אל העיירה הסורית הקטנה מזרעת בית-ג’אן הגענו באביב תיכף אחרי המלחמה. העיירה היפהפיה היתה נטושה וכבר התחילו לכרסם בה השיניים הקשות של ההרס. מאז הפשרת-השלגים, חודשים אחדים קודם לכן, גבר זרמוֹ של הנהר, נהר בית-ג’אן, החוצה את העיירה לכל אורכה, ואפשר היה לראות את סימני גיאות המים על הגשרים ההרוסים.
העיירה היתה ריקה ומרוקנת. כל תושביה הסוריים ברחו בימי הקרבות. ברחובות השוממים והיפים שוטטו כלבים עזובים, חתולים מהירים חצו בבהלה את החצרות הפרוצות, וחיילינו התבצרו בגבעות שמסביב לעיירה.
בימים הראשונים לבואנו הוכינו בתדהמה. המקום היה יפה להמֵם. גדות-הנהר היו נטועות מטעים צפופים של עצי-פרי, ומשוכות של צפצפות גבוהות כמו חילקו את גושֵי המטעים למשבצות קטנות. גשרים רבים, קטנים וגדולים, נטויים היו על פני הנהר בכל מקום, ומהם נתמשכו דרכי עפר ונהדרות אל תוך הגבעות, אל מרגלות החרמון ואל שטחי הבזלת.
– לא ייתכן שאין איש בכל העיירה – אמר עמוס.
– יתכן וייתכן – אמרנו לו – הקרבות היו כאן קשים, לא בקלות ויתרו הסורים על העיירה.
– כן, אני יודע – אמר עמוס – אבל כל כך הרבה בתים, וכולם ריקים? וכל כך הרבה חצרות, וכולן שוממות? ממש קשה להאמין.
– חכה, תתרגל ותאמין – אמרנו לו.
למחרת בואנו כבר יצאנו לסיורים. נסענו בכל הדרכים שמסביב לעיירה. טיפסנו בעליות התלולות אל מוצבי התצפית וירדנו אל הערוצים העמוקים הנוהרים אל נהר בית-ג’אן. מרחוק השתרעה לה בקעת דמשק, מצועפת אדי אביב כחלחלים. בדרכנו חזרה חלפנו על פני גבעה גבוהה והשקפנו אל העיירה. ועמוס קפץ פתאום:
– הביטו, עשן! מישהו מבשל ארוחתוֹ בעיירה! הבטנו כולנו לכיווּן שהצביע עמוס, ובאמת תימר שם עמוד עשן דק וכמעט שקוף מעל אחת החצרות.
– תזכירו לי – ביקש עמוס – לבדוק אחר כך מי העלה את העשן.
בשעת אחר צהריים יפה ומופזת פשטנו בין החצרות המוזנחות. רוב השערים נעקרו ממקומם, ואפשר היה לעבור מחצר לחצר כמעט ללא מאמץ. שוטטנו ככה עד שעייפנו. בכל חצר ראינו תמונה דומה: עץ תות רחב צמרת, חומה נמוכה העשויה לבני חומר, שערים קרועים מברזל וארובות מעוקמות. “כעשן יבוא וכעשן ימהר לחלוף”. עשן, מה? – ליגלגנו על עמוס.
אבל עמוס לא נכנע:
– ראיתי עשן, אמר. וגם אתם ראיתם. בואו נמשיך לחפש.
המשכנו לחפש כמעט עד רדת החשיכה. אחדים מאיתנו נואשו כבר ונשמטו להם אחד אחד אל המאהל. שם רעמו החיים בכל עוזם, שלא כמו בעיירה השוקטת: מנועי כלי-הרכב הצבאיים טירטרו בלי-הרף, מכשירי הקשר השמיעו בקול קטעי שיחות ממרחק למרחק, ומעל לכל אלה הרעישו הפזמונים הצרחניים שבקעו מתוך הטרנזיסטורים.
