רקע
משה גליקסון
יצחק גרינבוים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

 

א

היום הגיע לארץ-ישראל העסקן הציוני והפובליציסט העברי המפורסם, רב הפעלים והזכויות, יצחק גרינבוים. מסבות חיצוניות הביאו לידי כך שגרינבוים, העומד זה כחצי יובל שנים על משמר הכבוד במערכות הראשונות של עבודת התחיה וממלא תפקיד של מנהיג ודבּר ליהדות הפולנית בכלל ולתנועת תחיתנו הלאומית בפרט, יכול לבוא רק היום בפעם הראשונה לראות בעיניו את ארץ תקותו ומלחמתו. ואולם סגולותיו וכשרונותיו האישיים המצוינים, בינה מדינית-ציונית עמוקה וחודרת, השכלה חברתית יפה, חוש-מציאות דק, אהבת אמת שאין לפניה לא משוא פנים ולא חולשה של חששות ופקפוקים, טמפרמנט סוער ובוער של איש מלחמה, היודע את דרכו ומוכן תמיד להטיל את כל אישיותו, את כל כשרונו ויכלתו לתוך כף המאזנים, אידיאליסמוס ונקיות-הדעת וכובד-ראש מוסרי, שלא נפגעו אף במשהו בסערות המלחמות הצבוריות, הכרת-חובה ואחריות, המקיפה ומחמירה על עצמה כחוט השערה, כשרון עבודה עצום, שקשה למצוא דוגמתו בעולמנו – כל התכונות והסגולות המצוינות האלה מלאו את אשר חסר היה גרינבוים מבחינת ידיעת הארץ ועבודת הישוב והכשירוהו לתפקיד-הכבוד של דבּרו ולוחם מלחמתו של הדור השני לתחיה, דור “הלסינגפורס” ו“עבודת-ההוה”, דור הזעזועים והמהפכות הגדולות בעולמו של ישראל במזרח אירופא. גרינבוים הוא אחד המעטים שזכו לטבוע את חותמם הבולט בפני הדור הזה. כל פרשת המלחמות והלבטים של היהדות הלאומית ברוסיה ובפולין במשך חצי יובל השנים האחרון; ההתעוררות הראשונה של הציונות המדינית, ההרצלית, שנפלה כבשורת מהפכה בעולמנו; ההתלבטויות הפנימיות על תכנה ודרך עבודתה של התנועה הציונית; המלחמה לשם הציונות הסינתיטית, המכנסת והמחנכת, הרואה את דרך התחיה בכנוס הכחות הלאומיים-המדיניים הכלכליים והתרבותיים -, בסדורם ובהכשרתם, גם בארץ וגם בגולה, לשם המטרה האחרונה, המדינה היהודית בא"י; כל ענינה של “עבודת ההוה” בצורותיה, השונות; המלחמה העצומה, המרה והנהדרה כאחת, במחנות אויביה של התחיה הלאומית הגמורה מימין ומשמאל; ההתאמצויות הענקיות לקומם את הריסותיהן הרוחניות של המלחמה העולמית ושל המהפכות הגדולות בדרך הכנוס והבנין הלאומי; המלחמה החדשה בתוך המחנה הציוני בפנים לשם מטרתה הגדולה, לשם ערכיה ועקריה היסודיים של התנועה, כל המלחמות הגדולות והקטנות האלה נעשו בהשתתפותו, בהשפעתו ובמדת-מה גם בהנהגתו של גרינבוים. גרינבוים הצעיר, הנלחם בתוך מערכותיהם של ציוני-ציון בחטא אוגנדה, גרינבוים חבר הועד המרכזי של ציוני רוסיה, גרינבוים השותף ביצירת התכנית של הלסינגפורס, גרינברג ראש הקלוב היהודי בסיים הפולני ויוצר הקלוב של המיעוטים הלאומיים, גרינבוים נשיא ההסתדרות הציונית בפולין, גרינבוים ראש האופוזיציה החדשה בתוך ההסתדרות הציונית – רעיון אחד מרכזי ושיטה אחת קבועה ומוצקת מאחדים את כל הפרשה הארוכה והנהדרה זאת של עבודה ומלחמה שאינה פוסקת. גרינבוים איש המעשה והמציאות, לא היה מעולם מן האופורטוניסטים, הנגררים אחרי המציאות ומקבלים את גזירותיה בהכנעה; הוא היה תמיד אחד מאלה המעיזים לעצב את המציאות ולטבוע בה את חותמם.

