לוגו
פחנוע של חופשות
מיקום ביצירה:
0%
אלישע פורת
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

פרק א': נחיתה לילית

בלילה השני או השלישי של המלחמה ישבתי בתוך זחל“ם, ואף-על-פי שלא יכולתי להועיל לו, דחפתי בכל כוחי את דופנות-הפלדה שלו, כדי שיטפס מהר יותר במעלה הכביש. לפני זמן מועט עזבנו את חניון עין-גב. בחושך הפכו ההרים לגושי צל, ואת חורשות-האיקליפטוסים שלחוף הכינרת אי-אפשר היה לראות בכלל. רק חלקת-המים הענקית של האגם הבהיקה באור מכסיף. היא נעלמה ונתגלתה ושוב נעלמה בכל פעם שהזחל”ם היה פונה בעיקולי הכביש.

ליד אחד המסעפים שבדרך האט הזחל“ם. נתקענו, כנראה, לתוך המאסף של שיירה ענקית. ולפתע-פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, צנחו לתוך הזחל”ם שלנו ארבעה או חמישה בחורים צעירים. הייתי אומר “נחמדים”, אבל לא הכרתי אותם אז, בשעה הלילית ההיא. הם באמת היו נחמדים, אבל נוכחתי בזה רק בימים הקשים והארוכים שבאו אחר-כך.

צניחתם היתה כל-כך מפתיעה, עד שלא הספקנו לומר שום דבר. ואילו הם – אנחת-רווחה עצומה פרצה מפיהם, ואחד מהם אמר בקול רם:

  • זהו זה. סוף כל סוף! עכשיו גם אנחנו בדרך הנכונה.

עשינו הכרה חפוזה.

  • אני שמי אבישי. הזחל הזה שייך לגדוד השלישי. כל החטיבה נעה עכשיו אל הרמה. החלוץ שלנו ודאי כבר משתתף בקרבות ליד אל-על, ואולי כבר הלאה. נפלתם לגדוד קרבי. היזהרו. ומי אתם?

הם היו מאושרים: גדוד קרבי? החטיבה כבר נלחמת? מצוין! אתם רואים, המזל שיחק לנו.

ואחר כך הציגו עצמם בפני בשמותיהם.

  • זה קצת לא נעים – אמרו – כי בעצם אנחנו בורחים.

  • בורחים? – נדהמתי.

  • כן – אמרו – הסתלקנו מן המחנה שלנו במרכז הארץ. לא יכולנו לשאת את המחשבה, שכָּל הצבע וכל העם יצאו למלחמה – ורק אנחנו נמשיך שם את עסקי ההדרכה העלובים שלנו עם הטירונים.

השיירה זחלה צעד אחר צעד. דקת נסיעה ושלוש דקות של המתנה. מצד מזרח כבר נראו הבהקי ההפגזות, והשאון העמום של התותחים הגיע לאוזנינו כשרעש השיירה היה משתתק קצת.

  • טוב, חבר’ה – אמרתי – בעצם, מה אכפת לי אם ברחתם או לא? מה אכפת לי מהיכן אתם באים? אתם כאן, וזה העיקר! אתם ודאי רעבים?

הם היו רעבים וצמאים כהוגן. שעות ארוכות עמדו והמתינו במסעף התלול עד שהצליחו לקפוץ אל תוך הזחל"ם.

  • אם אתה רוצה לדעת – אמרו – הרי לא טעמנו שום דבר מאז אתמול.

מיהרתי ושמתי לפניהם מן הכיבוד שהיה באחד הארגזים.

  • קחו ואכלו עד שתיחנקו – אמרתי – הדודות הטובות של יבניאל הציפו אותנו בעוגיות, בפירות ובקפה.

הם התנפלו על הכיבוד וכירסמו בכל פה. ואני שָׂמחתי להגיש להם מכל הטוב שהיה בזחל"ם. כשהתרגלתי לחשיכה, יכולתי להבחין שהיו אלה בחורים צעירים, צעירים אפילו מאנשי יחידת-המילואים שלי. הם אכלו בשקיקה ואחר-כך שתו מן הקפה.

  • אני מצטער – אמרתי – שהקפה כבר קר. עד עין-גב הוא שמר איכשהו על חומו.

  • אין דבר, אין דבר! – קפצו לתוך דברי – חם או קר, העיקר שהוא קפה. תן, נשתה עוד.

ואני ישבתי אצלם ומזגתי להם קפה ככל אשר רצו. מדי פעם היה הזחל“ם שלנו יורד מן הכביש אל השוליים, או דוהר כמטורף לעקוף איזו משאית זחלנית. ואז היינו כולנו, עם כל הציוד שעל הזחל, מיטלטלים בתנופה ונחבטים מדופן אל דופן. הקפה שהיה בידי נשפך, כמובן, על הבגדים, על הקרטוֹנים, על הקסדות ועל רצפת הזחל”ם. אבל הם פרצו בצחוק רענן כזה, שאני, אף-על-פי שבכלל לא רציתי לצחוק, אלא להיפך – לקלל אולי ולרגוז על הנהג ועל השיירות המטורפות ועל המלחמה המפתיעה ועל הכול – הייתי מוכרח להצטרף אל צחוקם הצעיר.

  • כמה זמן אתם כבר נוסעים ומיטלטלים ככה? – שאלו אותי. ואני השבתי להם בקצרה:

  • ביום שבת, כשפרצה המלחמה, גוייסנו, ואחר-כך עשינו במחנה את היום ואת הלילה. ומאז אנחנו בדרך. ואתם, יש לכם מזל, מפני שאני כאן עם אחד מאחרוני כלי-הרכב של הגדוד. רוב החבר’ה כבר למעלה, ברמה. ואם יהיה לנו מזל, ונצליח סוף-סוף לצאת מתוך הזרם הזה, האין-סופי, של השיירות, אולי נגיע אל חניון הגדוד בבוקר.

  • אנחנו רואים שהצלחנו – אמרו – יש לנו הרגשה שנפלנו ליחידה טובה.

  • כן – אמרתי – יחידה טובה באמת.

  • טוב מאוד – אמרו – זה מגיע לנו, אחר כל הציפייה הארוכה והמחורבנת הזו בכבישים ובצמתים.

וככה ישבנו, שעוּנים אל דופנות הזחל"ם, שׂבֵעים ורווּיים מן הכיבוד של אמהות-יבניאל הזכורות לטוב, ושוחחנו בינינו. וקשה היה להאמין שבחוץ, בין גבעות הבזלת, לא הרחק מן הזחל המתנודד, מתנהלת מלחמה קשה ואכזרית.

  • ואתם – שאלתי – איך הגעתם אתם לכאן?

  • אנחנו קבוצת קצינים צעירים – אמרו לי – עסקנו בהדרכה. המפקד ניחש שבכוונתנו להסתלק והִתרה בנו מבעוד יום. הבט – אמרו לי – אין לנו שום דבר איתנו מלבד המדים שלגופנו.

  • מה פירוש? – שאלתי – והיכן הנשק והחפצים וכל הציוד שלכם?

הם צחקו בלבביות. – במחנה – ענו – חששו שנימלט ולכן הטמינו את כל ציודנו. ונשק לא הספקנו לקחת, כי כבר נעשה מאוחר. תאר לעצמך: מאז מוצאי-שבת אנחנו מתגלגלים בדרכים. אבל איש לא רצה בנו, ככה, כמו שאנחנו.

  • מה פירוש “כמו שאנחנו?” – רציתי להבין.

  • זאת אומרת: קצינים בודדים, ללא יחידה, ללא ציוד, ללא כלים.

  • אין דבר – ניחמתי אותם – אצלנו בגדוד כבר תקבלו הכול. ציוד ונשק ויחידה. אני מבטיח לכם שתוך כמה ימים הכול יסתדר.

וכאן אני חייב לסטות לרגע ממהלכו התקין של הסיפור ולוֹמר, שאמנם, בנבואתי הטובה בתוך הזחל המתנודד – צדקתי! אולי היה זה בשל נסיוני, או אולי משום שראיתי את הקצינים הצעירים הללו בעליבוּתם ורציתי לעודד את רוחם. אך הגענו אל הגדוד, והם מיהרו והתייצבו במחלקות ומיד, ממש תוך כדי הקרבות, רכשו להם נשק וציוד למכביר. עוד חודשים רבים לאחר-מכן, כשהיינו נפגשים לפעמים, הם היו טופחים על שכמי ומזכירים לי: “אתה רואה? אתה צדקת! יש לנו הכול, אנשים, ציוד ויחידה…” ואני, מה יכולתי להגיד? “יש לכם מזל, שנפלתם ליחידה הגונה!” ובלתי חשבתי לעצמי: איזה מזל שניצלו מן ההפגזות, מקרבות-ההבקעה, מן המארבים וממלחמת ההתשה! והם טעו במחשבותי וחשבו שאני מצטער ואמרו לי: “אל תצטער, זה לא נורא. גם הגדוד הרוִיח, לא רק אנחנו”. “כן, כן – אמרתי – בודאי ובודאי. גם הגדוד הרויח. גם פיקוד הצפון הרוויח. גם עם ישראל הרוויח.” והם צחקו ומיהרו לדרכם. וממש לפני שחלפו על פני, פלטו: “אבל לא נשכח לך איך שעודדת אותנו אז, בלילה הראשון, בעלייה מעין-גב”. – והסתלקו להם אל אנשיהם.

ככה הכרתי לראשונה את סגן עמי, את סגן ניר, את סגן חזי, ועוד אחרים, ששמותיכם כבר נשכחו ממני. אבל מכולם התקרבתי אל סגן עמי. ובימים הרעים והארוכים שבאו אחר-כך, בחודשים הארוכים בלא-קץ שבּילִינו במובלעת הסורית, במוצבים ובמחנות האימונים נעשינו ידידים. בקולו הצרוד, המחוספס מעט, ובידיו החזקות קנה את לבי מיד. בתוך החשיכה ראיתי משהו מבהיק על אמת-ידו הימּנית.

  • מה יש לך על היד? – שאלתי אותו.

  • אה! זה צמיד. צמיד כסף.

  • מה פתאום צמיד? – שאלתי – זה לא הולם קצין.

  • למה לא? – שאל עמי – זה לא רק צמיד, אלא גם קמיע.

  • קמיע נושאים על הצואר – אמר אחד הקצינים, מחבריו של עמי.

  • מי זה אמר שרק על הצואר? – שאל עמי.

  • ככה זה מקובל – השיב הקצין.

  • שטויות! – אמר עמי – הקמיע שלי הוא צמיד מכסף. וזה לא סתם צמיד, אלא זהו נחש.

  • אם זה נחש – אמרתי – הרי שזנבו קצר. קצר מדי.

  • ולשם מה נחש עם זנב ארוך? – צחק עמי.

  • והקמיע בשביל מה? – שאל הקצין.

  • לא בשביל מה – אמר עמי – אלא נגד מה.

  • טוב – אמר הקצין – הקמיע נגד מה?

  • שמע – התרגז עמי פתאום – מה זה נגד מה? חסרים דברים, שצריך להיזהר ולהישמר מהם? אני יודע? קמיע נגד תאונות-דרכים, קמיע נגד רסיסי-פגזים. קמיע נגד קטיוּשות. קמיע נגד “מיגים”. איזו שאלה זו בכלל?

משני צידי הכביש ומעבר לו ובין חורשות-הזיתים הדלילות חנו המוני גדודים. אבל העומס על הכביש לא פחת, והתנועה התנהלה עליו באיטיות משגעת. במזרח הוארו השמים בכל רגע בהבזקי פגזים משונים. הזחל“ם שלנו סיגל לו מין נסיעה דומה לתנומה. רעש המנוע הרדים כאילו את כל אביזרי המתכת שעליו. אבל אסור היה להתפתות לשלוה המדוּמה. כי אם רק הרשית לעצמך לשניה אחת תנומה מרגיעה, מיד זינק הזחל”ם וקפץ קפיצה קשה, וטלטלה ומדחפות ושבירת-עצמות היו מנת-חלקך אם לא נצמדת היטב-היטב אל הדופן.

  • ממי קיבלת את נחש-הכסף הזה? – שאלתי אֶת עמי.

  • אהה! שאלות אישיות, מה? טוב, לא אכפת לי להגיד. כשנוסעים אל המלחמה, הרי אין מה להסתיר. את הצמיד קיבלתי מדורית.

  • דורית? מי זו דורית?

  • בטח החברה שלו – צחק אחד הקצינים.

  • דורית? זו ודאי הפקידה של מפקד-המחנה, שממנו הסתלקנו – אמר אחר.

  • לא – אמר עמי – אתם טועים שניכם. אם תפסיקו לנחש – אגיד לכם מי היא דורית.

  • אבל בלי בלופים! – אמר אחד מחבריו.

  • לא – אמר עמי – בלי שום בלופים. דורית היא אשתי. התחתנו לפני שלושה חודשים. ואת הצמיד נתנה לי במתנה לפני שבוע.

  • היא ידעה שהמלחמה קרובה? – שאלתי.

  • לא – אמר עמי – מה פתאום? מי יכול היה לנחש? אבל עכשיו, זה כאילו היא נתנה לי את הקמיע בשביל המלחמה.

  • לבה הגיד לה – צחק אחד הקצינים.

  • קמיע יפה – אמרתי.

  • דורית יפה יותר – אמר עמי – אילו היה פה קצת יותר אור, הייתי מראה לכם את תמונתה.

  • תחכה עד הבוקר – אמר אחד הקצינים – הוא כבר לא רחוק.

  • אח אח – אמר עמי – מה אתם יודעים? דורית משגעת לי את הלב!

על הזחל"ם ירדה שתיקה. כל אחד התכנס בהרהוריו. ואני חשבתי לי: איזה מזל למצוא חבורה כזו של קצינים צעירים ונחמדים. ואיזה מזל יש לי, שאני עולה איתם לרמה. ובגדוד הרי ודאי חסרים המון קצינים, והשָליש ישמח נורא כשיראה איזו חבורה נחמדה הבאתי לו מלמטה, ממסעף עין-גב. אבל מצד שני הם כל כך צעירים. וזוהי מלחמה ראשונה בשבילם, בלי כל ספק. מה יעשו מחר? איך ינהגו בהפגזה? בהסתערות? מול השבויים? איך ירכשו את לב החיילים הותיקים שלנו, שכבר נוסו הרבה בכל הדברים האלה?

הקצינים הצעירים, שישבו מולי ממש, כאילו ניחשו את מחשבותי. הם שאלו:

  • תגיד, אבישי, חסרים קצינים בגדוד?

  • בטח – אמרתי – יש מחסור תמידי בקצינים. כולם ישמחו שבאתם.

  • ואיך הפלוגות? – פלוגות טובות?

  • פלוגות מצוינות – אמרתי. ואחרי רגע הוספתי: – עַם ישראל, הרי אתם יודעים, עַם הטובים ועַם הרעים, ככה זה.

  • איזו פלוגה הכי טובה? – ביקשו הקצינים לדעת.

  • כל הפלוגות הכי טובות – הרגעתי אותם – ובאמת, אין ביניהן הבדלים גדולים. ישנם אנשים נחמדים בכל מקום. ואני בטוח שתמצאו לכם חברה נחמדה.

  • ואיך המג"ד, מפקד הגדוד?

  • איש קשה – אמרתי – מלוּמד ניסיון ושְׂבע קרבות.

  • תגיד, אבישי, אפשר יהיה להסתדר איתו?

  • מאה אחוז – אמרתי – תוכלו להסתדר איתו מצוין, אם רק תעבדו כמו שצריך ולא תנסו להתחמק. הוא יבחין מיד בכל מה שתנסו להסתיר.

  • בחייך, אבישי, מה יש לנו להסתיר? הרי ברחנו ממחנה הטירונים בשביל להשתתף במלחמה, לא בשביל להתחמק.

  • אני יודע – אמרתי להם – אבל כדאי שתדעו. החיים בגדוד אינם רק מלחמה. עוד תראו בעצמכם. והפעם, אני מבטיח לכם, זה לא ייגמר כל-כך מהר.

  • אַל תדבר שטויות – אמר עמי – הבטחתי לדורית לשוב הביתה בעוד שבועיים לכל היותר.

הקצינים פרצו בצחוק. הם היו בטוחים שהמלחמה תסתיים בעוד כמה ימים, בחג-הסוכות, והנה עמי מדבר על שבועיים תמימים!

  • תראו – אמרתי – אני לא רוצה להרגיז אתכם. אבל הפעם זה יהיה באמת סיפור ארוך. הלואי שתזכו לשוב הביתה להדלקת הנרות של חנוכה.

הם הסתערו עלי מיד. בצעקות, בצחוקים ובלגלוגים.

  • מה איתך, אבישי? אַתה משוגע או מה?

  • כן – אמרתי – ועוד דבר אחד: מהגדוד הזה, גם כשיימאס לכם, לא תוכלו לברוח. כי לא יהיה לאן לברוח.

הקצינים הצעירים חברו עלי כולם ועוד רגע היו נוחתים עלי, אבל עמי עצר בהם פתאום ואמר:

  • חבר’ה, הירגעו! אתם לא רואים שהוא צוחק? וחוץ מזה, מי יודע, אולי הוא אפילו צודק.

עמי עמד מעלי, ושלח את ידו ענודת-הצמיד אל מחוץ לדופן הזחל"ם. הבהקי הפגזים הרחוקים נשתברו על נחש-הכסף וריצדו מסביב לאמת-ידו. הוא עמד ככה זמן מה, כאילו נושא איזו תפילה או שבועה. ואף-על-פי שלא שמעתי שום רחש מפיו, אני בטוח שהוא אמר משהו. אולי שוחח עם דורית. אולי חזר והבטיח לה לשוב הביתה בעוד שבועיים.

ואולי, מי יודע, אולי רמז לה שהפעם זה לא ייגמר כל-כך מהר ומוטב שתדע כי המלחמה תימשך אולי גם עד אחרי חנוכה.

חורשות הזיתים שבצד הכביש בישרו את סוף דרכנו. חלפנו על פני היישובים החדשים בני-יהודה וגבעת-יואב ופנינו לצומת אל-על. כאן, לא הרחק, חונה הגדוד. לא קל יהיה לי לזהות את חניוֹן הגדוד בחשיכה. ואל הקצינים אמרתי:

  • זהו, רבותי. אנחנו קרבים לחניון הגדוּד. תעזרו לי לזהות אותו.

הזחל"ם שלנו סטה מן הכביש לעבר דרך עפר רבת-מהמורות. פה ושם ניצנצו פנסים. חבורות של חיילים כרעו סביב מפות. בכל מקום נזהרו שלא להעלות אש.

  • מה נעשה כשנגיע לגדוד? – שאלו הקצינים.

  • אין לכם מה לדאוג – אמרתי להם – אקח אתכם לשָליש, והוא כבר יחלק אתכם בין הפלוגות.

  • איזה מין בן-אדם הוא השליש? – שאלו הקצינים.

  • השליש הוא ממזר ערמומי – אמרתי – ממש כמו ששליש צריך להיות.

  • באיזו פלוגה אתה משרת? – שאל עמי.

  • מה זה חשוב? – אמרתי.

  • זה חשוב לי – אמר עמי – אני רוצה לדעת.

  • אני מבטיח לך – אמרתי לעמי – שגם אם נשרת בפלוגות שונות, נישאר ידידים.

  • בסדר – אמר עמי – בסדר גמור.

מרחוק נשמעו קולות מוּכרים. הנהג הצמיד את הזחל“ם שלנו אל שורת זחל”מי הגדוד, ואני מיהרתי וירדתי וקראתי לקצינים אחרי.

