רקע
אהרן אברהם קבק
צעיף הַמאַיָיה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות; תש"-?

אהרן אברהם קַבַּק / צְעִיף הַמאַיָיה

תל-אביב: ידיעות אחרונות, [תש-?]


אברהם אבא קבק הדביק בימי דור (1944–1881) את מה שהיינו חסרים דורות רבים; הוא נתן לספרותנו את הרומן האירופי הגדול, המדרגות מדרגות מובילה יצירתו אל העם המוצא את עצמו בבנין ארצו: מ“לבדה”, רומן הנוער המחפש את דרכו, ל“שלמה מולכו”, אפוס הכמיה המשיחית, ועד “במשעול הצר”, בו קורמים מאוויי הגאולה את עור מציאות הארץ. בסוף ימיו ביקש לחשוף ב“תולדות משפחה אחת” את תולדות לבטי כל המשפחות בישראל עד הגיעם ארצה (“בחלל הריק”, “בצל עץ התליה”, “סיפור בלי גיבורים”) ולהשלמת הסידרה לא זכה – ולא זכינו.

 

א.

ששה היינו במספר וששה חדרים היו לנו בדיוטה העליונה של הבית ששכרנו לקוֹמוּנתנו, חדר לאיש, חדר לאיש. כולנו כמעט היינו חובשי בתי־הספר הגבוהים שבעיר. לאמיתו של דבר, לא המדעים היו לנו עיקר; אלה היו לנו רק בחינת קרדום לחפור בו לבד. במרכז עולמנו עמדו הספרות והאמנויות שהיינו אוהבים והיינו חולמים להקדיש להן את כל חיינו. היתה בנו אמונה חזקה שנוצרנו לכהן בהיכלן, איש איש במקצועו האמנותי אשר לו הקדש מרחם.

מיקי למשל, תלמידת בית־הספר לריפוי־שיניים, נערה צנומה וחומה זו עם פניה הדיקאדינטיים, בעלי עצמות־הלחיים הבולטות וסדקי העיניים הצרים והאלכסוניים במקצת, כמו אצל הטאטארים, מיקי זו כשהיתה מזמרת את האריה מ“אבגניוס אונייגין”, היו עינינו מתקשרות בדמעות, והיינו מאמינים שהיא עתידה פעם להפליא את העולם מעל במות אולמי הקונצרטים.

וכשטוליק ה“פילוסוף”, זה “המאייה ההודית”, כמו שהיינו קוראים לו, היה מחקה את האיכרה שמוכרת אווזה בשוק, ואת האווזה גופה שאין דעתה נוחה מהבדיקות שהקונה בודקת בעכוזה, היינו מתגלגלים מצחוק. טוליק היה בחור בעל קומה, מסורבל בשר, רחב־כתפיים ואוהב את האכילה הגסה והשתייה כדת. בחור טוב היה, תמיד ב“גילופין” וחביב על הבריות. הוא היה לומד פילוסופיה ועל כן היה נקרא הפילוסוף; והשם “מאייה ההודית” על שום מה? על שום מעשה שהיה. טוליק אהב את שופנהויאר והיה ממלא אזנינו בתורתו על העולם “בתורת ציור הדמיון והרצון” ובהשקפת העולם ההודית. ערב אחד כשהיה מבוסם… אמנם מבוסם היה כמעט תמיד. אבל אותו ערב לא יכול לעמוד הכן על רגליו. והוא רצה אז דוקא להוכיח לנו שהעיקר בעולם הוא ה“אין” הנעלם, שהעולם הנראה לעיניים אינו אלא צל עובר, תרמית החושים, תעתוע הדמיון, בקיצרו צעיף המייה… היה מתיצב לפני כל אחד, מתנועע על רגליו הדוביות, אוחז בדש בגדו של קרבנו, ויחד עם הבל־פיו ספוג־הכוהל, השפיע עליו את תורתו. וכשהלה היה דוחה אותו או משתמט הימנו, פנה אל השני, אל השלישי… ומאז נקרא שמו “המייה ההודית”. אהבנוהו, האמנו בכשרונו וגם נתנו את האמונה בלבו שהוא עתיד להיות אחד הקוֹמיקאים המפורסמים על במת התיאטרון.

כולנו היינו בעלי כשרונות ולכולנו נשקף עתיד מזהיר (אויה! מי חייב בדבר שהגורל התעלל בנו והתכחש לנו באכזריות כזו…). בוביק, סטודנט לרפואה, בעל שערות פשתה חלקות לראשו, וגביניו לבנים לעיניו, קצה חוטם אדום תמיד, אפילו בקיץ, – בוביק זה היה כותב שירים. הוא היה מחבר שירים ליום הולדתם או חתונתם של כל מכריו, היה כותב שירים באלבומים של כל תלמידות הגימנסיה אשר בעיר, וגם היה מדקלם את שיריו בנשפי הסטודנטים. רוב שיריו היו ליריים עצובים, על העולם שאינו מבין לו ואינו יודע להעריכו כראוי, על אהובתו שמתנכרת אליו… יודעי דבר היו מתפעלים מהם ואומרים שהם דומים ממש לשירי היינה. אנחנו, וגם הוא בתוכנו, האמנו שדרך כוכב חדש על שמי השירה העולמית, שהיינה שני עתיד להתגלות לעולם בכל יפעתו.

והוא הדין, למשל, בחברתנו זוזי, תלמידת בית־המרקחת, נערה צהבהבה היתה; שערותיה הקצרות והצפופות מאוד היו תמיד עומדות על ראשה זקופות אניצין אניצין, ובשום פנים לא רצו לקבל מרותו של מסרק. מוזרים מאד היו פני זוזי תחת עטרה זו של אניצי שערותיה. הם היו קטנים מאד, וקויהם זעירים. אך עיניים היו לה גדולות מאד, גדולות ותמהות, ומביטות תמיד אל על, אל התקרה, במבט מלא רז וכיסופין, כאילו כולה, יחד עם שערותיה, שואפת להתנשא מעל אדמתנו ולעוף. נערה מוזרה היתה זוזי זו. גם לה נשקף עתיד גדול. היא היתה מנגנת על כינור. רק דבר אחד היתה מנגנת. את “כל נדרי” של ברוך. מדוע דוקא מנגינה זו? איש לא ידע. אך תמיד בשעה שהיתה מנגנת אותה היו עינינו נעשות עצובות, חולמות על יום־הכיפורים, על העיירה ועל ילדותנו… את זוזי ידענו איפוא לא כתלמידת רוקח, אלא כמנגנת בעלת רגש ומחוננת כשרון לא רגיל. אבל לא בגלל זאת היתה מוזרה, ולא ב“כל נדרי” התעתדה להפליא את העולם. בדבר אחר לגמרי! זוזי עסקה בספיריטיסם. לקולה היו נשמעים רוחות ושולחנות (דוקא אלה שאין בהם מסמרי ברזל!), היתה מהלכת בעיניים עצומות למקום שהיו רוצים שתלך (בלא שידעה את המקום, כמובן), פותרת חלומות, מנחשת עתידות על־פי קווי כף היד… בערבים בשעה שהיו מתכנסים באולם־האוכל שלנו אורחים רבים, כולם צעירים וצעירות, יש שזוזי היתה נעשית מרכז חברתנו. הכל היו נדחקים מסביבה. הכל היו מפצירים בה, מתחננים לפניה: “זוזי נשמתי! אנא הביטי אל ידי והגידי לי אם אקבל מאבא כסף!”… “זוזי חמודתי! האם היא אוהבת אותי?”… “זוזי! זוזי! רק זאת חפצתי לדעת: מה טיבו של הבחור בן זוגה שזומן לה מן השמים!”… הכל נטו לה חיבה, הכל לטפוה, התפעלו ממנה, השתמוממו על כוחה המיסטורי, מחאו לה כף, וזוזי – שלווה גמורה! תשואות־החן, האהבה והכבוד לא נגעו בה; היא לא נתנה את דעתה עליהם. עיניה הביטו כמהות, תמהות כלפי מעלה, כלפי המרומים הנעלמים, אל המקום, שמה פרצו להתנשא שערותיה המזדקפות אניצין אניצין… ובשעת ההמולה, הקריאות הנלהבות והצחוק, בשעה שאלה רצו לבדוק את השולחן המיסטורי, ואלו רצו להוכיח שאסור לו לאדם מודרני להאמין “בשטויות כאלה”, – היה בוביק יושב לו דומם ומרוכז, ואיש לא התבונן ולא ראה שהוא מחבר על גבי ברכוֹ שיר לירי, מן הנוגים ביותר… בוביק המסכן! יודעים היינו שהוא אוהב את זוזי. אבל זוזי אהבה את טוליק, וטוליק – אויה! – חומה בצורה! לא מפני שהיה, חלילה, שקוע בנירוואנה, או מפני שראה מאחרי “צעיף המייה” את האין, את האפס שבזוזי… הוא רק שמר מכל משמר על חירותו. על כן אהב את כל בנות חוה, את כולן יחד, אבל מימיו לא אהב אחת ויחידה. ומפני כן אולי הביטו בכיסופין כאלה עיני זוזי, ונוגים כה היו שירי בוביק…

