות, לבקיאות, לְדעת תורות השיר וחִקרי השיר – אך בתנאי שזה לא ייהפך לאורים ותומים, לא יסרס את העיקר, את הבלתי-נחקר, את העולֶה ממקור הניצוצות (אם להשתמש במונח הקבלי שנתאזרח בינינו בזמן האחרון). איני מאמין שאפשר ללמוד להיות משורר, כשם שאפשר ללמוד להיות מומחה לאלקטרוניקה או ל… פַרְמָצֵבְטיקה וכדומה. אחרי כל הבקיאות והלמדנות יהיה תמיד משהו שהוא מעבר להן, והוא לא רק העיקר, אלא בעצם הכול – כי היצירה (השירה) היא אולי התחום היחידי שבו העיקר הוא הכול (אולי כמו באהבה). וכמובן, יש להבדיל את תורת הספרות מן המיתולוגיה: כי דעת המיתולוגיה אינה עניין של למדנות ובקיאות, אלא השתרשות נפשית בעולמות שבהם שרויה השכינה של השירה (סלחי לי על המליצה!). ויפה השווית זאת לעולם התנ"ך ולעולם הקלסיקה (עם קצת “להבדיל”, כמובן).

והחשוב ביותר הוא רצונך לא ללכת לאיבוד בתוך הידע הלימודי ולשוב אל עצמך.

ועל שם ספרך? בחנתי אותו אצל כמה אנשים שאני מחשיב את דעתם (ביתר דיוק: את טעמם), וכולם הביעו דעה חיובית ביותר. ונדמה לי כי כבר כתבתי לך על כך.

הלכתי במכתבי זה בעקבות מכתבך – וכאן זה נפסק אצלך. אך לי אין חשק עדיין להפסיק והייתי מסוגל לדבר, לדבר, לדבר אלייך – כמו שכתוב באחד המקומות ב“ז’ן שן”: דַּבְּרוּ, דַּבְּרוּ, דַּבְּרוּ!"

אך בכל זאת חס אני עלייך, המיוגעה, כפי שאני מתאר בנפשי, מרוב עיסוקים שונים, למן ענייני הבית ועד ענייני הלימודים, הגוזלים ממך לא רק את זמנך ואת גופך. ועל כן אקצר.

אני מנשק אותך ב… איך לומר זאת? רציתי למצוא איזה מילה אחרת, אך אני כותב באהבה. כי זה גם פשוט יותר, גם מדויק יותר.

ובכן, באהבה

שלך

אברהם


יום ב',10 באפריל 1972

היקרה, היקרה לי מאוד!

קיבלתי את מכתבך מיום (? שוב לא כתבת את התאריך!), שכתבת בדמעות של געגועים גדולים, נפלאים, לארץ שלנו, ומשום מה הרגשתיך יותר ממאוד. הרביתי לנסוע לחוץ לארץ, ותמיד היו אלה ימים ולילות שיסוֹד הגעגועים – הרגשת העַזְבוּת, הנֶכֶר, הפחד ללכת לאיבוד (לפעמים גם באופן אינפנטילי, פשוטו כמשמעו, כילד שתעה בעיר גדולה, ברחובות זרים, בנכר) – היה היסוד העז, הריבוני בהם. ועד היום כל נסיעה שלי, כל שהות הרחק “מארצי וממולדתי” – הן כמו צעקה: “אמא!” והרבה הרבה דמעות. ולעתים (אפילו אצלי) לא כמליצה פיוטית, אלא בּפְשט פשוט. על כן ודאי תאמיני לי, אם אספר לך כי בשעת קריאתי את מכתבך לא היו עיני יבשות, ושׂפתַי (לא רק לבי) – שוב כמו פעם בפעם – לחשו: צילינקה! צילינקה שלי! לא רק לשם עידוד ונחמה אני אומר לך, כי החום המיוחד, חום התשוקה שעלה מפסוקי געגועייך – מתיאורי ריחותיה, לחלוחיתה, משחקי צבעיה של “הארץ שלנו” – הוא עדות חותכת לשורשייך, לשייכותך, לביטחון שהריחוק הפיזי שלך מפה לא ינתקך מן הישראליות, מן העבריות, מכל אותו טל-חיים שמפרנס וצריך לפרנס את נפשך כאדם וכמשוררת עברית, ורגע אחד עלה הרהור תמים בלבי: האם זה מן הנמנע המוחלט שפתאום תעשי “קפיצה” הנה – סתם כך כדי לנגוע שוב בכל היקר לך,לחוש בממש, להצטייד להמשך (אגב, כמה ייארך המשך שהותך זו במרחק?) עד השיבה המוחלטת הביתה?

את יודעת, צילינקה, מבחינה מסוימת “שמחתי” למכתבך העצוב: הוא בא במועד הנכון. אם שמת לב, השתדלתי בזמן האחרון למעט בכתיבה (לעומת הריבוי הקודם) ולצמצמה, ככל האפשר, בצד ה“פונקציונאלי” (כלשונך). זה כמובן בעיקר משום ידיעתי כמה את עסוקה, כמה דחוק זמנך, הנחוץ לך כל-כך בשביל רכישת הדעת שאת רוצה לרכשה (נוסף על חובות הבית וכו'). אך, באמת, לא רק משום כך. אני חוזר וקורא פעם בפעם את מכתבייך השמורים עמי ויותר ויותר מזדקר לעינַי השוני שבחליפת המכתבים (חליפת הדברים) שבינינו. ולאט-לאט הוא הביאני לידי איזו הרגשה משונה ומחשבה משונה. אולי איני רגיש כל צורכי, ועל כן זמן רב לא שמתי לב שאת – בתשובותייך – עוקפת, מתעלמת, בצורה עדינה מ… איני יודע, איך לומר זאת? מאותן התבטאויות-לב שלי, שבהן השוני שבמידת החום הרגשי שבינינו. על שוני כזה – אם הוא ישנו – אך איוולת היא לדבר; אך גם איוולת היא להמשיך ולהמחישו בעליל. אמרתי בלבי: פשוט, מַעֵט בכך, הימנע מכך והתעלם גם אתה ממנו. ופתאום בא מכתבך זה – ומשונה מאוד! הרגשתי את דמעותייך זולגות על לחיַי כדמעות שלי.

אני יודע כי שוב לא הצלחתי “לכתוב את כל אשר על לבי” (את מצטערת במכתבך על שאיני עושה זאת). אני יודע את חסרוני זה ועדיין קשה לי להתגבר עליו. אבל אולי הבינות את פשר “שמחתי” על מכתבך העצוב.

מן הכתוב על המעטפה של מכתבך זה, יודע אני כי קיבלת את צרור עלי ההגהה. הייתי נותן הרבה כדי להיות עמך בשעת פגישתך הראשונה עם שירייך בסטדיה זו של “היריון” הספר, “בפרוס הלידה”, לראות את השמחה המוחה את דמעותייך, את שיבתך המוחשית אל עצמך, אל היקר לך, אל שירייך, עם הביטחון המתלבלב בנפשך כי את משוררת וכי זה ייחוד חייך הקשה והנפלא (כך היא השירה!). הנה התאוננת עכשיו כי הכתיבה “מאוד לא הולכת לי”. אז, ראשית, מצב כזה שייך לביוגרפיה של כל משורר טוב. רק לגרפומנים “הולך”, תמיד “הולך” בכתיבה. המעולים שבמשוררים ידעו תמיד תקופות של שתיקה, של לבטים, של כמעט “נסתם חזון” – אך אין זו סתימת הלב, סתימת הבארות – זוהי תקופה של סערות, של היריונות, של אגירה. ומן השתיקות הללו, מן ה“לא הולך” הזה, צומחת שירת הייחוד בבוא השעה. זה ראשית. ושנית, בטוח אני כי פגישתך זו עם עצמך כמשוררת בממש תצמיח כנפיים בלבך, תצמיח הרגשת משוֹררוּתך הוודאית. ואני מצפה למכתבך ובו ביטוי להרגשותייך עם קבלת הצרור, עם “האותיות המחכימות”, עם הצורך והיכולת להתמכר למלאכת השיר (על דרך “מלאכת מחשבת”), לבניין הספר. כתבי לי וכתבי הרבה ובמפורט – גם על הצד המעשי: סדר השירים, הכותרות, כותרות המחזורים (אם ישנם) וכותרות השירים הבודדים וכו' וכו', וגם על הצד הרגשי שבדבר. נו, ועכשיו הרי גם עניין השם (של הספר) יבשיל כפרי בבוא עתו.

