באחד מימי הקיץ לשנת 1870 בבקר השכם עמדה מָכְנַת-הקטור על אחת מהתחנות התכוניות אשר למסלת-הברזל שבין פעטערבורג לווארשא. עמוד עשן נודף מארֻבָּתָהּ והיא פעם כמו תאנה בשפל קולה ופעם תוציא אד-מימי בקול שאון נורא. אחריה משֻלָּבות מרכבות רבות מלאות אדם רב. רֻבָּם נטו ראשם מבעד לחלונות להביט על האנשים אשר באו עמם לשלחם. הפעמון התלוי על הקיר חוצה השמיע: אחת, שתים ושלש. המָכְנה פתחה את פיה האד וקול חליל-דק וחזק מאד נשמע; היא עם כל המרכבות האסורות על ידה החלו לנוד ולנוע. קולות שונים נשמעו מתוך חלוני המרכבות:
– היי שלום! כתבי לי מכתבים בכל עת.
– חיה בטוב ובנעימים!
– אל נא תשכח לשלוח מחר דעפעשא לעיר נ.!
– אל תדאגי בזה מאומה ואך את בריאתך שמרי!
– את בית המרזח אל נא תעזוב, פן יקדמנו אחר!
– פרושׂ בשלום כל מכירי!
ועוד קולות רבים, בלתי מובנים מהמרֻמה הרבה, נשמעו שם. ובין כה והמרכבות נסעו הלאה, עוד מעט ובעד החלונות לא ראו עוד את העיר, ועל כן גם האנשים השיבו את ראשׁם מהחלונות וישבו איש איש על מקומו.
באחת המרכבות האלה אשר ישבו יהודים על פני כֻלה דברו עברית-אשכנזית זה א זה בענינים מענינים שונים: זה ספר לרעהו מתהלוכות מסחרו, וזה משדוכי בניו ובנותיו; פה תשבנה נשים רבות זקנות עם נערות בפיות פתוחות ובאזנים קשובות לשמוע את “המופתים” והנפלאות אשר יספר איש אחד מצדיקי פולין, רב כחם לדעת את כל ולהועיל לכל; ושם הטו אנשים רבים א אזניהם וידחקו איש את רעהו וישמעו באהבה רבה את דברי האיש המספר חדשות הנעשות בעולם הפָּליטִק ממלחמות האשכנזים, ממלך היספאניא, מהקיסר נפליון וכו' וכו' וכו'.
במקצוע המרכבה הזאת ישבו שלשה אנשים צעירים לימים אשר לא התערבו בין ההמון הזה, לא הטו אזניהם לשמוע לא מופתי הצדיקים ולא מלחמות וחכמות הגוים, גם לא הטו בראשונה את ראשיהם מבעד לחלונות לתת או לקחת ברכת-הפרידה מאת כל איש, יען כי המה נוסעים מעיר רחוקה דרך העיר הזאת. המון העברים לא שמו לב למו – כי חשבום לנוצרים. ואמנם, האם אנשים עולי-ימים מלֻבָּשים בגדים קצרים מגֻלחי זקן ומדברים שפת רוססיא, האם לא כנוצרים המה בעיני העם?
– יַאקוּבּ, אמר אחד מהם לרעהו בתלונה דקה: – האם לא תחשוך את שפתיך היום מִדַּבֵּר לצון?
– אך גם אתה, מארקוס, הנך היום עֲצוּב-רוח מאד, העיר השלישי: – הן לא תמול אנחנו יחד ועוד לא ראיתיך נעצב ומֻכֶּה ביגון כהיום הזה?… אזכור כי גם עת רעב ללחם היית בפטרבורג, גם עת מחסוריך העיקו לך עד מאד, גם אז לא שכנה תוגה על פניך כיום הזה?