הה, מי מחברי הקומונה לא אהב! מי מאתנו לא היה מהלך בלילי ירח כסהרורי, עם המכאובים הנוראים ביותר, מכאובי אהבה! ועם האושר הגדול ביותר, אושר אהבה! אחת היתה בינינו שלא אהבה ולא היתה מאושרה. והיא גאליה שלנו, תלמידה בפאקולטה לפדגוגיה, נערה נעימה וחביבה, אבל אומללה: פסימיסטית היתה… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לא מצא חן בעיניה. “מהמ! – היתה אומרת במשיכת כתפים – השטן גנב מאת אלהים את האידאה שלו, וקילקלה. פלאגיאט מאוס!” או: “החיים? מהמ… הדין עם מי שאמר שדומים הם לכותונתו של תינוק: מה כותונתו זו קצרה ומטונפת, אף הם כך”. על האהבה היתה אומרת “אנא, בבקשה מכם! אל נא תדברו באזני על תרמית זו!… הבחורים? מהמ… יודעים אנו מה הם רוצים בשעה שהם מדברים באזני בחורה על שופן ועל איבסן”… למה בחרה נערה זו דוקא בפדגוגיה?

שונים מאד היינו באופיינו, בנטיות רוחנו ובהרגלי חיינו. סבור אני שאילו היה המקרה מזמן עכשיו שנית את כל אותם הצעירים והצעירות למקום אחד, לא היינו יכולים בשום אופן לחיות יחד שבוע אחד ולהפגש יחד יום יום אל שולחן אחד. לא, לא היינו יכולים. הה, העלומים! איך נתבזבז בידינו תבל קסם זה שהופך את החיים על אדמות ל־Rendez-vous של אהבה וידידות.

אמנם יפים היו אז חיינו, כי מלאים היו חדוה, עבודה, אהבה וחלומות. בבוקר היינו קמים לעבודתנו כמעט בעת אחת, בלא צילצול פעמון. חדרי השינה והעבודה היו למעלה, וכשהיינו יורדים למטה, אל חדר־האוכל המשותף שלנו, לבושים וענודים עניבות רחבות וסרוקים תסרוקות פאנטאסטיות כדרך האמנים והפייטנים, חיכה לנו כבר המיחם הכרסתני והמתנוצץ בחוג הכוסות המבריקות, כתרנגולת זו בחוג אפרוחיה, ומזמזם לו את זימזומו הבלתי־פוסק מתוך אורך־רוח ותלונה כבושה… סעודת־הבוקר עברה בדממה כמעט ובחיפזון. כל אחד בלע, מתוך פיזור־רוח את כורכיותיו או כעכיו החמים והמתובלים בחמאה ומרקחת, ולגם מן הזהב הנוזל והמהביל שבכוסו, כשהוא נותן בפעם האחרונה את עינו, אגב הצצה נמהרה, אל ספריו ומחברותיו; ואחרי שעה קלה היינו נפטרים בברכת שלום חטופה איש אל עבודתו, מי אל האוניברסיטה, מי אל הקליניקה, ומי אל שעוריו הפרטיים. את סעודת־הצהרים היה סועד כל אחד במסעדה הסמוכה אל מקום עבודתו. רק לעת ערב היינו מתכנסים שוב סביב לשולחננו העגול שבחדר־האוכל שלמטה, ושוב זימזם לנו שם המיחם הכרסתני בחוג הכוסות המבריקות שלו, באורך־רוח ובתלונה כבושה.

חיינו ה“קומונאליים” התרכזו רק בשעות הערב מסביב למיחם. לרוב היו באים אלינו חברים וחברות, צעירים כמונו, שהיו מביאים עמהם מי שוקולאד, מי חאלווה ומי פשוט לחמניות מדושנות וממותקות. תחילה היו מדברות הכפיות בתוך הכוסות, כשהן מצלצלות בחדווה ומלגלגות על זימזומו הטרדני של אותו זקן צהוב, כרסתני ולוהט… מי מאתנו פותח את עיתון־היום וקורא לפנינו איזו חדשה מעניינת או איזה פיליטון מעניין, מדברים על ענייני היום, ומעניין אל עניין מתלקח ויכוח ממושך. על מה לא היו מתווכחים אצלנו באותם הערבים? על אידוארד ברנשטיין, ועל פליחאנוב, על הרומאן האחרון של גורקי ועל הדראמה של איבסן, על ה“אדם העליון” של ניצשה ועל אלוהים… היינו מתווכחים באש, בכל כוח הטימפיראמנט שלנו, בקצף על השפתיים. לבסוף מזדקרים מעל הכסאות, אין שומעים כבר איש את רעהו, והכל מדברים יחד, מנענעים בידים וצועקים זה בפני זה. וכשמסתתמות כל הטענות וכלות כל הראיות וההוכחות “הברורות כשמש, שרק אידיוט לא יבינן”, מוציאים איש מאשפתו חצים חדשים: את האירוניה. כל שהצליח יותר לעקוץ את חבירו ולעשותו נלעג במדקרות הלצותיו, ידו היתה על העליונה. לכאורה יש לתמוה מניין לצעירים המשטמה הזאת, מניין אלה חוסר־הסבלנות ורוע־הלב כלפי המתנגד לדעה? הלוא איש את רעהו כמעט חיים בלע!… אבל לא! טעות! אחרי שעה קלה ישבנו שוב שבת אחים כאילו לא נפל בינינו דבר ואף שמץ דבר. מיקי שרה לנו קטעים מאופירות, ואנו מקשיבים מוקסמים עם אור הזייה בעינים. הפילוסוף, ר"ל טוליק, מחקה איכר ואשתו כשהם חוזרים יחד שיכורים מבית־המרזח, או את האיכרה עם האווזה שלה. ובאולם רעם של צחוק; גאליה הפיסימיסטית מנגבת את עיניה הדומעות מצחוק ונאנחת מאפס־כוח: “אוי־אוי! אפשר למות!”. אך משהתחיל בוביק קורא לפנינו את שיריו, או משהתחילה זוזי מנגנת לפנינו “כל נדרי”, היינו נעשים שוב רציניים ומתחילים דוחקים את זו האחרונה לנחש לנו עתידות על־פי קלפים או על־פי קווי כף־היד. איני יודע אם מפני ששערות הפישתה של זוזי היו מזדקפות כלפי מעלה באופן כה מוזר, ופניה גם הם היו כה מוזרים, וקולה – כאילו עטוף בצמר־גפן, או אולי מפני הרמזים שהביאה לנו מעולם הרוחות על־ידי להטי הספיריטיסם, אבל תמיד משהתחילה מגדת לנו גורלנו ועתידותינו, היה קם פתאום שקט באולם, ואת כולנו היה תוקף במסתרים רגש כאילו אנו הולכים כולנו, כולנו על עברי פי־פחת עמוקה…

ששה היינו במספר, שלושה בחורים ושלוש בחורות. היינו צעירים ובריאים. ומפני שצעירים ובריאים היינו, האמנו שאמת אחת בעולם, ואושר אחד לאדם – לעבדה, אמת זו בכל לבבנו ובכל נפשנו.

