רקע
משה גליקסון
רוטשילד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

מלאה שנה מיום שהלך לעולמו,הנדיב הידוע", “אבי הישוב” העברי החדש בארץ ישראל, הבארון אדמונד־בנימין לבית רוטשילד.

זקן ושבע ימים הלך מאתנו בנימין בן יעקב רוטשילד, שלא כבנימין בן יעקב הרצל, הארז אשר נגדע בלא עתו; שבע מעשים ומפעלים לאומיים בדומה להרצל, שבע עמל ורוגז אך גם שבע נחת ונחמה בעשרות שנות עבודתו לעמו — יותר מהרצל. בשנת התשעים לחייו נאסף אל עמיו, בעשור הששי לעבודתו לעמו ולבנין המולדת לעם, ביום מלאות שבע־עשרה שנה להכרזת באלפור ההיסטורית, היא הכרזת ההודאה הגדולה בזכות המולדת של עם ישראל, פרי עמל ראשונים לבנין, פרי עמלו הוא, הראשון לראשונים לבנין לאומי שיטתי ומתמיד.

זקן ושבע ימים ומעשים ושכרם הלך לעולמו, אבל לבותיהם של מאות אלפי יהודים בארץ ושל מיליוני יהודים בתפוצות הגולה יהמו היום, יום הזכרון הראשון לפטירתו, לשמו ולזכרו, כי על כן ראשון לראשונים היה למניחי היסודות העתיקים־המחודשים לבנין העם, לגאולתו ולתקומתו במולדת.

*

“הנדיב הידוע” קרא לו פי העם. אבל אם רצונו של אדם הוא כבודו — הרי היתה טעות כפולה בשם הזה. הוא לא רצה בפרסום, לא לעשות לעצמו שם בעמו התכוון. ואף לא על “נדיבות” קם לעמו. הוא לא קנה לו את עולמו בשכר המצוה הקלה של מתנות־נדבה. לא נדבן ופילנטרופוס היה, אלא בונה בית עמו, “אדריכל” לאומי, אחד מיחידי הסגולה המעטים, העומדים לאומה בשעה של פרשת־דרכים ושידוד מערכות חייה בעולם.

לא מצוה קלה, שאדם מקיימה כלאחר־יד, לא “פנטסיה של בארון” היתה לו בנין הארץ — אלא תוכן־חיים וצורך־חיים, שאדם יוצר קונה לעצמו ב“דמים”, חוצבו, כביכול, מלבבו, ועושה את מצוותו בכל נפשו ובכל מאודו. צוואתו, שנתגלתה לנו רק היום לתקופת־השנה לפטירתו: כי יעבירו את עצמותיו לקבורה בארץ־ישראל, חותמת תוכן־חיים זה ודרך־חיים זו.

*

לא איש־הכסף היה אדמונד רוטשילד, אלא איש־הרוח (אותה אנטיתיזה, שהרצל זרק לו לבארון הירש בפניו: אתה — איש הכסף, אני הנני איש־הרוח — אי־אפשר היה לתתה ענין לברון רוטשילד), משוגע איש־הרוח לפי תפיסת סביבתו. אדמונד רוטשילד היה צריך להלחם מלחמה כבדה בסביבתו הקרובה והטבעית, במשפחתו, בקרוביו ובמיודעיו ובבני־מעמדו על מפעל־חייו. המכשולים, שהיו זרועים על דרכו, היו מרובים וקשים מכפי שאפשר לכאורה לשער.

וגדולים וקשים מאלה היו המכשולים הפנימיים, לבטי הדרך הנועזה, אותם היסורים, חבלי־לידה וחבלי משיח, שבהם נקנית תחיתה של אומה וארץ. הוא שתה גם את קובעתה של כוס־הברכה המופלאה, שזכה לה. והקשים שביסורים אלה היו התהיות והתעיות ההכרחיות, דברי ריב וחלוקי־דעות בינו ובין שליחיה ומבשריה של תנועת התחיה בישראל. היו ימים, שלא נמצאה לשון משותפת בינו ובינינו. תקופתם של “שליחי עם עני”, תקופת הבקורת האכזריה של אחד־העם, תקופת הרצל והקונגרסים הראשונים — תקופת הנכר והמרירות בין בונה ציון הגדול ובין תנועת ציון — השביעוהו צער ורוגז. אבל הוא לא נבהל ולא נכנע; הוא עמד בנסיון ולא התיאש מדרכו. בעיקרם ובמהותם של דברים לא היו בינינו נגודים לעולם; וסוף־סוף נמצאה גם הלשון המשותפת. שלשת היסודות לגאולתנו הלאומית: קרקע עברית, עבודה עברית, לשון עברית — היו גם יסודות מפעלו, עליהם בנה, אותם הורה, אותם שנן לבונים בכל הזדמנות שבאה לידו. לא בכח הכסף אמר לבנות אלא בכחם של שרשי מהות ומסורת, בכח הנשמה הלאומית, כי מעורה היה האיש, בן הסביבה האירופית־המתבוללת, בכל שרשי מהותו בקרקע המסורת, וערכי הרוח והמוסר הנצחיים של האומה היו לו לעינים, לתכלית ולאמת־בחינה. נאומו בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב יוכיח.

סוף־סוף ראה את “עולמו” בחייו; הוא זכה לראות את פרי עמלו: את העם הקם לתחיה במולדת, אשר אותה עבד ואותה הפרה בידו המלאה והרחבה במשך יובל שנים ויותר. היש פינה בארץ, היש לנו כאן הישג חמרי, מדיני ותרבותי אחד, שאין בו חלק מעמלו ומברכתו?

רעיון יפה הגה ועד המושבה זכרון־יעקב, אחת מיצירותיו של המנוח הנעלה (“זכרון יעקב” היא גם זכרון לבנימין בן יעקב); הוא הזמין את הישוב, על מוסדותיו, הסתדרויותיו והמוניו, לבוא היום, במלאות השנה הראשונה לפטירתו של אבי־הישוב, לזכרון־יעקב לאזכרת־אבל כללית של הישוב. ועד המושבה קורא לישוב לקבוע מעתה את יום פטירתו של הנדיב ליום זכרון הסטורי, והיה לנו כ"ד חשון, יום פטירתו של בנימין בן יעקב רוטשילד, ככ' תמוז, יום פטירתו של בנימין בן יעקב הרצל.

החיים, חייה ההיסטוריים של האומה, השלימו בין שני גדולי בניה אלה, העמידום בשורה אחת במערכת־הכבוד הראשונה של מחיי המולדת וגואלי העם ממחשכי הגלות השלישית.


“הארץ”, כ“ד חשון תרצ”ו 20.11.35

המלצות קוראים
תגיות