רקע
משה גליקסון
אדולף שטאנד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

גם הוא איננו עוד. גם שירת חייו הוא, שירת-חיים יפה ועשירה שמעטים כמותה, נפסקה באמצע. נפקדו בלא עת חיים מלאים ענין ומלחמה, חיים של יצירה והתקוממות וקרבנות, שסופם קרבן אחרון אחד, קרבן הנפש.

גזירה נגזרה על הנשמות הגדולות, שישרפו בלהבן.

שטאנד היה מן הגדולים והראשונים לדורו, דור שני לתנועת התחיה. שחר חייו ופעלו חל עם שחריתה של הציונות המדינית.

ימים גדולים ויפים היו הימים ההם. טל בוקר רענן היה פרוש על התנועה הצעירה, וכהניה-עובדיה היו משכימים לפתחה מתוך חרדת גיל, מלאים עוז קודש ובטחת-עולמים, חוסן רוח וחדות-יצירה. עדיין היתה חיה האמונה הגדולה בלבבות, זו האמונה המחוללת נפלאות ומשנה סדרי בראשית. העם היה עוד הפלאי הגדול, שמפתחות כל השערים בידו ואין דבר נשגב ממנו. האמת הגדולה היתה ברורה ובהירה כאור היום. וכחה היה חדש אתה לזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן. ואנשי הפלאות היחידים, אנשי הלב והרוח, שנולדו להיות דברים לדורם, ידעו למשול בלבבות ולהוליכם לקראת שחר חדש.

בימים ההם זרח גם שמשו של אדולף שטאנד. אישיותו היתה טבוע בחותמה הבולט של אותה תקופה רעננה, ואולם גם הוא חזר והטביע בה את חותם אישיותו ורוחו. האנטליגנט הגליצאי הצעיר נעשה לפה ולדבר לחבריו ולבני גילו, שהתחילו תוהים על נפשם ועל עולמם ומבקשים תקנה לניצוצי נשמתם הפזורים לכל רוח. בהיותו בן עשרים וחמש שנים התחיל לערוך את “העתיד” הפולני, האורגן של התנועה הלאומית הצעירה של יהודי גליציה. וכשהופיע אחרי זמן מה תיאודור הרצל על הבמה ההיסטורית, היה שטאנד מן הראשונים, שנענו לקול קריאתו והטילו על עצמם העבודה הגדולה, עבודת חלוצים ומבשרים של הציונות המדינית. ושטאנד ידע ליתן את חילו לתנועה הצעירה ולשפוך עליה מרוחו, כי היה האיש מיחידי הסגולה המעטים שנוצרים להיות שליחים להיסטוריה ולעשות את רצונה. אש תמיד, אש של התלהבות ויצירה, היתה בוערת בלבו, ובכחה של אש זו ידע להלהיב לבבות ולהטיל בהם סערה מזקקת ומצרפת.

ואולם לא רק לב רגש וסוער ומצודד נפשות היה לו, אלא גם דעה צלולה ומעמיקה וחודרת עד שרשי הדברים. שטאנד הקדים מחבריו לעמוד על מהותה הפנימית של תנועת התחיה בישראל. בעצם ימי הרעש וההסתערות של התנועה הצעירה, כשכל הלבבות הלכו שבי אחרי פלאיה, ואורה המזהיר היה מסמא את העינים מלראות נכוחות, ידע שטאנד להתבונן בעינים פקוחות אל המטרה ואל הדרך, ואף הכשרון הגדול של ההתלהבות הראשונה לא העבירהו על דעתו הצלולה. וכשהגיעו אחר כך ימי המשבר לתנועה עם בוא השכרון הנמהר, היה אדולף שטאנד מן הראשונים לעמוד בפרץ ולהגן בכל כוח אישיותו וכשרונו על אפיה ההיסטורי-האורגני. הוא נלחם בכל תוקף בחטא אוגנדה ובציונות המיכנית יולדתו, והוא התוה גם דרכים חדשות לתנועה. שטאנד היה אחד מיוצרי הציונות האיבולוציונית ומסוללי מסלותיה בעולמנו. ראשו היה “קר” ביותר בשביל ללכת שבי אחרי הלב החם, הדוחק את הקץ ואינו רואה את העכובים והנגודים שבמציאות. הוא היה אחד מראשי הנלחמים לעבודה מעשית בארץ-ישראל, לעבודת-בנין מודרגת וממושכת, שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אינה מתנשאת להביא בן-לילה גאולה לבן המלך המקולל ואינה נמנעת מללקט אבן לאבן ולבנה ללבנה לשם ארמון העתיד. והוא היה גם אחד הראשונים שלמדו אותנו עבודה לאומית בכל מקצעות החיים, שיצרו את עבודת-ההווה בצורותיה השונות, את העבודה המדינית והתרבותית בגולה. אגדת-הקסם של הציונות נעשתה לו לתוכן-חיים ולתכנית-חיים, לשיטת עבודה והתאמצות, שכל יום זמנה וכל פנה מקומה. כי ידוע ידע, שגאולתה של אומה אינה באה יום אחד כמתנה מגבוה, אלא בסופו של פרוצס-הבראה ארוך וממושך, של חבלי יצירה קשים ומזקקים, של כנוס הכחות הלאומיים וחזוקם והפראתם בכל שדות החיים והמפעל. הוא ידע, שדבר הגאולה הלאומית לא יקום על-ידי עם רצוץ ועשוק-משפט, המוחל על כבודו וזכותו בנכר ונושא עין למולדת הרחוקה מתוך שפלות-ידים והכנעה אלמת, אלא על-ידי עם מעפיל ויוצר, השוקד יום יום על תקנתו ועל עליתו , תובע דין לעצמו ונלחם כנגד עולם מלא על מקומו תחת השמש. לא היאוש והריזיגנציה של הגלות השוממה, אלא חדות היצירה והתקומה, עבודת בנין וכנוס הכחות של אומה הרוצה לחיות לעצמה וליצור לעצמה, היתה בעיניו מעינה וערובתה של התחיה הלאומית.

זה טעמה וזו זכותה של העבודה המדינית והפרלמנטרית בגולה, ששטאנד היה מן הראשונים שבכהונה ומן הגדולים שבקרבנותיה. עבודה זו, שבחותמה הוטבעה תקופתו השניה של שטאנד, העסקן והמנהיג – משנת 1906 ואילך -, לא היתה עבודה ארעית, שבאה להפיס דעתם של קצרי-הראות ולמלא את הריקנות שבשעת צפיה; זו היתה עצם הדרך, דרך התקומה והמפעל הגואל, דרך קשה ומלאה חתחתים, שלא ניתנה להכבש אלא פסיעות פסיעות, מתוך עמל ויגיעה מרובה, מתוך קרבנות שאין להם שעור והתאמצות שאין לה סוף. בעבודה זו השקיע שטאנד במשך כל השנים האלה את נפשו, את כל אישיותו וכשרונו, את בנינו וסתירתו, את התלהבותו וזעמו, אהבתו ושנאתו. עד שלבסוף עלה לו מה שעלה לחבריו המעטים, אנשי הלבב והרוח הגדולים שהטילו על עצמם עבודת עם עלוב ועשוק: האש הגדולה אכלה את הלב ההומה וסוער לענות עמו ולחרפתו. אותה המחלה הפטלית, שהפילה כמה חללים בשורותינו הראשונות, מחלת-הלב, היתה גם בו לכבות את נרו בלא עת.

בן ארבעים ותשע היה במותו. יהי זכרו ברוך.


“מעברות” כרך א‘, חוברת ד’.

המלצות קוראים
תגיות