ועוד אמונה אחת היתה לנו: החיים, עם שמש זו מעל לראשינו, עם אדמה זו מתחת לרגלינו, בתוך החי, הצומח והדומם שמסביבנו, יפים הם מאד וטובים מאד; יפים וטובים מהם לא יברא עוד אלוהים, וראויים כי יחיה אותם האדם.

הה, מי פילל כי כה מהר יקיץ הקץ על הקומונה שלנו ותתפרד חבילתנו! מי מילל כי כה פתאום נהפך מצעירים לזקנים!… אבל הלוא זהו כבר סוף סיפורי. מוטב שאספר לכם את הדברים כסידרם דבר דבור על אפניו.

 

ב.

יום חורף אחד הייתי עצור כל הבוקר בחדרי. הימים ההם היו ימי נסיונותי הראשונים על במת הספרות. העיתון המקומי הדפיס ממני שני פילטונים והבטיח להדפיס ממני שיר אחד. אותו בוקר החילותי לנסות את כוחי בנובילה. כתבתי את הנובילה הראשונה שלי. רק מי שגורלו העמידו פעם בנסיון זה, יודע מה טעמה של יצירה ראשונה, מה רטט זה בנפש, מה שיכרון זה ויראה זו, שרק הנשיקה הראשונה על שפתי אהובה תוכל ליתן מושג עליהם… אני אומר זאת כדי שתבינו את מצב־רוחי אותו יום. טוב ונעים היה לי לעבוד ביחידות, בבית הגדול הזה, שעומד בדיממת חדריו. תחילה עוד הגיעו אלי מלמטה, מן המטבח, דפיקות המשרתת הבוקעת עצים; מבעד לחלונות עוד ראיתי תחילה את נוצות השלג היורדות בדממה על צמרות העצים ועל גגות הבתים. לבסוף שקעתי כולי בעבודתי, בלא שהרגשתי בדבר. שום קול, שום מראה לא חדרו עוד אל אזני ואל עיני מבעד לעב־הענן של הרעיונות והדמויות שהמו סביבי ונדחקו להערות על הגליון. כשגמרתי את עבודתי וירדתי מחדרי לצאת אל ענייני, עוד היה הערפל ההוא חונה עלי ומלווני. ועל כן לא הרגשתי בתוך האולם הריק בשום נפש חיה. ובכל זאת עמדתי רגעים אחדים על מקומי, שלא־מדעת, כאדם ששכח דבר־מה ורוצה לזכרו. הרי מוזר הדבר, לא כן? איני יודע כמה זמן עמדתי כך תחתי, ופתאום כאילו נקרע הערפל לפני, ואני נבהלתי לראות, בתוך אור היום החורפי, נערה אחת כבת שמונה־עשרה או תשע־עשרה שנה, יושבת לה בירכתי האולם. הנערה היתה לבושה מעיל־דרך, ומזוודה אחת קטנה עמדה על הקרקע לרגליה. כנראה באה לכאן ישר מן הרכבת. אור היום היה קלוּש מאד, והווילאות הכבדים על החלונות עוד הוסיפו להכהותו. ואני בכל זאת הבחנתי מיד שפני הנערה חיוורים אך נעימים מאד. מתחת לכיפתה, הרטובה עוד מהשלג, ביצבצה עתרת שערות זהב. היא ישבה בלא כל תנועה. עיניה היו מכוונות אלי. עינים גדולות, אפורות־תכולות. אבל, לא. הן לא היו מביטות. היה היו מכוונת אלי, אך בלא כל מבט. רק זרום זרם בתוך אור החורף החיוור זוהר אורן הבהיר והנוגה. הנוגה?… שוב לא דייקתי! הן עצמן, ר"ל העינים, לא היו נוגות כל עיקר. הלוא אמרתי שלא היה להן כל מבט. אלא משום־מה נעשה נוגה האדם שראה אותן… הנערה לא זעה גם כשקרבתי אליה. היא רק הזדעזעה כמקיצה משנתה, כששאלתיה לחפצה. בבהלה ניתרה ממקומה וגימגמה:

– האדון פ… אני מחכה כאן לאדון פ…

איזה פה נחמד! ממש כמו שכתוב אצל המשוררים: דובדבן רווה!… והקול כה רענן ושקוי טל. דומה שלא ילאה אדם להאזין לו..

– אני הוא פ… זה שמי – אמרתי.

– יש לי מכתב אליו.

ובתנועות ילדותיות בלתי זריזות חיטטה בארנקה. כנראה, לא נעים לה הדבר שאני עומד עליה ומחכה למכתב. היא הזדרזה, ויותר שהזדרזה, יותר הסתבכו אצבעותיה בין כל הניירות שמילאו את ארנקה. הפכה והפכה בהם באצבעות מרטטות, שתי פתקאות נשמטו ונפלו על הקרקע, והיא אפילו לא השגיחה בהן. וכשהרימותי את הפתקאות והגשתין לה, קימטה אותן באגרופה, ונהמה תודה בעוד עיניה נתוּנוֹת בארנקה. התרגשותה הלכה והתגברה וכל ישותה היתה כה עלובה. עמדתי לפניה מלא רחמים ולא ידעתי במה אוכל להושיע לה. לסוף הגישה לי בפנים מפיקים נצחון מעטפה מקופלת, שפעמים רבות כבר עברה בין אצבעותיה, בלא שהרגישה בדבר.

זה היה מכתב מידיד ישן ורחוק, סוחר גדול בתה סיני, ושמו טוני. המכתב היה קצר מאד: “שמעתי עליך שאתה יושב בנ… וגם מסרו לי את כתבתך. אם אין כאן איזו טעות ודברי יגיעו אליך ואם עודך זוכר אותי אבקשך מאד לסייע במה שתוכל סיוע מוסרי בידי הנערה המוכ”ז, שגלתה למקום תורה, אל עירך הרחוקה, לצקת מים על ידי חכמיה ומוריה, והיא נערה נחמדה וטובה, אבל גלמודה בעולם הזה. לסיוע כספי אינה זקוקה". אחר כך באו מלים ספורות על חייו הוא ושאלות בנוגע לחיי אני. לאחר שקראתי את המכתב שוב נתתי את עיני בזהובת שער זו שעמדה והקרינה עלי אור עיניה. מה התמיכה הרוחנית שאני יכול לתמוך בה?

הזמנתיה לישב ושאלתיה אם יש לה כבר חדר. חדר? מניין לה חדר? זה עתה באה מתחנת הרכבת. רק המכתב הזה בלבד היה בידה…

ניצנץ רעיון במוחי: טוב שנספח את הנערה אל הקומונה שלנו. אפילו אם לא ימצא לה חדר פנוי, אין בכך כלום. נצטמצם ונפנה לה מקום… עד שישובו חברי, הצעתי לפניה לעלות אל חדרי, להחליף את בגדיה, אם יש לה צורך בדבר, לנוח, להתחמם (רק בחדרי היה התנור מוסק; את שאר החדרים היו מחממים רק לפנות ערב, עם שוב האנשים מן העיר).