– אולי די, עמוס? – אמרנו – אפשר להמשיך בחיפושים גם מחר.
ההליכה בין ההריסות היתה קשה ומסוכנת בחושך. מכתשי פגזים הפתיעו את הרגליים בכל מקום. קורות גג מתנדנדות איימו בכל רגע ליפול על ראשו של מישהו. פחים דפקו מוטחים בגלי הרוח.
ובכלל, עיירה שוממה שאינה מוּכּרת מפחידה קצת עם רדת החשכה.
– טוב, אמר עמוס – אבל מחר נמשיך.
בדרך אל המאהל שלנו, שניטה לחוף נהר בית-ג’אן הרועש, דיברנו על לבו של עמוס. ניסינו לשכנע אותו כי אין שום אזרח נעלם בכל העיירה הכבושה הזאת. באמת, איזה פליט יעז לחזור ולהתגורר כאן, כשהוא צפוי בכל לילה לחידוש ההפגזות? ובכלל, הייתכן שמשפחה תשוב להתגורר בביתה בלי שרשויות הצבא יידעו על כך?
אבל עמוס בשלו. בדבקות. בעקשנות בלתי רגילה.
– ישנם כאן אזרחים – אמר – אני ממש מרגיש בחוש אולי הם צריכים משהו? אולי אין להם מה לאכול? מוכרחים למצוא אותם!
הלילה עבר עלינו בנעימים. צפינו בשידורי הטלוויזיה הסורית. ראינו מקהלות נגנים, נערות מתעמלות ואת הנשיא אסד נואם בכל מקום.
יותר מאוחר הפתיע אותנו הטבח שלנו, והכניס אל החדר צ’יפס ריחני, קפה ותפוזים. השומרים שוטטו על מרפסות הבטון בחוץ בחוסר מנוחה, וכלבים נבחו מכל החצרות.
למחרת, מיד עם תום הסיור, הצטרפנו אל עמוס בחיפושיו. סרקנו סמטאות שלא הספקנו לבדוק ביום הקודם. לאט לאט נצטמצם השטח שלא חקרנו. נותרו עוד גבעת המסגד וכמה בתים הפזורים מסביב לה.
– רגע אחד – אמר עמוס פתאום – בחיי שאני מריח עשן!
הזדקפנו כולנו, הרחבנו נחירינו ושלחנו את ראשינו קדימה. עמוס צדק, באמת נישא ריח קלוש של עשן באוויר.
– זה כאן, רבותי! – התלהב עמוס – לא טעיתי, מישהו גר כאן באחת החצרות.
– זהירות, עמוס – אמרנו – עכשיו צריך להיזהר. אולי אלה חיילים בורחים או מחבלים?
– שטויות – אמר עמוס – אני מרגיש שאלה הם אזרחים.
– אולי – אמרנו – אבל לשם מה להסתכן?
עמוס לא רצה להקשיב, אבל הכרחנו אותו להיזהר.
התחלקנו לחוליות. בעוד חוליה אחת חודרת לחצר, השגיחה החוליה השניה שלא יפתיעו אותה מאחור. התנהלנו לאט לאט ובדקנו בכל פינה, בכל בור, מאחורי כל קיר.
לפתע נשמע קריאתו של עמוס:
– בואו מהר, בואו תראו מה שגיליתי!
התקבצנו במהירות בחצר ונדהמנו למראה עינינו. זוג זקנים סורים ישבו להם על מדרגות הבית והבעירו לעצמם מדורה קטנה.
– מה אמרתי לכם? – צעק עמוס בהתרגשות ודילג לאורך החצר – אתם רואים? אפשר לסמוך על החושים שלי!
קרבנו אל הזקנים והִקפנו אותם כבמעגל. הם הי זקנים מאוד, שזופים מאוד ולבושים בגדים ארוכים ולא נקיים. מסביבם התגוללו קנקני פלסטיק סדוקים, שמיכות קרועות וכורסאות שבורות.
