לוגו
א. אידלסון: אידיאליסטן פכח
מיקום ביצירה:
0%
משה גליקסון
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

“מהי הפילוסופיה, שאדם בוחר לו — דבר זה תלוי, בסופם של דברים, בזה, מה טיבו של האדם”. אם אין זכרוני מטעני, הדברים האלה לפיכטה, לאותה אישיות אדירה וכבירה שבין הפילוסופים הגרמניים. האישיות תענה את הפילוסופיה, את השקפת־עולמו של אדם. זוהי בקירוב משמעותו של אותו פסוק פיכטאי. והנחה זו נעשתה “אמת” מקובלת, שאין מהרהרים אחריה. הכל יודעים: האידיאליזם הוא הפילוסופיה של האידיאליסטן במשמע הפשוט שבלשון בני אדם, של איש הרוח, המוסר, השאיפות הנאצלות לתקון העולם על פי דרישות האידיאל; והמטריאליזם הוא הפילוסופיה של איש החומר, איש “העולם הזה” וההנאה האישית הגסה. אבל אותה “אמת” נתבדתה זה כבר. בתולדות המטריאליזמוס של האידיאליסטן לאנגה אתה מוצא כמה הימנונות לגדולי תורת המטריאליזמוס, למדותיהם הנעלות, לשאיפות אנושיות טהורות שלהם, לאהבתם את האמת, לשנאתם את הבצע ולהתרחקותם מכל אבק של פניה אישית או טובת־הנאה אישית. בתולדות המחשבה האנושית אתה מוצא כמה טפוסים כאלה של אידיאליסטי המטריאליזמוס, אם מותר לאמר כך. הללו הם צירוף מיוחד במינו של אידיאליזמוס ופכחנות, אנשים המתרחקים מכל רעיון “רוח”, מכל חלום הפורח בתכלת האיתר, מכל מה שיש בו סכנה של אילוסיה והשליה עצמית.

אידלסון המנוח היה טפוס כזה בעולמנו. הוא היה אידיאליסט מפוכח במשמע העמוק של מלה זו, נלהב הפכחנות, אם ניתנה רשות לצרף צירוף כזה, אבירה ולוחם מלחמתה. האנליטיקון החריף הזה, שרבים חשבוהו בטעות לספקן אשר אין אלהים בלבו, היה קנאי לאמת שלו, המתרחקת מכל “אמת” מקובלת ורצויה לרבים, מכל ערפל של מליצה ונוסח. הוא היה מתאכזר ל“אמתותיהם” הנוחות של בני אדם ומהרס ללא רחמים כל אילוסיה ואשליה.1 בנידון זה דומה היה ליריבו הגדול, לאחד־העם, אבל גם בפני אמתותיו של אחד־העם לא נרתעה האנאליזה החריפה והבקורת השנונה שלו; גם ערכיו ונכסיו של זה: הרוח הלאומי, המוסר הלאומי וכדומה לא היו בעיניו אלא מושגים יחסיים וחולפים, טפל לצרכים ממשיים של מציאות ממשית. מחשבתו היתה מחשבה יהודית טפוסית, מחשבה אנאליטית חריפה, המנתחת את הדברים ואת המושגים ליסודותיהם וחושפת את מהותם הערטילאית. ולפיכך היה כחו גדול בשלילה; לפיכך לא קם כמותו מבקר שנון ומעמיק של כל מיני תורות־אילוסיות, שבדו להן מפלגות שונות בישראל מפני אימת הריקנות. לא קם כאידלסון מבקר חריף, מעמיק ומהרס לתיאוריות הרבות והשונות של פלגות בית ישראל עם ראשית המאה העשרים: ה“בונד”, האסימילציה השלמה והחצאית, הסוציאליסטית והבורגנית. ומבחינה זו גדולה ועצומה היתה השפעתו על הנוער הלאומי בישראל בימים ההם, שאי אפשר היה לו בלי היתר תיאורטי ובסיס תיאורטי לציונות והעיקר בלי סתירה נצחת לתורותיהם של שונאי ציון.

אבל אידלסון לא היה חס גם על תורות ודעות שהיו חביבות על קהל הציונים, ולא היה נמנע מגלות בכל כח האנליזה האוכלת שלו, את אפסותן, כשראה אותן בכך. דוגמא חותכת לדבר הוא נאומו על ערכה הממשי של הצהרת בלפור, שנשא בשנת 1918, בעצם ימי השכרון וההתלהבות, כשלא מלאה עוד שנה לאותה הכרזה היסטורית. חכם עדיף מנביא. בכח האנאליזה החריפה והבהירה שלו לתופעות המציאות חזה אידלסון מראש, מה יעלה לאותו דוקומנט של שעת בין־השמשות, שמבטיח הרבה ואינו מחייב לכלום; הוא ניבא לאוריינטציה ערבית קרובה של הממשלה הבריטית והעיר את הנלהבים, שהגורם הפוליטי הגדול הזה, הארצות הערביות ויחסן לאנגליה, יהא חשוב הרבה יותר בעיניה מן “הסימפתיה של יהודי ברדיצ’ב ואפילו של הועד הפועל הציוני כולו”. מידידיו ומתלמידיו הנלהבים של אידלסון נמצאים כעת רבים במערכת האופוזיציה הממלכתית שלנו. לאלה כדאי להזכיר, מה היה בעיני אידלסון תפקידה הממשי של הפוליטיקה הציונית בנגוד ל“הודאה” הסתומה והערטילאית שבהכרזה בלפור. הדבר הממשי שיש לשאוף אליו, הוא, לדברי אידלסון באותו נאום: א) הבטחת התנאים להתישבות חקלאית ותעשיתית רחבה (ובעיקר רכישת קרקעות, קונצסיות ומפעלים צבוריים, לבנין דרכים, נמלים, הכשרת קרקעות); ב) שווי־זכויות פוליטי; ג) זכויות לאומיות לישוב העברי בא"י. שלטון עצמי של הקהלות, הכרת הלשון העברית וכדומה; ואלו את הסעיף בדבר זכויות ממלכתיות מסוימות בשטח הטריטוריה הארצישראלית אין אידלסון גורס, ולא עוד אלא שהוא רואה בדבר זה “משחק ילדים”, שאין לו שום בסיס ממשי, ולדעתו “היה זה אסון, אילו היו נותנים לנו לשם קוריוזום, משחק ילדים זה”. אלא שהוא מתנחם: “מכיוון שיש לנו ענין עם אנשים נבונים, היודעים פרק בשאלות מדיניות, הרי סכנה זו אינה צפויה לנו”.

אין זה מעניני לברר כאן, הצדק אידלסון בפסקי־הלכות חריפים אלה, אם לא. לא הבאתי את הדברים לשם הלכה למעשה, אלא לשם כרקטריסטיקה של האיש אידלסון ושל דרך מחשבתו החריפה, שאינה נגררת אחרי “אמתות מקובלות” ואינה אומרת אמת ואמן לכל אשר יאמר ההמון אמת ואמן.

לא סקפטיקן היה אידלסון אלא אידיאליסטן־פכח, איש האמת האכזרית, המהרסת אילוסיות ומפזרת את ערפל האשליות2 ללא רחמים.

ואסון הוא לנו, שבשעת מבחן זו לציונות ולמפעליה אין לנו הרבה אידיאליסטים מפוכחים מבני מינו של אידלסון.


“הארץ”, 16.11.31


  1. “השליה” במקור המודפס, צ“ל: אשליה – הערת פב”י.  ↩

  2. “ההשליות” במקור המודפס, צ“ל: האשליות – הערת פב”י.  ↩