  • היכן המגדיה? – שאלתי.

  • שלום, אבישי! – קראו קולות מסביב – כבר חשבנו שטבעת בכינרת.

  • אַל תדאגו – אמרתי – אני לא טובע כל-כך מהר. וחוץ מזה הבאתי אתי תגבורת.

על פני השדה החרוש עשינו דרכנו לעבר אוהל המג“ד. בכל מקום חפרו שוחות-הגנה, מתחו רשתות-הסוואה והתקינו את הכלים. הקצינים הצעירים מיהרו אחרי. הם הצטופפו לחבורה קטנה. יכולתי להרגיש עד מה הם זרים, בלתי-מוּכרים וחוששים מפני מה שיבוא. באוהל המג”ד היתה המולה גדולה. מפקדי הפלוגות טרחו על המפות, קציני החימוש והאספקה ניהלו מלחמת טלפונים קולנית, והרצים של המג"ד יצאו דחופים בזה אחר זה, להודיע כל מיני הודעות.

ניגשתי אל השליש, אמרתי לו שלום ומשכתי בשרווּלו.

  • בוא אתי רגע החוצה – לחשתי לו – הדבר דחוף.

הוא הביט בי באי-אֵמון וכבר רצה להיפטר ממני ולזעוק באוזני שהוא נורא טרוד ומה זה אני נדחף דווקא ברגע הבלתי-מתאים הזה. ואיך אני לא רואה שכאן, ממש על שולחנו, מוכרע כרגע גורל המערכה כולה? אבל משום-מה ראה בעיני שיש לי משהו רציני להגיד לו, והוא יצא אחרי. אמרתי לו:

  • אלה הקצינים הצעירים והנחמדים שצנחו לתוך הזחל"ם שלי לא הרחק מעין-גב. הם נטשו את מחנה המשתמטים שבעורף, ועכשיו הם מחפשים פעילות.

השליש לא האמין למשמע אוזניו. דווקא בשעה הקשה הזו תגבורת נפלאה כזו של קצינים? הוא כמעט נתלה על צוארי לנשקני.

  • לא, תודה – אמרתי – תנשק את עצמך! – ולקצינים אמרתי: – לילה טוב!

והם חיבקו את כתפי ואמרו לי: – תודה רבה, אבישי, נתראה מחר. – ואני חייכתי לעצמי, כששֵׂירכתי דרכי בין הרגבים הגדולים לעבר המאהל של פלוגתי. איזה מחר? הלא כבר עכשיו, ממש ברגע זה, מתחילים שמי המזרח להאיר!


פרק ב': פחנוע של תכלת

ובאמת הפכנו סגן עמי ואני לידידים, ואפילו לידידים טובים. אמנם, במהלך הקרבות לא הרביתי לראות את עמי, וכל הפגישות בינינו היו חטופות מאוד ומקריות מאוד. אבל, בכל זאת, הספקתי לקרוא לעברוֹ ברכה קצרה, והוא היה מניף אלי את אמת-ידו, הצמיד היה מנצנץ אלי מרחוק באור-הכסף שלו, ואני ידעתי שהכול בסדר. אבל לאחר הפסקת-האש, לאחר שוֹך הקרבות, התחלנו להיפגש לעתים תכופות יותר. ופעם אחת, כשכבר פחת המתח בחזית, והחיילים החלו יוצאים לחופשות קצרות לבתיהם, נפגשתי עם סגן עמי והוא אמר לי:

  • מה דעתך שנצא יחד לחופשה?

  • למה לא? – הסכמתי בשמחה.

שנינו התגוררנו מדרום לחדרה, ואת רוב הדרך עשינו ביחד. רכב של הגדוד הסיע אותנו עד סביבות הכינרת ומשם המשכנו הביתה בטרמפים.

  • איך הפלוגה, עמי? – שאלתי אותו.

  • פלוגה נפלאה – אמר עמי – חיילים מצוינים. תראה: זמן קצר כל-כך אני איתם והריני כבר כאחד מבני-המשפחה.

  • ואתה מוצא בה את מקומך? – שאלתי.

  • הו, אין לך מה לדאוג, אבישי – אמר עמי – התמקמתי בה בלי בעיות.

והוא סיפר לי איך היתה הפגישה הראשונה עם החיילים הוותיקים, ואיך הצליח לגשר על הבדלי הגיל והנסיון שביניהם, ואיך אימצו אותו כמה מחיילי מחלקתו והם מטפחים אותו ומטפלים בו ממש כאילו היה ילד קטן, חסר-אונים.

כך חלפה לה הדרך בנעימים. הארץ היפה שלנו שבה ונתגלתה לעינינו אחרי זמן רב, ואנחנו ראינו בתמיהה שבכל מקום מתנהלים החיים כסדרם, ממש כמו ביום שעזבנו את בתינו ויצאנו לצבא.

לפני שנפרדנו אמר לי עמי:

  • אתה תחכה לי בתום החופשה בצומת עפולה. משם אני כבר אסיע אותך אל הגדוד.

  • יש לך מכונית? – השתוממתי – אם כך מדוע לא סיפרת לי?

עמי צחק.

  • לא, עדיין אין לי מכונית, אבל מחר תהיה. – והוא סָתם ולא פירש, ולא הוסיף עוד.

  • אם כך להתראות – אמרתי – וחופשה נעימה!

  • גם לך – אמר עמי – ואל תשכח, המתן לי בצומת עפולה.

נפרדנו כל אחד לביתו. החופשה הראשונה חלפה כברק. בקושי הספקתי לומר “שלום” לחברים, לנשק לילדים, להתקלח ולסדר כמה ענינים, וכבר חלפו להם ארבעים ושמונה השעות. הילדים ביקשו מזכרות, ואני התנצלתי שלא היה בידי כלום משלל המלחמה.

  • אז בחופשה הבאה תביא – אמרו לי, כשעמדנו להיפרד.

  • כן – הבטחתי – בחופשה הבאה אביא לכם איזו מזכרת.

ובלבי חשבתי: איך זה יכולתי להיות חפוּז כל-כך, שכחן כל-כך, ולבוא אל הילדים בידיים ריקות? הן מעצמי צריך הייתי לנחש, שהם מצפים לאיזו מתנה, לאיזו הוכחה על הימים הקשים שהייתי מנותק מהם. אבל כך היה יוצא תמיד. למִן הרגע, שהיו מודיעים לי על חופשה קרובה, הייתי נתקף במין קדחת של התרגשות ולא זכרתי שום דבר. בקושי היו החברים מכריחים אותי לארוז את חפצי, כדי שלא יתפזרו בהעדרי.

  • כן – הבטחתי לילדים – כן כן. בחופשה הבאה ודאי אביא לכם משהו של ממש. מזכרת שאפשר למשש אותה בידיים. שלא תצטרכו לשבת מול אבא, לשמוע את סיפוריו ולראות הכול רק בעיני הדמיון שלכם.

נשקתי לילדים ויצאתי לדרכי, כלומר – לצומת עפולה. הדרך לצומת עפולה היתה מלאה וגדושה כלי-רכב צבאיים. בכל צומת עמדו עשרות עשרות חיילים, שהמתינו גם הם לטרמפים כדי לחזור מחופשתם. היה כבר סופו של הסתיו, והגשם הראשון כבר לא היה רחוק. הימים עוד היו חמימים קצת, אבל בלילות כבר צריך היה ללבוש מעילים. וכך התגלגלתי מטרמפ לטרמפ עד שהגעתי לצומת עפולה, ושם, ממש מתחת לבית-החולים המרכזי של העמק, עמדתי והמתנתי לעמי שיבוא.

מסביבי היתה תנועה ערה מאוד של נוסעים. חיילים באו וחיילים נסעו, ורק אני עמדתי לי מופרש קצת מן הציבור, קצת בצדי הצומת. רציתי שעמי יבחין בי תיכף ולא יצטרך להתאמץ כדי לזהות אותי בין שאר הממתינים, ובעיקר רציתי שלא ימהר לחלוף על פני הצומת וישאיר אותי בהמתנתי, שכוּח, וימהר במכוניתו אל הגולן.

כך חלפו להן שעות הבוקר, וגם שעות הצהריים כבר עמדו לחלוף, ועמי איננו! עיני כבר כאבו מהמאמץ לזהות בכל רכב מתקרב את עמי ואת מכוניתו. האמת היא, כמובן, שלא ידעתי בכלל איזו מכונית יש לעמי. אף-על-פי-כן, כל מכונית משוּנה ומוזרה שחלפה בכביש עוררה את סקרנותי. ובעיקר אם היה יָשוב ליד ההגה שלה סגן צעיר, לובש מדים, ובעל צמיד של כסף.

לבסוף התייאשתי ומרוב עייפות ומתיחות הלכתי לי לצדי הכביש והתיישבתי מעל לתעלה. בלבי כבר התחילו מתרוצצות הדאגות בזו אחר זו: אולי נחפז עמי והבטיח לי הבטחת-שוא? אולי אין לו כלל מכונית ולא הצליח להשיג את זו שרצה? ואולי חלף כבר על פני מזמן, ונזכר בי רק כשהיה בטבריה או אפילו רחוק יותר, וכבר לא יכול היה לחזור ולקחתני והוא סומך עלי שאגיע איך-שהוא, בכוחות עצמי. שהרי חיילים ותיקים שכמותי אינם הולכים לאיבוד אף פעם. וכבר התחרטתי על כל העסקה שעשינו בינינו לפני יומיים. ואולי טעיתי, ועמי לא אמר עפולה, אלא כפר-תבור, למשל, או צומת גולני. הרי לך עסק מחורבן! – אמרתי לעצמי, כולי מלא ספקות וחששות. והמרגיז ביותר: כל כמה דקות היתה עוצרת בצומת משאית גדולה, שיש בה מקומות עד-בלי-די ומישהו היה צורח מתוכה בקול מחוספס:

  • לרמת הגולן! או: רק עד קונייטרה! או: לאל-על, דרך עין-גב! – ואני עמדתי וראיתי איך חיילים, שזה-עתה הגיעו אל הצומת, כבר מטפסים על המשאית ומפליגים בה לדרכם הרחוקה. ואני, שהקדמתי אותם בשעות רבות, עדיין תקוע כאן כמסמר בתוך בול עץ!

וכבר פקעה סבלנותי לגמרי, ואני קמתי מן התעלה בהחלטה נחושה לזנוח את התחייבותי לעמי, ולעלות ברכב הראשון הנוסע לרמת-הגולן. וכמו שאני קם ומתחיל להתקרב אל עדת החיילים הממתינה לטרמפ – אני שומע מאחורי, מכיווּן בית-החולים, צעקות צרודות:

  • אבישי! אבישי! בוא הנה!

הפניתי את ראשי לאחור וראיתי את סגן עמי עומד ומנפנף לי בידו עטויית הצמיד. מיהרתי אליו, וכבר רציתי להתפרץ עליו בשאגות ולפרוק עליו את כל זעם ההמתנה הממושכת שנאלצתי להמתין לו, אבל הוא הקדימני ובחיוך נפלא הצביע על מכונית קטנה, מכונית של תכלת, ושאל אותי:

  • נו, מה דעתך? נחמדה, נכון?

ואני, בבת-אחת, התרוקנתי מכל הזעם והעלבון שמילאו אותי. חיוכו היה מקסים והמכונית הכחילה לה באור הסתווי, והחיים נראו בבת-אחת עליזים משום-מה, קלים כל-כך, עד ששכחתי, שבעצם אנחנו חוזרים מבתינו, בתום החופשה הראשונה, כדי לשוב אל העמדות והמוצבים שבּקַו הפסקת-האש.

  • כן – אמרתי – היא נחמודת, אבל קטנטונת כל-כך!

  • הו – אמר עמי – אל תדאג. קטנה, אבל חזקה.

  • איך קוראים לה? – שאלתי, כיוָן שלא הייתי מבין גדול במכוניות.

  • זוהי מכונית צרפתית – אמר עמי – סיטרואן דה-שבוֹ.

  • מה פירוּש? – שאלתי.

  • פירושו של שמה – אמר עמי – שזוהי מכונית סיטרואן בעלת שני כוחות-סוס.

  • אם כך – אמרתי – אפשר לקרוא לה גם “דו-סוסית”.

  • למה לא? – אמר עמי – דו-סוסית, דה-שבו, דה-שבו דו-סוסית. זה דווקא מצלצל לא רע. שני סוסים זה לא הרבה, מה? אבל זה יספיק!

ועמי פתח בפני את דלתית המכונית ובתנועה אבירית מנומסת הזמינני להסב לכיסא שמימינו. הוא ישב אל ההגה, התניע את המכונית ואמר:

  • אל תתפלא אם הכיסא שלך יזוז בשעת הנסיעה ויחליק לפנים. אל תתרגש גם אם הוא יזוז לאחור. פשוט, הברגים לא כל-כך מחוזקים.

הסתכלתי מסביבי במכונית וראיתי שהיא לא כל-כך חדשה, אפשר לומר אוּלַי ישנה, ואפילו מיוּשנת. אמנם, היא היתה צבועה מבפנים בצבעים ירקרקים-אפורים. אבל מבעד לשכבות הצבע, שנתקלפו פה ושם, אפשר היה לראות עד כמה ישישה היא המכונית.

  • מה אתה בוחן כל-כך? – שאל עמי.

  • ככה, סתם, אני מסתכל – אמרתי לו – וחוץ מזה אתה יודע שאני קצת כועס עליך.

  • בגלל ההמתנה הארוכה? – שאל עמי.

  • כן – אמרתי – בגלל ההמתנה הבלתי-נסבלת.

עמי צחק בכל גופו.

  • תגיד תודה – אמר בין צחוק לצחוק – תגיד תודה שהפחנוע הזו בכלל נוסעת.

  • פחנוע? – שאלתי – מה פירוש פחנוע?

צחוקו של עמי גבר.

  • מה, אתה לא יודע מה זה פחנוע?

  • לא – אמרתי – מיָמַי לא שמעתי את השם הזה.

  • פחנוע – אמר עמי – זהו כינוי לגלגני במקצת למכונית הזו, לסיטואן דה-שבוֹ שלנו.

כיון שלא הבנתי, המשיך עמי ופירש לי:

“פח” – כיון שהיא עשויה מפח. ו“נוע” – כיון שהיא נעה ונוסעת.

עכשיו חייכתי גם אני. אכן, שם נאה למכונית-התכלת של סגן עמי.

  • אבל אתה שלא תלגלג עליה – אמר בקול רציני – ושלא תעליב את הסיטרואנית שלי.

והוא ליטף בידו את ההגה, את מנוף-ההילוכים ואת לוח-השעונים, והוא סיפר לי איזו חופשה מתוחה ומשוגעת היתה לו. רק הגיע הביתה, בטרם פשוט מדיו, הודיע לדורית אשתו שהוא הולך לחפש ולקנות מכונית ויהי-מה. לשׂאת לא יוכל את השעות הארוכות החולפות בדרך מן הגולן עד לביתו. אילו היתה מכונית תחת ידו, היה עושה את הדרך ממש בקפיצה, ברבע הזמן.

ואף-על-פי שדורית כעסה, ולא רצתה שילך, והפצירה בו שיישב קצת בבית אחרי השבועות הארוכים האלה, הוא לא יכול להירגע. והוא הלך לאן שהלך וקנה את הסיטרואנית התכלכלה הזו.

  • כן – אמר עמי – אני יודע, היא זולה, היא גרועה, היא מטורפת, אבל אני מוכרח שתהיה לי מכונית!

כששב הביתה עם ה“מציאה”, לא רצתה דורית להאמין. היא ביקשה ממנו שיחזיר מיד את הסחורה הזו למקום שממנו לקח אותה. אבל עמי הפציר בה שעה ארוכה וניסה לשכנעה, עד שהסכימה.

בכניסה לכפר תבור הבחין עמי בתחנת-דלק בצד הכביש. – רק רגע – אמר לי – נתעכב רק לרגע.

הוא החנה את המכונית וירד אל מנהל-התחנה. גם אני יצאתי מן המכונית החורקת והשארתי את הדלתית פתוחה. פשוט, פחדתי לסגור אותה, שמא תישבר.

עמי הלך אל מאחורי הביתן, שוחח רגע עם מנהל-התחנה וחזר תיכף ובידו קופסה גדולה של צבע.

  • עיקר שכחתי – אמר – צריך לפרסם את שמה ברבים. והוא רכן אל הפגוֹש הקדמי, המקומט, וצָבע עליו בצֶבע לבן מכסיף באותיות ענקיות: דורית.

  • מה דעתך? – שאל אותי ובחן את מעשה-ידיו.

  • שאתה משוגע – אמרתי.

  • למה משוגע? – שאל עמי, לנהגי המשאיות מותר? ולנהגי הזחל"מים מותר? אז למה שלי יהיה אסור? וחוץ מזה זה מגיע לדורית.

הוא הפסיע מול הפגוֹש הנה והנה, נהנה מאוד מן השם המבהיק, ואמר:

  • שם יפה, דורית, נכון? שם מקסים! שמעת מימיך שם יפה יותר? תגיד את האמת, אבישי!

מה יכולתי להשיב לו? שהשם נפלא, שחיבתו אל דורית גם היא נפלאה. ושהמכונית הזו, הגרוטאה המצוּבעת הזו, מי עוד כמוה נועד לשאת את שמה של דורית בכבישים הרעועים של הגולן. וכמה יפות אותיות-הכסף המלבינות על רקע התכלת של הפחנוע. ובכלל, מי פילל ומי מילל, שנשוב אל החזית בפחנוע חורקני כזה? ואני אמרתי לו:

  • באמת, עמי, אתה נחמד. זה כל מה שאני יכול להגיד.

והוא צחק והודה לבעל-התחנה, ואחר-כך טפח על שכמי וטפח גם על גגונה של הסיטרואנית.

  • בזהירות, עמי – אמרתי לו – שלא תהרוס את הגגון!

עמי היה מאושר וכולו זרח. הוא השתקע לו בהגיגי-אוֹשר משלו, שלא רצה לשתפני בהם, עד שאבד לו חוש-הכיווּן. ואני, מן הכיסא שלידו, נאלצתי לכוון אותו כדי שלא יטעה: “כאן שמאלה, כאן ימינה, כאן ישר!” אחרת היה מתבלבל בכל צומת ובכל מסעף. עד כדי כך היה מבולבל מרוב שמחתו שהוא מסיע את הסיטרואנית הקטנה, זו הנקראת מעכשיו “דורית”. והרי זה כאילו הוא יושב עם דורית הממשית ומשלים את השעות שהחסיר ממנה בחופשה, כשהתרוצץ אחר המכונית.

חיש-מהר חלפנו על פני הכפרים והמושבים בואכה בקעת יבניאל. הירידות התלולות והסיבובים החדים היו כצחוק בעיניו של עמי. והוא אמר לי:

  • תראה איך היא לוקחת את הכביש!

וכבר יצאנו מבּין בתיה של יבניאל והתיישרנו בכביש העולה לכיווּן פוריה. ואז, לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת, באמצע הקטע של כביש ישר וחלק לחלוטין, חירחרה הסיטרואנית חרחור מוזר, השתעלה, השתנקה, ופתאום נחנקה בבת-אחת ונבלמה על המקום.

נשארנו על כסאותינו המומים. הכיסא שלי, ממש כדבריו של עמי, החליק בשל העצירה ונסע קדימה, וברכיי נחבטו כמעט בזגוגית החלון. ריח לא נעים פשט בתוך התא. רציתי לצאת, אך הייתי כלוא בין הכיסא ודופן המכונית.