– יען כי אז הייתי אך חסר כסף ולא חסר התקוה, ענהו מארקוס באנחה, – אז הייתי אך תלמיד ותקותי שחקה לפני כי עת אגמור חק למודי בהאונווערזיטעט אבוא על שכרי; התקוה שִוְּתָה לפני עתיד כלול בהדרו, והיא המתיקה לי כל מרורות ההוה. אולם עתה נוכחתי לדעת כי גם אותה אבדתי, עתה כי כליתי חק-הלמודים אשר בעדם סבלתי רעב קר מחסור וכל תלאה – ובכל זאת לא יתנוני לבוא על שכרי, בכל זאת הנני אובד עצות, יען כי יהודי אנכי, עתה אעצב עד מאד ועתה תוג ה נוראה תבלבל את מוחי ודברי גם יחד.
– הבל ורעות רוח! אמר יעקוב בצחוק: – לא נמות ברעב! ואם נמות – אז נקבר!…
– דבריך אלה לא בצדק יסודם, בלצון אשר חמדת לא תטיב מצבנו, העיר השלישי.
– נקל לו ללוץ ולדבר התולים אחרי כי מטוב לבב ומרוב-כל בא אל בית הספר ולאביו העשיר יסע גם עתה לבלה את ימיו בעשר ותפנוקי בשרים, אמר מארקוס וינד בראשו: – אולם אנכי, אמלל הייתי עד שלא באתי בבית הספר ואמלל-משנה הנני עתה… הנני נוסע גם אני – אך אנָה אלך? מדוע? ואיה מגמת פני? על השאלות האלה אין בפי מענה; הנני נוסע אך מן… ולא אֶל… הנני נוסע אך לצאת מן העיר אשר שמה אין כל תקוה נשקפה לי באין כל ספק, אך גם נפשי בקרבי לא תדע אנה פני מועדות כעת… הנה אסע עיר מולדתי, אך מי יודע את אשר נעשתה בה, מאז יצאתי ממנה זה כשתים עשרה שנה? העוד אמצא שם את אבותי בחיים חיתם? או אולי תחת אבותי אראה את קבריהם?… את קברי אבותי אשר אולי הסבותי אנכי לקצר את שנותם עלי אדמות…
מארקוס נאנח בשברון מתנים, סמך את ראשו על שתי ידיו אשר נתנן על ברכיו, עיניו השפיל לארץ. קוי מצחו קֻמטו, ותמונתו היתה נוראה מאד.
יאקוב כמו לא הרהיב בנפשו עז לדבר התולים גם עתה ונאנק דמיה, אך רֵעָם השלישי אמר ברגש:
– אם כי צדקת בדבריך, אולם מעשיך לא יצדקו: העצב והתוגה לא יתנו את אשר יחסר לך; במקרים כאלה אין אנו רשאים לאבד את רוחנו בקרבנו. הנח את העצבון והבכיה לילדים קטנים.
– רב תודות לך, ניקאלאי, על הנחומים האלה, אמר מארקוס בהחזיקו בידו בחזקה: – אולם לו ידעת את לבבי, לו יכלת גם לציר בנפשך מה נוראה היתה המעברה אשר דרכה הלכתי להשתלם בלמודי כי אז לא יעצתני לעזוב את העצבון לילדים קטנים… אשרך, כי נולדת על ברכי אבות נוצרים ולא תוכל להרגיש את אשר ארגיז כעת אנכי' אנכי אשר בעודי נער בן חמש עשרה שנה ברחתי מבית הורי, אשר יחיד הייתי למו ואשר בטח עוד היום יבכו – אם אך יחיו – את בנם האובד, למען אוכל ואבוא לבית הספר; אנכי אשר סבלתי רעב וקר בלמדי בבית מדרש הרבנים בזיטאָמיר, הלכתי ערום ויחף, לנתי ברפת הבקר ושם לאור נר כהה מאד למדתי את השעורים אשר נתנו לי