לוגו
משחק בין-לאומי
מיקום ביצירה:
0%
אלישע פורת
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

מספר שבועות לאחר הפסקת-האש ערכנו, חיילי קבוצת-סיור, מסע ארוך ב“מובלעת”. טיפסנו אל מרגלות החרמון, עלינו על תלי-הגעש הכבויים, ירדנו אל המעיינות החבויים של נהר בית-ג’אן, ואפילו הצלחנו פה ושם לתלוש מאגוזי מזרעת בית-ג’אן המשובחים.

בדרכנו חזרה העפלנו אל הכפר הדרוזי הגדול חדר, שתושביו לא נטשוהו. הכפר שוכן בין הרים נישאים, וממש מעליו, לצדו הצפוני, מתרומם כקיר גבוה רכס החרמון המושלג. ומכל עבריו הוא מוקף פסגות נישאות, עמיקם תלולים וגיאיות מקסימים.

הג’יפים שלנו הבקיעו לרחבת הכפר בשעות אחר הצהריים. בדיוק באותה שעה המתה הכיכר מאות תלמידים, שיצאו לשחק בחוץ לאחר ימי הגשם והקור. עוד אנו מחפשים פיסת-מקום פנויה להחנות בה את הג’יפים – וכבר קפץ עמי, נהגנו הנמרץ, והחל לשוחח עם הילדים. וכיוָן שעמי אינו מיטיב לדבּר ערבית, וילדי חדר הדרוזים מעולם לא העלו בדעתם שיצטרכו לדבר עברית – קלחה לה השיחה במעין שפה מעורבת, שאינה ערבית, אבל גם עברית איננה. יש בה הבעות-פנים משונות וטלטולי ידיים מהירים והעיקר: קריאות-גרון מצחיקות.

“הנה המורה להתעמלות!” קרא אלינו עמי, מיהר ונעלם בין קהל הילדים.

ואנחנו הפשרנו לאטנו מקור-הנסיעה, פשטנו את מעילי הרוח הכבדים, הסרנו את משקפי-האבק שלחצו על פנינו, הורדנו מעל ראשינו את הקסדות המכבידות והתכוננו לחניה ארוכה. זריזים שבינינו כבר פנו כה וכה, לחפש חנות מכולת קרובה או בית-קפה קטן, שניתן לשבת בו שעה קלה במנוחה, להשקיף על הנוף היפהפה ולפטפט מעט עם ילדי הדרוזים. בקצרה, להרגיש – ולוּ רק לרגע קט שאנו כאן כמו תיירים הנהנים ממראה הארץ החדשה, ולא חיילים החייבים לפקוח עין חשדנית סביבם כל העת.

“חבר’ה, לכאן!” קרא אלינו לפתע עמי, ולידו כבר מהלך דרוזי צעיר, לבוש חליפה מגוהצת.

“בואו הנה! זהו המורה להתעמלות. נערוך תחרות!”

תוך רגעים התקהלנו כולנו סביב עמי והמורה להתעמלות והתברר לנו, שעד שאנחנו מתארגנים לאטנו ושקועים בכל מיני דברים קטנים, כבר ערך עמי היכרות עם המורה להתעמלות וכבר הספיק להסביר לו, בלשון-התערובת המפוקפקת שלו – שזמננו מועט וזוהי הזדמנות נפלאה ובלתי-חוזרת לערוך תחרות בין-לאומית במשחק “מחניים” בין ילדי הכפר חדר לבין חיילי קבוצת הסיור הישראלית.

“אתם רבים כל כך! ממש המונים!” אמר עמי למורה להתעמלות, “לא תהיה לכם שום בעיה לנצח!” הוא חשש, שהמורה ייבהל מהצעתו ולא יסכים לערוך תחרות בין ילדיו, הזריזים כשֵׁדים, ובינינו, חיילים בריאים, כבדים וחזקים (כפי שודאי נראינו לו). לכן הניח לו עמי לזכות מההתחלה במין יתרון של שיתוף ילדים רבים במשחק.