  • עמי – קראתי – צא כבר. תראה מה קרה.

  • בלי בהלה – אמר עמי – רק בלי בהלה.

והוא קם לאטו, פתח את הדלתית ויצא מתוך המכונית, אחר-כך עשה סביבה כמה סיבובים איטיים כדי לראות מה אירע.

  • אולי תשחרר גם אותי? – ביקשתי.

  • סליחה – אמר עמי – לא שמתי לב שאתה סגור.

והוא סייע לי לצאת. הכיסא היה סרבן במקצת ונאלצנו לפעול בכוח כדי שיזוז לאחור, למקום שממנו יצא.

  • אולי זה פנצ’ר בגלגל? – שאלתי.

  • לא – אמר עמי – כל הגלגלים תקינים.

  • אם כך – אמרתי – אולי זו תקלה במנוע?

עמי הביט אלי כמתפלא ואמר:

  • זה רעיון. בוא נפתח את מכסה המנוע.

אבל קודם-לכן היינו צריכים לדחוף את הפחנוע אל שולי הכביש, כדי שלא יפריע לתנועה. והמכסה – גם הוא לא נאוֹת להיפתח מיד. עמי היה צריך לשלוף מפתח גדול מתוך ארגזו, כדי שהמכסה ייעתר לפניו וייפתח.

כשנפתח המכסה, עלה מתוך המנוע ענן קל של עשן מאדים. סרחון של דלק פשוט מסביב. עמי תקע את ראשו, הפך בחלקיקים כה וכה, ואחרי דקה ארוכה אמר אלי בעינים כבויות:

  • עסק ביש. כנראה נפגעה משאבת הבנזין.

פרק ג': חוט הברזל המצוי

יצאנו שנינו אל הכביש, להזעיק עזרה. חשבנו לעצור מכונית עוברת, וכשנהגהּ ייצא אלינו וישאל: “חבר’ה, מה קרה לכם?” – נוכל לספר לו סיפור שלם ולבקשו אחד מהשניים: או שיסייע לנו להתגבר על התקלה הארורה במשאבת-הבנזין, או שיואיל בטובו ויגרור אותנו עד למוסך הקרוב ביותר. אבל עמי לבו לא היה שלם עם העמידה על הכביש, ובכל רגע פנה ורץ בחזרה אל המנוע הפתוח של הפחנוע. שוב ושוב הוא ניסה להתניע ושוב ושוב נוכח לדעת שהמשאבה מקולקלת והמנוע אינו ניצת.

– שאני אסביר לך מה התקלקל במנוע? – שאל עמי.

– לא, תודה – אמרתי – אבל אולי לא תתרוצץ כל כך מן הכביש אל המכונית וחזרה?

– שאני אראה לך איפה נקרעה הצינורית של הדלק? – חזר ושאל עמי.

– לא! בחייך, עמי, לא! תסביר את זה לנהג הטוב שיעצור למעננו.

אבל שום נהג טוב לא עצר למעננו. ואינני יודע מדוע. לא היתה לכך שום סיבה ברורה. כביש יבניאל – כינרת המה מכלי-רכב, וביניהם רבים היו כלי-הרכב הצבאיים. מכוניות מכל הסוגים והגדלים עלו בו וירדו, וביניהן לא-מעטות שנראו לי ממש כמוסכים ניידים. אבל לא הועיל לנו כלום. לא הפחנוע המוטלת פעורת-מיכסה בצד הכביש, בין האקליפטוסים, ולא המדים שלנו, ואפילו לא תנועות התחינה שעשינו בכל אברי גופנו.

איזו מחווה של בקשה לא ניסינו? עיקמנו את ידינו בכל עיקום אפשרי, פרשנו את אצבעותינו לכל רוח וטילטלנו את כל גופנו ממש כאילו היינו מוקיונים ולא חיילים מהוגנים הממהרים לשוב למחנה. אבל זרם המכוניות כאילו התעוור. הנהגים ישבו צמודים אל ההגה ואפילו לא הסיטו ראשם לשניה אחת לעברנו.

– שאני אתעצבן? – שאל אותי עמי – שאתחיל לזרוק אבנים?

– חס ושלום! – אמרתי לו – מה זה עלה בדעתך? לרגום את צבא ישראל?

– צבא ישראל – גיחך עמי – הרי עוד מעט נתייבש כאן, בצד הכביש, ולצבא ישראל כלל לא אכפת!

– סבלנות, עמי – אמרתי לו – סבלנוּת וקצת אמונה באדם.

– באדם אני דווקא מאמין – אמר עמי – אבל בחייל לא. ביחוד לא בחייל היהודי הממהר לביתו.

– אם ירצה השם – צחקתי – עוד הכול יסתדר.

– כן – אמר עמי – אבל מתי? אתה הרי יודע שאני צריך להחליף קצין אחר בפלוגה, והבטחתי לו להגיע עד הצהריים. אתה מתאר לך איך הוא מתעצבן? איך הוא מאבד את שלוותו? איך הוא מציץ שבעים ושבע פעמים לכיווּן הכביש, לראות אם לא שבתי כבר מן החופשה.?לעזאזל! – רגז עמי.

– אבל אין לך מה לרגוז – אמרתי – כי זו התערבות גסה של מה שקוראים כוח עליון.

– לך תסביר זאת לקצין שצריך לצאת הביתה – אמר עמי.

ככה יצאה לה שעה ארוכה, והישועה מן הכביש בוששה לבוא. עמי כבר לא שלט כל כך בעצמו והטיל את עצמו, ללא חשש, אל אמצע הכביש, מנפנף בידיו כמשוגע וצורח במלוא גרונו:

– אולי תעצרו כבר, נבלות? אתם לא רואים שאנחנו תקועים!

אבל הנהגים הממהרים סטו ממנו כמפני מצורע. היו מושכים בהגה בפתאומיות, צופרים נוראות ומטלטלים כלפינו יד מזהירה. וכבר חשבנו לעשות מעשים נואשים ולחסום את הכביש באבנים, או לגרום לאיזו תאונה, כדי שמישהו יעצור סוף-סוף. פשוט לא האמנו שאיזו מכונית תאט או תבלום או בכלל תתעניין בגורלנו. ובעוד אנו מתייעצים בינינו איזה מעשה יאוש לעשות ראשון, החליק לו טרקטור אדום וקטן אל צד הכביש ועצר ליד הסיטרואן. מן הטרקטור ירד לו בנחת הטרקטורן ואמר אלינו בשלווה:

– בוקר טוב, חיילים. מה נשמע? אפשר אולי לעזור לכם במקצת?

לרגע נדהמנו ולא יכולנו להאמין למראה עינינו. אבל מיד התעשתנו ומיהרנו אליו. עמי קילל את צבא הנהגים לישראל בקללות נמרצות, ואמר:

– יופי שבאת! ארגז כלים יש לך?

האיש קרב אל מכסה המנוע, הסיט את שפמו המגודל שלא ייתקל ברצועות, וטרח להציץ פנימה.

– זו צינורית-הדלק שלכם – אמר – נקרעה, כנראה. צריך לתקן אותה.

עמי הביט אלי כמנצח.

– שאני אגיד לו כמה הוא צודק? – שאל.

והאיש המשיך ואמר: – שמי חנא, ואני מן הכפר הצ’רקסי כפר-קמא שליד כפר-תבור.

– מה אמרתי לך? – שאג עמי – הישועה לא תבוא מן היהודים.

חנא הלך וחיטט בארגז-הכלים שעל הטרקטור. הוא חזר ובידו מפתחות וצינורות.

– אם נצליח – אמר – נוכל לקצר קצת את הצינורית ולסתום אותה.

– ואם לא? – שאלתי.

– אם לא – אמר חנא – הרי יש איתי כבל-גרירה, ואוכל לגרור את המכונית שלכם לאחד מן המשקי שביבניאל.

ואחר-כך טרחו חנא ועמי שעה ארוכה על תיקון המשאבה הארורה. חנא שלף חוט-ברזל דק וארוך מבין כלי הטרקטור, קשרוֹ והידק היטב את הצינורית המקוצרת. ואני, על פי פקודתו של עמי, נכנסתי אל המכונית, התיישבתי על מושב הנהג ולחצתי, עד שלבסוף נעור המנוע לפעולה והיה מרטט לו ומרעיד לו ומהמה והומה, כאילו שמח גם הוא לעזור לנו.

חנא השיב את הכלים למקומם, קירב את הטרקטור אל המכונית ואמר:

– למה לא תסעו אתי לכפר-קמא? לאכול משהו בביתי, ולשתות עם המשפחה קפה הגון?

עמי ניקה את ידיו, חיבק את חנא ואמר:

– אח שלי! אתה ממש אח שלי! מהיום אנחנו משפחה אחת.

אבל כשחזר חנא על בקשתו והפציר בנו לנסוע אחריו, אמר עמי:

– תראה, חנא כל הכבוד לעזרה שהגשת לנו. אבל הפחנוע הזו קטנה מדי וחלשה מדי, כדי לעשות עכשיו את כל הדרך חזרה עד לכפר-קמא.

ואני הוספתי:

– והדרך לשם כולה עליות תלולות. המנוע לא יעמוד במאמץ.

ראה חנא שלחינם בקשתו, עלה על הטרקטור האדום ואמר:

– אתם, חיילים, הנוסעים הרבה בכבישים, כדאי שתדעו דבר אחד: תמיד שיהיה לכם חוט-ברזל!

והוא צחק אלינו, נפנף בידו לשלום, מילמל משהו לברכת-הדרך ופנה לעבר יבניאל.

התכנסנו בתוך הסיטרואנית וישבנו דוממים כמה דקות. עמי התנשף עוד ממאמץ התיקונים, ואני סתם הירהרתי לי על הצ’רקסי חנא טוב-הלב. הכביש היה הומה כמקוֹדם, אבל לא שמנו לב עכשיו אל זרם המכוניות.

– שנטוס עכשיו, אבישי? – שאל עמי.

כאילו ידע, שגם אני זמני קצר, וגם אני התחייבתי לשוב בהקדם מן החופשה, וגם לי מחכה חבר בפלוגה, שיוכל לצאת לביתו רק אם אני אשוב במועד. וגם הוא יושב עכשיו ליד שער המחנה, מצפה לשובי בקוצר-רוח נוראי ואולי אפילו מכוסס את ראשי אצבעותיו.

– שנעוף עכשיו, אבישי?– חזר ושאל עמי.

ואני התעוררתי מהזיותי ואמרתי לו מתוך איזו שמחה מוזרה:

– כן, עמי. תעיף את דורית שלך מעל לעמק הירדן ומעל לכינרת ומעל לכל רמת הבזלת. נראה אותך!

עמי צחק, נגח בכתפי קלות ואמר:

– שאצרף גם אותך למשפחה? גם אתה רוצה להיות בין האחים שלי?

והוא נהג את הסיטרואן אל מרכז הכביש, והאיץ בה ממש כאילו היה מריץ אותה לקראת ההמראה.

פתחתי את החלון הקטן והוצאתי את ידי החוצה. השטחתי את כף-ידי והנעתי אותה הנה והנה, ממש כאילו היתה כנף-אוירון קטנה. יכולתי לכוון את משבי הרוח כרצוני. כל-כך השתקעתי במישחק הזה עד שעמי אמר: – היזהר, אבישי, אל תגזים.

המושב שלי, שהתיר קודם את מוסרותיו ואיים על שלמוּת גופי, הוזז אל מקומו וחוּזק ברצועות-חבלים. על כל מקרה. שאם יתחשק לו לעמי, לבלום עוד פעם בפתאומיות כזו, שלא אמצא את מצחי מחוץ כולו ודבוק לשמש הקדמית.

מעבר לרכס פוריה נגלה לפנינו מראה נהדר. הכינרת שנשקפה לה למטה התכילה בקצף-גלים קליל. יישובי עמק הירדן נראו כמו טבולים בתוך גני-התמרים, וממול התנשאה רמת-הגולן מגוּונת להפליא. צבעיה המתחלפים ממש שיגעו את עמי. הרחק באופק יכולנו לראות את ראשי התלים הרחוקים מתנשאים מעל רמות הבזלת. וגבוה מעל כולם ריחף ראשו הכהה של החרמון.

– שאפצח בשיר? – שאל אותי עמי.

המראה היה יפה כל-כך, הרוח הרעננה, שהכתה בפנינו היתה טובה כל-כך והתחושה של הרחיפה במכונית הקטנה היתה נעימה כל-כך – עד שמה נשאר לנו מלבד לפצוח בשיר?

– כן – אמרתי, – אבל שלא תזייף.

עמי פרץ בצחוק. – אני שר מהלב – אמר – ולא מהבטן או מהגרון, כמו ששרים הזמרים.

– כן – אמרתי – אבל גם כששרים מן הלב, לא מוכרחים לזייף.

– זה נכון, אבישי – אמר עמי – אבל אצלי השירה באה ככה, לא מאורגנת, לא מתוכננת, ואני לא יכול לשלוט בה.

והוא פצח בזמר. בידו הימנית שצמיד-הכסף מנצנץ עליה, ניצח על עצמו, ואחר-כך גם עלי, אחרי שהצטרפתי אליו, ובסוף ניצח על שלושתנו: עליו, עלי, ועל הסיטרוֹאנית הקטנה שכאילו הצטרפה גם היא. קולו המחוספס, הצרדרד, התנשא מעל לשאר הקולות ופשוט סחף גם אותי עמו. שרנו ושרנו ועמק הירדן שינה את צבעיו משני צדי הדרך. הדקלים והגפנים כאילו הריעו לשירתנו, ובכל מקום שהופיע חיוכה החמקמק של הכינרת ידענו ששירתנו עולה יפה. עמי שר את כל השירים שידע: משירי הכינרת הישנים ומשירי רחל ומשירי המלחמה החדשים, שנקלטו זה-מקרוב. הוא דילג משיר לשיר וכשלא זכר את המלים, פשוט בימבם לו במבומים לפי הקצב.

“הוי, כינרת שלי!” – המה קולו הצרוד, והוא הסיע את ראשו הלוך וחזור מן הכביש אל חופי הכינרת ושוב אל הכביש. מרוב התלהבות טפח על שכמי ועודד אותי להצטרף אליו בקול רם יותר, חזק יותר.

– לא שומעים אותך! – קרא אלי באמצע שירתו. – ואני קירבתי את פי אל אוזניו וצרחתי בכל כוחי: – “ההיית או חלמתי חלום?!”

ועמי, כאילו לא שמע בכלל, שם כפו על אוזנו כאפרכסת, התקרב עוד יותר ושאל:

– אתה שר? לא שומעים אותך בכלל!

וככה שרנו וצרחנו והשתוללנו. בזה אחר זה חלפנו את המושבה כינרת, את משטרת צמח, וכבר היינו שועטים בין שׂדֵרוֹת האקליפטוסים שמתחת לתל-קציר. מתוך המכוניות שחלפו על פנינו הביטו אלינו פרצופים נדהמים, שלא הבינו כלל מה פשר ההתהוללות שלנו בתוך הפחנוע החורק. פה ושם, בצמתים ובמסעפים, עמדו חבורות של חיילים המצפים להסעה, וגם הם הטוּ ראשיהם אחרינו, כאילו היינו ניידת של משוגעים ולא חיילים כמותם, החוזרים מן החופשה. לאט-לאט אזל קולי, גרוני נצרד ונשימתי נתמעטה. אבל עמי לא חדל אפילו לדקה קטנה אחת. הוא אפילו רקד בתוך כסאו, בישיבה, כשידיו מקישות את קצב השירים על גבי ההגה.

“ואולי, לא היו הדברים מעולם…”

אני כבר חדלתי לשיר לגמרי. עוד רגע, ושירתו המלוהטת של עמי נראתה גם לי מגוחכת במקצת. הרי מלחמה עכשיו בעולם, ואנחנו אפילו איננו יודעים להיכן אנו שבים ולהיכן אנו יכולים להיטלטל עוד הלילה, וזה נותן את כל נשמתו בשיר: “ממרומי עגלה עמוסת אלומוֹת…” – כאילו ימים כתקנם עכשיו, כאילו אנו חוזרים לנו מן הטיול השנתי או מטיול תנועת-הנוער, ולבבנו מחשב להתפקע מרוב חויות-הנעורים שנאגרו בתוכנו. לבסוף הרגיש גם עמי שהצטננה התלהבותי ושאל:

– מה קרה, אבישי? אתה מתחרט כבר?

– על מה? – שאלתי – על מה יש לי להתחרט?

– על כל ההרפתקה הזו – אמר עמי – עם הסִיטְרוֹאֶנִית התכולה.

– לא – אמרתי – מה פתאום מתחרט? איתך אני מוכן לנסוע אפילו לאפריקה!

– לא באמת – אמר עמי – מוּתר לך להתחרט. אם לא היית תקוע איתי, יכול להיות שכבר מזמן היית במחנה.

– אז מה? – אמרתי – מה יקרה אם נאחר קצת?

– לא – אמר עמי – לי זה בטח לא אכפת ובמקום שיסע איתי איזה חייל זר, אני מעדיף שאתה תסע איתי.

– תודה, עמי – אמרתי – באמת, תודה רבה.

– שאני אנחש? – שאל עמי – אתה נעלבת.

– לא, מה פתאום? – אמרתי – בחיי שלא!

– אז מה קרה לך באמצע השירה?

– שום דבר – אמרתי – פשוט נמאס לי לשיר. אני גם לא כל-כך שמח. הרי המלחמה עוד לא נגמרה.

עמי השתתק וגם אני נשתתקתי. עין-גב הלכה וקרבה אלינו במהירות. יכולתי לראות עכשיו את החורשות שלחוף הכינרת, שבהן עצרנו וחנינו בלילה ההוא, שבו עלינו אל המלחמה. הנה כאן ראינו את קרב-האוויר הראשון שמעל לכינרת. הנה כאן, בין שדות האספסת, ראינו את האמבולנסים הראשונים יורדים מן הרמה וממהרים אל בתי-החולים בטבריה ובעפולה, וכאן, לא הרחק מן הכניסה לעין-גב, צנחו אל תוך הזחל"ם שלי, בלילה, כמה קצינים צעירים ונחמדים, שעִם אחד מהם, הסגן עַמי, יצאתי היום להרפתקה מוזרה. ועמי, ממש כאילו ניחש את מחשבותי, אמר:

– סמוך על הצ’רקסים, אבישי. וסמוך על חנא מכפר קמא. ואל תסמוך על צבא הנהגים לישראל. והעיקר: אל תשכח את חוט-הברזל!

פרצנו שנינו בצחוק. מה פתאום חוט-הברזל דווקא? אבל עובדה, דווקא חנא הצ’רקסי בעל הטרקטור האדום, ודווקא חוט-הברזל הם שהצילו את המצב. הצחוק שצחקנו שיחרר אותנו קצת מן המועקה שנתפסנו לה אחרי השירים. נכון, יש מלחמה בעולם. נכון, אין לנו בטחון אפילו בלילה הבא. נכון, מי יודע כמה זמן יחלוף עד לחופשה הבאה, אבל למה שלא נשיר? ולמה שלא נתהולל קצת? ולמה שלא נוקסם ממראה הכינרת וההרים העוטרים לה? הבטתי בנחש-הכסף הצמוד לאמת-ידו של עמי וחשבתי לי שגם אני זקוק לאיזה קמיע, איזה חפץ יפה מכסף או ממתכת אחרת, שאפשר לתלותו על הצואר. איזה…

שורה של נפצוּצים מוזרים, שבקעו פתאום מתחתית הסיטרואן, קטעו את חוט מחשבותי. עמי שנבהל הִדמים מיד את המנוע.