מורי; אנכי אשר גם בפטרבורג לא היטבתי לחיות, הלא תדעו ידידי את מצבי עד הנה… ומדוע סבלתי סגופים כאלה? מדוע נטיתי את שכמי לסבול צרות ורעות כאלה? יען נחמתי היה העתיד, יען כי נואלתי לחשוב כי כאשר אגמור את חוק למודי אהיה לאיש, אחיה ואֲחַיֵּה גם את בית אבי, וכל אלה נאבדו לי ברגע אחד יען כי הנני יהודי, יען כי נולדתי מרחם יהודיה ולא מטפה סרוחה של נוצרי… הן בחרתי לי את מחלקת המאָטהעמאַטיק בהאונווירזיטעט יען לא ידעתי אז לחשוב את דרכי ולאוג בעד החיים; – אנכי מצאתי בנפשי נטיה רבה ללמודי החשבון ואעסוק בם, ואתם הלא ידעתם כי לא מן הבטלנים והאחרונים הייתי שם, ובכל זאת הנני רואה כי לאחרים אשר פגרו תמיד ללכת בלמודם נתנו משרות, ואך אנכי באשר כי יהודי אני אך אנכי…
מארקוס עמד מדבר כי עיני שלשתם ולבם נמשכו לראות מחזה אשר עורר צחוק גדול בתוך המרכבה מעבר מזה.
שם עמד וירקד אציל-פולין אחד כבן חמשים בריא הבשר וקצר הקומה, פניו אדומים ומתולעים, ואשר כפי הנראה לא נשארו לו מימי אצילותו כי אם היבלת הגדולה והאדומה אשר על קצה חוטמו ימינה ואת אשר יתן בכוס עיניו. “האציל” הזה החזיק בידו גליון כתוב באותיות פולניות ומתוכו קרא בנגון:
"מַה יָפִית וּמַה נָעַמְתָּ בְּתַעֲנוּגִים
אַתְּ שַׁבָּת – מְשׂוֹשׂ נוֹגִים
לְךָ בָּשָׂר וְגַם דָּגִים –
נְכוֹנִים מִבְּעוֹד-יוֹם"
אף רקד ויגיע בראשו לחקות מעשי היהודים. רבים מאלה אשר ישבו במרכבה התאספו סביבו, התבוננו במעשיו ויצחקו בקול גדול מאד עד אשר הפריע גם את מארקוס להמשיך את דבריו, ויסבו גם הם את עיניהם למקום המחזה:
– טוב מאוד!
– צורר היהודים!
– בראַוואָ! בראַוואָ!
– חא – חא – חא!
– המן!
– הניגון כמו-שהוא!
וכדומה נשמע מפי היהודים – אלה בקול רם ואלה בדממה, במחוא כפים או בתלונה דקה.
– מה זה? שאל ניקולאי את רעיו.
– הוא הכנור אשר תלו היהודים על ערבי הפולנים, ענה יאקוב בשחוק-קל: – וזה הוא השלל אשר לקחו המה משבי ישראל אשר במדינתם. – "שירה לנו: “מה יפית”! יצוה הפולני את היהודי אחרי אשר נתן לו להשתכר מאומה, ואם אמנם ישיר, וישתכר בכפלים, כי שכרו בעד “מה יפית”, והיה היהודי הזה מרואי פניו עד עולם, ותמיד יסחרו ביניהם: זה יתן לו ענינים וסרסרות להשתכר במו במחיר “מה יפית” אשר יתן לו היהודי!
– הלא תליץ בדבריך אלה, אמר אליו מארקוס בקול-רוגז: – אולם עם אחד מחכמי ישראל אומר עתה, כי “דברים כאלה ראוים לשחוק בהם קודם ההתבוננות, ולבכות עליהם אחרי ההתבוננות”1 הידוע תדע כי הדברים האלה יעצרו בעד חרות נפשנו, והם המה הסבה הראשית לאשר לא תתן לנו הממשלה אף היום מִשְרוֹת או גם חקי האזרחים באר.
