רקע
משה גליקסון
ב. גולדברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

כשעמדנו אתמול, שטופי אור השמש הלוהטת של צהרי תמוז ארץ־ישראלי, על יד קברו הפתוח, במעלה הקברים של תל־אביב, על יד קברי הקדושים חללי מאי, הופיעה לנגד עינינו בחזיון סימבולי, פרשה אחת מספר חייו ומפעליו של המנוח. בקרבת בית הקברות, אשר החכמה העמוקה שבלשון העם תקרא לה בית־חיים, מתנוסס בית־חיים ממין אחר, בית של חיים ועבודה למאות נפשות, הוא הבית הגדול והנהדר שבתל־אביב וסביבתה, אשר צף כמו בצו קסמים בין שממות החולות הצחורים — בית החרושת “סיליקט”. אין זה לא מפעלו היחיד ואף לא מפעלו הגדול ביותר של המנוח, אבל יש בו משום סמל וסימן בולט אף לאלה מאתנו, הנוטים לשכחה בסערת הימים המטורפים האלה. אותו הבנין הגדול והכביר, המשמש לנו לפעמים כלפי חוץ דוגמא ומופת לכח של יצירה, למה שהמרץ העברי והעבודה מוכשרים ליצור בין שממות־דורות, הוא גם דוגמא למופת למרץ היצירתי של בוריס גולדברג.

סח לי אדם אחד, הקרוב אל המנוח: ימים מעטים לפני מותו בא החולה האנוש לראות בפעם האחרונה את יצירתו זו. כשהתקרבה העגלה לבית החרושת ולבתים החדשים, ראשית שכונה עברית חדשה, זלגו עיניו דמעות. ההיו אלה דמעות של שמחה, שאיש הלב שמח בעשותו את “חשבון הנפש” כערוב יומו ובראותו, כי יש תקוה ושארית לפעלו, כי יצירתו מביאה אתה חיים וברכה? ההיו אלה דמעות של צער, שאיש־המעשה מרגיש בדעתו, כי מעכשיו הוא נטול מן המעשה ומן היצירה ואין לו עוד חלק בין העושים והיוצרים? הן רבות מחשבות היו עוד בלב האיש הזה, הן הרבה אמר עוד לעשות ולפעול לשם תכלית חייו, לשם בנינה של הארץ ותקומתה של האומה, אלא שנקרעה המסכת באמצע, ועל יד “כסא־האורגים הרועש של הזמן” נפקד מקומו של אחד הטובים והחרוצים מן האורגים את ארג הדורות…

*

בוריס גולדברג לא היה מנהיג ודבר לדור. הוא לא ידע להלהיב נשמות ולקנות לבבות בסערה, הוא לא היה מברוכי־יה המעטים, הטובעים את חותמם הבולט בפני הדור. ברכתו לא היתה ברכת היצירה הגאונית, הקונה את עולמה בשעה אחת, אלא ברכת המפעל, שכל יום וכל שעה זמנו — ברכת המפעלים הקטנים, שהם המהוים בסופם ובסכומם הכולל את המפעל האחד הגדול, כטפות הללו המהוות את האוקינוס. הוא היה הטפוס של איש־המעשה. ולא במשמע המצומצם והמטומטם של השוק, אלא במשמע העמוק של “התבונה המעשית”, המוסרית, העושה חייו של אדם שלשלת רצופה אחת של מפעלים ומעשים, המוארים באורה של אידיאה אחת, של רעיון שליט אחד, רוח תעודה ועתיד.

אבותינו ידעו את הטפוס של ירא שמים, “עובד”, של מדקדק במצוות, זה הטפוס של המתנגד הליטאי, שכל חייו הם עבודה ומצוות, כל פסיעה וכל נדנוד שלו הם לשם שמים, שרות לאלוהיו. הללו — לא השעות המעטות של קודש ועלית־נשמה של התרוממות הרוח המלהיבה בכח אשה הן להם עיקר, אל “ששת ימי המעשה” הארוכים, חובת הברזל של מצוות ודקדוקי מצוות, “עולת תמיד” צנועה ונאמנה. בוריס גולדברג היה מתנגד ווילנאי כזה; הוא היה הטפוס המעולה ביותר של היסוד המתנגדי שבתנועתנו ובעבודתנו. הוא היה אי ה“מצוה” במשמע העמוק של המלה הזאת, איש החובה המוחלטת, שאינה מזלזלת בקטנות, אם כי אין היא מסיחה דעת מן הגדולות: אנשי החובה מסוג זה אינם נעשים אבוקה לדורות, אינם משמשים סמל ודגל במלחמה על החדש, אבל הם הבונים את החדש, אין הם מחוללי תנועות, אבל הם עושים את שליחותן, הם המקיימים אותן בעולם. אנשים מסוג זה הם הבונים מדינות, הם הבונים את החיים.