הזמנתי תה, ואחר חצי שעה ישבנו שנינו בחדרי זו מול זה לפני כוסות תה ושוחחנו. ר"ל היא לבדה דיברה ואני הקשבתי. כיצד הייתי יכול להפסיק לרגע את קילוח הקול הזה, קול השחרית הטלולה! פעמים בדברה היה קולה מעלה על לבי זכר בוקר אחד ואני מהלך יחף עם השכמה על פני דשא קר ורטוב…

אך פעם אחת הרהבתי בנפשי ונכנסתי לתוך דבריה:

– ידידי היה תמיד מפוזר – אמרתי לה – ואיני תמה עליו ששכח לכתוב לי את שמה של גבירתי.

– שמי צי יופיינג – היתה תשובתה.

– איך? איך? – שאלתי. חשבתי שלא היטבתי לשמוע.

– צי יופיינג.

– איזה שם מוזר! – קראתי.

– מוזר? – חזרה על דברי בשאלה ובפנים רציניים מאד. אבל פתאום הפשילה כלשהו את ראשה ופרצה בצחוק. ישבתי כנדהם. הצחוק היה כה לפתע, וללא כל סיבה, והיה כה מילודי, כה מלא מוסיקה. היכולים אתם לצייר בנפשכם מחרוזת של מרגליות שנקרעה ונתפזרה על פני טס זהב. אילו שמעתם את המוסיקה הזאת הייתם מבינים מה היה צחוקה של הנערה בעלת השם המוזר. פני הביעו, כנראה תמיהה גדולה מאד. משום שפתאום נפסק צחוקה, כשם שפתאום פרץ. גם פניה הפכו חמורים חמורים.

– אמנם כן, קצת מוזר הוא לאוזן בלתי רגילה. “צי”, הוא קיצורו של צינג־ציאן־צשאנג, בסינית: ציפור מזמרת או חץ מקשת. “פיינג” הוא קיצורו של “יו־פיינג”, בסינית כתר זהב, יבול טוב וגם ריח האורז בשדה וגם…

צי, או צינג־ציאן־צשאנג־יו־פיינג, לא גמרה את דבריה. היא ראתה את עיני הפקוחות לרווחה (מרוב פליאה היה, בוודאי, מבטן טפשי מאד) כבשה את פניה בשתי כפות ידיה, ואני יכולתי לראות רק את גרונה הנטוי והצח, בהתגלגל בתוכו, התגלגל ועלה, התגלגל וירוד, פניני צחוקה שהתפזרו אחר כך אחד אחד על פני אגן זהב…

– כמדומני… הלוא… מניין לגברתי שם סיני? – גימגמתי.

בן־רגע דעך צחוקה ושוב הביעו פניה כובד־ראש. בלא כל מעבר כמעט. היא שתקה ועיניה השפילו לראות את קצות נעליה. נראה כאילו היא נמלכת עם לבה. אחר כך הגביהה את ראשה, יצקה עלי את אור עיניה הבהיר, והתחילה מדברת במנוחה. ותשובתה נמשכה שעות, שעות רבות. הלכנו אל המסעדה הסמוכה לאכול, טיילנו, נחנו, ואחר כך שתינו תה, והיא כל הזמן היתה מספרת ומספרת. הפרטים היו מפליאים. הצבעים חיים. הם ניתכו עלי בשפע, ומדי פעם הייתי קורא בלבי: “הלוא זה חומר מצויין לנובילה! אילו באתי לכתוב את כל זאת, איזה סיפור מעניין היה זה! כדאי לזכור את כל זאת…” ועתה איני זוכר כלום, כלום! רק בקיצור אוכל לספר, אם כי איני בטוח שאעשה זאת כראוי. הנערה הקטנה בעלת השם הסיני הארוך היתה בת לאסירה פוליטית מרוסיה (אגב, הדבר היה לפני המלחמה). בהיותה בת שנה מתה אמה עליה באחד מבתי־הכלא בסיביר. אימץ לו את התינוקת היתומה אסיר זקן שנידון למאסר עולם. באחד הלילות הצליח האסיר לברוח, עם הילדה על כתפו. וכאן: פרטים מזעזעים מהמנוסה בלילה, הנדודים בטייגה, הסכנות, הפגישות עם חיות טרף… לבסוף עברו את הגבול ונמצאו בסין. אחרי נדודים וצרות רבות כשל כוח הסבל של הזקן, והוא הוציא את נשמתו על מצע תבן רקוב ליד הילדה הרעבה. כאן באו פרטי המות, ועל ריסי עיניה נוצצו דמעות. אחר כך – פרטי גילגולים, מסיבות ומאורעות מפליאים עד שנקלעה אל ביתו של מאנדארין זקן בפקין… היא היתה ילדת שעשועיו, בת־טיפוחיו, ומגודל אהבתו אליה קרא לה שם מלא תפנוק, אהבה ולטיפה: צינג־ציאן־צשאנג־יו־פיינג!… לא חסרו גם פרטים מצחיקים מחיי המאנדארינים בסין… אך הנה פרצו בסין מלחמות, מרידות, בילבולים. המאנדארין שלה היה שר־צבא גדול. באחת המלחמות נפצע פצע אנוש, ואחרי יסורים גדולים מת על זרועות קצין רוסי, שהיה שלוח לעבוד ברשותו מטעם ממשלת רוסיה. המאנדארין ביקש לפני מותו מאת הקצין הרוסי כי יאסוף אליו את צינג־ציאן־צשאנג־יו־פיינג שלו…

על עיני הנערה נמתח דוק של דמעות וערפל של תוגה ירד על פניה. שוב השפילה את עיניה הרטובות אל קצות רגליה הפשוטות לפניה, ושתקה שקועה באבלה ובזכר יגונה. גם אני שתקתי עמה מלא רגשי השתתפות ויראת־כבוד בפני הסבל הגדול.

בקול חרישי סיימה את סיפורה העצוב: “וכך נתגלגלתי לרוסיה”.

לא יכולתי דבר. חייתי את כל המאורעות שעברו לפני. המופלא והבלתי־שכיח שבנערה הזאת הדהימוני… צי היתה עייפה מהדרך ומהתרגשותה אגב הסיפור. שכבה להרדם על ספתי; כיסיתיה בשמיכה חמה וירדתי על בהונות רגלי למטה.

האולם עמד בדמי צללי בין־השמשות. בקמין כבר בערה אש. ישבתי ממולה, כולי טרוף ומסוכסך בתוך רשת של הרהורים.

 

ג

לא התעוררתי מהרהורי אלא בשעה שחברי חזרו מעבודתם. הדליקו את המנורה, ומסביב קם רעש. כשניגשו אל השולחן, הביטו אלי החברים במבטים בוחנים ושאלוני מה לי, אם חולה אני. תחת להשיב על שאלותיהם, הודעתי להם מיד, שבאה אלינו אורחת.

– היכן היא? – קרא הפילוסוף – מפני מה לא הגשת לנו את התבשיל הזה לארוחת הערב.

– היא עייפה מן הדרך. אך לפני שעות אחדות הגיעה. אולי תרד עוד מעט אבל, רבותי! אולי אפשר לקבלה אל הקומונה?

בלא וויכוחים הרבה ובלא יישוב־דעת ממושך נתנו לי את התשובה שחיכיתי לה: אין חדר פנוי ואף אין בדעתנו להגדיל את מספר חברינו. טוליק ובוביק הסכימו כביכול לקבלה, בתנאי שתדור עמם בחדריהם. ואגב פלטו הלצה שנראתה לי תפלה מאד. לא הבנתי מפני־מה התרעמו עלי הבנות. כאילו באתי לא רק להפר את חוקי הקומונה שלנו, אלא גם לערער את יסודי העולם… הצטערתי מאד. נמלכתי עם לבי איך לסדר לה מקום לינה עד שאמצא לה מחר חדר בקירבת מקום.

– הגידה נא לנו לפחות מה שמה? – ביקש בוביק.

– צי שמה – סיננתי דרך שיני הקפוצות במורת־רוחי.

– צי? איזה שם זה? – השתוממו החברים. ודאי שם מקוצר הוא.