– האציל הזה הנהו סבה לאי-שווי-זכיותנו בארץ? אמר יאקוב בתמהון והתול גם יחד: – תן תודה, ידידי, כי מקצפך על הגבלת חקי היהודים-אשר נגעה כעת עד נפשך, תתן דופי באיש מוזר לך, בלתי אשם במאומה.
– אנכי מעולם לא אמרתי להאשים את “האציל” הזה, ענה מארקוס כמתנצל: – אך הדבר הזה בכללו, מנהג אצילי פולין את היהודים בדרכיהם אשר בחרו, הוא באין ספק סבה-ראשית לאי-שוי זכיותנו. הן אתה לַצְתָּ באמרך כי תחת מעט הכסף אשר נתנו האצילים להשתכר לישראל נתן האחרון למו “מה יפית” בשכרם; אולם לוּ הבנת מה רב מחיר “מה יפית” הזה, לו נתת לב להבין כי גם רוח ונפש היהודים לקחו בקחתם מאתם את הזמר הלזה – כי אז לא צחקת גם להשלל אשר בזו הפולנים מאשר ליהודים, אז נוכחת לדעת כי בכזה רב שלחו את ידיהם בשללם “מה יפית”.
– ואנכי בלב תמים נתתי להם עוד “זמירות” כאלה אם אך רצו לקבל, אמר יאקוב בשחוק: – האמנם תחשוב כי לב ונפש היהודים הנהו “מה יפית”?
– לא כי הנהו לב ונפש היהודים, אמרתי, אך כי מדי לקחו את זאת לקחו עמו גם לבם ונפשם – ואמנם כן הוא. איש אשר יאלצוהו כי בעד ככר לחם ואגורות כסף ישיר לפני בעלי דת אחרת את השירים הקדושים בעיניו למען יתעוללו במו, איש אשר אין לו בעולמו כי אם ארבע האמות של דתו, איש אשר הנהו לבוז ולחרפה לקלס ומשסה בעברו על פני החוץ ואך בבית מדרשו במנהגי דו ובמשפטי תורתו יחיה, אך שם ימצא מנוח ונוחם על כל התלאות אשר מצאוהו בדרך החיים, ואם אותו יאלצו – בבואו להשתכר פת לחם צר – למכור את קדושתו בעד נזיד העדשים, אם לו יאמרו: הננו נותנים לך לחם – אך, שירה לנו שירי קדשיך, שירה לנו “מה יפית”; והאמלל הזה אשר רעבונו ורעבון ביתו ירדפוהו מנוחה, שמע לקולם, ישתגע לפניהם וישיר את אלה שיריו הקדושים למען ילעגו ערלי לב אלה עליו על עמו ועל תורתו ומצותיו גם יחד – האם לא לקחו אז גם לבו ונפשו? האם לא שללו אז ממנו את כל ההיה לו? כי מה לב ונפש העם? מה המה גידיו ועורקיו אשר במו יזל דם אבריו וחייהם? מה הוא מוח עצמיו אשר יקשר ויאחד את כל אישיו הפרטים? – אם לא רוחו בקרבו, רוח עצמותו ורוח הלאמית; ואם את אלה לקחו ממנו הפולנים, מה השאירו לנו? העמים בימי-הינים, אשר שמם נשאר חרפה ולדראון, לקחו את חיינו השמיים, את גוינו ובשרנו. אך הרוח התחזק אז עוד יותר להחיותנו כהיום הזה, והמה הרעו לעשות, המה בנתנם מעט חיים לגויותינו, לקחו במחירם את כל חיי נפשותנו, המיתו אותנו מות רוחני, המיתו את לבבנו בקרנו, המיתוו את רגש הלאמית ורוח עצמותנו, ועל כן הננו גם היום ללעג ולקלם בגוים על כן לא זכינו עוד עד היום את זכיות האדם והאזרח, ועל כן יוחקו עוד עד היום חקים להגביל את חרותנו וזכיותנו…