ואלינו קרץ עמי בעינו ואמר:

“אין דבר, חבר’ה! מה יש, אפילו נפסיד – העיקר להתחמם קצת, לא?”

בינתיים חברו סביבנו גם אחדים מהילדים הבוגרים, שהריחו באוויר מה מתחיל להתבשל כאן, ליד הג’יפים. הם החליפו ביניהם קריאות נרגשות והיה ברור, שהם מעודדים את המורה להסכים לתחרות.

באמת, היה זה מראה משונה: מורה להתעמלות לבוש חליפה שחורה וענוב עניבת-צמר, שעל צווארו תלויה משרוקית גדולה, קשורה לשרשרת-כסף יפה, והוא מדבר אל הילדים אשר סביבו בקול תקיף ומצווה.

מבין ילדי הדרוזים כבר הקפיץ מישהו כדור עור מנופח אל המקום שעמדנו בו, ותיכף גם החלו לשחק ביניהם במהירות, רצים לכאן ולכאן, מעיפים את הכדור מעל הג’יפים – כאילו ערכו אימון-הכנה למשחק.

עמי לא המתין להחלטת המורה, וכאילו מתוך משובה קפץ פתאום, חטף מידי הילדים את הכדור והחל למסרו אלינו, מתוך כוונה ברורה שלא יפול שוב לידי הילדים.

“חבר’ה! – קרא עמי – תתחילו גם אתם לקפוץ קצת! הזיזו את עצמותיכם היבשות!..”

וכך, בלי משים, התלהט פתאום על פינת-הרחבה, בין הג’יפים החונים – משחק-חטיפות מהיר והפכפך. הכדור טס במהירות מסביב, ולרגעים אי-אפשר היה להבחין מי המחזיק בו: ילד דרוזי מילדי הכפר חדר – או חייל מקבוצת-הסיור הישראלית…

אבל הכפר חדר אינו מגרש-אימונים מובהק. אדרבה! מי שלא התנסה בהתפרעות פתאומית, כשהוא עטוף שכבות-בגדים עבות כנגד הקור – אינו יודע מהו לבוש-ספורט שאיננו הולם… וגם רחבת-החניה עצמה, מול בית-הספר של הכפר, אינה נמוכה. הכפר שוכן בגובה עצום! כמעט אלפיים מטרים מעל פני הים התיכון. ומי שלא התרוצץ בגבהים הללו בלי להתרגל לכך תחילה – אינו יודע מה פשר חוסר-אוויר…

“אין דבר, אין דבר!” עודד אותנו עמי כשראה עד כמה חסר החמצן לריאותינו. “זהו אימון מצוין! הם לא ינצחו אותנו בקלות!..”

ילדי הדרוזים לא המתינו עוד, ומכל צד ועבר החלו לזרום כדורי-משחק. תוך מספר דקות היינו מוקפים לגמרי חבורות-חבורות המקפיצות ביניהן את הכדורים, מתחממות ומתלהבות לקראת התחרות.

איש כבר לא שאל לדעתו של המורה. הילדים הבינו הכול מעצמם. ומאליהם, בלי שיספיק המורה אפילו להתערב, כבר נחלקו למחנות – והמחנות התחילו להיאבק זה בזה בהכנה למאבק הגדול, המצפה להם עוד מעט.

ועמי אמר אלינו:

“משחק ידידותי, חבר’ה! אל תשכחו, אלה הם רק ילדים. ובלי אלימות, בבקשה!”

המורה שרק בכל כוחו במשרוקית הקשורה לצוארו ותוך דקות נשמעו לו הילדים הנלהבים, התפזרו על פני הרחבה ללקט אבני-גיר רכות והחלו לסמן בהן את המגרש. גם המורה לא התעצל, חייך אל עמי, ובדק והקפיד שהקווים יותוו בדיוק ברוחב המתאים ושיהיו עבים וברורים, שאיש לא יוכל לטעות בהם ברתחת המשחק.

ואז הוטל מטבע, הילדים זכו בכדור והמורה התנדב, כמובן, לשפוט בין המחנות. הוא בחן את כל הכדורים שהובאו לפנינו – ובחר את הטוב שבכולם. עמי האיץ בנו לגשת אל הג’יפים ולפשוט מעלינו כל לבוש מסורבל ומיותר.