אני משער שמכתבך יבוא הפעם בקרוב, לא ברווח זמן רב כל-כך כרגיל בין מכתב למכתב, ואני מצפה לו ציפייה מיוחדת. ועכשיו מסיים ומוחה בנשיקה אוהבת מאוד את הדמעות מעינייך, שהרי אם הדמעות העצובות ודאי פסקו עם קבלת צרור שירייך, הנה ודאי נושרות מהן עכשיו דמעות שמחות (הרי גם כאלו יש לך?!), ואני רואה לעיני את פנייך היפות באור זה של אביב ראשון

שלך

באהבה רבה

אברהם


9 במאי 1972

צילינקה היקרה שלי!

היום קיבלתי את צרור ההגהות ובנפש חפצה (פשוטו כמשמעו!) אשב על המלאכה בשימת לב לכל פרט קטן שבהוראותייך ומשאלותייך, ובמכתבי הבא כבר אכתוב לך על הכול בפרָטוּת. שמחתי שבקראך את מכתבי המעשי חשת מבעד למעשיוּת שהכול בו “חי וקרוב וחם”. זוהי עדות לרדאר שבך, שהרי ביטויי “חום וקרבה וחִיות” גלויים למדי לא חסרו בכל מכתבי. ובוודאי יודעת אַת שעוד לא אמרתי לך אפס קצהו מחיבתי אותך (רציתי לכתוב מילה אחרת, אך…) ובוודאי משערת אַת איזה ניגון נתנגן בלבי, כשקראתי בסוף מכתבך האחרון פסוק זה: “הגעגועים שלי אל ישראל, אליך, אל המשפחה הם ללא גבול”. ולא תאשימיני באגוצנטריות יתרה, אם אלחש לך כי עיקר החום שפע עלי מן המילה "אליך.

לשווא הצטערת כשקראת על פציעת אצבעי. זה לא היה נורא, אם כי הדבר הפריע מאוד בכתיבה. עכשיו, כפי שאת רואה, הכול בסדר. ושחשדת בי ש“סר חנך מעלי” – הרי חשד אבסורדי מזה קשה להמציא. בעניין “הגעגועים ללא גבול” (שלי אלייך ושלך אלי) יכול אני להתחרות עמך בביטחון גמור ולתת לך “פוֹר” (זהו מונח בשחמט, כששחקן חזק יותר מוותר על כלי ומשחק בלעדיו – כי הוא חזק יותר).

צילינקה היקרה לי,אני מקווה כי את מכתבי המעשי, זה שלאחר תיקון ההגהות לפי הערותייך, אשלח לך בקרוב. ואל תתנצלי על ה“עול” שאת מטילה עלי. את העול הזה קיבלתי עלי בעצמי ומאהבהאהבָתי את שירייך, שהיא גדולה, ובוודאי נוכחת בכך; ואהבָתי אותך (שגם בכך אין לך יסוד לפקפק…). איני זוכר עבודה שעסקתי בה ברצון ובמסירות רבים יותר מרצוני ומסירותי הפעם.

אני כותב מכתב-ביניים זה כי רצוני להגיב לאלתר על קבלת מכתבך זה, שהרי בוודאי הטיפול בתיקונים לפי הוראותייך יימשך קצת, ואיני רוצה שיעברו עוד ימים רבים בלי שאדבר אלייך, ומאחר שדברייך על הגעגועים הגדילו שבעתיים את געגועַי שלי. עכשיו אצפה למכתבך “הבלתי מעשי” כמצפה לראיון (האין אני מרבה יותר מדי ב“מילים אוהבות?”)

בנשיקה חזקה כחוזק הגעגועים

שלך

אברהם

אגב, מוזר מאוד, אך דווקא מכתבך זה הגיע מהר מאוד (יחסית) – יצא ממדיסון ב-4 במאי, הגיע ב-9. בדרך כלל עושים המכתבים ממך בדרך הרבה יותר זמן.


17 במאי 1972

צילינקה יקרה

אני משער לי את ציפייתך למכתב זה, מכתב התשובה העניינית על הערותייך בהתקנת עלי ההגהה. לשווא את חוזרת פעמים רבות כל כך על דברי התנצלותך, שאת מטילה עלי עול של טרדות (בעברית מליצית טובה אומרים כאן – למשל עגנון – “חבילות של טרדים”, על-פי הביטוי התלמודי “חבילות זרדים”). מתי כבר יהיה ברור לך בכל מאודך, כי בעבודתי זו על שירייך נעים לי העול נעימות מיוחדת, ואני נושא אותו… אם אומר “ברצון”, זה יהיה מעט מאוד. בפרוש: באהבה. אלא אם כן את קצת “מתחנחנת” לפנַי – ובכן גם זה נעים לי.

ולעניינים. קודם כול תשובה כללית: כל הערותייך ומשאלותייך שקלתי היטב והבאתי בחשבון, כי כולן בעצים נראו לי. חוץ מאחת, אך על כך אחרי כן.

ושוב לפי סדר הכתוב במכתבך:

א) בעניין הפסיקים. כמעט את כל הפסיקים שנראו לך נחוצים או הכרחיים, הכנסתי אני בעצמי. שיניתי בזמן האחרון את יחסי ומנהגי לגבי הפסיקים והנקודות (הכוונה לשירַי שלי). אך אין זה צריך לחייב את זולתי.

ב) סדר השירים – השערים והסדָרות – בדיוק כרצונך.

ג) בעניין היסוייך על הפסוק הצריך להיות שם הספר – נראה לי בהחלט כי “הזהב” אינו מתאים. והנוסח שהצעת מלכתחילה לא רק “טוב יותר”, אלא בפירוש טוב.