ובשעה זו, כשכולנו עשינו את “המציאות” יראה לעצמנו, והמעשיות של ארבע אמות אלה ושל “מעת-לעת” זו נעשתה לנו החכמה העליונה והאחרונה – “ירד” גרינבוים מן הבמה, שכהנים מבוהלים הקדישוה לאליל המעשיות. אין זה ממדתו להסחף עם הזרם ללא נגוד ועכוב, ללא רצון ומפעל. אולם במה זו אינה עוד הבמה הלאומית העליונה שלנו, גרינבוים לא סיים עוד את פרשת עבודתו ומלחמותיו.

ועכשיו שבא אלינו לראות בעמלנו ובפריו – ברוך יהיה לנו. יש בפרי הזה גם משלו ומשל עבודתו. רבבות תושבי א"י מבני רוסיה ופולין, היודעים מה היה גרינבוים לנו ולתנועתנו, יקבלו את פניו בשמחה ובברכה, ותפלה אחת יהגה לבם: מי יתן ומצא גרינבוים בתוכנו את התחנה האחרונה – לא למנוחה ולשלוה אלא למלחמה חדשה ולמפעל חדש. מי יתן והיה לישוב העברי בארץ ישראל מה שהיה ליהדות רוסיה ופולין.


“הארץ”, י“ח סיון תרפ”ה, 10.6.25

 

ב

הגיע אל הארץ – והפעם כחבר הנהלת הסוכנות – יצחק גרינבוים. לא בשעה טובה ו“במזל” טוב בא הפעם אלינו. השעה שעת מבחן קשה, שעת פגעים וזעזועים לציונות ומפעלה בארץ, שעת התנקשות בהתפתחותנו השקטה, ביסודותיה של עבודת הישוב והתרבות שלנו. בימי הרעה האלה לא שררה ניתנה להם לחברי האכסקוטיבה אלא עבדות. וקשים מן הצרות והתקלות החיצוניות – הפגעים הפנימיים, פירוד הלבבות, מחלוקת ומדנים בין אחים, ערעור המשמעת הלאומית והציונית – כל התופעות המדאיגות האלה של צבור קצר-דעת ונטול ישע ואמון, הנתון במדרון והפורץ בידיו ממש בחזית מלחמתו החיצונית. ואם קשה מצבם של כל חברי האכסקוטיבה בשעה עגומה זו – קשה ועגום שבעתים מצבו של יצחק גרינבוים. לא רבים הם ידידיה של האכסקוטיבה החדשה בחוגים האזרחיים שלנו, אבל האיש השנוא ביותר על האופוזיציה המאוחדת שלנו ודאי הוא יצחק גרינבוים. חבריו מאנשי השמאל יש להם לכל-הפחות מאחוריהם המונים גדולים, המוכנים להחזיק בהם ולחזק את ידם בכל התנאים והמצבים, יש להם לפחות היתרון והנחמה של אמונת המפלגה וקהל חסידים, של המונים מאורגנים ובעלי רצון מגובש, של “אני מאמין” מפלגתי מסוים, שיש בו על-כל-פנים משום “חיזוק החברה”. לגרינבוים אין כאלה. אין מאחוריו מפלגה של המונים, הוא לא נשבע ל“אני מאמין” הסוציאליסטי, אבל אין בו גם מן הפאתוס של האמונה האנטי-סוציאליסטית, המיוחדת לחוגים אזרחיים רחבים. גרינבוים בודד הוא בשעה זו בעולמנו במדה הפוסלת לכאורה את האדם מהיות מנהיג ופוליטיקאי. ועוד לו לגרינבוים חסרון, שהוא צרה ואסון למנהיג ולאיש הצבור: אין הוא יודע ל“חבב” את עצמו על הצבור, אין לו כשרון ההסתגלות, אין הוא יודע לעשות רצונם של ההמונים, לענות אמן אחרי “אמתות” מקובלות שלהם, שלם הוא וישר ו“עקשן” מהסתגל ל“צרכי השעה”, דרכו הוא הקו ההנדסי הישר, קו שאינו נכפף אלא נשבר. מבחינה זו הוא באמת פוליטיקאי גרוע…