– אלוהים! – אמר עמי – שוב משאבת-הבנזין הארורה הזאת?

אבל הרעשים לא חדלו, אפיל אחרי שהמנוע השתתק. ומיד גם הורגשו זעזועים קלים ודחיפות לא-חזקות מכיווּן החלק האחורי של המכונית.

הבטתי בעמי והוא הביט בי. החוַרנו שנינו וכמעט פסקנו לנשוֹם. והמכונית, כאילו נכנסה בה נשמה מוזרה, המשיכה להחליק לה, תוך דילוגים מפתיעים הלוך ודלג עד שנעצרה ממש מול הכניסה לעין-גב.

החיילים, שהמתינו במסעף, התנפלו עלינו בבת-אחת, כאילו עצרנו לכבודם. וכבר חברוּ עלינו מכל עבר והתפרצו אל הדלתִיוֹת.

– רגע אחד! – צעק עמי ונחלץ בקושי מתוך הדלתית – רגע אחד. מה אתם מתנפלים? אתם לא רואים שהמכונית שבורה ועוד רגע תתפורר?


פרק ד': חלב צונן בעין-גב

עמי היה מעוצבן וחסר-מנוחה. הוא דחק בחיילים, שיתרחקו מעט מן המכונית, כדי שיוכל לאתר את התקלה. החיילים התרחקו כמה צעדים מן המכונית, עגו סביבנו ועמדו לצפות במחזה. כל אחד מהם השתדל לעזור לעמי בעצה טובה, בדברי עידוד ואפילו בבדיחה. אבל עמי הזעיף להם את פרצופו והלך ובעט בכל הגלגלים, כדי לראות אם הם שלמים. אחר-כך כרע מתחת לפחנוע, טילטל שם מה שטילטל ואמר:

– אבישי, בוא רגע. רד ותעזור לי כאן.

השתופפתי לידו, כדי לעזור לו לבדוק את הצירים ואת החלקים שמתחת למכונית. ממעגל החיילים הצופים בנו נזרקו ועפו אלינו המון הצעות:

– שמע, נהג, זה הציר הקדמי נסדק!

– שמע, סגן, אני יכול להגיד לך בדיוק מה שקרה. יש לבן-דודי בדיוק מכונית שכזו.

– שמע סגן, אני אומר לך שהשלדה התעקמה.

ואלה שרצו לצחוק קצת או להלעיג עלינו, אמרו:

– תחפשו בצד של האין-מנוע, אולי תמצאו שם.

– מה? היה מנוע? אבל אין כאן מנוע!

כאילו שמחו במקצת למשבתנו. כאילו שמחו לאידנו מפני שלא לקחנו אותם בטרמפ ומפני שכבר היו מלאי תקוה כל-כך כשראו את הפחנוע מתקרבת. ומפני שלא איחרנו לאכזבם עם התקלה הארורה במכונית. ועכשיו הם עומדים במעגל סביבנו, רוצים ואינם רוצים לסייע בידינו. ובינתיים חולפות להן מכוניות על הכביש והם מפסידים שעות יקרות.

אבל עמי זחל ויצא מתחת למכונית ואמר:

– אבישי, איתרתי את התקלה. אני חושש שהמתלה האחורי נפגע.

המומחים שבין הטרמפיסטים רק קלטו את המלה “מתלה”, ומיד החלו לצרוח:

– איזה מתלה? אתה בעצמך מתלה! לך תתלה את עצמך!

– עם נהג כמוך ומכונאי כמוך אין פלא שהגעתם רק לשער של עין-גב.

– שמע לי, סגן, בן-דודי לא הזכיר אף פעם את המתלה הזה.

עמי התרגז עכשיו באמת וקרא:

– אולי תפסיקו לקשקש? אם אני אומר מתלה, זה מתלה. ואל תבלבלו את המוח! – והמשיך אלי בקול שקט יותר:

– בוא, אבישי, נעמיס את הפחנוע על הכתפיים ונכניס אותה למוסך של הקיבוץ. אולי יסכימו שם לתקן אותה.

בין החיילים הצרים עלינו פרצה מהומה. הם לא יכלו להסכים לרעיון, שאנחנו שנינו נישא את המכונית על כתפינו. התפתח ביניהם דין-ודברים תקיף, צעקות, גידופים; והכול בקולי-קולות. עד שעמי הפסיק אותם בחיוך מקסים על שפתיו ואמר:

– שאני אציע לכם משהו? תנו כתף, חברים נחמדים שכמותכם, ונישא כולנו את הפחנוע אל המוסך.

– המכונית משקלה אולי משקל-זבוב, אבל אני לא מטומטם – אמר אחד החיילים ופרש לו הצידה אל הכביש.

עמי ואני עמדנו וציפינו לראות מה יהיה. עוד כמה חיילים התייאשו מאיתנו, מן הפחנוע, מן הסיכויים לזכות בטרמפ מהיר – ופרשו גם הם. אבל האחרים הסכימו. אולי בשל שעות-ההמתנה הארוכות שעברו עליהם כאן, ואולי בשל חיוכו המתוק של עמי.

– טוב – התחיל עמי לפקד – שימו כולכם כתפיים!

החיילים הסתדרו מסביב למכונית הקטנה.

– ועכשיו – קרא עמי – בתנופה! להרים!

הפחנוע הורמה אל גובה הכתפיים, כאילו היתה צעצוע ולא מכונית אמיתית.

– ועכשיו בזהירות! – קרא עמי – אנו חוצים את הכביש!

הלכנו לאט-לאט, מתנשמים ומתנשפים מחמת כובדה של המכונית. חצינו את הכביש ונכנסנו בשער הקיבוץ. עמי מוביל מלפנים ופקודותיו נשמעות ברמה.

– צד שמאל! מה קרה לכם? לא אכלתם ארוחת-בוקר היום?

עד-מהרה התלקטו סביבנו חברים מן הקיבוץ, ילדים וסתם סקרנים, שבאו לראות את הדבר המפליא הזה: מכונית של תכלת נוסעת על רגלי חיילים!

– היכן כאן המוסך? – שאל עמי, ומיד התנדב אחד הילדים להדריכנו. המוסך היה סמוך לשער הקיבוץ. למזלנו, מפני שכוחנו אזל ומפני שרבים מבּין החיילים שהתנדבו לעזור לנו כבר התחילו להתחרט. עוד רגע היו מניחים את המכונית באשר עמדנו, מודים לנו יפה ובאדיבוּת ומסתלקים מכל העניין.

הילדים הרחיבו את פתח המוסך, הסיטו את דלתות-ההזזה לצדדים והנחו אותנו ישר אל מיתקן ההגבהה שעמד, למזלנו ריק ופנוי.

– ועכשיו בזהירות! – קרא עמי – להוריד בזהירות! והעיקר: תשמרו על הידיים שלכם, שלא יימחצו.

המכונית ירדה אט-אט, עד שנחה לה בקול-חריקה חרישי על מיתקן ההגבהה. החיילים לגמו אויר מלוא ריאותיהם והניעו את ידיהם, כדי להפיג את כאב הסחיבה. ועמי אמר:

– תודה רבה לכם. אתם ממש אחים שלי. שאצרף אתכם למשפחה שלי?

הם חייכו, התנודדו, סבבו קצת במוסך, והחלו לשוב אל הכביש.

– אני מוותר על המשפחה שלך, סגן – אמר אחד החיילים, – אבל לא הייתי מוותר על הטרמפ שלך.

עמי צחק, לחץ את ידו והודה לו שוב. ומיד, בלי להשתהות, שלח את הילדים להזעיק את עובדי-המוסך. וכמו שאנחנו עומדים לנו כך ליד מיתקן-ההגבהה, התייעצנו בינינו בקול חרישי מה יהיה: הרי כבר מתחיל להיות מאוחר, ולפנינו עוד דרך ארוכה וקשה. ובמחנה כבר מצפים לנו בכליון-עיניים, ואולי יותר מזה: אולי כבר נסע הגדוד ועבר למחנה אחר. ואם כך – מצפה לנו עוד התרוצצוּת נוראה בלילה בכבישים ההרריים, בחיפושים אחרי הגדוד. ואולי אפילו יותר מזה. אולי כבר כועס שם מי שכועס בשל האיחור שלנו מן החופשה ובשל הבטחות-השוא שלנו, ואולי אפילו כבר שוקל שם מי ששוקל להטיל עלינו עונש מרתיע, כדי שלהבא נדייק לשוב מן החופשה. איזה עונש מרתיע? למשל, לעכב את חופשתנו. למשל, לרתק אותנו אל המחנה לכמה שבועות, למשל…

אבל כאן נכנס למוסך בחור שמח ועליז, לבוש חלוק לבן ונעול מגפיים, ובמבטא אמריקני בולט אמר:

– בואו, חבר’ה, אחרי אל הרפת. אני ראיתי איך שסחבתם את הטרנטה הזאת. ואתם בטח צמאים, אז בואו ונשקה אתכם חלב קר.

ואנחנו מיהרנו אחריו אל מכון-החליבה של הקיבוץ.

– אני שמי פיליפ – אמר לנו – ואני מתנדב מארצות-הברית.

– ואנחנו – אמר לו עמי – שני חיילי-מילואים החוזרים מן החופשה.

– כן כן – אמר פיליפ – כל הכבוד לחיילים של הצבא! הסורים כבר היו קרובים מאוד לעין-גב, והחיילים של הצבא גירשו אותם. אז בואו לשתות חלב קר.

הלכנו אחרי פיליפ, והוא אמר:

– כל החברים כאן, בעין-גב, רוצים כבר לנסוע לרמה לראות איך היתה המלחמה, אבל הצבא לא מסכים.

– נכון – אמר עמי – בגלל שזו רק הפסקת-אש עכשיו, והקרבות יכולים לפרוץ מחדש בכל רגע.

– אני יודע – הסכים פיליפ – אבל שמענו שיש המון טנקים סוריים שרופים, ואנחנו רוצים לראות.

– בסדר גמור – אמר עמי, כאילו השלים איזו עיסקה עם פיליפ – ברגע שירשו לאזרחים לעלות לרמה, אני אבוא לקחת אותך.

פיליפ שמח. הגענו למכון-החליבה. כמה נערים, שעזרו לפיליפ, סיימו לחלוב את הפרות האחרונות והאחרים כבר ניקו את המכונות.

– שבו – אמר פיליפ – אני אביא לכם חלב.

התיישבנו ליד שולחן-הקפה הקטן, בפינה, ומעלינו התנשא מקלט-רדיו ענקי, שמתוכו הרעימו המנגינות ברעם גדול. פיליפ הניח לפנינו קומקום וספלים ומזג לנו חלב קר כקרח, ישר ממכל החלב המקורר.

– יש לי שאלה – אמר פיליפ – כשירשו לאזרחים לעלות לרמה, ואתה תבוא לקחת אותי לטיול, אני אוכל לקחת איתי כמה חברים שלי?

– ודאי! – צחק עמי – אלא מה חשבת?

שתינו מן החלב הצונן של רפת עין-גב והִשקנו את ספלינו לאות-ברכה עם פיליפ המתנדב. הוא קרא לנערים, שיפסיקו לרגע מעבודתם ויבואו אל שולחננו. גם הנערים מזגו להם ספלי-חלב והביטו אלינו בחיוך ביישני.

– מה אתם מתביישים? – שאל אותם עמי – הרי כולנו יהודים. עם אחד ולב אחד. כל העם צבא וכל הצבא שייך לעם.

כיון שהנערים לא ענו, ואפילו נראה שמבוכתם גברה, אמר להם עמי:

– בסדר, חבריה, אני רואה שלא נוח לכם איתנו. אז תבואו כשתסיימו כאן את המשמרת. אני מזמין אתכם למוּסך. בואו, תראו את המכונית התכלכלה שלי, את הדו-סוסית שלי שקוראים לה “'דורית”.

הוא לגם לגימה הגונה מן החלב הקר והמשיך:

– ואתם יודעים מדוע צבעתי את שמה של דורית על הפגוֹש הקדמי? שאספר לכם? ושאתם לא תסמיקו? מפני שדורית היא האשה הכי חמודה שבכל העולם. והיא גם אשתי! אבל מה אם מסמיקים פתאום? הרי הבטחתם שלא תסמיקו!

הנערים חייכו עכשיו מתוך מבוכתם, קרצו זה אל זה והשתוממו ודאי על פיליפ, שמביא אורחים מטושטשים כאלה למכון-החליבה. וכמו שעמי לגם שוב לגימה הגונה מן החלב, ובודאי התכונן לשאת שוב איזה נאום הגון לפני הנערים ולפני פיליפ המביט אליו בעיניים מעריצות, הגיעו הילדים ששלחנו קודם מן המוסך.

– כן? – שאלתי, כשראיתי אותם נכנסים – מה בפיכם?

– איש המוסך – אמרו הילדים – כבר הגיע והוא נורא מבקש שתבואו גם אתם.

– איזו שאלה?! – קרא עמי – אנחנו תיכף באים! נפרדנו מפיליפ ומן הנערים החולבים, הודינו להם על המשקה הקר, מחיה-הנפשות, שמזגו לנו והזמנו אותם בכל לשון של בקשה שיבואו לבקרנו במחנות הרחוקים ברמה.

– כשרק ירשו – הבטיח פיליפ – כשרק יפתחו את המחסומים.

עמי לחץ את ידיהם, טפח על שכמם ואמר:

– אתם רוצים להיות אחים שלי? אתם רוצים שאצרף גם אתכם למשפחה הענקית שלי?

אבל הם לא השיבו ורק חייכו, ואנחנו מיהרנו אחרי הילדים אל המוסך.

איש-המוסך קידם אל פנינו בלחיצת-יד, מתחת למיתקן-ההגבהה, ואמר:

יש לכם מזל, חיילים. מה יש לדבר? מזל גדול! עמי הציג את עצמו והציג גם אותי ושאל:

– מהו המזל הגדול שלנו?

– המתלה האחורי – אמר איש-המוסך – השתחרר לגמרי מבּרגיו ועוד רגע היה נופל.

עמי זינק וקפץ על גבי והריע:

– מה אמרתי לך? המתלה האחורי, אתה רואה!

לא הבנתי כלל מה הוא שמח כל-כך. הרי בנס ניצלנו מתאונה קשה. הרי יכולנו להתהפך או להיתקע בשדרות-האקליפטוסים או פשוט להחליק ישר אל מימי הכינרת.

– חיזקתי גם את הברגים – אמר איש-המוסך – אבל יש עוד המון עבודה. מתי אתם רוצים לנסוע?

– מיד – אמר עמי – תיכף ומיד!

– לא אעכב אתכם – אמר איש-המוסך – אבל כדאי שתדעו: המכונית במצב נורא. היא זקוקה לשיפוץ יסודי.

– אתה מספר לנו? – אמרתי.

איש-המוסך שיחרר את מיתקן-ההגבהה, התקין את השיפועים ושאל:

– אגב, איך הצלחתם להגיע איתה עד למוסך?

– על הידיים – אמר עמי – כלומר, על הרגליים.

– אני באמת לא מאמין – חייך איש-המוסך, והוריד את המכונית מן המיתקן.

– שאנשק אותך, ידידי? – שאל עמי.

– לא תודה – אמר איש-המוסך – שמור את נשיקותיך לעצמך ולדורית.

– שאחבק אותך, ידידי? – הוסיף עמי לשאול.

– לא, תודה – הצטחק איש-המוסך – אבל ראה, הזהרתיך.

– אז איך להודות לך? – לא הרפה ממנו עמי.

איש-המוסך הסיע את המכונית לאִטה לכיווּן הדלת ואמר:

– בשני דברים תודו לי. יותר נכון, בשתי הבטחות. האחת, שתכניסו את המכונית מיד לשיפוץ כללי…

– בטח – אמר עמי – רק נגיע אל הפלוגה, ונתלבש עליה כולנו.

– והשניה – אמר איש-המוסך – שלא תשכחו אף פעם את ארגז-הכלים.

לא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק גדול. איש-המוסך כמעט נעלב, כיון שלא הבין מהו הקשר בין הצחוק הזה ודבריו.

אבל אני הרגעתי אותו ואמרתי:

– אנחנו צוחקים, כי כבר קיבלנו היום אזהרה דומה מחנא, הצ’רקסי מכפר קמא. הוא אמר: “לעולם אל תצאו לדרך בלי שיהיה עמכם חוט-ברזל!”

איש-המוסך הצטרף גם הוא לצחוקנו ואנחנו דחפנו שלושתנו, צוחקים, את הסיטרואנית אל הרחבה שלפני המוסך.

– היי שלום עין-גב! – קרא עמי וניפנף בידיו אל איש-המוסך ואל הילדים שניצבו בחוץ – היי לנו ברוכה, עין-גב!

הוא התניע והפלגנו לדרכנו. ליד חבורת החיילים, שהמתינה מול השער, האט עמי את מהלכה של הפחנוע, שרבב את ראשו דרך החלון וצעק אל החיילים:

מִתְלֶה, שְׁמִתְלֶה! שתתלו את עצמכם בעצמכם! בכל זאת היה זה המתלה האחורי!

וצוהל כולו הניף אל מולם בידו, ללגלג עליהם, והגביר את מהירותה של הפחנוע. מבעד למראות הקטנות ראינו אותם מתגודדים נזעמים, מניפים אל מולנו אגרופים. אבל אנחנו כבר היינו טסים על הכביש הפתוח, ממהרים לצומת אל-על.

– החלב הקר היה נפלא – אמרתי – ופיליפ הוא בחור נחמד.

– כל הקיבוצניקים הם נחמדים – אמר עמי – תאמין לי שאילו רק הייתי חופשי, הייתי עובר לקיבוץ.

– מי זה מפריע לך? – שאלתי.

– זה עניין משפחתי – אמר עמי – דורית לא רוצה.

– תביא אותה פעם לביקור בעין-גב – הצעתי – אולי תתרצה.

עמי צחק ולא השיב. מן הפניה של נחל-סַמַק החל הכביש להעפיל במעלה. אנחנו הכרנו היטב את הדרך לאל-על ולא השלינו את עצמנו לרגע, שהנסיעה תהיה קלה. אדרבה, בסתר לבנו התפללנו – עמי בלבו ואני בלבי – שנבואתו של איש-המוסך מעין-גב לא תתאמת, והפחנוע שלנו תגיע בשלום למעלֵה הרמה.

הדרך העולה מעין-גב לאל-על היא יפה להפליא. מכל צד ועבר נשקפים מראות נהדרים. אבל לבנו לא היה פנוי להסתכלות בנוף. היינו מודאגים ומוטרדים בשל המכונית. כך חלפה לה הדרך וכבר עברנו על פני היישובים החדשים בואכה אל-על. חניוני צבא הציצו אלינו מבעד לחורשות-הזיתים, וניכר היה בעליל שאנו מתקרבים אל שטח הפסקת-האש.

ולפתע, על הכביש ממולנו, ממש במבואות אל-על – מחסום! ציבורי קרשים, סלילים של חוטי-תיל, ובצד הכביש בקתה קטנה של המשטרה הצבאית, מכוסה בשקי-חול. מתוך הבקתה יצא לקראתנו בנחת שוטר צבאי, הרים את ידו לאות-עצירה ואמר:

– מצטער מאוד, בחורים. העלייה לרמה בכל כלי-רכב אזרחי אסורה בתכלית-האיסור!