סגולה זו חשיבותה גדולה ביותר בעולמנו, במקום שההתלהבות מרובה על ה“מצוה” והזעזועים העצבניים גדולים מכשרון המעשה וההתמדה. סגולה יקרה זו היא שהכשירה את בוריס גולדברג לשאת על שכמו במשך עשרות שנים את משאה הכבד של ההסתדרות הציונית ברוסיה, היא שעשתה אותו ראש וראשון לכל העבודה הגדולה ורבת הענפים, שבתנועת התחיה הלאומית הטילה על נושא דגלה בגדול שבמרכזי הגולה, והיא גם שהעמידה אותו בשורה הראשונה לעבודה ממשית לשם ארץ־ישראל ובארץ־ישראל. חוץ מאוסישקין לא היה אולי עוד כמוהו עסקן ציוני ברוסיה, אשר עניניה הממשיים של א“י, הענינים הגדולים והענינים הקטנים, היו קרובים כל־כך ללבו; אשר עבד את עבודתם יום־יום ושעה־שעה במשך הרבה שנים. בימים ההם כשציונות וארץ־ישראל היו עוד שני מושגים מעולמות שונים, היה בוריס גולדברג העסקן הציוני, חי למעשה את חייה של ארץ־ישראל העברית, והוא שגשר אותה שעה את הגשר בין אודיסה “הממשית” ובין ווילנה—מוסקבה—פטרבורג ה”פוליטית".

ואת עבודתו זו עבד “לתומו”, מתוך הכרח פנימי טבעי, באותה הפשטות הטבעית של אדם העושה לנפשו ולביתו. עשרות שנים משך בעול־יום־ליום ולא ידע אפילו להחזיק טובה לעצמו. היה בו הרבה מסגולתם של “ענוי־עולם”, הזורעים לתומם טובה וברכה ומרבים תפארת בעולם, והם לא ידעו. הללו אינם מתמיהים את העולם במפעל מזהיר אחד, בקרבן אחד גדול, אבל כל ימיהם הם קרבן תמיד אחד שלא מדעת. בוריס גולדברג פרט, כביכול, את קרבן חייו לפרוטות, ואולם בבית גנזיה של ההיסטוריה שמורות הפרוטות ממין זה, המפרנסות חיי יום־יום של האדם — לפעמים בלי שם ובלי דמות — על יד דינרי הזהב של המפעלים הגדולים, המזהירים.

סימבול טראגי לדבר הם: מאורעות מאי, מחלתו ומותו של גולדברג. נראים הדברים, כאילו גם את קרבן־מותו פרט, כביכול, לפרוטות. בוריס גולדברג הוא, בעצם הדבר, מחללי הראשון למאי של אשתקד. בלכתו לבקר את בית־העולים שביפו הדביקוהו הפורעים, הכוהו, פצעוהו — פצעוהו בגופו ואולי עוד יותר ברוחו — אותה שעה חלה מחלת־הלב — ואולי רק התגברה אז המחלה, שלא הרגיש בה קודם לכן, כדרכם של אנשי־העבודה, השקדנים הגדולים, — ולא שב עוד לאיתנו. ואולם סגנון חייו הצנועים היה נפגם, כביכול, אילו היה מרעישנו פתאם ב“קרבן” גדול אחד, אילו היה נרצח או מת בפצעיו. כבקרתיו בימים ההם, בשכבו פצוע וחולה בבית־המלון, היה כמבויש קצת על ה“כבוד”, שזכה בו שלא מדעת… ועכשיו נכרה לו קבר על־יד קברות הקדושים, חללי הראשון למאי, ולמנינם לא נצטרף לכאורה. —

*

“שירת־חייו” אם יש לקרוא שירה לשלשלת רצופה של מעשים, שחותם של פשטות וחולין טבוע בהם, לכאורה — לא נפסקה באותו היום המר והנמהר. עד ימיו האחרונים, אפשר לאמר: עד שעותיו האחרונות, לא פסק מן העבודה. כשאך היתה המחלה מרפה ממנו במקצת, מיד היה נפנה לעבודה, היה קורא, כותב, רושם, מסדר. עיקר צערו ויסוריו בימי מחלתו היה — חסרון כוח העבודה. ואולם הלב היה נתון למפעל־חייו עד דפיקתו האחרונה ממש. החלטת בית הלורדים לפני שבועות אחדים גרמה בשעתה מפגע קשה ללב החולה, והדברים האחרונים, שנשמעו מפי החולה בליל חייו האחרון, היו מוקדשים ל“חתימת המנדט”.

ואולם לא זכה בוריס גולדברג לקורת הרוח האחרונה, שהיתה מקילה לו אולי את מלחמת־האדם האחרונה. יומים לפני חתימת המנדט הלך בדרך כל הארץ.

בעשרים וארבעה בתמוז, יום קבורתו של הרצל, נכרה קבר גם לבוריס גולדברג. סמל יפה יש בדבר. עם כל ההבדל הגדול בשורש נשמתם של שני האנשים האלה יסוד אחד משותף להם: יסוד המעשה, יסוד המפעל החי והגואל.


“הארץ” 27.7.22

המלצות קוראים
תגיות