– כן – עניתי – זהו קיצור. שמה המלא הוא: צינג־ציאן־צשאנג־יו־פיינג.

תמהון כללי. מכל צד הקיפוני בשאלות, בקשוני לחזור עוד פעם על שם מוזר זה.

ואני חזרתי עליו במנוחה. במנוחה עשויה, כשעיני נתונות בכוס התה:

– צינג־ציאן־צשאנג־יו־פיינג.

בחדר עמד צחוק. הכל השתדלו לחזור על השם הזה ובלא הצלחה וזה שהגביר את עליצות הרוח.

– רבותי! אני אגיד לכם את סוד המיתוס הזה – קראה גאליה הפסימיסטית – אמש אמר לי שהבוקר יתחיל לכתוב נובילה… הרי הנובילה שלו לפניכם.

– מפני מה אינכם רוצים להאמין לי? – התממתי.

– עוד הוא שואל שאלות! היכן ראית נערה בעולם שתקרא בשם כזה?… איך? שכחתי…

– צשאנג־ צשאנג־ צשאנג־ צשאנג… – הזכיר לה טוליק.

– בסין – אמרתי – נקראות נערות בשמות כאלה.

– וכי הנערה סי־ני־ת? – שאלה פתאום זוזי, שעד עכשיו שתקה, בקול ממושך ובעינים נבהלות, כאילו הגידו לה שבדיוטה העליונה ישן דוב…

– לא סינית מלידה… אבל חונכה בבית מאנדארין סיני, בפקין.

– הרי זה מעניין! – קראו אחדים בבת־אחת.

טוליק, שעדיין לא האמין לי, פנה אלי ואמר:

– ואיך פניה של צשאנג־ צשאנג־ צשאנג־ צשאנג זו?… כך, כמדומני, שמה… – והוא נעץ לתוך פיו שתי אצבעות ומשך את זוויות פיו; הפה נתרחב על ידי כך והעינים נעשו צרות ועקומות, והוא עוד עיפעף בהן – קאריקאטורה של סיני ממש!

– הה, לאו דוקא! – אמרתי – ציירו בנפשכם: ילדה נחמדה, פנים כפני מלאך, עינים גדולות ומלאות אור תכול בהיר, ושערות כעין הזהב הטוב…

ניגשה אלי גאליה, הניחה את ידה על כתפי, השחה אלי את פניה, ואמרה בלחש:

– הגידה את האמת, הזהו סיפורך?

נענעתי בראשי לשלילה.

טוליק דפק באגרופו על השולחן וקרא:

– רבותי! חמורים בני סוסים נהיה אם לא נקבל אל אגודתנו את צשאנג־ צשאנג־ צשאנג־ צשאנג… – על המלה האחרונה חזר פעמים רבות ובמהירות עד שכולנו צחקנו מטוב־לב.

אז סיפרתי להם את תולדות חייה, כפי שיכולתי, וכמובן, לא באותו הסדר ולא באותם הפרטים, ששמעתי אני. סיפורי עשה רושם חזק על שומעי. בכולם נתלהב הדמיון והבריקו העינים. אפילו זוזי שכחה להביט אל התקרה; עיניה נוצצו ומבטן כאילו נעשה ארצי יותר. קצה חוטמו של בוביק הפך ארגמן, כמו תמיד בשעה שהוא מתרגש. טוליק השתתק. ופניו נעשו כפני ילד שוטה במקצת, גם כן כמו תמיד בשעת התרגשותו. כשגרמתי לספר, קרא בוביק:

– רבותי! האומנם ניתן לילדה הזאת לילך מאתנו?

– מי אמר זאת? – השתוממה מיקי – השאלה היא רק איך נסדר לה כאן מקום לדור?

– חדרי גדול. אמסור לה את חדרי, ואני אדור יחד עם מי מהבחורים – אמר טוליק.

– אם חדרך גדול – אמרתי לו – הרי הדין נותן שאני, למשל, אעבור לדור אצלך והיא תשב בחדרי אני.

– הנה, הרואים אתם? – קראה גאליה הפסימיסטית – עוד טרם נתקבלה אל הקומונה, והגברים כבר מתקוטטים בגללה. אם זוהי ראשית השפעתה, להיכן נגיע אחר כך?

– שמא תאמרי להתנגד לה? – שאלה משוררנו בקול לא לירי, והעיף עליה מבט לא רומנטי כלל וכלל.

– חלילה! כלום אני מתנגדת? יכולים אתם להכניס כאן אפילו הרמון, מה איכפת לי? – הזדרזה גאליה להתנצל בקול שיש בו משום תרעומת – רציתי רק להעמידכם על אופים של הגברים.

– בבקשה, בבקשה! את אופים של הגברים יודעות רק הנשים שאוהבות אותם – התערב טוליק.

הייתי כבר בטוח שהבנות לא תעמודנה בסירובן. היאך תוכלנה לא להסכים לקבל אל אגודתנו נערה ששם סיני לה ושתולדות חייה הן כה בלתי שכיחות. האשה מוכנה להתלהב באותה המידה ממשורר מעוטר בפרס נובל, מרבם של מתגוששים ומרוצח אביו ואונס אמו. אין לך דבר שלוקח את לבן יותר מהפירסום ומהמפליא והמתמיה את הבריות.

בינתים הספיקה מיקי לסור אל המטבח, לשקול ולטרות עם המשרתת שלנו, ולשוב עם בשורה בפיה: יש חדר אחד שמשמש למשרתת מחסן לחפצים מיותרים ולכלים פסולים. את כל אלה אפשר לסלק אל עליית־גג, לפנות ולכבד את המחסן ולהכשירו לדירה. אולם רהיטים מאין ימצאו?

– מצד זה לא יהיה עיכוב! – קרא בוביק שהתלהב יותר מדי, ולא הרגיש במבטי זוזי שהתעופפו כחיצים מהתקרה אליו וממנו אל התקרה – הרי הספה שלי תופסת מקום גדול בחדרי וללא צורך. הספה רכה ותוכל לשמש מיטה.

– אם תוציא את הספה מחדרך, היכן ישבו אורחיך? – הוציאה זוזי מפיה קול עמום כמו מתוך הזייה.

– לאורחי אתן מקום על מיטתי – התלהב בוביק.

על פני המסובים עברה בת־צחוק. הכל ידעו שהאדם היחידי שנכנס אל חדרו היא זוזי, זוזי שסובלת מאהבתה אל טוליק…

– ואני – קרא טוליק – אתן לה כר, אתן לה את שמיכתי, אתן לה גם את הסבתא שלי…

הכל פרצו בצחוק. מי לא ידע את הסבתא של טוליק? זו היתה כורסה ישנה נושנה, רחבה מאד ודומה לזקנה מסורבלת־בשר וטובת־לב, אבל משותקת־רגלים. היא לא זזה כל ימיה ממקומה היא רק יכלה לעמוד סמוכה אל הכותל. לסלקה מן הכותל היתה סכנה, גזירה שמא תשתטח על הקרקע בכל החשיבות של ישישה נכבדה, הואיל והכרעיים האחוריות, במחילה, נשמטו ואבדו ברבות הימים…

– מה הצחוק הזה! – קרא טוליק נעלב – כבר נזדמן לי לראות בחיי בתולות זקנות כמו ה“סבתא” שלי, וכשהן מתקנות את עצמן בכחל וב… וב… ובעוד דבר־מה אילך ואילך, הריהן נעשות כמו צעירות. כשאתקן את הכורסה שלי, מובטחני שכולכם תקנאו בי וב… ובצשין־צשין־צשין…

– רבותי! הוא מעליב אותנו! – קראה מיקי – איזו רמזים אתה מרשה לעצמך על בתולות זקנות וכדומה… הגידה נא לי, בבקשה, דברים ברורים: אל מי התכוונת ברמזיך?