(אגב, הסטדיה הבאה של עבודתי – אחרי מכתבי זה – תהיה לבדוק את הצעותייך בדבר החלפת כמה שירים באחרים, תוספת שירים שלא נכללו תחילה [ולא באו בעלי ההגהה] וכו'… ולקבוע קביעה סופית את סדר השירים בספר. עוד אכתוב לך כמובן). […]

וכאן אנו מגיעים לנקודה “דרמתית”. כאן (כמעט בפעם היחידה) הרגשתי מורת רוח מצדך (ואולי אפילו קצת כעס. הנכון?) על התיקון. כוונתי ל“ואלוהים משתין”. ודאי שאילו היה זה עכשיו כאז בגורדון 50, היינו יכולים להרחיב את הדו-שיח על כך, כי בעיני זוהי נקודה רגישה, נקודה של טעם. את מאשימה אותי ב“צנזורה” (בפירוש השתמשת במילה זו!). האשמה כבדה מאוד, אך מחוסרת כל יסוד לחלוטין! לא נהגתי מנהג של “צנזור” אפילו ממרחק ת“ק פרסה, אפילו כהוא זה, כי אין בי מן המידה הזאת ביצירה. המידה היחידה היא עידוני טעם, המביאים בחשבון (בבחירת המילים וכו') גם את הרלוונטיות האמנותית. אני חושב שמילה זו אינה עושה את שליחותה לפי כוונתך. ומתוך כך היא – להפך – פוגמת ומחטיאה ועשויה להזכיר (לא בצדק!) אותה מתירנות לשמה, שפוֹשׂה עכשיו בהפקרות השירית אצלנו. מילה “חזקה” לשמה – ולא לשם התכלית האמנותית, לא לשם מיצוי הביטוי האמנותי. אני מסכים כי התיקון “מטיל גשמיו” אינו מוצלח. ואני מבין את חפצך לתת כאן משהו חריף, ואולי גם קצת גס. אבל – קצת. וכאן זה יותר, הרבה יותר מקצת. ובמקום שהקורא יתרשם מן הדימוי, הוא יתמוגג מן ה”חוצפה" ויסיח דעתו מכוונת השיר והפסוק בתוכו. הרבה הרהרתי בכך אחרי קריאת המכתב בעניין זה, ונדמה לי שהעליתי ניסוח העשוי למלא את שליחותו (כוונתך) ולהניח את דעתך. ודאי “מטיל גשמיו” יש בו פגם משום שהוא יכול להתפרש בפועל “מטיל” (אין אומרים להטיל גשם), המזכיר בהכרח את האידיום העברי המצוין: “הטיל מים”, שפירושו “השתין” באופן הברור והחד-משמעי ביותר. ונדמה לי כי יהיה זה מוצלח ורלוונטי כאמור מבחינה אמנותית-ציורית […] לדעתי, אי-אמירת “משתין” מדגישה את ה“משתין” הרבה יותר מן האמירה ה“מפתיעה” ומתוך כך מסיחה את הדעת. זה לדידי כלל גדול באמנות: לא תמיד לומר רק על-ידי אמירה, אלא גם על-ידי אי-האמירה, בחינת “ויחַסרהו מעט”, כי זה מדגיש בלי להדגיש. וכאן זה המקום במובהק. צילינקה היקרה, אני מקווה מאוד שדברַי ונימוקַי ישכנעו אותך. דרך זו יאה לך יותר. אני מדגיש את המילה לך לא מתוך אידיאליזציה של “חוסר אובייקטיביות” שלי לגבייך (בנוגע לשירה הנני אובייקטיבי גם… נו, ודאי מבינה את מה כוונתי לומר כאן…), אלא מתוך קשב רב לז’ן שן שלך כמשוררת יקרה לי, שאני מאמין מאוד בצמיחתה הרוחנית, בטיפוח סגולותיה הייחודיות. ויהיה לי רגע של סיפור רב אם אכן כך יהיה, ומכתבך אלי יאשר לי, שסָבַרת את דעתי בלבב שלם וקיבלת אותה.

שאר הערותייך ותיקונייך בשיר זה נתקיימו. גם בתוספות המילים, כגון תוספת “לה” אחר “התבעבעה” (“התבעבעה לה”), גם בחיסורן, כגון הַחְסָרַת ה“לי” בשתי השורות האחרונות, שהיו לשורה אחת כהערתך. גם במחיקות המילים […]

וכאן גם אצלי (במכתבי) כאצלך במכתבך, בא ה“חוץ מזה” הפרטי, או כלשונך “ענינים פחות רשמיים”. האם לא משונה הדבר, כי כל שעות שקידתי על “שמיעת” ההערות שלך, בדיקתן והרהורי ההחלטה (מקומות ש“הטלת” אותה עלי) – הייתי עמך שוב בגורדון 50, לגמרי כמו אז – – – ורק פתאום, כשהרגשתי את האילוזיה שבדבר, תקפוני געגועים (אגב, בשאלך “שאלה רטורית” – כלשונך – אם אין את מגלה יותר מדי בחלק הארוטי הראשון “עונת האהבה” וכו‘… את מוסיפה: "יש רק אדם אחד בפניו אני פוחדת מ’גילוי עריות’ מסוג זה ואתה יכול לנחש מיהו" – וחששתי לנחש מפחד “לטעות”, כי לא הבינותי מדוע אמרת זאת בלשון סתמית ולא “העזת” לפרש). ושוב ושוב: זעקת לבך “אני נחנקת פה” וכו'… ושוב רמיזה על “צעדים דרסטיים” שאת חושבת עליהם בהגיע לך מים עד נפש. התהיה זו, צילינקה שלי, עזות יתרה, אם אומר, כי רציתי שתדברי עמי על כך ביתר גילוי? בייחוד על “הצעדים הדרסטיים”?

ועוד זאת: מה פירוש “אגב, כל יום שישי…טוב, אכתוב לך במכתב”. סתמת ולא פירשת. ואני מחכה למכתב שיגלה זאת. מה ב“כל יום שישי…”?

חוששני שאני נגרף יותר מדי בגל הגעגועים, ואם לא אפסיק – תתחיל ה“השתפכות”. על כן אסיים בקיצורי.

אני מנשקך מאוד כדי שתרגישי כי לא “סר חנך” וכו'… אך מילא, נשים נקודה.

שלך, באהבה

אברהם

הערת המערכת: הסימון […] במכתב זה מורה על השמטה שנעשתה על-ידי המערכת, הן בגלל עומס בפרטים טכניים, הן בגלל אי-פענוח ודאי של כתב-היד.


תל-אביב, 29 במאי 1972

צילי היקרה לי מאוד,

קיבלתי את מכתבך מיום 19 במאי 1972 – מכתב מן הגן הפורח, המצויץ מציפורים ומלילך – ועם כל רגש התסכול העולה מן השיטין ומביניהן שבמכתב, הרגשתי בכל זאת שאת גם מתענגת על כך.

ודאי קיבלת כבר את ה“דוח” שלי בענין הערותייך והשגותייך

ולא ירחק היום ואקבל ממך את תוצאות עיונך במכתבי הנ"ל, וזה יקרב את מועד עיצובו וביצועו של הספר.

הַהִצליח עניין עבודתך שכתבת על אודיסיאוס ויוליסיס? העתידה היא להתפרסם בקרוב באחת הבמות הספרותיות? אם כן, ודאי תשלחי לי חוברת אחת.

באשר ל“ראיון הקולקטיבי” עמי, שנערך בצוותא (עליו כתבה לך אמך), רבים דיברו בשבחו והייתה גם לי הרגשה של הצלחה מיוחדת. היה זה בעצם (מצד הצורה) כמין משפט (במודעות היה כתוב: א' שלונסקי – לדין!) התובעים והטוענים “חקרוני חקירות שתי וערב”, ובוודאי יכולה את לשער בנפשך כי חָסַרת לי בערב ההוא. מהרבה בחינות דיברתי אז כביכול אלייך. היה בדברַי הד, המשך והעמקה לדברים שדיברתי עמך בעת פגישותינו בגורדון 50.

ושוב, במכתבך דברים סתומים על המתרחש בנפשך (“הגעתי לאיזה אמצע דרך”… ו“עלי להחליט לאן לפנות”). כל פעם שאת כותבת לי על כך – נפתח לבי לשמוע דברים מפורשים יותר, עד כמה שאפשר, אך את כמו נרתַעַת ונמנַעַת מלפרש. ואם במכתבך האחרון כתבת שבמכתב הבא “תרחיבי את הדיבור”, או כשהתחלת פסוק במילים “כל יום שישי”… ולא סיימת אותו, הוספת שעל כך תכתבי לי במכתב הבא – והנה הוא בא המכתב הזה, ואין לדברים המשך. המקרה הוא זה? האין אני חוטא לטקט בבואי אלייך בדברים כאלה, בבקשה כזאת? אם כן, סלחי לי. אם עשיתי זאת, הרי זה משום שהרגשתי (על סמך דברייך במכתבייך) שלבך פתוח להתגלות לפני ולשַתפני בהרהורייך הכמוסים.