“וברחמנות, חבר’ה, ברחמנות!” לא שכח להזכירנו.

והמשחק התחיל.

אבל במשחקם של יריבינו לא היה גם צל של רחמנות. אדרבה! הם ממש הממו אותנו בדקות הראשונות של המשחק! הם התנפלו על הכדור ועלינו כאילו לא מדובר בתחרות ידידותית, אלא באמת במשחק בין-לאומי חשוב ומכריע. והקהל! אלוהים, איזה קהל!.. מאות גרונות קטנים, צפופים ודחוקים ממש עד הקווים, מרעידים ומעודדים את חבריהם ומחרישים את אוזנינו… הכול אפשר היה לסלוח ליריבינו הקטנים: זה שהתעקשו לשחק את משחק-המחניים לפי החוקה הסורית דווקא; וזה שהמחנה שלהם מנה פי שלושה שחקנים מאשר המחנה שלנו; וזה שהשופט הקל עמהם והחמיר עמנו; כל זה אפשר היה לסלוח. אבל איך אפשר לסלוח להם אותה חימה שפוכה שבּהּ הסתערו עלינו, חיילי הסיור, מבוגרים וכבדים, ששכחו מזמן את משחקי המחניים אשר שיחקו בילדותם? ואיך אפשר היה לסלוח להם, שמאותו רגע ששתי הקבוצות התייצבו במגרשיהן, החלו גם לצחוק לנו מעט וללגלג עלינו?

וכל כך הירבו לבטוח בנצחונם, עד שעמי אמר:

“חבר’ה, ככה זה לא יילך! אסור לנו להפסיד!”

אבל מה יכולנו לעשות כנגד שדים זריזים שכמותם?

מבּין הילדים הדרוזים, יריבינו הקטנים, הצטיין מיד עם שריקת-הפתיחה של המורה ילד ג’ינג’י נמוך וחסון. זריזותו הכתה אותנו בתדהמה. הוא נע כקפיץ מקו לקו, ואפשר היה לראות את ראשו הג’ינג’י צץ ומופיע בכל פינה של מגרשם.

מיד כשנפל בידיהם הכדור היו מעבירים אותו אליו, והוא היה מכה – ללא שום השתהות – ופוגע בנו להפליא! ותמיד כיוֵן אל הרגליים, נמוך מאוד, או אל הראש, גבוה – כך שלא יכולנו לתפוש את הכדור בשום פנים ואופן!..

לאחר שזרק מספר כדורים מפתיעים, ואלה הכו אותנו בפרצופינו ואף הכאיבו לנו לא-מעט, התרגזנו עליו. אז קם בינינו מעין קשר חשאי: לעשות הכול כדי למגר את הג’ינג’י המסוכן!..

“כדור אלי! מסרו אלי!” קרא עמי, שרק הוא מבֵּין כל חיילי קבוצת הסיור הצליח להיזכר בגירסת-ילדותו ולהסתגל במהירות לקצב המשחק.

לבסוף נקלע הילד הג’ינג’י לתוך מלכודת. כולנו חברנו עליו, מתוך מגרשנו וגם מחוץ לקוים. כדורים חזקים היו מעופפים מעליו בשריקה חדה. אבל הוא, כמו להכעיס, הפליא להשתמט מהם. זריזותו בהתחמקות מן הפגיעות לא נפלה במאום מזריזותו בפגיעה. הכדורים היו מכים בפני הקרקע, מקפצים מעליו או חומקים ביו רגליו המתפשקות בדיוק מדהים, וממש מסרבים לפגוע בו!..

עד שכשל פתאום באחד מדילוגיו, כנראה נתקל באיזו אבן מאבני הרחבה – ונפל לרגלי עמי, ממש מרחק של כלום מעבר לקו המגרש. עיניו הביטו בעמי בהתגרות גלויה, שום בקשת-חסד לא עלתה בהן, שום בקשת-רחמים.

“זהו!” קרא עמי מתוך חמת-המשחק, “עכשיו נפלת בידינו!”