פרק ה': שוטר חמוץ וקישח

המחסום הפתיע אותנו לחלוטין ושיבש את כל תכניותינו. עיכוב נוסף – ואנחנו נאחר נורא! גם ככה אנחנו מפגרים ובמחנה כבר מצפים לנו. גם אילו היינו ממשיכים מכאן, מן הצומת, בנסיעה רהוטה, היו צפויים לנו עוד כמה עיכובים ומכשולים קטנים. אבל המחסום הזה היה מיותר לחלוטין!

– בוקר טוב – הנעים עמי פניו לשוטר בחיוך מקסים.

– בוקר טוב ומבורך – אמר השוטר – כאן הכביש מתרחב קצת. תוכלו להסתובב ולחזור.

– בחייך, חבוּב – המשיך עמי – אתה לא רואה שאנחנו חיילים?

– מי לא חייל בימים אלה? – שאל השוטר – וחוץ מזה, לא לכם אני אוסר את הכניסה אלא למכונית שלכם.

– גם כן מכונית! – אמר עמי – זוהי סתם פחנוע!

– אני מצטער – אמר השוטר – אבל זוהי מכונית אזרחית, ולרכב אזרחי אין כניסה.

אני מיד הבחנתי, שהשוטר הזה הוא אטום וקישח. לכן התפלאתי על נסיונות החיוך והשכנוע של עמי, ואמרתי לו בשקט:

– עמי, חבל על הזמן ועל המאמצים. אתה לא רואה עם מי יש לנו כאן עסק?

– כן – השפיל עמי את קולו – אבל אין לנו ברירה. מוכרחים לפרוץ את המחסום.

ואל השוטר אמר: – חבוּב, רוצה סיגריה טובה?

– לא, תודה לך – אמר השוטר – יש לי פה הספקה שוטפת של סיגריות.

– שמע, חבוּב – אמר עמי – אל תעמיד פנים שאתה כל-כך קשוּח. יש לי כאן גרעינים קלויים מצוינים מתוצרת עפולה. אתה רוצה?

והשוטר, ממש כמו שחזיתי, השיב בארשת יבשה:

– לא, תודה לך באמת. אין צורך. החברים שלי יביאו גרעינים.

החלפנו מבטים בינינו. עמי אמד בעיניו את רוחב המחסום, את חוזקו ואת שיעור הנזק שייגרם למכונית, אם ננסה לפרצוֹ בכוח.

ואני בחנתי את שולי הכביש, את התעלה ואת הסלעים שמעברי הכביש.

– לא, לא ילך – לחשתי לעמי.

– אני רואה – לחש עמי – המצב מחורבן.

אבל עמי לא התייאש. הוא פתח את הדלתית והחל לשוחח עם השוטר בנימה אישית חביבה, ממש כאילו היו ידידים משכבר.

– שמע, חבוּב, אל תעשה לנו קשיים. אנחנו מוכרחים להגיע עוד היום לבסיסנו. והבסיס רחוק. תאר לעצמך, מקונייטרה מהלך של חצי שעה עד שעה. התעכבנו למטה, בארץ, בשל כל מיני תקלות. החבר’ה, שאנחנו צריכים להחליף אותם, כבר יושבים על גבי גחלים. מה דעתך?

– הסיפור יפה – אמר השוטר – אבל אתם מוכרחים לחזור. ואם אתם באמת ממהרים, כדאי שתפסיקו את הדיבורים ותצאו לדרך.

– אבל תראה – המשיך עמי, כאילו לא חש בסירובו של השוטר האטום – לא ידענו שיש סדרים חדשים שכאלה. כשיצאנו לחופשה, הם לא היו בתוקף ולא היו שום שלטי אזהרה למטה. ובכלל זה לא הוגן. שמע, חבוב, תזיז את המחסום רק טיפונת ואנחנו כבר נעבור. תסגור מיד אחרינו ואיש לא ירגיש. ואם יעצרו אותנו וישאלו איך עברנו במחסום, נגיד שלא באנו מכאן, בכלל, אלא מאיזו דרך-עפר צדדית. בחייך, אני מבטיח לך שלא נסגיר אותך!

אבל השוטר הקישח העלה חיוך על קצות שפתיו ואמר:

– למה אתם מתעקשים? למה אתם מוכרחים לעשות בעיות? אתם רוצים דווקא שאטלפן אל הקצין שלי? אתם רוצים דווקא שיעצרו אתכם עם המכונית שלכם במשטרה הצבאית? למה אתם לא מבינים בטוב?

– כי מה שאתה אומר ועושה – התפרצתי, מפני שלא יכולתי עוד לשאת את קשיחוּתו – זה לא טוב. אתה לא מתחשב בכלל בחיילים קרביים, שהיו כאן כל המלחמה. אתה חושב ששׂיחקנו במחסומים ובחיפושים ובשלטים כמוך?

– טוב, זה מספיק – אמר השוטר והתרחק מן המכונית – או שאתם מסתלקים מיד או שאני מזעיק את קצין-המשמר.

עמי נכנס לאיטו, סגר את הדלתית והתניע. ואלי אמר:

– עשית טעות, אבישי. אני הייתי מורח לו עוד כמה סיפורים והוא היה מרים את המחסום!

– חלומות – אמרתי, כולי רועד ורוגז מן הדברים שהטחתי בשוטר הצבאי – חלומות! מטומטם שכזה!

עמי הסב את הסיטרואנית בלי חשק. הכול הלך בסדר עד התחלת האיומים. אבל עכשיו זה אבוד. צריך לוַתר. ואנחנו קיפלנו את זנבנו בין רגלינו והתכוננו לשוב חזרה על עקבותינו.

אבל לפני שהתרחקנו מבקתת השוטר, עוד הספקתי לצעוק אליו בכל כוח גרוני:

– מם-צדיק מטומטם שכמוך!

הוא קפץ ממקומו ורצה להשיב לנו, אך המכונית החישה נסיעתה ונמלטה מן המקום.

ובדרך חזרה, בעוד עמי נצמד אל ההגה בשתיקה ופניו קודרות, ובעוד שנראה לנו כי נצטרך עכשיו לעשות עיקוף עצום ולנסות שוב את מזלנו באחד מגשרי הירדן העולם אל הרמה, עלה בי רעיון נפלא ואני קראתי:

– שמע עמי, איזה מזל, הרי יש כאן דרך עפר עוקפת!

– איזו דרך עוקפת? – שאל עמי – על מה אתה מדבר?

– אני זוכר – אמרתי – מן הימים הראשונים של המלחמה. גם אז נחסם הכביש, ואנחנו עקפנו את צומת אל-על באיזו דרך אבנים ומהמורות.

עמי חשב רגע ושאל:

– אתה בטוח? אתה זוכר בדיוק?

– כן, בטח – אמרתי – אני זוכר בדיוק. חבל שאין לנו כאן מפה. אבל גם בלי מפה אני זוכר בדיוק. אני חזק בזכרון-דרכים – חייכתי.

עמי הירהר ושוב שאל:

– והפחנוע תעבור? כלומר, איך הדרך מבחינת עבירוּת?

– זו הבעיה – אמרתי – כאן צריך להתפלל. אבל – עודדתי אותו – אם יעמוד לנו הלאה המזל שעמד לנו עד עכשיו, עבור נעבור!

שלפתי ראשי מחוץ לחלון, כדי שלא נחמיץ את הפניה אל דרך-העפר. זכרתי היטב: לאחר הבתים הישנים, בתי הבזלת המשחירים, ולאחר חורש-הזיתים מתנשאים כמה גלי-אשפה ואליהם מתקרבת דרך-עפר צנועה, שאיננה מעוררת כל חשד. אבל אחרי גלי-האשפה, מעבר לקימור הגבעה, במקום שאין רואים מן הכביש, הדרך מתרחבת פתאום, משתפרת במקצת, פוֹנה בקשת רחבה וחוזרת אל כביש אל-על.

אימצתי את עיני היטב, כדי שלא אחטיא את הנקודה המדויקת.

– כאן ימינה – אמרתי לעמי – ועד לאשפתות סע לאט.

ישבנו מתוחים והדוקים אל מושבינו. לאט-לאט נתרבו המהמורות, הסלעים והבורות. עמי נזקק לכל כוחו כדי לשלוט בסיטרואנית המדלגת.

– אני מתפלל לדבר אחד – אמר אלי בקול חרישי – שהמתלים יחזיקו מעמד.

– אין מה לדאוג עמי – טפחתי על שכמו – הרי חוט-הברזל עמנו! – שמחתי כשראיתי, שפניו נחו במקצת מן המאמץ והמתח וקצהו של חיוך טיפס בשפתיו.

כאן היו עוד סימנים ברורים למלחמה שניטשה לא-מכבר. ערימות של תרמילי-פגזים התגוללו בצד הדרך. שמיכות קרועות היו מוטלות על הקוצים המשחירים. פה ושם, בתוך השדות, עוד ניצבו שלדי הטנקים הסוריים השרופים. ופתאום היינו לבדנו בתוך המרחב. אין כבישים, אין תנועת צבא, אין המולת מחסום. רק רוח של אחר הצהריים העולה מן הכינרת ומראות המלחמה שחלפה.

– שאגיד לך משהו? – שאל עמי.

– למה לא? – אמרתי – הרי תמיד יש לך מה להגיד.

– מזל גדול – אמר עמי – שאתה קורא מפות וזוכר את המסלולים. ומזל גדול שיש לך זכרון-שטח. אילו אני הייתי צריך כאן לנווט, היינו מגיעים ישר לבית-הקפה בטבריה.

צחקנו מתוך הקלה. דרך-העפר השלימה את עקיפתה ועוד מעט השארנו אחרינו את מחסום אל-על עם השוטר האטוּם. לפנינו רץ עכשיו הכביש לכיווּן רמת-מגשימים. הרחק באופק כבר ראינו את דבשתו העצומה של תל-פרס מתנשאת מעל למישורים, ועמי אמר:

– בחיי, עכשיו רק צריך לרוץ. יש עוד סיכוי שנגיע בזמן.

ואני אמרתי:

– אם לא יהיו לנו הפרעות מיותרות בדרך, נגיע. מכאן עד חושניה מהלך של-כלום. מחושניה לקוניטרה קפיצת-הדרך. ומקוניטרה למחנה זה כבר באמת שום דבר.

חלפנו על פני מושב רמת-מגשימים. הגדרות תוקנו, הבתים שופצו, ובגינות הוריקו שוב פרחים. זכרתי את מראה המושב בימי הקרבות. הגדרות היו מנותצות ופרוצות במקומות רבים. טנקים סוריים נלכדו ונשרפו ממש בין חוטי-התיל, ובכל מקום התגוללו שברי ארגזים, חלקי מתכת מנופצים וזבילים ריקים של פגזים.

– אתה זוכר, עמי – שאלתי – את ארגזי העגבניות, שעמדו מוכנים ממש להעמסה בסככת-העמסה?

– איך לא אזכור? – אמר עמי – הרי היו אלה הירקות הטריים הראשונים שבאו אל פינו אחרי זמן רב.

– ואת הביצים שליקטנו בלולים אתה זוכר? – ואת תרנגולי-ההודו שהתרוצצו בין בתי המושב העזובים אתה זוכר?

– ודאי שאני זוכר – אמר עמי – תרנגולי-ההודו המסכנים היו טעימים מאוד.

– השחיטה – אמרתי – אולי לא היתה כדת, אבל הזלילה היתה כדין וכדת.

עמי חייך והעביר את לשונו על שפתיו הנה ושוב. גם בי עוררו הדברים זכרונות נעימים. איך הופתענו למראה העגבניות הרחוצות והארוזות, שנזנחו על רחבת סככת-האריזה, ואיך התנפלנו עליהן, ואיך טרפנו מהן – ממש עד כאב בטן! ואחרי ששׂבענו מהן, היו בין חיילי הפלוגה בחורים טובים, והם הציעו:

– בואו נוציא אל הכביש את הארגזים שנותרו, ונחלק לשיירות העוברות.

החיילים העייפים שבזחל"מים ובטנקים קיבלו את פנינו ואת פני העגבניות בהתלהבות, ואנחנו עמדנו בצדי הכביש, בכניסה למושב, וזרקנו מלוא חופנינו עגבניות לתוך כלי-הרכב החולפים עד שנתרוקנו הארגזים וכל העגבניות תמו. ובערב הבערנו באש את הארגזים המנופצים וטיגַנו את בשר תרנגולי-ההודו האומללים. העופות המורעבים והצמאים פרצו את רשתות הלולים והסתובבו בתוך המושב העזוב, ללקט משהו לאכילה. היו מהם שנלכדו בתוך סבך חוטי-התיל של הגדרות וצרחו אלינו בכל גרונם. ואנחנו אמנם באנו ושיחררנו אותם גם מן הגדרות וגם מייסורי השיטוט במשק הנטוש. עד היום אני מתגעגע לסעודות הבשר והעגבניות שערכנו ליד הגדרות הפרוצות של רמת-מגשימים.

הכביש פנה כה וכה בפניות שאינן חדות, ועוד מעט עמדנו להגיע להצטלבות של כביש-הנפט. מרחוק יכולתי לראות איזו התקהלות על הכביש. כלי-רכב חונים, וחיילים משוטטים בצדם. מבלי-משים הפלטתי:

– אוי ואבוי לנו! שוב מחסום?

עמי התחלחל. שלח עיניו למרחקי הכביש ואחר-כך הרים את ידו הימנית, ענודת צמיד-הכסף ושאל:

– שאישבע עכשיו שבועה לדורית?

– מה, השתגעת? – שאלתי אותו – איזה שבועות עליך?

אבל הוא נשק את צמיד-הכסף פעם ופעמיים, הרים את ידו הימנית עד שנתקלה בגגוֹן-הפח ואמר בקול-נשבעים חגיגי:

– אני נשבע לך, דורית, בשם כל היקר לנו, שהפעם לא יחסמו בעדי. את המחסום הזה אני פורץ ויהי-מה. על גופתי! שמעת, דורית?

והוא התקפל כולו מול ההגה, התרכז בנהיגה התרכזוּת משונה, והגביר את מהירות הסיטרואן.

חושי לא בגדו בי. כשהתקרבנו, ראינו להוותנו, כי שוב חסמו בעדנו את הכביש. טנדרים של המשטרה הצבאית עמדו לרוחב הכביש וסמל משטרה צבאית, מצוחצח כהלכה, עמד בצד ואותת לנו לעצור. היינו המומים לגמרי. מחסום בלתי-צפוי שכזה, ועוד אחרי שהערמנו וחלפנו על פני מחסום אל-על! מה מתרחש כאן היום? האם ייתכן שכָּל הכבישים ברמה – עד קוניטרה ועד בכלל – חסומים דווקא היום: דווקא כשאנחנו נחפזים וממהרים כל-כך לשוב אל בסיסנו? הרי אפשר להשתגע!

הבטתי על עמי. פניו חוורו ושפתיו מילמלו איזה מלים, שלא יכולתי לשמוע. הסמל המצוחצח קרב אלינו והודיע לנו באדיבות:

– הכביש חסום, רבותי. יש הפגזות לאורך כל הקו. – וכבר חשב להסתלק ולהניח לנו להסתובב לאחור. אלא שעמי קרא לו בקול מעוּבה, מלא חשיבוּת:

– בוא הנה, רב-סמל. בוא, התקרב. אני לא חייב לצעוק.

הסמל קרב אלינו בחשדנוּת ואמר:

– אני רק סמל, סגן. אל תגזים, בבקשה.

– אין דבר – אמר עמי – בשבילנו אתה רב-סמל. הקשב, רב-סמל: אני קצין-מודיעין. שמי עמי. את שם משפחתי לא אוכל לגלות לך, לצערי. זה עניין חסוי. בידי יש חומר סודי ביותר ואני מוכרח להביא את החומר במהירות למפקדה בקוניטרה.

– ומי זה? – שאל סמל-המשטרה הצבאית והורה עלי בידו.

– זהו סמל אבישי – אמר עמי בשקט ובאטיות – הוא העוזר שלי במודיעין.

– כל הכבוד לך, סגן – אמר השוטר לאחר הרהור קצר – אבל באמת שאני לא יכול להרשות לך לעבור.

– מצוין! – אמר עמי, ושלף מכיסו פנקס ועט ירוק – בוא ותחתום פה שהייתי אצלך במחסום בשעה זו, ואתה לא איפשרת לי להמשיך. זה הכול.

דבריו של עמי בילבלו את השוטר לחלוטין. הוא נע בעצבנות מרגל לרגל. הקיף את הדו-סוּסית שלנו פעם ופעמיים ולא ידע מה לעשות.

– נו, רב-סמל – זירז אותו עמי – מה אתה חולם? זמננו יקר, ואני רוצה להיות בסדר מכל הבחינות. בוא תחתום לי פה, בבקשה.

שומר-המחסום נבוך לגמרי. הוא פנה לעבר המחסום וזרק אלינו: – רק רגע. אני מוכרח להתייעץ.

ומיהר אל המכוניות.

לחשתי לעמי:

– לא הגזמת הפעם, מה?

עמי הביט אלי. חיוְרונו טרם סר ממנו. נראה, שלא היה רגיל לבדות סיפורים. הוא שב ונשק את נחש-הכסף ומילמל:

– יהיה בסדר, דורית, אני מבטיח.

בינתיים חזר אלינו סמל המשטרה הצבאית ואמר:

– אני מוכן לאפשר לכם את המעבר, אבל אתם מוכרחים להבטיח לי משהו.

– קדימה – אמר עמי – אנו מבטיחים לך הכול.

– אתם צריכים להבטיח לי, שאם יעצרו אכם בדרך וישאלו איך חלפתם במחסום, תגידו שיצאתם מהשטחים באחת מדרכי-העפר.

– אתה מאה אחוז, רב-סמל, – אמר לו עמי והושיט לו את ידו מבעד לחלון – שנלחץ ידיים, רב-סמל?

השוטר היסס. כל העניין לא נעם לו כנראה. אבל בטחונו של עמי ודרישתו הנחרצת שיחתום את פרטיו בפנקסו עשו את שלהם.

– סע אחרי – אמר השוטר לעמי.

נסענו לאטנו אחריו והוא הורה לנהגי המחסום לפנות לנו מעבר.

– לא ראיתם אותי – קרא לעברנו.

– לא, בטח שלא! – השיב לו עמי.

– ושתיזהרו בדרך – הוסיף השוטר – כי באמת מפגיזים היום לאורך כל הקו.

– שתהיה לנו בריא, רב-סמל! – אותתנו אליו לשלום ופרצנו במהירות לעבר קוניטרה. נאנחתי אנחת-רווחה עמוקה: – הוי – אמרתי לעמי – הלוואי וגם לי היה קמיע משלי!



פרק ו': בשק"ם של קונייטרה

במבואות קוניטרה התפתח בינינו פולמוס קטן, אם לעצור ולחנות בשק“ם המפורסם של העיירה או לנצל את הצלחתנו ולהמשיך בתנופה אחת לעבר צומת-אחמדיה וממנה אל ה”מובלעת".

אני, שרגש-החובה שלי גבר על כל השאר, וכבר מאוד לא נעמו לי האיחור שנתאחרנו והטלטול שניטלטלנו, תמכתי, כמובן, בנסיעה ישירה ללא שום חניות בדרך.

הבט, עמי – אמרתי – בוא ואסביר לך את מצבנו: עד לצומת-אחמדיה כחצי שעה. ובצומת-אחמדיה, כידוע לך, שוב צפוי לנו עיכוב ממושך. וזה עוד לא הכול: עוד לפנינו צומת חן-אוּרֵינְבָּה ואחריו טלטול לא כל-כך מענג עד סביבו תֵל-שַׁמְס.

– אז מה – שאל עמי – הרי איננו יכולים למהר יותר משאנו ממהרים.