מכתבך הפעם קצר מאוד וכאילו קובע גם את קוצר מכתבִי. והוא גם קצת… איך לומר זאת? קצת -קר. וזה קובע גם את מידת התאפקותי בכתיבה. נדמה לי שפעם בפעם איני מתאפק במידה מספקת – בלי לדעת אם זה נעים לך או לא. הלא כן?

אסיים אפוא בנשיקותי שהורגלת בהן ובציפייה למכתבים נוספים –

שלך

באהבה רבה

אברהם


2 ביולי 1972

צילינקה היקרה,

קיבלתי את מכתבך מיום 24 ביוני ואני ממהר להשיב לך.

קודם כול, השיר “מפוחית” לא נתקבל. היתקבל? זה עיכב את מסירת ההגהות לתיקון אחרון. הֶחלטתי אפוא לא לעכב עוד – אשלח את צרור ההגהות שיתַקנוּ ויעַמדוּ, ואם יתקבל השיר (“מפוחית”) ישלבוהו במקומו.

עוררת בי סקרנות רבה בעניין הפרוזה שלך. איני מפקפק שזוהי כתיבה בעלת ערכים – אמנותיים ותוכניים. ולא יתעורר בך החשק לשלוח לי משהו מזה, או רצונך לתת לי את כתב-היד כשהוא גמור ומלא?

דעתך על עמליה כרמון קרובה לדעתי, בייחוד בעניין הצורה והסגנון שנהפכו אצלה כמעט לסטיליזציה עצמית ולמניירה. ואף-על-פי-כן בתוך הבלטריסטיקה הישראלית, שיש בה רק מעט טוב, היא מצטיינת בחוסר שגרתיות.

הטַבטולוגיה “יקירי היקר” והדגשתך “מאוד מאוד הייתי רוצה לדבר אתך” וכו' – נגעו בי נגיעת יד מלטפת ונגיעת שפתיים. אני חושב כי הרגשה כזאת הייתה לך הרבה פעמים בקראך את מכתבַי.

אני שולח לך מחר (גם מכתבי זה יֵצא רק מחר) ספר שתרגמתי בשעתו, שמו “מסעי הציפורים” – לכאורה ספר מדעי על סוד נדידתן של ציפורי המסע לארצות החום מארצות הקור (בעצם לא סוד אלא סודות) – וכמה פיוט, כמה מוסיקה. אין לך זיווג מופלא של הפכים שעלה יפה יותר מזיווג זה של שירה ומדע. אין זו פּוֹאֶטיזציה – זה פיוט. המחבר דווידוב הוא מגדולי האורניתולוגים (איש רוסיה שעזב את ברית-המועצות בשעתו), שאינו מתבייש, בכל מדעיותו המופלגת, מפני הרומנטיקה (במשמע הניגוני של הדבר הזה). ובעולם מנוכר ומתנכר, עולם של מוּפרעוּת מדעת בעליה ושלא מדעתם, של חוסר קומוניקציה בין אדם לעצמו – והוא הסוג הקשה ביותר, המכאיב ביותר והמפרה ביותר – עם כל התמוה שבדבר), של חוסר פטאלי זה של דורנו (ובעצם של כל הדורות, שאם לא כן מנין באה השירה הלירית העמוקה?) – בעולם כזה טוב להיקלע פתאום לתחום המחשבה וההרגשה, שבו הכנפיים באות במקום המוח, האינטואיציה במקום השכל.

הורייך (פעם אמא לבדה, פעם אמא ואבא יחד) חדלו בזמן האחרון לבקרני, ומפיהם שמחתי תמיד לשמוע עוד משהו עלייך ועל חייך.

בין הסיבות שמנית לקיצור, לרישול ולחריפות שלך (במכב האחרון הזה) אני מוצא מלבד השעה המאוחרת וחוסר המקום – גם “שִכרות קלה”, ואיני יודע למה נתחשק לי פתאום לדעת איזו שכרות (שכרות ממה?) וסיבתה.

סוף מכתבך הוא שאת “מצפה לתשובה מהירה” – בענין זה, נדמה לי, אין לך מה להתאונן. אני עונה (וגם שולח) מיד, לכל המאוחר למחרת יום קבלת מכתבך. וכך אעשה כמובן גם הפעם.

הצריך אני לומר לך שהרצון לדבר אתך (אם הייתה לך, ובוודאי הייתה לך, כוונה בהדגשת המילה, הרי זו גם כוונתי…) תוקף אותי לעתים קרובות?

באהבה אבה ובציפייה

לתשובה (מהירה, כמובן)

אברהם


19 ביולי 1972

צילי היקרה לי,

קיבלתי את מכתבך מיום 15 ביוני 1972 – שוב שיא המהירות הדוארית, ממש ב“מהירות האור”. ובאמת יש הרגשה חמימה יותר, כביכול מחזיק אני חפץ שרק עכשיו היה בידך ועוד עצור בו חומך.

בשמחת אב (הרי כתבת פעם שלעתים יש לך רצון לכנותני בשם “אבא”) שמחתי לציונים המצוינים שקיבלת בשלושת הקורסים שהיו חביבים עלייך. וסוף-סוף גם “טוב” זה טוב למדי.

וכיוון שאני הולך בעקבות דברייך במכתבך – הגיעה השעה לעבור לעניינים המעשיים. אני מבין שהכול בסדר ומחכה ל“מפוחית”. את מקומו בספר (אם אכן ייראה בעינַי השיר, שהרי איני זוכרו כלל) אקבע כמובן מתוך שימת לב למחשבותייך על כך.

שוב את משעבדת עצמך ל“פחדים” (הכוונה לדברייך על רצונך והיסוסייך לשוב אל הכתיבה) – וכל זה לאחר הצלחתך (הרַבָּה!) אצל קפדן כמוני בענייני שירה?! והרי כבר נתברר לך לחלוטין שה“סובייקטיבי” השפיע כאן את ההשפעה המינימלית ביותר ורק הוסיף חמימות של יחס אישי לקור הרוח של השיפוט האובייקטיבי. וקור רוח שמצטרפת לו קורת רוח הוא זיווג יפה. את ילדונת וטיפשונת בפחדייך אלה. נסי לכתוב ואל תיבהלי מייסורים ומקשיים ומאי-סיפוק – זה שייך לעניין, זו עדות ל“רוח באנוש”, לתהליך היצירה, בהתבצרותה של האישיות היוצרת, המקלפת את עצמה, את ייחודה, מתוך הסתמי, מתוך השגרתי והכוללני.