– זהירות – אמרנו – לזקן יש גרזן.
– אין מה להיבהל – אמר עמוס – בגרזן הוא רק חוטב את כפיסי העץ למדורה.
הזקנים השגיחו בנו וניסו להתרומם מתוך מבוכה. הזקנה התקשתה לקום, רגליה לא נשמעו לה, והזקן ביקש לסייע בידה.
– אין צורך – אמר להם עמוס – אתם לא חייבים לקום.
הם הביטו בפנינו מופתעים, והזקן התחיל תיכף למלמל מתחת לשפתיו. שיניו המעטות היו שחורות והן נחשפו כשניסה לחייך לקראתנו. הזקנה כיסתה את פניה בצעיפה והביטה אלינו בחשד.
– נו, חבר’ה, מי יודע קצת ערבית? – שאל עמוס – בלי ערבית לא נוכל להבין מה הם רוצים.
כל אחד מאיתנו התאמץ ונזכר במעט הערבית שידע מימי לימודיו, וכולנו יחד התחלנו לחקור את שני הזקנים. נכנסנו זה לדברי זה, תיקנו זה את שגיאותיו של זה – וכל אחד חשב, שהוא מסביר יותר טוב מחבריו. הזקנים היו מבולבלים לגמרי. שטף השאלות הפתיע אותם והם ישבו לפנינו שותקים.
– לא ככה – אמר עמוס – לא בבת-אחת. ככה הם לא יבינו אותנו לעולם.
בין כה וכה ראינו, שהחצר שלהם דלה וביתם פרוץ ואין להם מלבד עצמם שום דבר.
– מאין אתם? – שאלנו.
– מכאן. מן העיירה מזרעת בית-ג’אן.
– ואיך זה שאתם היחידים שנשארתם כאן?
– בהתחלה – אמרו הזקנים – נבהלנו גם אנחנו מן המלחמה. וגם אנחנו התחלנו לברוח כמו כולם. אבל אחר כך חזרנו.
– ואיך זה חזרתם? החיילים לא עצרו אתכם?
– לא – אמר הזקן – הלכנו והלכנו עד שהגענו אל החצר.
– ואינכם מפחדים?
– ממה נפחד? הישראלים הם טובים. והחיילים הסורים כבר ברחו. ממי יש לפחד?
– אבל המלחמה עדיין לא נגמרה. וכל לילה יכולות ההפגזות להתחדש. מה תעשו?
– אין לנו מה לעשות – אמר הזקן – אנחנו מכאן. מהעיירה הזאת.
– וממה אתם חיים? מה אתם אוכלים? מה אתם שותים?
– החיים באמת קשים עכשיו – אמר הזקן – אנחנו אוכלים מעט. ומים אנחנו מעלים ושותים מן הנהר. אולי מחר יהיה יותר טוב.
– אנחנו חקרנו ושאלנו ועמוס התרגז והתרגז עלינו ואמר:
– מה אתם שואלים וחוקרים כל כך הרבה? אתם לא רואים שהם רעבים? במקום לדבר כל כך הרבה, צריך למהר ולהביא להם קצת אוכל.
חזרנו אל המאהל, ועמוס רץ תיכף אל המטבח ואסף שם מכל הבא ליד.
– חכה, אל תמהר – אמרנו לו – תיכף יבוא הג’יפ ותוכל להסיע הכול אל הזקנים.
ככה דיברנו על לבו, אבל אי-אפשר היה לעצור בעדו. הוא פשוט התפרץ אל הזקנים.
– אין לי זמן לחכות עד שיגיע הג’יפ. הזקנים חיכו כבר מספיק.
והוא נעלם במעלה הסמטאות.