– כן – אמרתי – אך זה עוד לא הכול. עוד אינך יודע היכן הגדוד. שהרי אם באמת מפגיזים לאורך כל גבול המובלעת, הרי ייתכן שהגדוד התפרס, עזב את המחנה ותפס עמדות בגבעות שמסביב. תאר לעצמך: הפחנוע התכולה נכנסת בשער, צופרת צפירות-שמחה חגיגיות, מבשרת על בואה ברעשים, בנפצוצים ובהעלאת עשן, ומסביב – דממה. איש אינו קופץ לקבל את פנינו. בחדר-האוכל הגדודי דממת-מוות, ברחבת הטיפולים עזובים כלי-הרכב המקולקלים לנפשם ואיש אינו מטפל בהם. ובמשרדים מצלצלים הטלפונים ואין להם משיב.

– שמע, אבישי – אמר עמי – ייתכן שהצדק עמך. ייתכן וכך הוא המצב באמת. אבל אני לא אוכל להמשיך לנהוג אפילו מטר אחד נוסף אם לא נעצור בשק"ם. לא די שאני רעב וצמא עד שגעון, אלא שאני פשוט זקוק למנוחה הגונה.

– אני רואה שפרשת קצין-המודיעין מתחה אותך כהוגן – הערתי.

– כנראה – אמר עמי – אני פשוט איני רגיל להסתבך בשקרים.

– אתה הנהג – אמרתי לאחר שהייה קלה – עשה כרצונך.

– שאני אסכם את הויכוח? – שאל עמי.

לא השבתי לו. הבטתי מבעד לחלון. בתיה ההרוסים של קוניטרה חלפו במהירות על פנינו וברחובות השוממים לא נראו אנשים רבים.

– ובכן – אמר עמי – החלטנו. ישר אל השק"ם.

חלפנו על פני בית-הקולנוע הישן והעזוב. עוד מעט ורחבת השק“ם צצה לפנינו. על אף ההפגזה היתה הרחבה מלאה כלי רכב, ומבית השק”ם עלתה המולה רבה. כשנכנסנו בדלת, קידמו את פנינו קריאות שמחה וצהלה:

אהלן, עמי! שלום, אבישי! מאין ולאן?

חיילים מגדודנו, מכרים ושאינם-מכרים, היו מסובים בין שאר הסועדים, מיטיבים את לבם בנקניקיות חמות ובמשקאות קלים. ההפגזה שבחוץ ואותות האזעקה לא עניינו אותם כלל.

– איך התגלגלתם לכאן? – חקרו אותנו החברים – הרי כל הכבישים חסומים!

– תתפלאו – אמר עמי – אבל הצלחנו לפרוץ את כל המחסומים.

– כל הכבוד לזחל"ם שלכם – אמרו החברים.

– זה לא זחל"ם – אמרתי.

– לא זחל"ם, אלא מה? – התפלאו חברינו – איך הצלחתם לפרוץ דרך כל תחנות המשטרה הצבאית?

– תתפלאו – חייך עמי – יש לנו רכב-פלא.

– עזוב שטויות – אמרו החברים – הנח להתחכמויות. באמת: איך הגעתם?

עמי ניגש אל חלון השק"ם, סילק את הוילון לצדדים ואמר:

– בואו תתקרבו. בואו תראו את רכב-הפלאים שלנו.

החברים ניגשו אל החלון, השקיפו אל הרחבה ומיד פרצה ביניהם מהומה. הם טפחו על שכמו של עמי, לחצו את ידיו ולא חדלו להביע את השתוממותם.

– הדה-שבוֹ העלוב הזה? הסיטרואן המקרטע הזה הפחנוע המתפרק הזה? אתה רוצה להגיד לנו, שאיתו עלית מן הארץ?

עמי חייך במלוא פיו. הוא אפילו התאפק ולא התנפל על כריך הנקניקיות שהגיע אליו.

– קודם כול שאתקן אתכם? – שאל אותם כמנהגו. וכיוָן שלא השיבו לו, אלא ציפו שימשיך את דבריו, המשיך ואמר:

– סיטרואנית-התכלת הזו, שאתם רואים לפניכם, שמה דורית, וידידי אבישי קורא לה: “דוּ-סוּסית”. וזוהי המכונית החבובה ביותר שאני מכיר.

החברים סבונו ולא הניחו לנו.

– השתגעת לגמרי? קנית מכונית-אזרחית רעועה? מטורף, בחיי!

– לא לשם עצמי – אמר עמי – אלא לשם הציבור.

– איזה ציבור? על מה אתה מקשקש?

– שתקו רגע ותקשיבו – אמר עמי – דורית הקטנה הזו תוקדש למטרה אחת: אני מנדב אותה לרכב-החופשות של הפלוגה.

מחיאות-כפיים קיבלו את דבריו על עמי. בקבוקי מיץ אשכוליות הושקו “לחיים” והנקניקיות בלחמניות הדלות נחטפו בכל פה.

– לחייך, עמי!

– כל הכבוד, סגן עמי!

– לחיי רכב-החופשות של הפלוגה!

ואחד מחברינו התלוצץ וקרא:

– לחיי דורית – צעק – זו שעל הגלגלים וזו שבארץ.

עמי הצטרף בהתלהבות להשקת הבקבוקים. הוא עצם את עיניו, מתח את ראשו כלפי התקרה ומילמל:

– בחיי נחש-הכסף, בחיי הקמיע שנתנה לי דורית, שככה יהיה לי טוב! – ואחר כך הסבנו אֶל השולחנות הַקטנים בחברותא רעשנית, זללנו מן הכריכים ושתינו תה ישר מן המיחם. היה נעים לשוב ולהִיָדֵחק בתוך החבורה הצפופה של ידידינו מהגדוד ואני אמרתי:

– אז ספרו, חבר’ה, מה נשמע בגדוד?

התשובות ירדו עלינו בשטף כזה, שבקושי יכולנו להבחין ביניהן ולהבין את המלים. בשל מצב הכוננות התפזר הגדוד כבר לפני כמה ימים. ואז, משהחלו ההפגזות, התפרס הגדוד, נטש את המחנה ועבר לחנות בגבעות שמעליו.

– אבל זו לא הפגזה רצינית – חייכו החבר’ה – ואין לכם מה לדאוג. פשוט טפטוף דליל של פגזים. פעם פה ופעם פה. ואפילו לא כל היום.

עמי התעניין בעיקר בגורל פלוגתו. ובעיקר שבעיקר ברחבת הטיפולים שלה, בצביקה סמל-הרכב ובחבר-עוזריו.

– גם אנשי הרכב נטשו את המחנה? – שאל.

– כנראה שכן – השיבו חברינו – אבל לא לזמן רב. בלילות, כשנרגעים התותחים הסוריים, הם שבים אל כלי-הרכב הניזוקים ועובדים עליהם כמטורפים.

– טוב מאוד – שמח עמי – צביקה הוא בחור נפלא. אפשר לסמוך עליו בכל מצב.

– ואיך הוא ישמח – אמרתי – כשיגיע ויראה את רכב-החופשות שלך!

שמעו חברינו, שאנו מדברים על חופשות ופתחו פתח למצוקת-לבם.

– רק דבר אחד גרוע – אמרו לנו – יש בהפגזות הללו.

– שאני אנחש? – שאל עמי – כרגיל, עיכוב חופשות!

חברינו נאנחו לאות הסכמה ואחד מהם אמר:

– החופשות הן הדלק האמיתי שלנו. אם תיטול מאיתנו את החופשות, הרי זה כאילו שהשבתת אותנו. ממש כאילו קירקעת אותנו.

כל המסובים לשולחנות הסכימו לדבריו מתוך צער. יכולנו לראות בעיניהם כמה נכספים הם לחופשות. כמה מתגעגעים הם לבני-משפחתם. כמה מייגע אותם השירות הצבאי הממושך. ולפתע הרגשנו שלא-בנוח. הן זה-עתה שבים אנו מן החופשה. מבתינו, מבני-משפחותינו. חלפנו ועברנו את נתניה, טבריה, עפולה, וראינו שהחיים בארץ נמשכים כסדרם. משהו מאוירת החיים האזרחיים דבק בנו ולא הספיק לפוג. אולי בשל כך נצמדו אלינו החברים כל-כך. אולי בשל כך ביקשו את קרבתנו. אולי בשל כך עוררה פרשת הפחנוע סערה כזו בלבם.

– מי יודע – אמר אחד החברים לאחר שתיקה ארוכה – מי יודע: אולי לקראת חנוכה נזכה לחופשה ארוכה יותר?

– הלוואי – הסכימו החברים לדבריו – מהפה שלך לאוזניו של אלוף-הפיקוד.

הרמקול שמעל דוכן המכירה כיחכח, השמיע קולות-מתכת צרחניים. כל באי השק"ם השתתקו. והרמקול הודיע בקול רם ואדיש:

– חדשות טובות לכל באי השק"ם בקוניטרה. אות-ההרגעה ניתן זה-עתה. תודה.

כולם נאנחו לרוָחה. אף-על-פי שההפגזה לא הטרידה אותם ביותר, ואפילו לא מנעה אותם מלהסב לשולחנות השק“ם, שמחו שההפגזה חלפה והחיים מתעוררים עכשיו. ובאמת, מבעד לחלון הפתוח אל הכביש ראינו איך מתחדשת מרוצת השיירות על הכביש ואיך מתחילים נוהרים ובאים אל השק”ם חיילים מכל קצות רמת-הגולן.

עמי קם מן השולחן, לחץ ידי מכרים פה ושם ואמר אלי:

– זהו זה, אבישי. כדאי שנזוז. עכשיו יש רגיעה במצב וכדאי לנצל את ההזדמנות.

חברינו נפרדו מעלינו בברכות ומיהרו אל החלון, כדי לחזות במו-עיניהם בפלא הפחנוע התכולה. ועמי ירד מתון-מתון אל הרחבה, פתח לפני את הדלתית בתנועה אבירית ואחר-כך נדחק ונכנס אל מושב הנהג.

– שים לב – אמר אלי – ההצגה צריכה להיות מושלמת. הם מסתכלים בנו ואורבים לכל משגה.

הסיטרואנית הותנעה בנקל, ובעוד עמי מתמרן ויוצא מרחבת החניה, הנפתי את ידי לשלום אל מול חלון השק"ם הפתוח. מתוך החלון הונפו מולנו ידיים רבות ואיחלו לנו הצלחה בהמשך הדרך.

עמי צפר כמה צפירות, לא מפני שהיה הכרח בדבר, אלא סתם כך, לתפארת היציאה אל הכביש. בנסיעה רהוטה שטפנו ויצאנו דרך רחובותיה הצרים של קוניטרה אל הכביש המוליך לצומת-אחמדיה.

– חברותא נפלאה – אמר עמי – אני כל-כך שמח שנפלתי אל הגדוד הנחמד הזה.

– כן – אמרתי – גם אתה כנראה מוצא חן בעיניהם, אף-על-פי שאתה נמצא איתנו רק זמן קצר.

– ותאמין לי, אבישי – אמר עמי – כל-כך חרדתי בלילה ההוא, כשנחתתי עליך, בזחל"ם, עם שאר הקצינים.

– ממה היה לך לחשוש? – שאלתי.

– הוי, מהמון! – אמר עמי – יחידה חדשה, אנשים זרים, מפקדים בלתי-מוּכרים, וכל זאת עם החשש מפני הקרבות הצפויים ומפני המאמץ והלחץ.

– אבל הסוף טוב, לא כן? – שאלתי.

– סוף מצוין – אמר עמי – אני ממש גאה לשרת עם האנשים האלה.

– ועכשיו קנית אותם לגמרי – אמרתי – עם השגעון הזה שלך, רכב-החופשות.

עמי חייך ולא השיב דבר. כבר השארנו אחרינו את אחרוני הבתים של העיירה ואל-מולנו נפתחו גבעות-בזלת משחירות, מוצבים נטושים וגדרות מושלכות. בכל מקום שרצו על הקרקע כבלי טלפונים קרועים, ושלטים צבעוניים הזהירו מפני שדות המוקשים הסמוכים אל הכביש. טוב שהזכרת לי, אמר, בעניין רכב-החופשות. כמעט שנגמר לנו הדלק. מוכרחים למלא בתחנה הקרובה ביותר.

הבטתי אליו כאילו הוא משטה בי. היכן נמצא תחנת-דלק, כאן, בכניסה אל המובלעת? מה זה עלה בדעתו? אבל דלק היינו מוכרחים להשיג – אם מהתחנה, אם מן הג’ריקנים הצבאיים ואם מכל מקום אחר.

– בצומת אַחְמַדִיֶה – אמרתי – יש הכול. הלוואי ויהיה שם גם דלק בשבילנו.

לפני הצומת מימין התנוסס הגשר התורכי הישן מעל לאפיקו של נחל-הרוקד. הגשר היה שרוף ומפוצץ ועל-גבו נלכדה שיירת זחל"מי נ.מ. סוריים. התותחים השרופים היו נטויים עדיין לשמים, ממש כאילו ברגע זה נלכדו, ממש כאילו עודם מתכוונים להמשיך בתנועה – לחצות את הגשר, להתיישר על הכביש ולהסתער על המוצבים הישראליים. אבל המטוסים שלנו היו זריזים יותר והקדימו את השיירה. ועכשיו היא ניצבת ליד הצומת, כאילו היתה מחכה לפקודת תזוזה.

ועל הכביש, לכל רוחבו, השתרע מחסום נוסף. מחסום המשטרה הצבאית של אחמדיה. כאן נעצרו ונבדקו כל כלי-הרכב הנכנסים אל המובלעת והיוצאים ממנה. בצד המחסום הוקם מחנה קטן לחיילי המשטרה הצבאית. צריפון אחד או שניים, כמה אוהלים, ומאחוריהם ראינו לשמחתנו מצבור של מכלי-דלק.

– אני מקווה שהפעם ניחלץ גם בלי עזרת נחש הקמיע – אמר עמי, ושלח את ידו הימנית לפנים.

– וחוץ מזה – אמרתי – הוא ודאי כבר עייף מרוב נסים שעשה לנו היום.

– שאני אגיד שזה מגוחך? – שאל עמי.

– מה מגוחך? – ביקשתי שיסביר.

– קמיעות אינם מתעייפים – אמר עמי.

– מניין לך? – קראתי – מאין לך פתאום הידיעה הזו על הקמיעות?

– אל תתחמם, אבישי – אמר עמי – דווקא עכשיו אנחנו צריכים להיות רגועים. חכה ותראה מה שאני מתכוון לעשות.

– רק שלא תסבך אותי – ביקשתי.

– אל דאגה – הבטיח לי עמי – אם נסתבך, נסתבך שנינו. ואם ניחלץ, ניחלץ שנינו. אותך אני לא מפקיר כאן בשום פנים ואופן!

בעצם, הירהרתי לי, מצדי יכול המסע להגיע כאן לסופו. ולא אכפת לי שלא יאשרו לנו את הכניסה.

בצד מחסום-המשטרה ראינו המון כלי-רכב אזרחיים, שלא הורשו להמשיך ונאלצו לחנות כאן, בלב השדה הפתוח. המרחק מכאן אל מחנה גדודנו כבר באמת אינו גדול. מלבד זאת מכאן כבר ייקח אותנו כל אחד. גם לעמי אולי ייטב הדבר, אם יחנה כאן את הפחנוע עד לחופשתו הבאה. האם באמת הוא מתכוון להפוך אותו לרכב-החופשות הפלוגתי? האם ברצינות הבטיח מה שהבטיח בשק"ם שֶׁל קוניטרה? והרי מכונית רעועה זו, שגם היום התגלגלה לכאן בקשיי-קשיים, איך תעמוד בלחץ הנסיעות התכופות לארץ ובחזרה?

– אתה שוב מתחרט, אבישי?– הפתיע אותי עמי בתוך מהלך הרהורי.

– לא – אמרתי – לגמרי לא מתחרט, אבל האמת היא…

– האמת היא – נתקע עמי לתוך דברי – שנמאס לך כבר הטלטול האין-סופי הזה על הכיסא המחוזק בחבלים.

– לא – אמרתי – האמת היא, שמצדי אין צורך להיאבק גם עם המחסום הזה. מצדי אתה יכול להשאיר כאן את הדה-שבוֹ. מכאן כבר נוכל להמשיך בכוחות עצמנו. וכאן היא גם תישמר טוב יותר. אפילו בשעת ההפגזות.

– מה קרה לך, אבישי? – שאל עמי – שאני אענה במקומך?

– כן – אמרתי – תנסה פעם אחת גם לענות במקומי.

– אתה התעייפת – אמר עמי – נשבר לך כבר מהנסיעה הזו.

– הו, לא! – קראתי – מה פתאום? אבל עכשיו כבר מאוחר ועוד מעט יֵרד הערב ואין לך טיפת-דלק אחת במכל-המכונית.

הגענו אל המחסום. השוטר שבבקתה אותת לנו להפנות את רכבנו לרחבת-החניה של כלי-הרכב האזרחיים. אבל עמי השים עצמו, שלא הבחין באיתותו של השוטר, קרב לאטוֹ ממש עד למחסום והחל לצפור בקוצר-רוח.

השוטר הזועם זינק מתוך הבקתה ועט על הפחנוע.

– מה יש לך, סגן? – שאל בזעם – אתם מחוץ לחוק?

מסביבנו התארכו השיירות של כלי-הרכב המבקשים לעבור. בדיקת הרשיונות היתה אטית ומסורבלת והתארכה זמן רב. וממולנו, מעבר למחסום, יכולתי לרואת איך מתארכת השיירה שפניה החוצה. הנהגים משתי השיירות היו קצרי-רוח ועצבניים וצבאו לפני צריפון המשרד של המשטרה הצבאית. בלב הדוחק והמהומה הזו, בתוך גוּש השיירות הצבאיות של כלי-הרכב הענקיים, ישב לו סגן עמי, ידידי, בתוך הדה-שבוֹ שלו המבהיקה מתכלת ולחץ על הצופר בכל כוחו.

– אולי תפסיק לצפור כבר? – זעק השוטר וסָתם את אוזניו בשתי ידיו – אתה חושב שאתה כאן לבדך?!



פרק ז': קצין הקישור של האו"ם

עמי השיב לשוטר המצעק בשלווה, ואפילו לא הזיז את גופו לעבר החלון:

– חבל על הצעקות, חביבי. קרא, בבקשה, לקצין שלך.

השוטר נפגע מעט, ואפילו סירב תחילה לקרוא לקצין. אבל עמי חזר וביקש בשקט ובאדיבוּת:

– הבט, חביבי, זהו ענין רציני. אבקשך מאוד לקרוא לכאן את הקצין הממוּנה על המחסום.

כשהתרחק השוטר לעבר הצריפון, שאלתי את עמי חרש:

– ועכשיו, עמי, מה יהיה עכשיו?

– עכשיו – אמר עמי – יהיה בסדר גמור. הפעם אנחנו צוות של קציני-קישור לאו"ם הממהרים אל עמדת המשקיפים הנטושה. אתה רק תעשה באמונה מה שאני אבקש ממך, והכול ילך למישרין.

השוטר חזר מן המשרד בלויית קצין משטרה צבאית צעיר ונחמד.

– שלום לך, סרן! – קידם עמי את פניו, והקצין הצעיר הסמיק עד למעלה מאוזניו.

– אני רק סגן – אמר – ולא כדאי להגזים. ובמה הענין? במה אוכל לעזור?

אדיבותו הפתיעה אותנו לגמרי. אחרי ההתנפלות חסרת-החן של השוטר ציפינו לקצין קשוּח ויהיר. אבל הבחור הצעיר הזה היה נחמד, והרגשתי שהפעם יעלה בידי עמי להתחמק עוד ביתר קלוּת.