וגם אני, בלכתי בעקבות מכתבך, מקצר – כדי לא לחטוא יותר מדי באי-איזון, בפער שבין קיצורך התמידי ואריכותי (שגם היא תמידית), ומסיים באהבה רבה אלייך

אברהם


20 ביולי 1972

צילי היקרה,

אתמול שלחתי לך מכתב והנה אני כותב לך שוב. הסיבה היא זאת: כל היום (אתמול) שקוע הייתי מחדש בתוך עולמך השירי, בתוך כל שירייך (אגב קריאת הגהה אחרונה של כל הספר), ונורא-נורא נתחשק לי לכתוב לך על שמחתי (כמשורר, כעורך וכ… “כידידך ויותר מזה”) להיווכח שוב כי את משוררת ודאית, ששירתה היא לב משתולל, שכפו עליו הר כגיגית (את זוכרת מנין הביטוי הזה?) – ה“הר” הוא המשמעת הצורנית, שכולה בחירה ושיקול, ולא השתפכות, ולא הפקרות של לב. זה מה שאני קורא תמיד בשם מלאכת מחשבת (על שני מרכיביו של הצירוף העברי הנפלא הזה), בחירת המערכים הלשוניים (סגנון וכו'), הדימויים המגלים והמכסים גם יחד, ג’סטיקולציה של הנפש (אם מותר לומר כך) שהיא כולה שלך, כי היא נובעת מן הייחוד האישי שלך (הפרטי והפיוטי), מהריתמוס של האני החי והאומר את חייו בדרך השיר. ואני חושש שתשתוממי קצת על ה“יציאה מן הכלים” שלי, ובוודאי תחשבי: נו, כמובן… הרי הוא לא אובייקטיבי ביחסו אלי… אז דעי לך, צילינקה, בהערכת שירה אני מנוזר לחלוטין מסנטימנטים אישיים – יהיו אשר יהיו. הם הסנטימנטים האישיים – באים על סיפוקם רק בדיעבד, רק לאחר שיפוטו המחמיר של המשורר שבי. של העורך שבי, של הקורא שבי. רק לאחר מכן! כלומר לאחר שא' שלונסקי יורד מעל “כס המשפט” הספרותי כשופט, ב“פסק דין” חיובי (חיובי מאוד), בא “אברהמי היקר” לך ושמח שמחה אישית ומנשק לצילינקה נשיקת יישר כוח.

זה מה שרציתי (נורא-נורא רציתי) לכתוב לך עכשיו, אך הנני אונס עצמי להפסיק כדי לא לתת יותר מדי רשות הדיבור לאברהמי", שהיה רוצה מאוד להגיד לך את כל אלה כעת בגורדון 50, ואפילו עם כוסית של טנדו..

אני מנשקך חזק, משוררת שלי, צילינקה שלי, ספר הולדתך כמשוררת יהיה לך ספר של בגרות.

שלך אברהם

P.S. אם תכתבי תשובה על מכתבי זה, כתבי מיד ושלחי מיד, כדי שאקבלנו עוד פה, בתל-אביב.


31 ביולי 1972

צילי היקרה,

קיבלתי עתה את מכתבך מיום 25 ביולי, והוא כנראה תשובה על מכתבַי מיום ה-19 וה-20. אכן, התכונה לנסיעה היא בעיצומה. הרבה ריצות. הרבה סידורים. ואני בתחום הפרקטי הזה אינני גיבור גדול. גם זוהי אולי הסיבה שלא הגבתי (כך את טוענת) על כמה מדברייך, כגון על עמליה כרמון (דבר זה את מדגישה בפירוש). ובכן, זוהי רק אחת הסיבות. ובייחוד בנוגע לע' כרמון יכול להיות שהסיבה האמתית היא ש… שאינני מחבב אותה – בעיקר כאדם (אני חושב שגם כסופרת הופרז ערכה אצלנו), וביחס כזה אל האדם שביוצר איני יכול אלא להימנע מדברי הערכה על היוצר שבאדם. האדם שבה –היהיר, העקשן, הקַטְטן וכו' וכו' – נדמה לי כי אותות מכל אלה רואה אני מבעד ל“דוק המעודן” של כתיבתה. ו… הקיצור, איני רוצה לדבר דופי. ועל כן אסתפק גם הפעם רק במילים המעטות שכתבתי – וגם על כך אני מצטער (וכשאשלח את המכתב, אצטער עוד יותר). על מה עוד לא הגיבותי? איני זוכר! נדמה לי כי ה“חטא” שלי הוא דווקא בכך שאני מגיב יותר מדי ובייחוד ב“נקודות הליריות”. ובעצם, הריני יכול להפוך את החץ אלייך ו“להאשימך” בהתעלמות מתגובה על כמה מהן שהיו מבצבצות במכתבַי. אחר-כך הייתי משתדל לכבשן, לדחקן, עד שהן מזדקרות מאליהן שוב. כוונתי כאמור בזיקה לנקודות הליריות. ואיך לומר לך זאת ביתר בהירות? בנקודות הייחוד שביחסי אלייך. איני יודע, אולי נרמַזת (הייתכן?!), ואולי דווקא משום שנרמַזת, התמדת להתעלם. ולא הייתי “בא בטענות”, אילמלי מכתבך זה שבו את מקטרגת עלי בנקודה הזאת, דווקא ב“חטא ההתעלמות” (אמנם בתחומים אחרים לגמרי). וכיוון שכבר הגעתי לכך וכתבתי לך זאת בפירוש –דבר שאינו באופיי (לפעמים לצערי) – אמשיך: פעמים אחדות אמרתי בלבי: מְנָע עצמך מזה, ולא עמדתי בכך. אנסה עוד פעם – ונדמה לי כי זאת הפעם “אוכיח אופי”. אגב, הזוכרת אַת מה שאמרת לי ברגע מסוים בגורדון 50? – “זה מביך”…

קראתי מחדש את אשר כתבתי למעלה – מכתב משונה! –וכבר רציתי לקרעו. אך… הרי את רוצה שאדבר תמיד בגלוי, מילא! ויכולה את – אם רצונך בכך – להתעלם ממנו גם עכשיו…

בעוד יום-יומיים אראה את עלי-העימוד של ספרך ואעבור עליהם (מבחינת ההגהה האחרונה, הסדרים וכו') ואוכל לנסוע בלב שקט – בהעדרי ישלימו את המלאכה, וכשאשוב מחוץ לארץ יבוא תור ההדפסה! (איני רוצה שהדבר ייעשה בלי השגחתי. תמיד ישנה סכנה של איזו טעות דפוס או טעות טכנית. ונחוצה עין צופה).

בחוץ לארץ אני מקווה לנוח קצת, לאגור רשמים (בכנס, בפגישות וכו') ולחזור ערני ונמרץ לעבודותי. בלי עבודה הנני בפירוש כדג שמשוהו מן המים. ויש לי על מה לעבוד: אני רוצה להכין את ספר שירַי החדש, שעודו במצב “עיבורי”, להשלים את כינוס כתבי, אחרי עשרת כרכי השירה ועוד. ייתכן כי בבוא מכתבי זה אלייך כבר יהיה בידייך הספר “מסעי הציפורים” (תרגומי), אשר כתבתי לך עליו. מאוד אהוב עלי ספר זה בזיווג החד-פעמי שבו – מדע ופיוט – ואמנם כך היא כותרת המשנה שלו: “פואמה מדעית”. ובעוד יום-יומיים תופיע מהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום “שנים-עשר” לבלוך – הפעם בצורה אלבומית עם אילוסטרציות נאות: המהדורה דו-לשונית, או כניסוחי שלי (אני אוהב את הניסוחים הבלתי מתורגמים, שהם פרי החשיבה העברית): “אחד מקור ואחד תרגום” כמובן, הספר יישלח לך.

אני מקווה שבכנס, ובחוץ לארץ בכלל, יהיה לי פנאי (לא רק פיזי, גם פנאי שבלב) לכתוב מכתבים ארוכים על רשמים וכו', וכמובן את תהיי הכתובת הראשונה, אם לא היחידה, למכתבים כאלה. וכל זה מתוך הנחה שגם את תכתבי לי לשם. איני יודע בדיוק את כל סדרֶי זמני, אך משהו כבר ידוע לי מראש: אני יוצא ב-8 באוגוסט ועד ה-30 (31) בו אהיה בפאריס.