וככה אימצנו לנו זוג פליטים זקנים. כל בוקר, עם צאתנו לסיור, היינו סוטים מנתיבנו ועוברים דרך חצרם לראות אם שלום להם. עמוס היה יורד מן הרכב ומביא להם ממה שאסף: גבינות, שאריות לחם, תפוזים. הזקנים כבר היו יושבים ליד המדורה הקטנה שלהם ומעבירים עליה את כפות ידיהם לחממן. אחרי הצהריים, כשחזרנו מן הסיור, שוב היה עמוס נחפז אליהם. כל יום סייע להם במשהו אחר: הביא להם תנור שמצא מתגולל באחד הבתים ההרוסים, הסיע אליהם כסאות, כורסאות ואפילו שולחן קטן. הוא תיקן להם את סולם העץ שלהם, כדי שהזקן יוכל לעלות אל הגג ולהוריד משם את שקי הבצל והשום שנבטו כבר לאחר הפשרת השלגים.
בערב, לפני החשיכה, היינו מתכנסים בחצרם כדי לשוחח איתם קצת ולהשתעשע. הזקן למד עד מהרה מה שברצוננו לשמוע, וכבר היה חוזר על כך עד לשעמום: הסורים הם רעים, והם שפתחו במלחמה. הישראלים הם טובים, בודאי גם ישיבו לו את ביתו כאשר מלחמה ארורה זו תיגמר.
פעם ביקש מאיתנו שנלך לראות מה שלום עצי הפרי שלו שלגדת נהר בית-ג’אן. עצי הפרי הנשירים כבר החלו לפרוח, והזקן התקשה לרדת אל הנהר.
– הגשרים נהרסו מן הפצצות – אמר הזקן – וגם מכוניות השריון שלכם נוסעות כמטורפות, ואני כבר זקן, ומפחד.
ואנחנו היינו באים אל חצרו ומספרים לו בשבח האגסים הישישים שלו ובשבח האפרסקים הטובים שלו, שניצתם הוורודה כבר החלה לבקוע. בעיקר התלהבנו מן האגוזים הענקיים שגדלו ממש בתוך המים. אגוזי בית-ג’אן העצומים.
– חבל שבאתם רק אחרי השלגים – אמר הזקן – אילו הייתם מקדימים קצת, הייתי מכבד אתכם באגוזיי הנפלאים.
ואחר-כך סיפר לנו איך הצנחנים שהקדימונו התנפלו על מטמורות האגוזים, שמצאו בעליות הגג. ואיך הרבו לאכול מן האגוזים הנפלאים הללו, עד שכמעט נהפכו לסנאים.
אבל הימים המתוקים של מזרעת בית-ג’אן לא ארכו. עד-מהרה נתחדשו ההפגזות והחיים נעשו קשים יותר, וכבר לא יכולנו להיפנות בכל יום אל הזקנים ולשאול לשלומם. רק עמוס לא ויתר. בכל הזדמנות שנקרתה לו היה קופץ אל חצרם ומגיש להם ממה שאסף למענם במטבח, שואל בקצרה לשלומם וממהר להסתלק.
הזקנים היו מודים לו ומפצירים בו שיישאר עוד מעט ליד המדורה, שיספר להם על שום מה נתחדשה שוב המלחמה. אבל עמוס מיהר לשוב אל הסיור או אל המוצב, ולא יכול להישאר.
– אסור להזניח אותם – אמר עמוס, כשדיברנו על ליבו שיניח לזקנים. ההליכה עכשיו, בסמטאות העיירה, נעשתה ממש מסוכנת. מעולם לא יכולת לנחש מתי ואיפה יתפוצצו הפגזים.
– אין להם מקלט בחצר – אמר עמוס – ואין להם גם מרתף שיוכלו להתחבא בו.
עמוס דאג לזקנים, והזקנים דאגו לעצי הפרי שלהם. הם לא הניחו לו: איך מתקדמת הפריחה? ומה צבעם של הפרחים עכשיו? האם החלו כבר האגוזים ללבלב?..