– שמע, סרן – המשיך עמי להעלותו בדרגה, כאילו לא שמע כלל את הסתייגותו הביישנית – אני קצין-קישור של האו“ם. שמי סגן עמי. אתה יודע מה זה קצין-קישור או”ם, נכון?

– כן – אמר הקצין – ומי הוא האיש לידך, ומדוע אתם נוסעים במכונית אזרחית דווקא?

– זהו רב-סמל אבישי – אמר עמי והראה עלי באצבעו – הוא הנהג, הקשר והטבח של עמדת-הקישור של האו"ם. הרכב הזה, בעצם, אינו לגמרי אזרחי. זוהי מין הסוואה כזאת, אם אתה מבין למה אני מתכוון. לא רצוי שניסע לעמדת המשקיפים דווקא ברכב צבאי.

הקצין בחן את המכונית, בחן מקרוב את פנינו, את המדים שעלינו ואת חבילות הציוד שבתוך המכונית.

– הבעיה היא – אמר – שעד עכשיו היו הפגזות בשטח. ופשוט לטובתכם ולטובת המכונית הזו אסור לי להכניסכם אל המובלעת.

– דווקא בגלל ההפגזה אנחנו ממהרים כל-כך – אמר עמי – עמדת-הקישור שליד עמדת-המשקיפים שממזרח לתל-שמס התרוקנה מאנשיה עוד אמש ועד עכשיו טרם אוּישה מחדש. אתה מבין איזו חשיבות עצומה יש לדבר?

– כן – אמר הקצין הצעיר – אבל מדוע לא קיבלנו שום הודעה על כך?

– זה לא יכול להיות – אמר עמי בשקט ובשלוה – אלו הן רק בעיות תקשורת. ודאי בשל מהומת ההפגזה נשכחה הידיעה באיזה-שהוא מקום.

ועד שהקצין שוקל את הדברים בינו לבין עצמו ומנסה להגיע לכלל החלטה, אמר אלי עמי בקול רם דווקא:

– שמע אבישי, אני מקווה שלא שכחת את הפַּק-פַּק של העמדה. ולא את בלון-הגז להחלפה. ובעיקר לא את הדלק.

הקשבתי היטב לדבריו, כי ידעתי שהוא מנסה לרמוז לי על משהו שלא כדאי שהקצין יבין. חשבתי מעט, עד שנתחוורה לי כוונתו. עשיתי לו בידי תנועה זעירה שנרמזתי היטב, והשבתי גם אני בקול רם, וכאילו אל קצין המשטרה הצבאית העומד מעבר לחלון:

– את הדלק שכחתי. זאת אומרת, לא הספקתי להכין כמו שדיברנו.

– טוב – אמר עמי – אני מקווה שזאת לא תהיה כאן בעיה. הסרן ודאי ישמח לתדלק אותנו.

ראינו שהסגן הצעיר מתחבט ומתקשה להחליט, ורצינו לזרזוֹ. עמי קרא אליו:

– תראה, אולי הגיע בינתיים, בזמן שאנחנו חוֹנים פה ומתעכבים לפני המחסום, טלפון ממטה קציני-הקישור שליד מטה המשקיפים של האו"ם?

האמת היא שאינני יודע מה הועיל לנו יותר באותה שעה. חיוכיו האדיבים של עמי, נוהגו המצחיק להעלות תמיד את בני-שיחתו בדרגה, אוֹ מראה הדה-שבוֹ התמים עד כי להטעות את לבו הטוב והמיטיב של הקצינון הצעיר מן המשטרה הצבאית. הוא חייך אלינו לפתע ואמר:

– טוב, רבותי, לא תתעכבו עוד. מזלכם שבאתם עכשיו. לפני שעה עוד עלה עשן לכל רוחב הגיזרה, והדי ההתפוצצויות נשמעו אפילו כאן, באחמדיה, היטב-היטב.

הסגן ניגש אל הצריפון, סימן למחסומאי לפַנות לנו מעבר והלך אחרינו אל מעבר למחסום. הוא חזר ואמר:

– לא אוכל להרשות לכם לנסוע לבדכם ככה, עכשיו, בכבישים האלה. אני אלווה אתכם עם הטנדר שלנו.

– לא צריך, לא צריך – נבהל עמי והזדרז לדחות את הצעתו הנדיבה – באמת שלא צריך! אל תטריח את עצמך. אנחנו בהחלט מסוגלים להסתדר לבדנו. אלא שיש לנו בעיה אחת. בעיה קטנה, אמנם, ולא כל-כך נחשבת, אבל בכל זאת בעיה. ואם כבר הואיל הסרן הנחמד לעזור לנו עד כה, אולי יוכל לסייע לנו גם בפתרון הבעיה הקטנה הזו.

– מה הבעיה? – שאל הקצין.

– אנחנו זקוקים לתדלוק – הודה עמי.

– סע אחרי – אמר הקצין בפשטות והוליך אותנו מאחורי המחנה הקטן, ישר אל מצבור הדלק הנסתר. הוא חיפש ומצא את החייל המופקד על הדלק ואמר לו בקצרה:

– תדלק את האו"מניקים האלה. אבל מהר!

והוא עמד עליו והשגיח שיעשה את מלאכתו יפה ומהר. כשסיים הדלקן לתדלק את המכונית, אמר לו הקצין:

– תן להם גם ג’ריקן נוסף. שלא ייתקעו בדרך בלי דלק.

עמי ממש התרגש.

– שאתן לך קבלה או איזשהו מסמך? – שאל את הקצין.

– לא – אמר הקצין – אין צורך. ואם אתם מוכנים, עלו על הכביש והמתינו לי. מיד אשוב עם הטנדר.

עמי התחייך ופנה אלי. וכמעט שהתחבקנו בעליצוּת בתוך התא הקטן של הסיטרוֹאנית. מהלך הדברים היה כל-כך מהיר וכל-כך מפתיע, ונוהגו של הקצין היה כל-כך נלבב עד שטֶרֶם עיכלנו את כל הפרשה. עד-מהרה שב הטנדר ואנחנו יצאנו בעקבותיו. בכל המרחב שמסביב לא היתה תנועה. הכביש היה ריק ומרוקן. זעיר פה זעיר שם, על התלים הרחוקים ומעבר לעמקים נסתרים, עוד ראינו שרידים עשֵנים שנותרו משעות ההפגזה. ככה צלחנו את כבישי המובלעת כנוסעים יחידים ומוזרים בתוך השקט המשוּנה שמסביב. קצין המשטרה הצבאית מיהר מאוד, ואנו לא ידענו עד להיכן בדיוק בכוונתו ללווֹתנו. לכן נסענו אחריו בחשש-מה.

– יש לנו מזל – אמר עמי – שהוא לא הציע לנו ברוב אדיבותו שניסע אתו בטנדר אל עמדת-התצפית של האו"ם.

פרצתי בצחוק. איזו עמדת-תצפית? ואיזה אנשי או“ם? ומה היה קורה אילו באמת היינו צריכים לציין את עמדתנו ולקרוא במפורש בשמה? ואיך היה נוהג הסגן הצעיר אילו באמת פגשנו על הכביש במשקיפי או”ם אמיתיים?

מן החניונים שבצדי הדרך ניפנפו לנו חיילים בידיהם לשלום. שריונאים, שעמדו בצד הכביש, מסרו ד"ש חפוז לחבריהם, ואפילו החובשים שהתהלכו בתוך רחבת המרפאה הצבאית הריעו כאילו לכבודנו. עמי היה דרוך כולו, שלא לאבד את עקבות הטנדר ולא להתרחק ממנו יותר מדי. אבל אני הייתי פנוי לכל המראות שחלפו בצדי הדרך ויכולתי לבחון את השינויים שהתחוללו כאן מאז יצאנו לחופשה. וכך הגענו לצומת חַאן-אוּרֵינִבָּה. שם עצר הטנדר והקצין ירד אלינו ואמר:

– עד כאן, רבותי. הלאה מזה כבר לא שטח-שיפוט שלי.

עמי היה ממש נרגש ויצא אליו להודות לו.

– איך להודות לך? – שאל את הקצין – שאספח גם אותך אל משפחת האחים שלי? שנכריז על ברית-ידידות?

הקצין הצחק בביישנוּת.

– תעזבו, זה בסדר. העיקר שתגיעו אל עמדתכם לפני החושך.

– סרן – אמר לו עמי לפני שנפרדנו – סרן, אתה חבוב! ואם תיקלע פעם לאיזור הגדוד שלנו, ננהג בך בכבוד-מלכים!

הסגן הצעיר שוב הסמיק וטיפס על הטנדר. אחר-כך יכולנו לראות אותו קטן והולך, כשהתרחקנו מן הצומת בדרכנו אל חניון הגדוּד.

כבר היה מאוחר, לפנות ערב, ועוד מעט תרד החשיכה. במזרח התנשאה לפנינו צלליתו הגבוהה והכהה של תֵּל-שַׁמְס. מן התל השולט על כביש דמשק עוד יש לנו לפנות שמאלה, אל בין הגבעות הטרשיות עמוסות הבזלת. הכביש מתפתל בין ציבורי הבזלת, מרחף מעל למעיינות נסתרים, חומק בין חומות גבוהות של קני-סוף עד שנכנס בשערי המחנה הסורי הנטוש, שגדודנו נאחז בו לאחר הקרבות.

השמש כבר ירדה מעבר להרים שבמערב, ורק ראשו של החרמון המתרומם גבוה מעלינו עוד היה מואר באורה.

– יש לי נקיפות-מצפוּן – אמרתי לעמי – שהגענו באיחור כזה.

– אני איתך, אבישי – אמר עמי – גם לי יש הרגשה לא כל-כך נוחה. אבל אני מבטיח לך שהרגשתך תשתפר, כאשר תראה איך ישמחו החבר’ה לבואה של הפחנוע.

– לא הייתי רוצה להיות במקום אלה המצפים לשובנו מהחופשה.

– אם היה להם קצת שכל – אמר עמי – ודאי יצאו כבר. הרי יכלו להשתגע אם היו צריכים להמתין לשובנו.

– כן – אמרתי – אבל אתה יודע מה הן ההוראות. איש לא ייצא לחופשה עד שלא ישוב קודמו.

– כן – אמר עמי – אני יודע, אני רק מקווה שיצאו, לטובתם.

נכנסנו בשער המחנה. עמי השתגע פתאום והעלה אורות בבת-אחת והחל לצפור כמו משוגע. נסענו על הכביש הראשי, בהילוך הֲכִי איטי, במלוא אורות הפנסים, צופרים וצורחים מבעד לחלונות הפתוּחים, ומעלים את רעשי המנוע הקטן ככל שרק ניתן.

סבבנו את המשרדים, את רחבות-הטיפולים, התעכבנו מול מיפקדת הגדוד, ושוב פנינו בהילוך מקרטע לעבר חדר-האוכל, המטבח והמחסנים. איש לא יצא לקראתנו. משום ביתן לא פרצו לקראתנו החיילים, כאשר ציפינו.

עמי חדל מצפירתו המטורפת והסיע את הפחנוע לאט לעבר ביתן הפלוגה. הוא התקדם דרך המרפסת, ממש אל מול הדלת, כאילו רצה להיכנס עם הפחנוע לתוך הבניין. אבל הדלת נותרה סגורה, ולא ראינו איש מכל אנשי הפלוגה.

– מה קורה כאן? – שאל עמי בפליאה.

– איזה מחנה-רפאים זה? – התפלאתי גם אני – לאן זה נעלמו כולם?

ישבנו דוממים בתוך הפחנוע, מאוכזבים מקבלת-הפנים שלא התקיימה. לפתע התקרב אלינו חייל, לא-מוּכר לנו, לא מאנשי הפלוגה, ואמר:

– לחינם אתם מקימים רעש. כל הגדוד התפרס בגבעות. מה זה, אינכם יודעים שהיתה כאן הפגזה כל היום?

– מתי ישובו החבר’ה? – שאל אותו עמי.

– עם חשיכה – השיב החייל – אני פשוט נרדמתי בתוך הבונקר, וכשהתעוררתי כבר לא היה איש מסביב.

“איזה מפח-נפש! – חשבתי – איזו התבדות לא-נעימה של כל תקוותינו!”

– אם אין לכם לאן ללכת – אמר החייל – אתם יכולים לבוא אתי אל הבונקר שלי. התקנתי שם תאורה ויש גם משהו לאכול.

– לא, תודה – אמר עמי – אנחנו נמתין כאן לגדוד.

– כרצונכם – אמר החייל – לילה טוב.

והוא נעלם בין הביתנים, בתוך החשיכה המתקרבת.

ישבנו בתוך הסיטרוֹאן ולא הוצאנו מלה מפינו. עמי העביר את כפותיו על עיניו, נאנח, התפהק ושאף אוויר. גם אני הרגשתי פתאום שאני עייף. הנסיעה, פריצת המחסומים, התקלות, ההתרגשויות של הדרך – כל אלה הצטברו עכשיו בתוכי לגל של עייפוּת. ברצון הייתי מניח עכשיו הכול כמו שהוא ופורש לביתן מחלקתי, להתנמנם מעט. אבל ידעתי שעמי לא יניח לי לפרוש עכשיו. הוא ידחק בי להישאר איתו עד אשר תשוב הפלוגה: אני מוכרח לראות איך הם מקבלים את פני הפחנוע. אני מוכרח לראות איך הוא מנדב שוב, בטקס חגיגי, את הדה-שבוֹ התכולה, ומקדיש אותה לרכב-החופשות של הפלוגה. אני מוכרח לראות איך מסתערים עליה צביקה, סמל-הרכב וחבר עוזריו, איך הם מתלבשים עליה עוד הלילה, מתקינים ומשפצים אותה, עד שתיראה כמכונית חדשה לכל דבר. אני מוכרח לראות את חיילי הפלוגה צובאים על המכונית ועל עמי ושומעים שוב ושוב, ממש מבלי להתעייף, את סיפורי הרכישה והקנייה, את סיפורי “דורית” ואת סיפורי המסע המשוגע שלנו היום.

אבל עייפותי גברה, ואני אמרתי לעמי:

– אם לא אכפת לך, עמי, בשבילי זה מספיק להיום. תוריד אותי, בבקשה, ליד ביתן מחלקתי.

– לא, אבישי – אמר עמי – שאתה תיעדר מהפגישה החגיגית?

– אין דבר – אמרתי – אני אשמע מרחוק את קריאות-השמחה. ומה שלא אשמע הערב, ודאי אשמע מחר בבוקר.

– אתה יודע מה? – שאל אותי עמי.

– מה?

– אתה זקוק באופן דחוף לקמיע משלך. ראית איך זה מביא מזל?

העליתי חיוך עייף על פני ואמרתי:

– זה לא הקמיע, עמי. שנינו יודעים שזה גם לא נחש-הכסף.

– אלא מה? – אמר עמי.

– זה פשוט מאוד – אמרתי ולא יכולתי להתאפר מלגחך – זהו חוט-הברזל של הצ’רקסי חנא מכפר קמא.

עמי הצטרף אלי וצחקנו יחדיו. צחקנו כל-כך, עד שלא הרגשנו כיצד חולפות הדקות, החשיכה מתעבה וראשוני הגדוד שבים מן הגבעות. עמי הסיע אותי אל מול ביתן מחלקתי וכשחזר אל ביתן פלוגתו, שמעתי את שאגת אנשיו למראה המכונית. הצעקות והקריאות ושמחת-הפגישה ארכו זמן רב. לא נותר אחד מן הפלוגה שלא חיבק את עמי ולא מישש את הפחנוע חזור ומשש. וכשהודיע עמי בקול רוגש במקצת, שהוא מקדיש את הסיטרוֹאנית הקטנה הזו, את הדוּ-סוסית החביבה הזו, לחבריו אנשי הפלוגה, הִרקיעה המהומה שחקים. מרחוק, מביתן המחלקה שלי, יכולתי לשמוע את קריאותיהם הקצובות של אנשי הפלוגה:

– עמי! עמי! עמי!

ואחר-כך, אחרי הפוגה קצרה:

– דורית! דורית! דורית! ושוב, ובקול רם עוד יותר: – דו – רית! דו – רית!

הידיעה על רכב-החופשות שהגיע בנס אל מחנה-הגדוד פשטה במהירות בכל ביתני המגוּרים. חברַי, מן המחלקה שלי, שלא ידעו על מסעי הארוך עם עמי במשך כל היום, מיהרו לביתן ושאלו:

– האם שמעת, אבישי? שמעת על שגעונו החדש של הסגן עמי?

ואני, מה יכולתי לעשות? להעמיד פנים כאילו לא שמעתי דבר ולשמוע שוב ושוב את גוזמאותיו של עמי מסוּפרות בפי אנשי מחלקתי? או לגלות את האמת לחברַי ולומר להם:

“שמעו, חברים! אל תספרו לי יותר אף לא מלה אחת על עמי ועל הפחנוע שלו. אני באתי אתו היום מן הארץ. ואני לא מאמין לאף מלה אחת ממה שסיפר לכם!”… או פשוט להעמיד פני מתנמנם ולשתוק ולא להשיב דבר?

ורק בשעת לילה מאוחרת, כששכבו כולם בתוך שקי-השינה שלהם והרוחות נרגעו לגמרי, שאל אותי אחד מחברי הקרובים:

– אז איך היתה החופשה, אבישי?



פרק ח': משאית מטורפת

למחרת בבוקר נקראה מחלקתי לגִזרה אחרת. מיהרנו לארוז ולצאת עוד לפני עלות השחר. את סגן עמי ואת פלוגתו לא ראיתי חודשים ארוכים. רק מדי פעם, ביציאה אל החופשות או בשיבה מהן, או על כוס תה מן המיחם בשק"ם של קוניטרה, כשהייתי פוגש מישהו מן הגדוד, הייתי שואל על עמי ועל הדוּ-סוסית. אם היטיב לי מזלי, הייתי פוגש לפעמים גם חיילים מתוך פלוגתו של עמי. ואז הייתי שוכח עולם ומלואו וחוקר את בן-שיחי חקירה ארוכה ומדוקדקת:

האם נכון הדבר שסגן עמי וצביקה, סמל-הרכב של הפלוגה וחבר עוזריו, שיפצו את הפחנוע עד שאי-אפשר להכיר אותה? האם נכון הדבר שהיא נראית ממש כמו חדשה ואפילו יותר מחדשה?

האומנם? האם קיים עמי את נדרו ונידב אותה לפלוגה? האם באמת נהפכה “דורית” התכולה לרכב-החופשות של הפלוגה? ואיך היא עומדת בעומס העצום הזה, לעלות ולרדת מן הגולן לארץ ושוב לרדת ולעלות מן הארץ אל תלי הגולן הגבוהים?!

אם היה בן שיחי מקורב לעמי או לצביקה שפר מזלי. ואז היה מספר לי מתוך עצמו, גם בלי שהייתי צריך לדחוק בו יותר מדי. וכך שמעתי שהמכונית אמנם נהפכה לרכב-החופשות הפלוגתי. אלא שהפלוגה לא היתה כפוית טובה כפי שחשבתי. עוד בימים הראשונים ערכו החבר’ה מגבית ביניהם כדי לכסות, ולו במעט, את הוצאותיו של עמי על רכישת המכונית. יותר מזה: עמי סירב לקבל אפילו לירה אחת מידי חייליו.

– ידעתי – אמרתי כאן לבן-שיחי – אני מכיר את עמי. הוא לא יקח פרוטה מחייליו.