והכתובת שלי שם היא:

Dr. H. Meyer

11 Avenue des Merisiers

FRANCE

(זה על יד פריס, ביער וֶנְסֶן). אחר כך (מ-30 או 31 באוגוסט במשך שבוע ימים) אהיה בבלגיה בכנס. אחר כך, או בחזרה לפאריס ומשם ללונדון או ישר ללונדון או… או בחזרה לתל-אביב. וזה תלוי בדברים רבים, לרבות “הקפיטל של מרקס”. על כל פנים לכתובת הפריסאית את יכולה לכתוב כל הזמן (מתוך חישוב הזמנים, כמובן), אם לא תקמצי בכתיבה במובן מספר הפעמים (עד כה כתבת לי מכתב לשבועיים, אם איני טועה) ועוד אכתוב לך על כך משם.

כל טוב לך

באהבה רבה

אברהם

כתבי תכף.


7 באוגוסט 1972

לצילי היקרה שלום!

מחר השכם בבוקר אני טס לפאריס, ובו ביום אגיע לשם. מקווה למצוא שם מכתב ממך (את הכתובת הודעתי לך באחד ממכתבי הקודמים).

ההגהה האחרונה נעשתה ונמסרה לדפוס. הספר עומֵד ב“עימודו”, וכשאשוב תבוא שעת ההדפסה.

היום יצא אלייך תרגומי ל“שנים-עשר” של בלוך (אלבום נאה); לפני כמה שבועות נשלח לך הספר “מסעי הציפורים” – לא אישרת את קבלתו.

אני ממהר מאוד-מאוד (ממש רגעים אחרונים ועוד הריצות מרובות) וזו סיבת הקיצור. כשאקבל מכתב ממך לחוץ לארץ, אכתוב לך משם.

כל טוב לך

באהבה רבה

אברהם

שם הספר שלך כפי שרצית: “השמש הייתה כשהם רצו”*2 (א"ש)

והנה הכתובת הפריסאית (משם יעבירו לי לכל מקום שאהיה):

Dr. H. Meyer

11 Avenue des Merisiers

Nogent Sur Marre

FRANCE


18 – 19 – 20 באוגוסט 1972

לצילי היקרה שלום!

שמחתי למכתב השני (שבא בתכיפות) ולא שמחתי לתוכנו. אפשר שמפריזה את בהערכת “חכמת החיים” שבי, אך לא אחטא לצניעות אם אחשוב בלבי שמידת-מה של חכמה זו יש בי, ואחד מיסודותיה החשובים הוא ההתפכחות מן האשליה הקוסמת, כי אושרו של האדם הוא בהתמלאות הטוטלית, הבלתי ותרנית, של הרצונות, של המשאלות – של כול ועד תום. האדם זוכה תמיד בפחות ממה שהוא רוצה. והאושר מתאפשר אז על-ידי ידיעת הדבר הזה וההשלמה עמו. אין זו הסתפקות במועט, אין זו הסתגלות והרכנת ראש – זוהי בינה ההופכת מצוקה למקור של יצירה. זהו הנס שמתרחש לאתניאוס (הרי את אוהבת את המיתולוגיה וסמליה) כל אימת שרגליו נוגעות באדמה נגיעה המחזקת אותו חיזוק אמתי, לאחר שהפריחה באוויר נותנת לו כוח מדומה של שהייה במרומים. את בורחת מן הנגיעה באדמה ומשתוקקת לכוח המדומה של הפריחה התמידית באוויר עליון; את רואה קללת חיים בכל הארצי, ב“מצווֹת הקטנות” של חיי האדם, בפכים הקטנים של החיים – מכאן גם האמביוולנטיות שלך לגבי ההיריון; הפחד מפני עול האימהות ועול הנשיות (כוונתי לאישה בזיקה לבעלה, מה שקרוי בעברית “אשת איש”), מפני טרחות הבית ומשקו. והאושר האמתי יבוא לך כשתביני (ותרגישי) כי זהו הבסיס לחיים, כי מן הבסיס הזה – של התחייבויות לגבי הזולת, של הנשיאה בעול “המצווֹת הקטנות” של הבית – ממריא האדם אל מרומיו. לא רק הכלים המעופפים (אווירון, ואפיו חללית), גם ציפורי הכנף והרוח האנושית זקוקות לשדה-תעופה שלהן, שממנו הן עולות לגבהים ואליו הן שבותובתנועה הכפולה והצמודה הזאת של המראה ונחיתה – הכרח החיים ויפי החיים. אני חושש שהדברים ייראו לך יותר מדי מפוכחים, אולי אפילו “בעל-ביתיים”, אך אין זו האמת כלל וכלל. בלא מידת הפיכחון אין שיכרון יוצר. יש שיכרון של אבדון, של טירוף חושים, של סילוק הדעת וסילוק כוח היצירה וההנאה. אין ציפור-דרור אפילו בין עופות השמים. הציפור אינה יצור של חופש מוחלט (קִראי את “מסעי הציפורים” ששלחתי לך. כבר קיבלת?). חופש מוחלט הוא אבדון בחלל ריק (כחללית שאירעה בה תקלה ויצא ממסלולה). חופש נבון, היודע את מגבלותיו ואת עולו (ידיעה זו מעמיקה את היצירה, מעדנת את צורותיה), הוא לבדו עשוי להעניק לנו רגעי אושר, שעות אושר, “אושר נצחי” הוא מושג בדוי, בלתי-אנושי, וסופו פחי-נפש. רואה אני כי הרביתי להתפלסף והרי כוונתי למשמעות המעשית של הדברים, לִמדי לאהוב את הזולת, את הכללי, את המשפחה, את הילד, את כותלי ביתך – אז תאהבי את עצמך אהבה פורייה, אהבה היונקת מן העולם – גם החיצון. ולא רק מן הפרטי, הפנימי, עד כדי תלישות. שהתלישות מן העולם היא תלישות מעצמך. אם אומר: למדי לאהוב וכו' – האפשר ללמוד דבר כזה? אפשר! אולי אין זו המילה המדויקת אך בפירושה הנכון: “לִמדי” במובן של פיקחון (גם בקוף גם בכף) כל החושים,כמו שפותחים את העיניים לראות, את הנחיריים להריח, את היד למשש את העולם כהוויה שישנה, ולא כחוויה מדומה. בפירושה הנכון של המילה “לִמדי” – היא אפשרית, היא הכרחית, היא גאולתך. המעמקים יוסיפו להיות במעמקים, האפלות יוסיפו לרחוש תעלומות המאוויים, אך הן ישכנו במצולות וידברו אלינו בסמלים, ולא ייהפכו לקומפלקסים, לאֵימים, לשיתוק הכשרון לחיות וליצור.

אך כאן אפסיק. אני מפליג אל הסתומות, וכדרכי אני נמנע מלחשפן עד הסוף, מלצעוק אותן. חשש אחד יש בלבי, שדברַי ייראו בעינייך מפליגים יותר מדי, מרומזים יותר מדי, בלתי ממשיים – והרי את דיברת על דברים קונקרטיים: על האמביוולנטיות שלך לגבי ההיריון. לגבי בעלך, לגבי אהבת הבית והמשפחה. אפשר שבשיחה פנים אל פנים – בדו-שיח – היו הדברים מאירים יותר, אך סומך אני על בינתך והיא תסייעך לגרוס את דברַי כראוי.

אשמח מאוד לקבל ממך מכתב פחות מתוסכל, פחות קצר-רוח – יותר מפריס, יותר שווה-משקל, יותר מושפע מאהבת החיים,מבִּינת החיים, הרי גם צילה כזאת יש בך.

וסלחי לי על הנעימה האבהית שבדברַי.