– ועמוס היה יורד אל שפת הנהר בהפוגות שבין הפגזה להפגזה, לאור הירח או לפנות בוקר, ממשש את עיני האגוזים התופחות, מרחרח את ניצת האגסים הבהירה ומנחש מה יהיה יבול האפרסקים השנה.
– הכול בסדר – אמר לזקנים – העצים בריאים ומלבלבים יפה!
יום אחד הגיעה אלינו פקודת הפינוי, שציפינו לה חודשים רבים. בסיור האחרון שערכנו הקפיד עמוס להראות לחיילים, שבאו להחליף אותנו, את חצר הזקנים, לא פחות משהקפיד להראות להם היכן נסתרו עמדות התצפית של הסורים.
– ואל תשכחו להביא להם משאריות המטבח שלכם – השביע אותם עמוס – ואל תשכחו לרדת יום יום אל גני הפרי ולראות מה שלום העצים שם!
בערב האחרון החלטנו להסתכן ולערוך לזוג הזקנים ביקור פרידה קצר. הלכנו בדרכי העיירה העקלקלות, חובשי קסדות, מוכנים כל רגע להשליך עצמנו אל האדמה עם נחיתת הפגז הראשון.
אבל היה שקט. שום תותח לא הרעים. הסורים כיבדו משום מה את הביקור האחרון שלנו אצל הזקנים. כשהגענו לחצרם, שמחו לקראתנו מאוד. הזקן החל מיד לטרוח ולבקע בגרזינו כפיסים מן הכורסאות הנושנות. אבל עמוס עצר בעדו:
– אסור להדליק אש – אמר – צריך להיזהר עכשיו. שלא יפגיזו אותנו.
שוחחנו איתם קצת ועמוס אמר להם שאנחנו באנו להיפרד. ממחר יטפלו בהם חיילים אחרים חדשים.
הזקנים התרגשו מאוד. הזקנה ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצליחה מרוב הדברים שנדחקו אל פיה. והזקן אמר:
– חכו, מיד אשוב.
והוא קם לאיטו והלך בזהירות אל מאחורי הבית וחזר ובידו אגודת שבטים דקים ולחים.
– קחו – אמר – זה בשבילכם. מתנה ממני.
– מה אלה? – שאלנו.
– שתילי אגוזים – אמר לנו הזקן – מהגן שלי שלמורד הנהר.
לקחנו את שתילי האגוזים הדקים, נפרדנו לשלום מן הזקנים ושבנו אל המאהל שלנו המתכונן לתזוזה. במהומת ההחלפה והחזרה אל ה“ארץ” נשכחו השתילים מאיתנו. מישהו עטף אותם בשק רטוב והשליכם בין ערימות הנשק והציוד שעל המשאיות הכבדות. ורק לאחר כמה ימים, כאשר פרקנו את כל מטענינו, שבנו וגילינו את השבטים הרכים והדקים.
לאחר שהשתחררנו, לפני שנפרדנו איש לביתו, חילקנו בינינו את מתנת הזקן. וגם אני קיבלתי את חלקי. וכששבתי לביתי, תקעתי את השתילים באדמה.
מה יכול להיות? – אמרתי לעצמי – או שייקלטו או שיתייבשו ויילכו לאיבוד.
והשתילים – למרבה הפלא – נקלטו. והרי הם מוריקים כעת בגינתי. עוד שנה-שנתיים אולי יעשו אגוזים. וכשאני יושב ורואה את עיניהם התופחות, את עליהם המלבלבים, אני משתתק פתאום ונזכר במתנת הזקן ובאביב ההוא שלאחר המלחמה. ואני מחייך כשאני חוזר ושומע מה שאמר הזקן על הצנחנים הגרגרנים, שמרוב אכילת אגוזים נהפכו כמעט-כמעט לסנאים…
ואני מהרהר לעצמי שאני צריך להזהיר את ילדיי, שלא ירבו בכרסום. וגעגועים מוזרים תוקפים אותי. האם אשוב ואראה אי-פעם את אגוזי בית-ג’אן העצומים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.