והוא כיוֵן היטב, הניף את זרועו בחזקה ופגע בג’ינג’י פגיעה ניצחת.

שום דבר לא הועיל עכשיו לג’ינג’י המהיר: לא חוקת-המשחק הסורית שהיה רגיל בה, לא כובד רגלינו, שממש מיאנו לשאתנו, ולא ההתרגשות שאחזה בעמי. הוא נוצח בבירור.

בקרב הילדים הדרוזים הושלך הס ומבוכת-מעט אחזה בהם. כל משתתפי המשחק, גם הם גם אנחנו, נעצרו לרגע ועקבו מתוך סקרנות משונה: מה יעולל הג’ינג’י עכשיו?..

הם קם, ניקה קלות את מכנסיו, עבר ויצא ממגרשו אל מעבר לקו, ממש מתחת לאפו של עמי. הוא נשא אל עמי מבט גא, שלא הושפל לארץ, גם לאחר שחלף על פניו. שם נעצר, הביט לכאן ולכאן ונראה כשוקל בדעתו באיזה תכסיס יבחר ובאיזו דרך יגבר עלינו עכשיו. פתאום נפנה לאחוריו. נתן ידיו בכיסיו והחל מסתלק לעבר הסמטאות, במעלה הכפר.

חבריו לא האמינו למראה עיניהם:

“עצור!” קראו אליו, “מה נעשה בלעדיך?..”

אבל הוא לא עצר. ואולי גם לא רצה לשמוע. המשחק חדל לעניין אותו לפתע והוא התרחק לו בצעדים מתונים, כאילו לא נלחם כארי רק לפני רגע וכאילו לא היו תלויות בו כל תקווֹת חבריו, עד שנעלם בין הבתים.

מאותו רגע התחיל משחקם של הילדים הדרוזים דועך. ונצחוננו, נצחון קבוצת-הסיור הישראלית – שוב לא הוטל בספק. לאחר שניצחנו באותה מערכה כבר חשבנו שניצחנו במשחק כולו. גם כוחנו אזל, וחשבנו שאין טוב מלגמור כך. אבל יריבינו הקטנים, והמורה בראשם, לא רצו לשמוע על כך.

“מוכרחים לשחק עוד מערכה!”

כך דורשת חוקת-המשחק הסורית. וכך דורשת ההגינות, ובכלל מי זה שמע שינצחו במשחק-מחניים במערכה אחת בלבד?

“אין ברירה, בחורים!” אמר אלינו עמי, “מוכרחים לגמור!”

המערכה השניה חלפה לה במהירות. גיבור משחקם, הג’ינג’י הנמוך, לא היה איתם עוד, ואנחנו הכינו בכדורים מהירים, בלי שום רחמנות.

עמי חמד לו לצון, ומשתם המשחק סיכם עם המורה, שכבר רצה להסתלק, כי ייערך מעין טקס רשמי קצר. הסתדרנו בשורה אחת, נלחצנו זה אל זה, ליישר את שורתנו, ועמי צָעַד צַעַד אחד לפנים ואמר:

“בשם חיילי קבוצת-הסיור אני מודה לכל ילדי הכפר חדר!..”

רגע היתה דממה לא-נוחה ואז ניגשו אלינו ילדים מעטים, לחצו את ידינו בביישנות והמורה גם הוא לחץ ברפרוף את ידיו של עמי ומיהר להיעלם.

עייפים עד מאוד ומיוזעים היטב מתחת לבגדינו החמים הלכנו לאטנו אל עבר הג’יפים. האוויר ממש אזל מתוכנו. התנשפנו בכבדות, ובקושי רב גררנו את רגלינו. וכך עמדנו סביב הג’יפים, וכבר שלפנו את מעילי-הרוח, את המשקפיים והקסדות והתחלנו למשוך הכול עלינו ולהתלבש. באוויר הרחבה עמדה איזו הרגשה לא נוחה, לא נעימה. לא רצינו עוד להשתהות, וחשבנו שאין טוב עכשיו מאשר לקפוץ על הרכב ולהסתלק מן הכפר. גם הערב קרב, והנסיעה בכבישי ה“מובלעת” בלילות היתה בחזקת סכנה. לכן נחפזנו לתמרן את כלי הרכב חזרה אל היציאה ולרדת מיד, עוד לפני החשיכה.

