רקע
משה גליקסון
נתן שטראוס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

 

א

הישוב העברי בארץ־ישראל מקדם בברכת כבוד וחבה אורחים חשובים ויקרים, את האדון והגברת נתן שטראוס.

את חבתו של העם היושב בציון, זה השליח והחלוץ של עם ישראל המתעורר לתחיה, רכש לו נתן שטראוס לא רק על ידי מעשיו האנושיים והיהודיים היפים, לא רק על ידי עבודתו הממשית למפעל התקומה והבנין של עמו, אלא גם על ידי אישיותו היפה והמיוחדת במינה. מעולם אחר, מעולם רחוק וזר, בא אלינו לראות בסבלותינו ובהתאמצויותינו, ואנו רוצים לראות בו בשעה זו לא את הנדבן, בעל העין היפה והיד הרחבה, אלא את אחינו, הכואב את מכאובינו ומקוה את תקותנו, את האדם המופלא, היודע לאחד את מדת האנושיות ומדת היהדות למזיגה הרמונית מבורכה.

כי נתן שטראוס הוא הרכבה מיוחדת במינה של היסוד האמריקאי והיסוד היהודי, של איש המעשה ואיש החזון, של ריאליסמוס, המושרש בקרקע המציאות, ואידיאליסמוס, הנושא את עיניו למרחקי התכלת. לא די לו במעשי צדקה וחסד לעלובים ולקשי יום, אלא הוא מכניס למעשים אלה מיסוד החזון והשאיפה לתקון העולם ולרפוי נגעיה של החברה. לא די לו בעבודת עזרה לבני דתו, הנרדפים והמדוכאים בארצות רחוקות, אלא הוא נושא את נפשו לתחיתו האנושית והלאומית של עמו, לחדוש יסודות חייו במולדתו העתיקה. דומה, שהרכבה זו של מעשיות מפוכחת ואידיאליסמוס נלהב — מתנת חסד היא לו משני העמים יחד, שלהם נתונים לבו ומפעל חייו; דומה, שהרכבה יפה זו ניתנה רק לשני גזעים מגזעיה של האנושיות, לגזע העברי ולגזע האנגלו־סכסי.

והנה בא אלינו לראות בסבלותינו ובמפעלינו, בפגעינו ובתעודת חיינו, מי יתן ולא “יגבה בינינו הר” לחצוץ בין הנדבן בעל היכולת ובין הצבור, או הצבורים, הזקוקים לעזרתו. רוצים אנו שיראה את חיינו ומעשינו, את צרכינו ופגעינו, את נצחונותינו וכשלונותינו כמו שהם. אין לנו מה להבליט ומה להסתיר, מה ליפות ומה לגנות בפני אחינו, אשר תקוותינו — תקוותיו ודאגותינו — דאגותיו.

לפני זמן מועט היה נתן שטראוס עד חי ופועל לסערה הקטנה, שהתחוללה בחוג ידידינו באמריקה מסביב לתקות עתידנו במולדת. נתן שטראוס גער בנזיפה, בקונגרס הכללי של יהודי אמריקה, בידידו ואורחו ישראל זנגוויל על החזות הקשה, שחזה לעמו ולעתידו במולדתו ההיסטורית. נבואתו הקשה של זנגוויל נגעה עד לבו וזעזעה את נפשו היהודית עד עמקי מצולותיה. הישוב העברי בארץ ישראל יחתום בלב נכון ונאמן על דברי העדוד והנחמה, שהשמיע נתן שטראוס מעל במת הקונגרס היהודי באמריקה. ואולם הנה ניתנה לו ההזדמנות לראות את מצב הדברים בעיניו ולעמוד גם על מדת האמת והצדק שבחזון הזעם של זנגוויל. שום פגעים ונגעים לא יזיזו אותנו מעמדתנו ולא יעבירו אותנו על קתות תחיתנו ומפעל הצלתנו. ואולם אין אנו רוצים לרמות עצמנו ואחרים ולהעלים עין מן המעצורים והמכשולים, המכבידים לנו את תעודתנו הקשה. בוטחים אנו בעינו הפקוחה של אורחנו היקר ואנו מקוים, שידע לחדור לסבך ענינינו ופרובלימותינו, על מנת להפעיל את השפעתו ואת השפעתה של היהדות האמריקאית, שהוא דבר ומנהיג לה, לישר הדורים ולתקן קלקלות.

הישוב העברי זקוק לעזרתה של היהדות האמריקאית לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פוליטית.


“הארץ”, כ“ד טבת תרפ”ד, 1.1.24

 

ב

פטירתו של נתן שטראוס היא אבדה גדולה, “אבידה שאינה חוזרת”, לציונות ולמפעל הבנין בארץ. אין לנו בעולם הרבה ידידים נאמנים, בעלי נפש ובעלי יכולת כאחד, ונתן שטראוס היה אחד המעטים הספורים האלה. נתן שטראוס, האיש העממי בעל הלב, נבדל לטובה מסביבתו הטבעית, מחוג היהודים ה,נוטאבלים" באמריקה: עוד לפני עשרות שנים, בשעה שתקות ציון נראתה עוד לאצילי ישראל ולעסקניו מחוג זה כאוטופיה בטלה ונפסדת, העשויה רק להביא נזק למעמדם האזרחי של היהודים בעולם ולפרוצס ההסתגלות של המוניהם לחיי הסביבה ולצרכיה — היה לו לנתן שטראוס אומץ הלב הנאה של אציל הרוח באמת: ללכת אחרי הרגשתו היהודית־האנושית הטבעית וליתן את ידו לבוני ציון, לקומץ האידיאליסטים, שהטילו עליהם את התפקיד הנועז לפלס דרך חדשה, דרך תחיה ותקומה, לעמם. “חבת ציון” של נתן שטראוס היתה תמיד אלמנטרית, יהודית־עממית, הרגשה טבעית בלב, היונקת ממי תהומות של מסורת־דורות. הרגשה היהודית הטובה והנאמנה, נטית מורשה למצוות־עשה שבין אדם לחבירו, לאהבת הבריות הפעלתנית, המכירה באחריותו של האדם לגורלו של האדם חבירו והזורעת מתוך הכרח פנימי אהבה ואורה וברכה סביבה, — הרגשה יהודית אלמנטרית זו הטביעה את חותמה על פעולתו של נתן שטראוס לציון. לבו היה ער ראשית כל למצוקת האדם ולצרכיו. נתן שטראוס הציוני לא חדל מהיות פילאנטרופוס, אבל לא פילאנטרופוס בסגנון האירופי־האמריקני הקריר, אלא איש הטוב והחסד במשמע היהודי, איש החובה והמצוה, איש החסד שהוא משפט, חובת אזרח וצורך אדם, “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”. בנתן שטראוס התאחדו אהבת־חסד והצנע־לכת. הלך מאתנו לא רק ידיד נאמן, ציוני טוב ורב פעלים, אלא גם טפוס נאה ויקר של יהודי במשמע המעולה של מלה זו.

חבל על דאבדין.


“הארץ”, כ“ד טבת תרצ”א, 13.1.31

המלצות קוראים
תגיות