הרדיקליזם הפוליטי, פרי אותה תכונה של הקו הישר, פרי נאמנותו של אדם לעצמו, יפה היה בשעתו, שעת מהפכות ושנוי-ערכים, הוא שעשה אותה שעה את גרינבוים מנהיג לגולה הפולנית ויוצר הפוליטיקה הלאומית שלה והוא גם שהעמיד אותו בימי הרעש וההסתערות ההם בראש המלחמה הפוליטית של כל המעוטים הלאומיים על עשרות חבריהם בסיים, הימים הטובים ההם לא ארכו. משסר חנו של הרדיקליזם הפוליטי, משהגיעו ימי ההסתגלות וההתפשרות, ימי ה“אוגודה”, ליהדות הפולנית ולפוליטיקה הלאומית שלה – נהפך גרינבוים, הצעיר לעולם והנאמן לעצמו כל הימים, לאיש ריב ומדון כלפי פנים, לאיש העומד במערכה קשה על אמונתו השלמה, על פרינציפים מוצקים שלו, ואין הוא יודע חולשה שבהסתגלות ואין הוא משלים עם הרכרוכית שבהתפשרות. לנטיותיו אלה הוא נאמן במשך כל ימי עבודתו הציונית, בשלהן התרחק, נעשה מוזר ונכרי להרבה מידידיו ושותפיו לעבודה לפנים, בשלהן קנה לעצמו מתנגדים ואויבים מרובים כל-כך. ובסימן זר של רדיקליזם, של שלמות ועקשנות, נכנס למלא את התפקיד החשוב, רב החתחתים והאחריות, של חבר האכסקוטיבה. דרכו לא תהא סוגה בשושנים. הוא בא אלינו להכנס לתפקידו המיוחד כמנהל מחלקת העליה של הסוכנות, בשעה שמלחמת-התקפה נמרצת של אויבים סוערת מסביב לעליה היהודית אל הארץ, ובשעה זו פוגשת אותו החלטת הציונים הכלליים בארץ – למנוע את כניסתו לתפקיד זה, ויהא מה…

יצחק גרינבוים אינו ראוי ליחס זה, שתעמולה מפלגתית של מתנגדים שאינם בודקים באמצעים הכשירה לו את הקרקע. כל מי שיודע את גרינבוים, את האיש ואת פעלו, כל מי שיודע להעריך את אמונתו ואת נאמנותו הציונית, - יוכל רק להצטער על תעמולה זו, להשמע לא יוכל. סימן דלות וירידה הוא לנו, שגם במערכותינו התחילו משתמשים באמצעים הפסולים של הפולמוס המפלגתי, בדברי הבאי וגוזמא שאין בהם ממש, בסרוסי דברים, בהפרחת שמועות ולעזים, שאין להם יסוד. התעמולה נגד גרינבוים בשל מלחמתו, כביכול, ב“תיירות” הוא אחד הפרקים המעציבים והמדאיגים ביותר ביחסינו הפנימיים.

זכות גדולה יש לו לגרינבוים, והיא מדת הפטריוטיזם הציוני, היודע להתגבר בשעת הצורך על נטיות מפלגתיות, על מנהגי “אופוזיציה” ולמלא את חובתו הציונית באמונה ובשלמות, בלי חשבונות של ריוח והפסד מפלגתי. גרינבוים, הרדיקל ה“עקשן”, יודע לשכוח בשעת צרה לציונות את כל הנגודים וחלוקי-הדעות הפנימיים שלנו ולהתיצב במערכה עם המנהיגים הרשמיים, בין שהוא נוטה אחריהם ובין שהוא מתנגד להם. גם בימי האופוזיציה הפוליטית החריפה שלו להנהלה הציונית היה עושה תמיד באמונה ובמסירות את חובתו לקרנות שלנו. בשנת 1930, בימי המשבר והסכנה של הספר הלבן, ידע להתגבר בהחלט על האופוזיציה שלו לוויצמן ולהתיצב לצדו במערכה באמת ובלב תמים, ללא תנאים ופקפוקים וחשבונות כל-שהם.

וזכאי הוא גרינבוים לדרוש כיום, בשעת צרה וסכנה זו, יחס כזה מכל מי שיש בלבו עוד ניצוץ של פטריוטיזם ציוני, ונטיות מפלגתיות סמויות לא העבירוהו עוד על דעתו ועל חובתו הציונית.


“הארץ”, י“ז כסלו תרצ”ד, 5.12.33

המלצות קוראים
תגיות