באהבה רבה

אברהם

המכתב נכתב בשלושה המשכים (הנני כאן ב“קייטנה” וקשה לי לרתום עצמי) והוא יֵצא אלייך רק מחר ב-21 לחודש זה, כי היום אחד בשבת והכול סגור.


פאריס, 7 בספטמבר 1972

לצילה היקרה שלום רב!

קיבלתי את מכתבך מן ה-1 בספטמבר וכיוון שאין הוא אלא התחלה (בסיומו: “המשך יבוא”) אַשהה את דברי בנושא שמדובר בו עד אחר המכתב הבא. ולפי שעה – ד"ש. חזרתי אמש מקנוֹקֶה, שֶׁכּולה שמש וים ושלווה קייטנית, לפאריס שהפעם היא זעופת פנים, אפופת עננים, צינה, ופעם בפעם סגריר ואפילו גשם זלעפות. ההבדל קיצוני ומדכדך (אולי בהמשך היום יתבהר הכול, יש סימנים לכך). חזרתי לכאן לשם פגישה מסוימת, עם איש מסוים, שנועדה לפתע. איני יודע עדיין מה טיבה, מה תכליתה, נראה.

הכֶּנֶס? יש לי אידיוסינקרסיה לכנסים, לוועידות, לישיבות, לנאומים בלי סוף – ובייחוד להתוועדויות של “אנשי רוח”, להרבה משוררים בבת אחת. משורר + משורר זה תמיד פחות משניים. משורר + משורר + משורר ועוד ועוד – זה כמעט אפס גמור. פטפוטי הבל מן השפה ולחוץ, אקסהיביציוניזם של מאוהבים בעצמם, של חומדי פרסומת (ולוּ קלוקלת ביותר) – הקיצור: אין לי סבלנות להתוועדויות כאלה, ואמנם רוב הזמן ברחתי מאולם הוועידה. ויש בקנוקה לאן לברוח – וקודם כול שפת הים הנפלאה! ואכן, רוב הזמן ביליתי שם על שפת הים, ונדמה לי כי מעודי לא הייתי שזוף כעכשיו. אנשים מעניינים – מעטים מאוד! שניים-שלושה. ואִתם התרועעתי מעט. אך נסיעה לכנס זה נתנה לי הזדמנות (פיננסית) לערוך נסיעה לחוץ לארץ, ואני מקווה כי בלונדון אקבל פיצוי. אני אוהב עיר זו, ובייחוד את במותיה, את אמני התיאטראות שלה, ועד כה היה לי מזל בהשגת כרטיסים להצגות טובות. נראה איך ייפול דבר הפעם.


ביניים נתקיימה הפגישה – התחלה מבטיחה. ואם ההמשך יהיה ברוח הפגישה הראשונה יצמח מזה משהו טוב.

מחר ערב ראש השנה – ומוזר, בנכר אתה מרגיש עצמך עצוב ובודד ביום זה, חבל ששני ימי ראש השנה יַשהו את הסידורים הדרושים לנסיעה ללונדון: שכירת חדר במלון שם, “בוקינג” וכו'. אך לא ייארכו המכתב נכתב בשלושה המשכים (הנני כאן ב“קייטנה” וקשה לי לרתום עצמי) והוא יֵצא אלייך רק מחר ב-21 לחודש זה, כי היום אחד בשבת והכול סגור.


פאריס, 7 בספטמבר 1972

לצילה היקרה שלום רב!

קיבלתי את מכתבך מן ה-1 בספטמבר וכיוון שאין הוא אלא התחלה (בסיומו: “המשך יבוא”) אַשהה את דברי בנושא שמדובר בו עד אחר המכתב הבא. ולפי שעה – ד"ש. חזרתי אמש מקנוֹקֶה, שֶׁכּולה שמש וים ושלווה קייטנית, לפאריס שהפעם היא זעופת פנים, אפופת עננים, צינה, ופעם בפעם סגריר ואפילו גשם זלעפות. ההבדל קיצוני ומדכדך (אולי בהמשך היום יתבהר הכול, יש סימנים לכך). חזרתי לכאן לשם פגישה מסוימת, עם איש מסוים, שנועדה לפתע. איני יודע עדיין מה טיבה, מה תכליתה, נראה.

הכֶּנֶס? יש לי אידיוסינקרסיה לכנסים, לוועידות, לישיבות, לנאומים בלי סוף – ובייחוד להתוועדויות של “אנשי רוח”, להרבה משוררים בבת אחת. משורר + משורר זה תמיד פחות משניים. משורר + משורר + משורר ועוד ועוד – זה כמעט אפס גמור. פטפוטי הבל מן השפה ולחוץ, אקסהיביציוניזם של מאוהבים בעצמם, של חומדי פרסומת (ולוּ קלוקלת ביותר) – הקיצור: אין לי סבלנות להתוועדויות כאלה, ואמנם רוב הזמן ברחתי מאולם הוועידה. ויש בקנוקה לאן לברוח – וקודם כול שפת הים הנפלאה! ואכן, רוב הזמן ביליתי שם על שפת הים, ונדמה לי כי מעודי לא הייתי שזוף כעכשיו. אנשים מעניינים – מעטים מאוד! שניים-שלושה. ואִתם התרועעתי מעט. אך נסיעה לכנס זה נתנה לי הזדמנות (פיננסית) לערוך נסיעה לחוץ לארץ, ואני מקווה כי בלונדון אקבל פיצוי. אני אוהב עיר זו, ובייחוד את במותיה, את אמני התיאטראות שלה, ועד כה היה לי מזל בהשגת כרטיסים להצגות טובות. נראה איך ייפול דבר הפעם.


ביניים נתקיימה הפגישה – התחלה מבטיחה. ואם ההמשך יהיה ברוח הפגישה הראשונה יצמח מזה משהו טוב.

מחר ערב ראש השנה – ומוזר, בנכר אתה מרגיש עצמך עצוב ובודד ביום זה, חבל ששני ימי ראש השנה יַשהו את הסידורים הדרושים לנסיעה ללונדון: שכירת חדר במלון שם, “בוקינג” וכו'. אך לא ייארכו אחרת. האמצעי להיכנס לשווּנג של כתיבה הוא לכתוב. לכתוב ויהי-מה, בייחוד כשיש מה לכתוב, והרי יש לך, וזה העיקר!

ובכן, עכשיו ידוע לך כי השיר ששלחת לי לא הלך לאיבוד. רצונך ה“נורא” פעם בפעם שאהיה לידך כדי לחוש שותפות החוויות (והפירוש רשמים, מחשבות, כתיבה) נעים לי מאוד ב“נוראותו” והוא דומה קצת לרצוני שלי. ואם כך, הרי באין בררה יש דרך **(מוכרחת**) לחוויות משותפות – ההתכתבות. כתבי לי אפוא וכמו תמיד על הכול ובגלוי.

את הורייך לא ראיתי כבר כמה שבועות, בפעם האחרונה כשהיו אצלי, הרגשתי שעניין הפירוד אינו ידוע להם כלל לא כניחוש או כאבק-חשש. אם כתבת להם, כפי שכתבת לי עכשיו, הרי יוכלו להפיג מעט את עגמת נפשם במחשבה על הארעיות שבפירוד זה, על הסיכוי הרב שתחזרו ותתאחדו. אכן, פעמים רבות חשבתי שיש בך איזו כפילות הכוח לקרֵב ולרחֵק. את מקושרת (לחי ולדומם) כשהוא מרוחק ממך; ונסוגה מפניו נסיגת לב, כשהוא על ידך, כשהוא קרוב מאוד כדי הישג יד. הרי מעין כך היה יחסך האמביוולנטי להיריון, ללידה.