בן-שיחי המשיך את סיפורו:

– אנשי הפלוגה נמנו וגמרו ליסד קרן לתיקון הסיטרואן ואחזקתה על חשבון הפלוגה. ומה אתה חושב לך? שהיא לא התקלקלה? שלא נגרמו לה תאונות קלות? שלא צריך היה מדי פעם להחליף בה חלקים?

– והדלק? – שאלתי את בן-שיחי – איך פתרתם את שאלת הדלק?

– בכספי הקרן – השיב לי – בכספי אותה קרן פלוגתית.

כאן היה קורץ לי קריצה רבת-משמעוּת, מנמיך את קולו שלא יישמע בשולחנות הסמוכים ולוחש:

– כמובן, מבלי לקחת בחשבון את הדלק שהשיג עמי ממקורות צבאיים.

פרצתי בצחוק גדול. תיארתי לעצמי איך הסגן עמי שב ומתחזה בכל פעם לדמות אחרת, כשהוא צריך לפרוץ את מחסומי המשטרה הצבאית. אמרתי לבן-שיחי:

– עמי השיג ודאי את הדלק לצורכי קציני הקישור של האו"ם, לא כן? או נכון יותר, לצורכי עמדת-מודיעין קדמית?

בן-שיחי הצטרף לצחוקי.

– לא – אמר – אתה טועה. בכל המחסומים של הרמה למדו להכיר את הסגן השובב בעל מכונית הדה-שבוֹ הזעירה. בכל מקום היו לו ידידים טובים, והוא לא נזקק עוד לכל התחבולות הללו כדי לחלוף בשלום בין המחסומים.

ואחר כך הגיעו חודשי-החורף הקרים. ירדו גשמים, ואפילו שלגים. נשבו רוחות עזות, שלא היינו רגילים אליהן למטה, בארץ. וההפגזות אף הן ליווּ את רוב חודשי שהייתנו במובלעת. לפעמים היו מתגברות ומתחזקות, עד שהיינו נאלצים לנטוש את מחנות-הקבע שלנו ולנדוד אל הגבעות. אלה היו ימי סבל וקשיים לכולנו. תמיד תהיתי מה עלה בגורלו של עמי באותם ימים ובעיקר מה עלה בגורלה של המכונית הזעירה, הדו-סוּסית הרכּה והחלשה.

בן-שיחי היה מספר לי בפרטי-פרטים איך ליוותה אותם הפחנוע בכל תקופת נדודיהם. איך עמדה בשלגים ובקוֹר. איך הועפה פעם ברוח במורד התל, ואיך כוסתה פעם בשלג עמוק עד שלא יכלו לזהותה. הפלוגה היתה מקצה לה מקום של כבוד. תמיד דאגו בשבילה למחפורת יבשה ונקיה, למחסה משובח. ואפילו בשעות הכוננות, כשכל הכלים החמושים היו דרוכים ומוכנים לתזוזה בכל רגע, אפילו אז לא ניתקו את הפחנוע מן השיירה הפלוגתית.

צביקה, סמל-הרכב, ניסה אפילו להפוך אותה פעם לרכב קרבי. כיצד? הוא השתדל למצוא בין כלי-הנשק והשלל המרוּבים שנפלו בידי הפלוגה איזה מקלע מיוחד, קטן ולא-כבד מדי, שיתאים לרכב הרך הזה, אבל הדבר לא עלה בידו.

חיילי הפלוגה התקשרו אל הדה-שבוֹ התכולה והיא נהפכה בשבילם לקמיע הפלוגתי.

כאן הייתי קופץ ממקומי, חורג משלוותי ושואל:

– תגיד לי, חבר, סגן עמי עוד עונד לאמת-ידו הימנית את נחש-הכסף?

– כמובן – היתה תמיד התשובה – אלא מה חשבת?

– ותגיד לי עוד דבר – המשכתי – השם “דורית” עודו צבוע בצבע כסף עז על הפגוֹש הקדמי של הפחנוע?

– ועוד איך! – באה התשובה – וגם כשנצבעה הפחנוע מחדש בצבע תכלת-ירקרק, טרחו החבר’ה והביאו ממקום שהביאו צבע כסוף-לבן, עז ובוהק, וכתבו על הפגוֹש הקדמי באותיות ענקיות: דורית.

שמחתי בשמחת הפלוגה ובשמחתו של עמי. הנה, בכל זאת עלה נדרוֹ יפה, וההקדשה שהקדיש, בשעה של התלהבות, עומדת במבחן הימים הקשים.

אך עדיין היתה שאלה אחת בפי:

– תגיד לי עוד רק זאת: שמת לב אולי אם יש איזו חתיכה של חוט-ברזל בתוך המכונית?

– בחיי – השיב בן-שיחי – בחיי שאתה צודק! הגד את האמת: ודאי נסעת בה אתמול או לפני כמה ימים. נכון?

– לא! – אמרתי.

– אם כן מהיכן את היודע?

חייכתי ולא השבתי.

ואז סיפר לי בן-שיחי, שעמי תלה חתיכה של חוט-ברזל, חוט בצבע-כסף שאיננו מחליד, ממש לפני עיניו של הנהג – באותו מקום, שנהגים רבים נוהגים לתלות בו בובות צבעוניות או דמויות אחרות החביבות עליהם. החוט תלוי ומתנודד לו בשעת הנסיעה. רבים מחיילי-הפלוגה כבר תהו ותמהו על מה ולמה תלוי ומשתלשל לו חוט-הכסף, ממש מול פרצופו של הנהג, אבל עמי רק מעטה על פניו הבעה מלאת מסתורין ואומר: “אמנם יש לי קמיע, ולא סתם קמיע אלא קמיע שעמד במבחן הימים. אבל נוכחתי לדעת, שגם לקמיע צריך לסייע לפעמים!”

נוסעיו היו מקשים:

– איזו מין עזרה אתה יכול לעזור לנחש-הכסף עם החוט המשתלשל הזה?

ועמי היה מחייך אל תוכו פנימה, ובאותה נימה של מסתורין היה משיב:

– האמינו לי, חברים, אף פעם אי-אפשר לדעת. אסור להסתכן בניחושים. תמיד נחוץ שיהיה במכונית משהו הגורם למזל. וזה בנוסף לארגז-הכלים.

והוא היה מניח אותם בתמהונם, וגם כשהפצירו בו שיפרט לְמה בדיוק הוא מתכוון, שתק, סירב ולא פירט.

אבל היו גם נהגים אחרים לפחנוע, נהגים שנקבעו על-ידי הפלוגה, מעין נהגים מיוחדים לחופשות. אלה היו שניים-שלושה בחורים מאנשי-אמונו של עמי, שסייעו לו בהפעלת רכב-החופשות. שהרי לא יכול היה לעמוד בכל העומס לבדו. ואלה – אך היו נכנסים אל המכונית – היו מיד תולשים ומורידים את חוט הכסף ממקומו. תחילה לא היו משיבים אותו למקומו גם בתוֹם הנסיעה, אבל עמי הבחין בכך ונזף בהם מיד.

– שאנזוף בכם, בחורים? – אמר – בכל דבר שבמכונית אתם יכולים לנגוע כרצונכם, אבל בחוט הזה שלא תיגעו!

הנהגים משכו כתפיים, נבוכים מעט, והקלו ראש בדבריו של עמי. אבל עמי לא ויתר, וגם כשדבריו נשמעו כדברים שאין בהם הגיון מיוחד, לא התיר להם להשתעשע בעניין הזה.

יום אחד הותר למשפחות החיילים לעלות אל הרמה ולערוך ביקור במחנה הפלוגה. היה זה יום-חג לכל החיילים, אבל בעיקר – לעמי, ועיקר שבעיקר – לפחנוע. המכונית צוּחצחה, מורקה ושוּפשפה, עד שיָפתה להפליא. היא ניצבה בראש שיירת כלי-המלחמה של הפלוגה. ואיזו שמחה היתה זו, כשדורית, אשתו של עמי, פתחה את הדלתית ונסעה בה לצדו של עמי במעין מסע חגיגי, לנוכח עיניהם המתלהבות של בני המשפחות!

חיילי הפלוגה יצאו ממש מכליהם. בסוף יום-הביקור הניפו לשמים את דורית האמיתית – שנבוכה מאוד – ואת “דורית” על ארבעת הגלגלים.

“משקל זבובה” – היו אומרים בפלוגה – אבל איזו זבובה חבּוּבה!

כך חלפו להם החודשים הארוכים. החורף חלף ובא שוב האביב. התראינו מעט מאוד, אבל החלפנו דרישות-שלום בינינו. ואני עקבתי מרחוק, ככל שהרשוני עיסוקי, אחרי סגן עמי והדה-שבוֹ המקרטעת שלו.

עד שנפגשנו שוב, בנסיבות אחרות לחלוטין.

בתום המלחמה וכתום חודשי-השירות הארוּכים נערך מסדר-סיום חטיבתי. מסדר-ענק, שבו התכוונו לסכם את השירות הממושך, להזכיר את שמות הנופלים, לכבד את זכרם ולומר כמה דברים על הצפוי לנו בעתיד. המסדר נערך על מגרש חולי, ליד אחד מן השיכונים הגדולים שבמפרץ חיפה. המגרש הענק היה מיועד לבנייה. ובאמת, נערמו סביבו חומרי-בנייה למכביר. בשל כך גם יוּשר כל-כך ופוּלס, והיה טוב מאין כמוהו לשמש כרחבת-מסדרים.

ילדי השיכון צבאו על המגרש מכל העברים והביטו בנו בעיניים כלות. מאז שעות הבוקר, מאז הגעתי לשטח הכינוס, לא חדלתי מללחוץ ידיים, לומר שלום ולשאול: “מה נשמע אצלך? איך עברו החודשים הארוכים הללו? ומה נשמע בבית? מה שלום האשה והילדים?”

פגשתי מכרים ותיקים וידידים נאמנים, שלא ראיתי אותם מאז הלילה ההוא, שבו נקראנו לפתע אל המלחמה. אחדים מהם אמנם פגשתי פה ושם באיזו מקריוּת משמחת באחד הימים. אחד פגשתי במפתיע בראש החרמוֹן, ואחרים במוצבים נידחים או על אם-הדרך, בתוך שיירה ארוכה, שאין לה קצה. אבל היום היו כולם שמחים ומאושרים. לאחר המסדר ישובו סוף כל סוף איש-איש לביתו. כל אחד לעבודתו, שהפסיק באמצע, למשפחתו ולביתו – וחסל סדר מארבי-לילה, פתיחת צירים לפנות בוקר ושמירות שאינן נגמרות. חסל סדר תוֹרנוּיוֹת והתנדבויות, ואפילו חסל סדר חופשות.

תוך כדי הטפיחות, החיבוקים ולחיצות-הידיים חתרתי ללא-ליאות לעבר פלוגתו של עמי. לא קל היה למצוא אותה בתוך המון המדים שמסביב, אבל לבסוף איתרתי אותם וניגשתי אליהם.

עמי עמד כרגיל מוקף חיילים מעריצים וסיפר להם איזה סיפור כובש-לבבות בקולו הצרוד והמחוספס. תוך כדי דיבורו הניף את ידו לצדדים ולגובה ואפשר היה לראות את צמיד-הכֶּסֶף מנצנץ על אמת ידו הימנית באור השמש. עמדתי לי בצד והחרשתי. המתנתי עד שיסיים את המעשייה. אבל הוא הבחין בי פתאום, קטע את סיפורו באמצע והבקיע לו דרך אלי מבעד לעדת חסידיו.

– אהלן, אבישי! שלום לך, חמודי היקר כאח לי! היכן התגלגלת בכל החודשים הארוכים הללו?

חייליו, שהתאכזבו בגלל הסיפור שנקטע באמצע, הביטו אלינו בתמיהה; אבל אחר כך, אחרי שראו כי זאת היא פגישת-ידידים אמיתית, פרשו להם לצדדים. אולי משום שלא רצו לפגוע ברגשותינו והחליטו לאפשר לנו מפגש פרטי, ואולי משום שהבינו שאם הוסט עמי לנושאים אחרים, שוב לא ישוב כל כך מהר אל סיפוריו הקודמים. לפתע נותרנו עומדים בשולי המגרש הענק, ללא קהל וללא דוחק. עמי הניף את ידו לעבר הכביש המהיר חיפה – עכו ואמר לי:

– הבט לשם, אבישי. אתה רואה? מאחורי תחנת האוטובוסים חונות עשרות מכוניות של חיילי-החטיבה. אם תאמץ את עיניך, תוכל להבחין בכתם של תכלת מבהיקה. כן, ידידי, זוהי “דורית” שלנו – אותה סיטרואן דה-שבו, שרכשתי לאחר הפסקת-האש.

– שניגש אליה, אל הדו-סוּסית, להתרשם מיופיה? – שאלתי בסגנונו של עמי.

– לא כדאי – אמר עמי – המסדר צריך להתחיל בכל רגע ואני חייב לעמוד בראש אנשי.

– מה אתה מתכוון לעשות בה, עכשיו, אחרי השחרור? – שאלתי.

– עוד לא החלטתי – אמר עמי – אני באמת מתלבט.

התהלכנו לכאן ולכאן, בשולי המגרש, בין ערמות חומרי הבנייה, ועמי המשיך:

– באמת שאני מהסס. יש לי כל מיני תוכניות. אולי אמכור אותה. אתה יודע שלאחר הטיפול של צביקה, סמל-הרכב, עֶרְכָּהּ ודאי עלה. אולי אשמור אותה למזכרת בחצר ביתנו. אולי אתרום אותה למחנה החטיבה. שיציבו אותה על האנדרטה, יחד עם טנקי-השלל הרוסיים. מה יש? אתה חושב שחלקה בניצחון היה פחות משלהם? ואולי לא, אולי פשוט איפטר ממנה באיזה מגרש-גרוטאות.

– היא כבר גמורה לגמרי? – שאלתי – כבר אין לך ממנה שום תועלת?

– די – אמר עמי – היא עשתה את שלה והיא צריכה ללכת. וחוץ מזה דורית כבר מעוצבנת עליה. היא נמאסה עליה לגמרי והיא רוצה להחליפה במכונית אחרת, חדשה יותר, אנושית יותר…

כל הימים הרבים שחלפו מאז הלילה ההוא צפו ועלו בזכרוני. כמה ידידים רכשנו לנו, על כמה מקומות חלפנו ביעף. ואיזה חורף ארוך וקשה עברנו. ובכלל, הלב נצבט קצת מצער לא מוגדר. אולי הצטערתי על הימים הנפלאים שביליתי בחברת האנשים האלה. אולי הצטערתי על הרגשת החברוּתא הטובה שהקיפה אותנו ועכשיו גם היא סופה לחלוף.

– אתה זוכר – אמר עמי, ממש כאילו קרא את מחשבותי – אתה זוכר איך הפתענו ונחתנו עליך, בזחל"ם שלך, בליל העלייה אל הגולן, לא הרחק מעין-גב?

– ודאי שאני זוכר – אמרתי לעמי – ונדמה לי שלעולם לא אוכל לשכוח.

– ואתה זוכר – המשיך עמי – את חנא הצ’רקסי, את פיליפ איש-החלב מעין-גב?

– ואת איש-המוסך הלבבי? – שיסעתי אותו – ואת הסמל החמוּץ והמטומטם של המשטרה הצבאית, שעוד רגע והיית מכה אותו?

– אני? מכות? מה פתאום? – חייך עמי – הרי היו גם שוטרים טובים.

– כן – אישרתי – קצין-הקישור של האו"ם וקצין-המודיעין הנושא איתו מידע סודי ודחוף.

– כן – אמר עמי בנימה מהורהרת – היו ימים. היו ימים והם שוב לא ישובו עוד.

מסביב נשמעו צפירות ושריקות והרמקולים החלו לשאוג. המסדר הענקי עמד להתחיל. ההמון העצום של החיילים החל להתפלג לגדודים, לפלוגות ולמחלקות. נפרדנו חפוזות ומיהרנו איש ליחידתו.

הליקופטרים כבר ריחפו מעל למגרש. דגלים הונפו ותרועות-חצוצרה ניסרו עד השיכונים הרחוקים. האלופים ירדו מן ההליקופטרים, מיהרו בריצה אל הבימה הקטנה, השמיעו את דבריהם, הצדיעו ללוחמים המשתחררים ונחפזו לשוב על עקבותיהם. רבי-הסמלים שאגו במלוא גרונם והמפקדים שלנו נפרדו מחייליהם בהתרגשוּת. ואפילו המכוניות הטסות על הכביש המהיר לעכו האטו קצת את מהלכן, ונהגיהן כאילו הצטרפו גם הם לברכות ולהצדעות.

רוח אביבית טילטלה את הדגלים והרעידה את התרנים הדקים שנתקעו בתוך מגרש-החול לצורך המסדר. ואז, כשהמסדר כבר נגמר כמעט, כששאגת: “חוֹפ-שים” אדירה הגיעה עד לגבעות הרחוקות, ממש שניה לפני שהוּתר לאנשים להתפזר, נשמע קול דריסה חזק צורמני מכיווּן מגרש-החנייה של מכוניות החטיבה. כל בעלי-הרכב פרצו בריצה מהירה אל המגרש, לראות אם אירע איזה נזק לרכבם. ענן אבק סמיך התאבך מעל למקום, וקשה היה לראות תחילה מה באמת קרה.

גם אני הצטרפתי אל הרצים ומיהרתי אל המקום. מרוֹב צפיפות ודוחק לא יכולתי בתחילה לראות שום דבר. לאט-לאט, בעזרת מרפקי וכל מיני טכסיסי-הבקעה פיניתי לי שביל בין המצטופפים, עד שהגעתי אל השורה הראשונה. תחילה לא הבחנתי בשום דבר, אבל אחר-כך ראיתי גל גרוטאות כחלחל ומבהיק, שעדיין העלה עשן. מתוכו הזדקר פגוֹש קדמי חבוּל ומדוּבלל, ועליו מוּתווֹת האותיות המכסיפות בלבן “דורית”!

עמי כבר עמד שם, כולו חיוור מהתרגשוּת.

– משאית מטורפת – אמר לי – שדהרה בכביש חיפה – עכו, סטתה פתאום הצידה וחיסלה את הפחנוע.

הנחתי את ידי על כתפו של עמי ואמרתי בקול חרישי:

– אחרי המלחמה, אחרי השלגים והרוחות, אחרי כל הטלטולים האלה, המחפורות והבוץ, אחרי כל העליות התלולות והמדרונות המשופעים, אחרי כל אלה להימחץ מתחת למשאית ארורה, בכביש חיפה – עכו, זה ממש חוסר-מזל!

עמי הרים מול עיניו, מבלי משים, את ידו הימנית. נחש-הכסף המוּכר היה צמוד אליה היטב. ואני חשדתי, שעמי מירק גם אותו, במיוחד לכבוד המסדר.

– כן – אמר סגן עמי – גם למכוניות דרוש מזל.

הרוח, שחדרה מבעד לגל הגרוטאות, טילטלה והנידה חפץ דק ומבריק. כשהתקרבתי לראות מהו החפץ המיטלטל, ריאתי להפתעתי חוט-מתכת שאיננו מעלה חלודה, תלוי על בלימה ונע אילך ואילך ברוח.

– כל הכבוד עמי – אמרתי, מופתע כולי – אתה לא נטשת את חוט-הברזל המצוי, מה?..

לא – אמר עמי – וגם לא את ארגז-הכלים.

והוא כרע וירד אל הגרוטאה הממועכת, כדי לנסות ולהציל מתוכה לפחות את שרידיו של ארגז-הכלים.