כּמָה ילדים דרוזים הלכו אחרינו לאטם. הם היו האחרונים שנותרו ברחבה. הם לא התקרבו ממש עד הג’יפים, אלא עמדו בחוסר-נוחות ובמעין חשש במרחק-מה והחליפו ביניהם דברים בקול נמוך.

“כן?” שאל אותם עמי, “מה הענין?”

הם לא השיבו בשפה ברורה. אבל עמי התקרב אליהם ועמד איתם זמן קצר. מיד אחר-כך קרא אלינו:

“חבר’ה, שביתת-נשק! לפני הפרדת הכוחות אנחנו מוזמנים לקפה!..”

ההחלטה לא היתה פשוטה: מצד אחד הרגשנו באווירה המתוחה, שנשתררה בעקבות נצחוננו. ומצד אחר חשבנו, שבעצם כל ביקורנו בכפר ילך לאיבוד. שהרי לא ידוע, אם עוד נשוב אי-פעם אל הכפר היפה הזה. ואם לא נראה עכשיו את כל פלאיו – אימתי נראה אותם?

הילדים כאילו הרגישו בלבטינו. הם התקרבו קצת, מחייכים.

“כן, כן,” הזמינונו, “בואו לשתות קפה!..”

“טוב!” אמר להם עמי בשם כולנו. “אנחנו רק מתלבשים ובאים!”

השארנו משמר על הג’יפים והלכנו אחרי הילדים. לא הרחק מן הרחבה, על מדרגת-סלע גבוהה, עמד בית יפה וגדול, צבוע בצבעים מרהיבים. ברושים קטנים צמחו מול כניסתו, ונדמה היה לנו שראינו בגינתו עץ ארז אמיתי…

ואחר כך, ממש לפני החשיכה, זכינו לקבלת-פנים נהדרת. קבלת-פנים שהיתה לנו כפיצוי על כל המאמץ והמתח של התחרות, ועל כל אי הנעימות שנגרמה לכולנו בגללה.

הורי הילדים, מארחינו, הוציאו לכבודנו יין-ענבים מתקתק, ואפילו ענבים טריים ממש הוגשו לפנינו. הוי, הוי, טעם הענבים האפילים שטעמנו לאחר התחרות בכפר חדר שב“מובלעת”, עומד בפינו עד היום! ממש התקשינו להאמין למראה עינינו: ענבים חיים וטריים – באמצע החורף!..

וגם קפה לגמנו שם. קפה דרוזי אמיתי. וגם תאנים משומרות אכלנו. ואפילו התכבדנו בלעיסת היריעות החמצמצות של מישמש מיובש, הקרויות בפינו “לדר” או “סוליה”. ובין הקפה לענבים הודינו למארחינו וגם שוחחנו איתם מעט. הם סיפרו לנו איך צומחים ענבי-חדר על מדרגות הבזלת, איך משכיבים את הגפנים ומותחים את גזעיהן לאורך הערוגות מפַּחד הרוחות החזקות, השלגים והקור. כולנו שיבחנו והיללנו את טעם הפירות, את חריפוּת הקפה וכמובן – את הג’ינג’י הכשרוני, שנעלם לו באמצע המשחק…

על הכיפות המושלגות שבראש רכס החרמון כבר ניצנצו אורות המוצבים הגבוהים. מסביב ירדה אפלה. רוח מקפיאה נשבה בפנינו, כשירדנו, חיילי קבוצת-הסיור, בג’יפים הפתוחים מן הכפר חדר. איש מכל החיילים הרבים, שחנו בצדי הכבישים הצרים, אשר עליהם חלפנו, לא שיער בנפשו, כי זכינו היום בתחרות-מחניים בין-לאומית וכי כרתנו ברית-שכנים עם ילדי הדרוזים בכפר חדר שבמורדות החרמון…