– אל מי התכוונת? בבקשה להודיע תיכף ומיד שלא אלי… – לחצה עליו גם גאליה הפסימיסטית באיומיה.

שתי הנערות תפסוהו בכתפיו והתחילו מנדנדות ומטלטלות אותו בלא רחמים. והוא, הבחור הענק ורחב־הגרם, מסר את עצמו בידיהן כקנה רך לפני הרוח, נכפף ונוטה לכאן ולכאן, עם כל דחיפה, כשהוא מעווה את פניו עוויה כזו, עד שאפילו זוזי לא התאפקה וצחקה.

פתאום השתמט מידי הנערות, הזדקף, התמתח, כולו קשב. כשהוא זוקף אצבעו כלפי התקרה. פניו הביעו אימה מגוחכת, ובלחישה, מתוך פחד, כביכול:

– הסכנה הצהובה…

ואמנם מלמעלה נשמעו פסיעות. אחר רגע ראינו, מבעד לזכוכית דלת־הכניסה, באפלולית המדרגות, את הנערה יורדת אלינו. לא, אותה לא ראינו תחילה, רק תכלת חולצתה וזהב שערותיה הבהיקו לעינינו מתוך האפילה, ניצנצו בזיו נפלא, חגיגי, כמביא איזו בשורה של שמחה…

היא ירדה בפסיעות קלילות־פזיזות, כשהיא מזמזמת איזה פזמון. כנראה, יותר מדי שקועה בעצמה היתה ושכחה את המקום. בתוך האולם טפח על עיניה אור המנורה, ומראה האנשים הזרים הבהילה.

קפצתי ממקומי ורצתי אליה:

– הגברת צינג־ציאן־צשאנג! הרשיני נא להציג לפניך את חברי, שבוודאי יהיו גם חבריך.

– בבקשה, אל נא תקראני בשמי המלא. הוא כה מוזר במקומות האלה. הוא מצחיק לכל מי שאינו יודע שפתנו. לא כן? אני מתביישת בו. מוטב שתקראוני בשמי המקוצר. שמי צי, ודי!

… השמעתם? השם צי הוא פחות מצחיק ופחות מוזר! ואני שוב הלכתי שבי אחרי צליל קולה. הנתתם פעם את דעתכם על הדבר שבלילה משתנה קולו של אדם? בלילה יש לו צליל אחר מביום. בלילה דומה כאילו הוא בא ממרחקים לא ידועים, כאילו יש בצליליו משהו רך ופלאי… קולה של צי הקסימני במעטה הלילה שעטף אותו. לאור המנורה הפך גם שער ראשה מבהיק יותר…

טוליק קפץ ממקומו:

– אח, לא! לא, גבירתי! לא נוכל בשום אופן לוותר על שם יפה ומצלצל כמו צינג־צשאנג־צינג־צונג־צוואנג…

צי תלתה עיניה במנורה ואמרה:

– לשוא אתה מתלוצץ, אדוני! למי שיודע את שפתנו שמי אינו מוזר כלל. צינג־ציאן־צשאנג, פירושו בסינית: ציפור מזמרת, וגם: חץ מקשת. יש לי עוד שם: יו־פיינג. פירושו בסינית: כתר זהב, או: יבול טוב, או: ריח אורז בשדה…

– אח, מה נפלא! מה מעניין! – קרא טוליק בפנותו אל בוביק: – הי, המשורר! אני במקומך הייתי כבר מחבר שיר לכבוד… איך? לכבוד החץ מקשת. גבירתי! – פנה אליה – אני אקרא אותך רק בשם זה: חץ מקשת… ואם יגדל חינך בעיני, אקראך בשם: יבול השדה… ואם אמצאך טובה מאד מאד, זה יהיה שמך: ריח האורז בשדה…

צי הביטה אליו רגע תוהה ונבוכה, ומיד אחר כך פרצה בצחוק, בצחוק הפנינים שלה… אף אחד מהמסובים לא שמע מימיו צחוק כזה. פניניו התפזרו לכל פינות האולם, ושם עוד תמו לצלצל חרישית… אפילו המנורה התלויה מעל לראשינו והמיחם על שולחננו חייכו חיוך רחב מטוב־לב…

מכיון שישבה צי בינינו, מיד חוורו פני זוזי. עמדה ופרשה אל קרן־זווית ושם התנדנדה לבדה בכורסת־נדנדה. לא הבינונו מה טעמה של פרישה זו, והיינו חוששים שמא תעלב האורחת שלנו על־ידי כך.

בוביק לא יכול לישב במנוחה; מפעם לפעם היה רץ אל זוזי. מתלחש עמה רגעי־מספר וחוזר אלינו מבוייש ונזוף…

– חברתנו זו – לחשה גאליה באזני צי בקול – עוסקת בספיריטיסם ויודעת לנחש. ובכלל אין לתמוה עליה…

– סבתי – אמרה צי – ר"ל אמו של אבי־מאמצי, היתה אשה זקנה מאד. מתה בשנת המאה ועשר לימי חייה. מיניקתו של הבוגדיחאן היתה, והיא לימדתני את הכישופים הסיניים. כל הסיניות הזקנות יודעות לכשף.

– הכישוף הסיני? שמעו נא, שמעו נא! – היו קוראים מכל צד – הכישוף הסיני, הרי זה מעניין מאד…

– אבל הסבתה השביעתני שלא אעסוק בו אלא במקרים ידועים…

טוליק טפח בכפו על ברכי (מזלי הרע גרם לי לישב סמוך אצלו) וקרא:

– יקחני שד אם כל זה אינו יפה מן השקר היפה ביותר שפייטן גדול עתיד להמציא. לא כן, אדוני הבלטריסטן? – ותוך־כדי־דיבורו דחף במרפקו בצידי בכח כזה עד שכל הלילה הייתי חש באותו מקום.

אמנם את הפליאה שהביע טוליק בקול, הרגשנו כולנו בלבנו: מכשפה קטנה, זהובת־שער ויעלת־חן הופיעה פתאום מנבכי התעלומות של ארץ המיסטורין… לפני עיני רוחנו עברו מאנדארינים בצמות ארוכות ובאיצטלאות־משי רחבות עם שרוולים ארוכים ורחבים ודרקוני זהב רקומים עליהם, ארמונות־חרסינה, גני־פלאים, אשר על אודות זמיריהם היה מספר לנו בילדותנו אנדרסן המכשף, מעשי כישופים ורצח שאותם היינו רואים בראינוע ועל אודותם היינו קוראים בעיתונים…

– ראו נא איך מתלהבת ה“מאייה” שלנו! – קראה מיקי.

– זהירות, “מאייה”! – העיר לו גם בוביק שכבר הספיק לרוץ עוד פעם אל זוזי ולשוב הימנה בבושת־פנים – הזהר, חביבי, מפני הסכנה הצהובה!

– וכי שמו הוא מייה? – שאלה צי את טוליק.

– לא. שמי טוליק. פשוט, טוליק, כמו ששמה הוא פשוט: “ריח האורז בשדה”, או איך? אה, כן, “צי”, שכחתי. ועל שום מה קוראים אותי “מאייה”? קשה יהיה לי לבאר לה זאת אם המאנדארין שלה לא לימדה פילוסופיה. הלוא הפילוסופיה של המאנדארינים ידועה…

– לא – צחקה צי – לא למדתי פילוסופיה. אשמח מאד אם יינתן לי השיעור הראשון.