– סלח נא, ידיד נכבד, אם לא אודה על דבריך האחרונים, אמר ניקולאי, אשר כפי הנראה נגעו הדברים אל לבו: – הן החשיתי עד כה, יען כי לא הבנתי את ראשית וִכּוּחֲכֶם באשר לא אדע את הדבר הראשי אשר בו; אולם באחרית דבריך שגית מאד ותטפל עלינו שקר: אנחנו הרוססים, ומה גם הממשלה, לא נאבה לתתכם לבוז ולקלס להמית את לבכם בקרבכם…
– יען כי כבר מת הנהו! הפריעו מארקוס ולא נתנו לכלות דבריו: – לכם אין עוד מה להמית אך להם היה להחיות את אשר המיתו הפולנים אז לכם היה להטיף נטפי מזור, לטלל טל של תחיה על הנפשות אשר המיתו מזדון ותעתועי לב אלה אשר לפניכם. הן תאמרו כי תחפצו לעשות אותנו ליהודים-רוססים או גם לרוססים שומרי דת משה כמבטא אחדים, אך מה הדרך אשר בחרתם לכם? מה המה האמצעים אשר יובילו אתכם למטרה זו? – הגבלת חקי זכיותינו ודחיה אחר דחיה.
– אך הן לא נוכל לתת לכם שווי-הזכיות כל עוד לא נטהרו מעשיכם, אמר ניקולאי, כל עוד כתבי העתים מעבירים שמועות נוראות ומעשים נוראים אשר יעשו היהודים בכל ערי מושבותיכם, אך תקבלו זכיות – עת אינכם עוד רוססים נאמנים?
– רצונך לאמר: עת כי לא יֵרָאו עוד בחוצות העיר יהודים לובשים בגדי-עם אשר לרוססים ומדברים שפתם – הלא?… אולם רבים אומרים כי בבגדים ההם ובלשונם תֵעָשנה תועבות כפלי כפלים מאשר תֵעָשנה בבגדי היהודים ובלשונם, העיר יאקוב בהתול-רעל.
ניקולאי רצה לענות דבר, אך מארקוס הפריעו.
– הוא אמנם ללצים ילוץ אך דבריו אנם אמתים; ידעתי כי אין עם בלא חוטאים, כאשר אין כרם בלא באושים, אולם שאל נא את פי הסטתיסטיקאי ותורך לדעת כי בקרנו היהודים ערך מספר החוטאים מעטים לפי ערך מספרם בין הרוססים. ואם אמנם כי ירבו היהודים להיות ערומים במסחרם ומעלים לפעמים עין מאיזה חקי-הארץ – הן את החטאים האלה הולידה ההיסטאריא בקרבנו והגבלת חקי זכיותנו תביאנו לעתים רחוקות לעבור על הגבול שגבלו המשפטים בארץ, אך רעה אחת חוה היא לנו בני ישראל: אם יחטא איש מעם הארץ אז יאמרו אף יכתבו פלוני בן פלוני חטא, ולא יעלה על לב להאשים את כל העם בגללו; לא כן יעשו מכתבי עתים עמנו, בנו לא יחטא לא ראובן ולא שמעון אך “יהודי” יחטא או גם כל היהודים יחטאו באשמת איש אחד, לו ימצא חטא כל מאום על אחד מאחינו כי אז ירומו כל מכתבי העתים את קולם לאמר: “ראו הן העם הזה עם חוטא ופושע מבטן הוא, עם כבד עון!” ומדוע יעשו כדבר הרע הזה אך לנו העברים ולא לעם אחר? – יען כי עוד לפנים המיתו הפולנים את רוחנו בקרבנו, ואף עד היום יודעים המה כי על ראש עם בלי רגשות לאמיות בלי דם חי ונפש מרגשת ישפכו את הגרף הזה… ובין כה וכה יחקו גם חקים מגבילים את זכיותינו רוב.
– אהבת עצמך, מארקוס, הגזימה מעט את הדבר הזה, ענהו ניקולאי כמתנצל: – אם אמנם כמונו הייתם כי אז נתנו לכם שווי הזכיות באין גורע דבר.