רצונך לשלוח לי כמה שירים חדשים שאולי קצת “יזעזעו” אותי ואפילו “מכל בחינה שהיא”. ואני “מתפוצץ” מסקרנות. אני מקווה כי לא מבחינת האיכות האמנותית. שלחי לי הכול ואל תפחדי מפני “זעזועים”. יש בי – כידוע לך – כוח לעמוד בהם.

הפחד שלך מפני כתיבת פרוזה מובן לי מאוד. האם לא שאלת פעם בנפשך: מדוע אין שלונסקי כותב פרוזה (בלטריסטית, כמובן)? הרי בתרגומיו הוכיח את הפוטנציה שלו בתחום זה, את מציאות כלי הביטוי בידיו. ואכן, פליאה היא ואולי עוד אכתוב לך על לבטַי בנקודה הזאת. חששך שהעיכוב שלך בתחום הזה הוא העדר הסבלנות אצלך, נראה לי כחשש סביר. ואגב, סבלנות (אורח רוח, נשימה גדולה, חזקה, ללא קצרת ועצבות וללא יאוש על רגל אחת) היא הכרח לכל יצירה, גם לשירה. אני על כל פנים חינכתי עצמי להאריך רוח לגבי שירַי – זה נחוץ לי כדי לשכללם שכלול של אמת, כדי לא להתפתות לטוב-ממילא, ליופי-ממילא, לטוב וליופי המיותרים – מתוך אמונה (ביטחון) שהאמנות היא פרי מלאכת המחשבת, ולא אשד ספונטני של השתפכות הנפש, של “כנפי השכינה” כוונתי להשראה הנאיבית, לפי מושגי הצעירות הבלתי כרונית של המתחילים.

אני בטוח כי מידת כשרונך (שהיא חידה מרובה!) תסיעך למַשְׁמֵע את עצמך, לא לפנות ליצר, אלא ליוצר, ולאהוב את המלאכה המפרכת ששמה אמנות.

האם לא חזרתי לסורי? שאני מאריך בדברים שיש בהם כביכול הטפת מוסר? חלילה לי. דברַי דברי וידוי לפני ידידת נפש, שמכתבך האחרון חיזק בי את האמונה במציאותה הריאלית. אֶת “אבא יקירי היקר והנהדר” שבראש מכתבך קראתי לא רק כדברי התפעמות רגעית, אלא כגילוי לב בשעת רצון, שבאה לך בעת הכתיבה. ואם כך, הרי מותר לך ומותר לי לדבר דיבור חשוף ללא “מחיקוֹת”.

פחדך מפני הפרוזה – האם רק מפניה? הרי על פחדים כאלה דיברת עמי גם ביחס לכתיבת שירים כשעבדנו על כתב-היד שלך. האם אין בהם כל הצפונות של פחדך מפני “אבן הריחיים” שבחיים הריאליים, החיים לא בדמדומים מרוחקים, אלא בחמש ובקרוב בד' אמות שלך? ופחדך מפני “אבן הריחיים” שבחיים הריאליים, החיים לא בדמדומים מרוחקים, אלא בחמש ובקרוב בד' אמות שלך? ופחדך מפני ההיריון למשל ו… ו… ו… את זקוקה לכיבוש הפחדים שלך בכלל. את צריכה להגיע למדרגה כזו שאת הפחדים, שאדם – ובייחוד אדם יוצר – חי בהם את מיטב שעותיו. תחיי בלי פחד אם אפשר לומר פרדוקס כזה (לחיות את הפחדים בלי פחד). הייתי ממשיל זאת לחוויית השדה לעת סופת גשמים – שדה מוצלף ברקים והלום רעמים שהוא חשוף להם וקולטם באהבה כאקט של פריון. כך בא שיר לעולם! כך בא ילד לעולם! כך עומד המשורר מול רזי העולם ומחכים.

אך האם לא הפלגתי בחכמת השיר והחיים? האם לא נראים לך הדברים מפויטים מדי או מתוחכמים מדי?

על כל פנים כאן אפסיק כדי לא להלאות אותך. שמחתי לקרוא במכתבך שהתענגת מאוד על “מסעי הציפורים” ושגם בעינייך זהו ספר נפלא, ספר של שירה והתעלות. ולוואי ותשתקע בך בת קול ממנגינה עילאה זו של משק כנפיים ותשוקת הגובה והרוחק. חידשתי בשעתו מילה מֶרְחַקְיָה (מרחק-יה) על דרך מרחביה (מרחב-יה) ולכל כוונתי במילה רוחק הנ“ל. ואל יאמרו לנו בעלי הדקדוק וחכמת הלשון כי סיומת זו “יה” (במילים כגון שלהבתיה מַאְפֵּלְיָה ועוד) עניינה כמותי הוא, היינו הרבה מאוד. ה”יה" כאן הוא יותר מזה: הוא תיאור הדבר מצד הנפלא שבו, נפלא (או נשגב) מבינת אנוש. את ה“יה” הזה, את התחושה הזאת, מאבד האדם המודרני, מאבדת השירה המודרנית, מאבדים החיים המודרניים – וחבל! ואותם רגעים מעטים שניגון זה מתחדש בנו – רגעי חסד הם. כן יִרבו בלבך!

דברי רצנזיה בעיתונות (על ספרך) לא ראיתי, וצר לי שהדבר איכשהו טורד אותך. שמעי קולו של בעל ניסיון כמוני: אחד הדברים הקלוקְלים בחיי היוצר הם הפגישה עם הביקורת (רצנזיה וכו') – החיובית מדגדגת את האהבה העצמית, השלילית מעגמת את הנפש, זוהי העגמה התפלה ביותר, והתנסיתי בכך. הרי גם עכשיו: הנה יצאו כל כתבֵי שלי (כל שירַי במקור ובתרגום) – וכמעט אין שום הד בעיתונים. ובעשרת הכרכים הללו באו השירים (בייחוד במדור התרגום) בהרבה שינויים ושכלולים, הראויים לשימת עין ואוזן של בעלי הטעם והמחקר. בספרות העולם יש אנשים שעסוקים בכך, והם מַשווים, בודקים, מסיקים מסקנות. אצלנו בקריית הספר הרצנזנטית – אין הד. אני בטוח שעוד ידובר בספר זה שלך, וידובר הרבה, אך הטחנות טוחנות כאן לאט. ועם שמבין אני את הרגישות שלך לגבי פרי ביכורים, הייתי רוצה לראות בך קצת יותר אדישות לכך.

מה?! לא הרגשתי כלל שזהו כבר העמוד השביעי. אכן, רץ הפעם העט שבידי, ואתך הסליחה אם הייתה הכתיבה מבולבלת קצת, מדלגת מעניין לעניין. כל זה מן החפץ העז לדבר אתך אחרי זמן מרובה של שתיקה. הרי לא תכעסי…

ואת, גם את קחי עט והריצי אותו. על הכול כתבי לי והכול. הרי כבר הגענו ליכולת נפשית זו ביחסים שבינינו.

ואני מנשקך בחזקה (אם כי באורח חד-סטרי)

שלך, באהבה רבה

אברהם


20 בינואר 1973

צילינקה, לא באשמתי נתעכב משלח המכתב ואת ודאי כבר “כועסת”. אל נא! הרי את יודעת שהנך יקרה לי וסתם רשלנות אין כאן. הייתי מצונן…

שלך, אברהם



  1. מילה לא מפוענחת.  ↩

  2. שם הספר שהצעתי ושנתקבל הוא: “השמש הייתה אם הם רצו” (צילה שמיר)  ↩

המלצות קוראים
תגיות