בשעה שישבה בינינו היתה נראית לנו כה קטנה. קטנה ומעוררת רצון להיטיב עמה, להגן עליה וללטפה… מיקי לא הסיחה הימנה כל הערב את מבטה המאוהב. נפשה היתה תלויה בתנועות שפתיה הרעננות כטרפי וורד אדום, וכאילו אגרה אחת לאחת כל מלה שהיתה נפלטת מעליהן. גאליה לא הזדרזה להסתיר את חיוך האירוניה הדק שהיה תמיד רובץ לפתחי פיה; רק היתה מסתכלת בה מתוך פליאה. בלבה העריצה אותה בגלל יפיה הבלתי שכיח, בגלל שמה הבלתי־שכיח גם הוא (לא דבר קטן הוא, רבותי, כשאדם יכול להגיד במסיבת רעים, אגב אורחא, בלא כל כוונה מיוחדה, כביכול: “חברתי צינג־ציאן־צשאן”, או: “ידידתי הסינית”…) ובגלל מאורעות חייה המשונים. גאליה היתה מטבעה עצורה בהתגלות־לבה, וכשהיתה אומרת: “הנערה האכסוטית שלנו”, כמה לא סימפאטי היה לנו חיוך האירוניה שהיה מלווה את המלים הללו! אבל מעינינו לא נעלם שהיא נתונה לקסמי ה“אקסוטיקה” שלנו. בוביק נשתתק לגמרי מרוב התפעלות. רק קצה חוטמו הפך כעין הסלק והזיע מאד… וטוליק היה בלתי מרוסן, כמעט גס ומתקיף. סלע כשהוא מתגלגל מראש הרים כלום יבחר לו שבילים כבושים וכלום ייזהר שלא להזיק בדרכו? בקרב טוליק הקיצו איזו יצרי בראשית שכל ימיו היו חנוקים בקרבו, והתגלגלו במדרון אל הנערה הזאת כפקעת־שלגים זו… היה חפשי בלשונו כאשר לא היה מימיו: כנראה, מרצון להתלוצץ, להיות מעניין ולמצוא חן. מפעם לפעם היה נוגע בידה. אך ידה לא סלדה ממגעיו המפרפרים והלוהטים. היא לא הרגישה כלל בחופש דיבורו ובחופש תנועותיו…

טוליק סיפר לה על המייה. הוא שמח על ההזדמנות לדבר אליה, אך אליה לבדה, ושהיא תקשיב לו, אך לו לבדו. ואיך הקשיבה! תמכה את ראשה על אגרופה ומעיניה הגדולות זרם עליו אור נפשה התכול־בהיר, זרם כמו ממעיין בלתי־פוסק… אחר כך הרגשתי בדבר, שבשעה שצי היתה מקשיבה לדברי מישהו, לא היתה רואה מסביבה שום אדם ושום דבר. זולתי את המדבר אליה. טולי גמר את הרצאתו ושאל:

– ועכשיו התדע כבר מה זאת מאייה ומה זה צעיף המייה, הה, ציפור מזמרת? דומני שגם זה שמה?

צי הסמיכה את שכמה אל משענת כסאה ואמרה:

– למה אדוני מלגלג על שמי? לא טוב, אדוני, ללגלג על שמו של אדם.

פני כולנו הסמיקו מהנזיפה הזאת. טוליק נתבלבל אפילו. התחיל מתנצל ומבקש סליחה בדברים מגומגמים וטיפשיים. בלבי אני שמחתי על משבתו. צי השיבה לו:

– לחינם הוא מתנצל, אדוני! אין צורך. שמי הוא באמת כה מוזר, ועל כן איני מתרעמת. ואת דבריו על המייה הבינותי, הבינותי היטב. האמת האמיתית היא… היא… איזה לא כלום! והחיים כולם הם, בקיצור, שקר ומרמה… מהנ… סבורה אני שיש בזה אמת, אמת גדולה…

כמה סופות עברו על ראש קטן זה עד שבאה לידי הכרה זו! בדמיוננו עברו בסך: בתי־כלא בסיביר, נדודים בטייגה, מאנג’וריה, פקין, מלחמת־אזרחים, אימות וזוועות; טילטולים דרך ימים וארצות…

אחר שעה קלה הסתכלה בנו מתוך מבוכה של ביישנות ובקול של ילדה מתחטאת אמרה:

– עייפה אני… ורוצה לישון… היכן אניח את ראשי?

מובן מאליו שבלא שהיות יתירות הציעו לה את משכבה בחדרי, והחלט שאני אישן, לפי שעה, עם טוליק בחדרו הגדול.

מכיוון שהנערה יצאה מן האולם, התנפלנו כולנו על זוזי בדברי כבושין: מפני מה פרשה מן השולחן? מפני מה העליבה את האורחת? אפילו בוביק עמד בו לבו להצטרף אלינו. זוזי הביטה לפניה ושתקה. פניה הפיקו דאגה וצער. לבסוף הגביהה אצבע להשתיקנו, ובאיזה קול מוחלד אמרה:

– אסון יקרה בבית הזה… שבעה! שבעה אל שולחן אחד!… הרי זה יביא עלינו רעה גדולה!…

לשמע הדברים האלה צחקנו ורגזנו. איך אין בחורה בימינו מתביישת להוציא מפיה דברי הבאי כאלה!… כל אחד הטיף מוסר לזוזי. זוזי לא ניסתה להתנצל. לא השיבה דבר. היא היתה שקועה בעצמה, בדאגתה. רק שער ראשה הזדקר כלפי מעלה. כאילו סמר מפחד.

לא אבוש ואודה כי בלבי אני התגנב צל של מורא סתום. כנראה, יש בתוכנו עוד מישהו שחי את חייו שלו, מאמין באמונותיו שלו, מרגיש במוראיו שלו, ואינו משגיח כלל לדעותינו, לשכלנו ולחכמתנו אנו…

כשעלו למעלה על בהונות הרגלים (כדי שלא להעיר את האורחת), אל חדרי השינה, יצאתי אני לטייל. ידעתי שלא אוכל להרדם. וגם לא רציתי להשאר עם טוליק ביחידות בחדר. היה בלבי עליו ולא ידעתי מה.

בחוץ היה חושך וקר. נשבה רוח. על שמורות עיני נתלו פתותי שלג. גם על פני הרגשתי במגעם הקר. היה קשה לדרוך בדייסת השלג והרפש, אבל לא נתתי את לבי לכך. מלפני עיני לא הסתלק ראש הזהב הקטן, באזני צלל צחוקה הטהור והמילודי, ואני הייתי מהלך בתוך נוף סיני רחוק, בשדמות אורז מזהירות כגלי ענבר לאור החמה. איזה נעלם טוב ומחריד גם יחד רמז לי מבעד לצעיף המחר. רמז כידיד מבשר טוב, אך הלב היה משום־מה מהסס להאמין…

כשנכנסתי, אחר שתי שעות, בלאט אל חדרו של טולי, והתחלתי מתפשט חרש־חרש את בגדי, שמעתי פתאום מעל המיטה שמנגד את קולו של טוליק:

– מהיכן אתה בא בשעה כה מאוחרת?

תפח רוחו, עוד לא נרדם! לא עניתי לו, ודומם עליתי על משכבי והתכסיתי עד לחוטמי בשמיכה. טוליק התרומם במחצית גופו, נשען במרפקו על הכר, ואמר:

– שמע נא! האם אין אתה סבור שהכול, שכל זאת היא איזוּ בדייה, איזה… איזה… דמיון!… כישוף סיני?…

– מכל מקום – עניתי לו שלא ממין הטענה – אתה הנך לפעמים גס מדי לגבי הנערות. אפשר שאין אתה מרגיש בדבר, אבל תמיד, תמיד (מרוב כעסי לא הרגשתי בגוזמותי) יש לך מאנירות נתעבות, לא דיליקאטיות, על כל פנים, לגבי הנערה שמצאה חן בעיניך…

טוליק פרץ בצחוק:

– ההה… מזל טוב! אתה מקנא, יקירי, סימן שאין זה דמיון, שאין זו בדייה כלל… ההה… אח! הרי זה אמת. הרי זה אמת! ההה…

– חמור! – היתה תשובתי על צחוקו, תשובה בלתי ניצחת כלל וכלל והפכתי פני אל הקיר. מאחרי שמעתי בחושך צחוק כבוש.