– לא יבצר ממני להביא לך ראיות רבות על אי-גזום דברי, אך מה לי להרחיק עדותי: הן סטודענטים היינו גם שנינו, ואתה יודע ועד כי אין ביננו המסך המבדיל בין עם הארץ, כמוני כמוך הננו רוססים נאמנים. – ומדוע זה יגרע גם זכותי היהודים גומרי חק למודיהם באאוניווערזיטעט? מדוע לא נהנה גם אנחנו מטוב הארץ אשר למענה נעמול? – הן שנינו נסע כעת במרכבה אחת, אך מה רב הדרך בינינו? אתה תסע למקום אשר כסא מורה עומד ומחכה עליך תשב עליו בשלום ומשכרתךך תהיה שלמה מאת הממשלה! ואנכי הנני נוסע למקום… אך הלא גם נפשי לא תדע אנה, לא אדע מאין יבוא לחמי ולא אדע אם גם אמצא מנוחתי.
– דמך בראשך! ענהו יאקוב בהתול: – מדוע זה הרגשת בנפשך נטיה ללמודי המאטהעמאטיק? מדוע חפצת להיות מועיל ללמודים?
בעוד אשר המה דברו את דבריהם האחרונים יצאה השמש על הארץ ותעל מעלות אחדות במרום השמים. רבים מיושבי המרכבה העטיפו את טליתיהם עליהם, שֳׂמו את טוטפותיהם על ראשיהם וזרועותיהם, כי הגיע זמן תפלת שחרית. גם הזקן אשר ישב על יד שלשת בני הנעורים האלה…
אכן, סלח נא קורא, כי אהרתי עד הנה לספר באזניך כי לחברת האנשים הצעירים האלה ארח עוד איש, אשר אף כי לא דִבֶּר אתם דָּבָר והם לא שָׂמו גם לב ועין לו – בכל זאת בצדק אמרתי כי הוא ארח לחברתם. האיש איש כבן ששים; ראשו הכפוף, זקנו המסבך המעיד כי לא ראה מסרק מימיו, פאותיו הארוכות מאד, ערך בגדיו וכל מהלכו העידו עליו כי הוא מיושבי עיר קטנה המתפרנס שמה בצמצום רב. האיש הזה ישב בראשונה בקצה העגלה מעבר מזה "ויהי אך רָאֹה ראה מרחוק את חבר העלמים האלה, התקרב למו ולא גרע עין מן מארקוס בכל עת, ואף כי גם הוא חשבם שלשתם לנוצרים, ולא הבין אף דבור-קל מכל אשר דברו, כי לא שמע שפת רוסית – בכל זאת לא מש ממקומו, כמו כח נסתר יאסרהו למקום הזה ובכל עת אשר מארקוס החל לדבר פתח את פיו הטה אזנו וילטוש גם את עיניו – כמו רצה לדעת ולהבין אף מלה אחת, אך גם היא לא עלתה בידו; – אך בכל אלה לא התבונן עליו כל איש לא מהיושבים בהמרכבה, וגם לא אגדת בני הנעורים, וגם מארקוס לא שם לו לב יען מרוב שיחו וכעסו לא הביט סביבו לא נשא עין ולא ידע גם מה אתו כי נעצב מאד ותפוש בשרעפיו היה מארקוס גם בעת אשר לא דבר דבר! ובכן היה הזקן כמבקש לארח עמהם ובוא בחברתם – אך הם לא שעו לו ולא התבוננו לחפצו.
