עַד רֶדֶת הָעֶרֶב יָבוֹא גֶּשֶׁם

וְיִהְיֶה לִי זֶה גִּשְׁמִי הָרִאשׁוֹן.

אֲדָמָה לִי נִשְׁכַּחַת, חַמָּה וִיבֵשָׁה

אֲדָמָה שֶׁכֻּלָּהּ צִמָּאוֹן.

אֲנִי מְחַכָּה לַגֶּשֶׁם

אֲנִי מְחַכָּה לְךָ,

אֲנִי חַלָּשָׁה וְנִרְעֶשֶׁת

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ

אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

אוֹמְרִים — אַל תֹּאמְרִי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה,

מִי יוֹדֵעַ מַה יֵּשׁ בְּלִבּוֹ

אֲבָל לִי לֹא אִכְפַּת, הוּא נָחוּץ לִי כָּל כָּךְ

וַאֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיָּבוֹא.

כְּמוֹ לְחַכּוֹת לַגֶּשֶׁם

אֲנִי מְחַכָּה לְךָ…

עַד רֶדֶת הַלַּיְלָה לֹא בָּא הַגֶּשֶׁם

וְגַם הוּא לֹא יָבוֹא, בְּוַדַּאי.

אֶת פְּרָחַי הַקְּטַנִּים אָז הִשְׁקֵיתִי לְבַד

וְהִשְׁעַנְתִּי רֹאשִׁי עַל כְּתֵפַי.

אָז מָה אִם לֹא בָּא, בְּעֶצֶם,

עוֹד יֵשׁ אֲחֵרִים כְּמוֹתְךָ.

חִכִּיתִי בִּכְלָל רַק לַגֶּשֶׁם

אֲבָל אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ.