אם יש בעולמנו הקטן אדם אחד, אשר ההימנון העמוק של ביאליק על “ענוי־עולם, אלמי נפש… צנועי הגות ועלילה… ממעטי דברים ומרבי תפארת” חל עליו — הרי י. ל. גולדברג הוא ודאי האחד הזה. אם יש בינינו מעטים אשר “לבם — היכל הקודש, ושפתיהם — שעריו הסגורים”, אנשים אשר לבם ער ואזנם קשובה ונפשם חרדה לקראת כל יופי ותפארת והם עוברים וזורעים סביבם לתומם את האמונה ואת הטוהר שבמפעל האמת, שבמצוה לשמה — הרי גולדברג שלנו הוא אחד המעטים האלה.

אכן, י. ל. גולדברג איננו דוקא מאותם החולמים, אשר “יגוועו מאוייהם בלבם וגעגועיהם בחיקם יכלו”. כי על כן אין רב פעלים, אין איש חובה ופעולה, אין בעל “מצוות מעשיות” כמוהו. אבל תכונתו המיוחדת של גולדברג היא, כי “פיו לא יביע גדולות” אף בשעה שהוא עושה גדולות. הוא עושה מה שעושה לתומו, בצנעא, בלי רוב דברים ורוב ענין ותכונה כאילו דרך אגב וממילא. המעשה הטוב תפקיד טבע הוא לו; הוא נאמן ביתה של החובה והמצוה. הוא תמיד מן הראשונים לכל חובה ומצוה לאומית, לכל פעולה ממשית, אבל אין הוא נראה לעולם בשורה הראשונה, כאילו הוא מתחכם ומחבל תחבולות שלא “להתראות”. נפלא הדבר, עד כמה האדם הזה, העומד למעשה זה כיובל שנים בשורה הראשונה במערכת הפעולה הלאומית, יודע עם זה להיות תמיד “נחבא אל הכלים”, עד כמה איננו איש דברים והתגלות, עד כמה לא למד מחבריו את סוד הדבור והמליצה הלאומית. הוא תמיד הראשון למעשה, אבל אין הוא נדחק לעלות לשם כך על הדוכן. המעשה כאילו נעשה מאליו, ולימים אין בני אדם מרגישים ואינם זוכרים, מי היה הראשון לעושים. מי שהוא היה צריך להיות הראשון ליסד בירושלים דליטא, בחנוכה תרמ"ב, את האגודה הוילנאית הראשונה לחבת ציון (“אובהי־ציון”) — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך להיות הראשון להמציא לקרן הקימת לישראל, ביום הוסדה, את מאות הדונמים הראשונים של קרקע בארץ־ישראל — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך לדאוג להכין את המגרש לאוניברסיטה העברית העתידה בירושלים, לקנותו בכסף מלא ובהשתדלות מרובה מידי בעליו האנגלי בעצם ימי המלחמה ולמסור אותו לרשותה של האוניברסיטה — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך להיות מן הראשונים לפעולות “האיניציאטיבה הפרטית”, ליצירת מפעלים של התישבות ושל מקורות מחיה לעולים ולפועלים — וי. ל. גולדברג היה מן הראשונים האלה. מי שהוא היה צריך להיות הראשון לעולי ציון מעסקני הגולה הרוסית לאחר המלחמה — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך ליסד את העתון היומי העברי הראשון של הישוב לאחר המלחמה, לכלכל אותו בכבוד וביד רחבה, להשקיע בו הרבה מרץ ועבודה וכסף, עד שיזכה לראותו יורד מעל שולחנו, עומד ברשות עצמו ונושא את עצמו — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. אבל בכל המקרים האלה ובמקרים רבים אחרים וכיוצא באלה לא היה צורך כלל לראשון זה, שמי שהוא ירגיש בדבר ויזכור אותו, או יבליט אותו. הדברים נעשו מאליהם, בכח הכרח פנימי של אדם, המספק צורך טבעי שלו עצמו ואין הוא מחזיק טובה לעצמו על כך.

כך עבד האדם הזה, כביר המרץ ורב הפעלים, בצניעות ובדממה במשך יובל שנים את עבודת הקודש, בלי בגדי כהונה ובלי התכונה והתפארת החיצונית של הקודש, כאדם העושה בתוך שלו — במשמעם היפה של הדברים האלה.

*

עשרות שנים עבד האיש את עבודתו הלאומית הענפה, המתמידה, הקטנה־הגדולה, עשרות שנים עשה יום־יום את אלף הדברים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים. הוא ידע את סוד הצירוף והמזיגה. הוא נשאר נאמן לחבת־ציון מתקופת הילדות, שלה ושלו, ל“עבודה מעשית” בא“י, ועם זה היה מן הראשונים ומן החשובים שבעוזרי הרצל. במשך שנים רבות עבדו, הוא ואחיו דוב ז”ל, את העבודה הקשה, הקטנה־הגדולה של המרכז הציוני ברוסיא, ומלא את מחסורו בצנעא וביד רחבה, אולי יותר ממדת יכלתו האישית. והנה הגיעה שעתו להיות העולה הראשון לאחר המלחמה הגדולה מגלות רוסיא לציון, הגיעה שעתו לעלות בפעם השמינית לא“י, והפעם להשתקע בה. אותו מומנט הציל מלים מפי אמן השתיקה היפה הזה. י. ל. גולדברג ספר פעם בדברים הנוגעים עד הלב את פרשת העליה ההיא (בגליון העשור של “הארץ”, יוני 1928). אחרי לבטים רבים והרפתקאות אין סוף עלה בידו לצאת בקיץ תרע”ח, בעצם ימי הפורעניות והזעזועים ברוסיא הסוביטית, באניה מפטרבורג לסטוקהולם לעלות לארץ ישראל. באניה חלה מי שהוא בכולירה, והנוסעים הועברו לשם הסגר לארבעה עשר יום לאי שומם. וי. ל. גולדברג רושם בזיכרונותיו:

“10 ביולי, שבת נחמו. ביום זה נעשה בני בנימין בר־מצוה. עליתי על סלע גבוה, התפללתי וקראתי בתנ”ך את הפרק “נחמו, נחמו עמי” ונזכרתי כי באותה שעה עצמה קורא בני את הפרק הזה בבית־הכנסת במוסקבה, והרב מזאה מברך אותו. במחשבה הייתי שם וברכתי את בני, שיהיה בן נאמן לעמו, שיהיה לו רק בן־ציון, כי אם גם בונה ציון".

עברו אחת־עשרה שנה. בשבת נחמו תרפ"ט, בימי ההתרגשות והדאגה הקשה לישוב, היה בנימין גולדברג בשורותיהם של צעירי ישראל המגינים על בנין ציון ועל בוני ציון. ולאחר שמונה ימים נפל חלל על משמר הכבוד, בצאתו להגן על אחים הנתונים בסכנה. הוטל עליהם, על יצחק ליב ועל רחל גולדברג, להביא אף את הקרבן הזה, הגדול, הקשה והקדוש מכל שאר הקרבנות, לכבוד האומה ולבנין מולדתה. בכבוד, בגבורה ובדממת תפארת עמד גולדברג גם בנסיון האחרון הזה: כשהגיעה לו שמועת־איוב זו לארץ רחוקה — התגבר על הכאב, לא הרגישו זרים בצערו ועינם לא שלטה באבלו; צער הכלל היה צערו, דאגת האומה — דאגתו.

כי איש החובה הוא האיש מימיו; איש המצוה הלאומית, איש המפעל והמעשה, שאינו יודע ליאות ואינו דוחה את חובת יום־יום לא מפני חג הנפש ולא מפני אבלה.

ברוך יהיה לנו, יזכה לעבוד עוד הרבה־הרבה שנים את עבודתו לבנין האומה והארץ!

“הארץ”, י“ד שבט תר”ץ, 12.2.30