בעת אשר יתר היהודים הנוסעים פה במרכבה החלו להתפלל לקח גם הזקן הזה את שק טליתו ותפלין, ויתעטף גם הוא בהם. אך פתאם נשמע קול: “הוי קָנְדוּקְטָר!” וכל הנוסעים נחרדו ופלצות אחזה את בשרם בידעם עד מאד כי נאסר מטעם “חברת בוני מסלת הברזל” להתפלל בתוך המרכבות, ויחלו להסתר מפני חמת המציק הלזה: זה לבש את אדרו על טליתו הלבן וזה חבש את מגבעתו על הטוטפות אשר שם בין עיניו; אלה מהרו להסיר מעליהם את המעטפות האסורות האלה ואחרים הסתתרו מאחורי רעיהם לבלתי יראם הקנדוקטר – ועל פני כלם שררה אי-מנוחה בהלה ותמהון גם יחד. אך הזקן באשר כי כבר נאבדה ממנו מהירת העלומים לא הספיק לעשות גם הוא את אשר עשו יתר הנוסעים ובכל תקף השתדלותו לא מצא את ידיו בלתי להסיר את תפלין של ראש מעליו.
הקנדוקטר הבא הביט באף וחמה שפוכה על האנשים אשר הכרת פניהם ענתה במו כי התפללו עתה בתוך המרכבה, אך לא מצא לו תואנה להוכיחם בחמת אפו, על דבר אשר לא יראה בעיניו אך לבבו יבן לו – וירב קצפו על אחת שבע… והנה פגשו עיניו את הזקן הזה ויתנפל עליו כארי על טרפו.
– איך הועזת, יהודי ארור! להתפלל בתוך המרכבה? צעק בשטף קצף וינענע את הזקן בידיו: – השלך כרגע את הבגדים הצואים האלה מעליך, יהודי נבזה!…
הדברים האלה אשר יצאו מפיו בקול גדול וחמת רעל הפריעו את שיחת מארקוס ורעיו, ויסבו את עיניהם על המחזה אשר לפניהם: על הזקן העומד וחללה ופלצות אחזו את בשרו וכשה נאלמה השח ראשו לפני הקנדוקטר הצועק מרה.
– ואתה מאין לקחת קרנים לך להפריע את איש נוסע מעבודת אלהיו? שאלהו מארקוס בשפת רוסית צחה ובקול נגיד.
– הלא ידע כבוד מעלתו כי חק הושם לנו לבלתי יתפללו היהודים הנבזים פה במרכבה לבלתי יפריעו את מנוחת הנוסעים אחינו הרוססים, ענה הקנדוקטר בחשבו כי נוצרי הוא המדבר אליו.
– שקר אתה דובר! ענהו מארקוס נגידים: – שקר בפיך! הממשלה לא תחוק חקי און כאלה!… אך חברת בוני המסלה בדו להם דברים כאלה… בפטרבורג לא שמענו מזה דבר… ועתה הרף מהזקן כרגע ואם אין אשלח טֶלֶגְרַמָה להמניסטריום וענש תענש.
הקנדוקטר בשמעו את השמות “פטרבורג” “מיניסטוריום” נפלו פניו וכמעט הרפה מהזקן אשר חשבו לטרפו.
– “**דאווענט אידען!”** הוסיף מארקוס בקול עז יהודית.
– בני! הוי, מאיר בני!… צעק הזקן בהשתוממות ויפול על צאוורי מארקוס, ונפשו כמעט יצאה, גם מלים נעתקו מפיו.
– גם אתה הנך zyd! העיר הקונדוקטר כמו כן בהשתוממות, כמו נחם על אשר השליך טרף מפיו.
– הוי אבי!
– הוי בני… בני!… מאיר בני!
הקורא ישוה נגד עיניו את המבוכה ואת הרעש אשר היתה שם בהמרכבה לרגלי ההכרות הזאת; אך בעוד לא הספיקו האב ובנו לדבר דבר, ובעוד לא מצא הקנדוקטר את ידיו לשוב להזקן אשר לבוש עודנו טליתו וטוטפת אחת על זרועו – השמיעה המכונה קול חליל ותעמוד לפני תַּחֲנה אחת אשר האב ובנו הרו לצאת שמה.
-
מליצת הרמב"ם ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.