 

ד

ממחרת בבוקר, כשצי עדיין ישנה, קמנו כולנו (מלבד זוזי, ששכבה עד הערב על מיטתה עם מגבת רטובה בחומץ לראשה) עם השכמה, ועזרנו למשרתת לפנות את המחסן ולכבדו. עבדנו חרש־חרש, דיברנו בלחש־בלחש, אבל עשינו הכל בחיבה ובמעין שמחת־מיצווה. לאחר שעתים היה החדר מוכן ומזומן לקבל את הדיירה החדשה. חדר לא גדול היה, אבל מלא אור ומבטיח חסות נעימה ושקטה. בעוד אנו עושים כה וכה, הופיעה צי כולה רעננה, קורנת ומפיצה סביבה ריח עלומים כריח הגן אחר הגשם… לאחר שאכלה פת שחרית חטופה, נסעתי עמה אל תחנת־הרכבת ליטול את חבילותיה שהלינה שם. כשחזרנו עם שתי מזוודות ענקיות וכל מיני תיבות וחפיסות קטנות, מצאנו בחדרה כבר את ספתו של בוביק, את כורסתו של טוליק, ועוד שולחן קטן ויפה, שני שרפרפים נמוכים ואפילו ארון קטן וכוננית. את כל אלה גררו מיקי וגאליה, בסיועה של המשרתת, ממקומות שונים ומפינות נשכחות.

עזבנו את צי לבדה לסדר את קנה, ואנו פנינו איש לעסקיו ולעבודתו. עם ערבית כשהתכנסנו שוב סביב לשולחננו, שמענו פתאום מדרדרות ונישפכות מעל המדרגות פסיעות קטנות, פזיזות וקצובות: טוק־טוק־טוק… לפנינו עמדה סינית קטנה עטופה בקימונו של משי יקר, ועליו רקומים בחוטי כסף כל מיני פרחים ונחשים. התיסרוקת לראשה היתה תפוחה וגבוהה וסיכות גדולות נעוצות בה מכאן ומכאן; רגליה היו נתונות בסנדלי־עץ מקושטים במשבצות זהב וצדף. כל מראה הקטנה היה מלא חן ומשעשע. היא צחקה בראותה את הרושם שעשתה עלינו והזמינה אותנו אל חדרה למעלה. מובן מאליו, שכולנו כאחד עזבנו את סעודתנו והלכנו בהמולה אחריה, מתוך דברי צחוק והלצות על הסכנה הצהובה, על סין שמזמינה את אירופה אליה, ומי יודע את הפחים והמוקשים שהיא טומנת לה שם… לא שכחו גם לשאול את צי אם אינה משתמשת באופיום או בחאַשיש…

כשפתחה לפנינו את חדרה עמדנו נדהמים כמו לפני תיבת־קסמים: על הכתלים היו פרושים יריעות משי מגוונות, יריעת פלוסין יקרה היתה פרושה על הספה, ושוליה משתרעים על הקרקע המכוסה גם היא שטיח; בכל פינה נוצצו כלי קישוט ונוי קטנים ועשויים מלאכת־מחשבת. החדר הואר באור דמיוני על־ידי שני פנסי־נייר חטובים… בפינת הספה היו מוטלות בובות אחדות במלבושים שונים: נסיכה במלבוש נשף, “פאזש” דומה למלאך, מלך ומלכה, זקן וזקנה וכדומה.

– מה את עושה באלה? – שאלתיה.

– הה! – השיבה לי – אלה הם ידידי. אנו משוחחים. הם מספרים דברים יפים…

הייתי רוצה מאד לשמוע את שיחתכם – אמר טוליק.

– אתה לא תוכל לשמוע – אמרה – איש לא יוכל לשמוע. בפני אדם זר הם שותקים. אנו משוחחים רק בלילות. כשאני לבדי…

מוזר, לא כן?

כולנו הבענו לצי את התפעלותנו מהמיטאמורפוזה שחלה בחדר עד שאין להכירו. צי התרגשה והגישה למיקי דרקון כסף נחמד, שעיני ברקת לו. הוא מתיז מפיו מי־קולון כשלוחצים על קצה זנבו. לגאליה נתנה ארנק נהדר סרוג מחוטי זהב ומקושט באבני צבעונין. טוליק קיבל מקל דק מעץ הבנים וידית־שן מעשה מקשה לו. ובהגיע תור בוביק פיקפקה קצת, כנמלכת עם לבה; אחר כך הוציאה סכין שן לפתוח ספרים בלתי מכורכים. בחלקי נפל ספר עתיק מאוד מכורך בעור ישן עם זויות כסף, וחבטי כסף סוגרים אותו. כשרציתי לפתוח אותו מה השתוממתי לראות שאין זה אלא קסת עשויה ממתכת צבועה, מלאכת מחשבת דקה. “לזו שיושבת למטה ורוגזת”, הורידה סדרת קלפים חדשה.

לא עבר זמן רב והשמועה על “הסינית הקטנה” שלנו נפוצה בין כל מכרינו, ועוד סופרו עליה כמה וכמה גוזמאות, שאיש אינו יודע את מקורן הראשון, את הראשון שבדה אותן. ובאחד הערבים התכנסו מסביב לשולחננו הרבה סטודנטים וסטודנטיוֹת. כולם באו לראות את “הסינית הקטנה” שלנו. היא היתה כמו תמיד, בתיסרוקתה התפוחה והגבוהה עם הסיכות הגדולות, בקימונו שלה ובקבקביה, וכמו תמיד נחמדה. דומני שרק אני לבדי ראיתי שהיא מתרגשת מאד בין האנשים החדשים שמסתכלים בה כמו בחיה משונה. אך היא ידעה להסתיר את התרגשותה זו, רק צחקה קצת יותר מן המידה, והכל צחקו יחד אתה. אי אפשר היה לא להגרר אחרי צחוקה. הוא היה כה לבבי, כה טהור ומילודי, ויחד עם זאת, שניה הקטנות והקצובות ופיה הקטן והרענן… ביחוד היו מצחיקים אותה האנשים כשהיו משתדלים לזכור את שמה וחוזרים עליו תמיד בשיבושים.

פעמים באמצע השיחה, בשעה שמסביבה רעשו, התווכחו, התלוצצו ולזמן־מה שכחוה לגמרי, היה מסתלק ונעלם פתאום המבט מתוך עיניה המלאות זוהר תכול… בשעה שהיתה יושבת כך בלא תנועה, כמהופנזת, ועיניה קורנות לפניה שלא לראות אותי, הייתי שואל את נפשי: היכן היא עתה, בשעה זו? על פני איזו ימים, ואל איזו חופים רחוקים הפליגה? מה שם הפרדסים או מה שם החוצות בהם היא מטיילת עתה?… אך לעיתים קרובות יותר היה תוקף אותי רגש סתום של אימה: מן העינים הללו, שמביטות בלא מבט, נשקפו מחשכי תהומות…

… וכך היא יושבת בכורסתה, ידיה מונחות בריפיונן, כנשכחות, על בירכיה, וכפיהן פתוחות כלשהו, כאילו זה עתה החזיקו בתוכן דבר יקר, אך הנה נרפו, נרדמו, והדבר נשמט מבין אצבעותיהן. בלא שתדע… אחד מהאורחים פנה אליה ממקומו בקול רם:

– הגברת א… א… הגברת צי… אולי תספר משהו מזכרונותיה, מהמקומות ההם…

צי לא זעה ולא החזירה דבר. כאילו חרשה היתה. אני, שעמדתי אותה שעה מאחורי כורסתה, התכופפתי אליה וחזרתי באזנה על שאלת האיש. היא הזדעזעה במקצת כמקיצה משנתה, חייכה כלשהו ואמרה:

– זכרונותי? איני יודעת איך מספרים זכרונות. יאפאן היא ארץ יפה מאד, החיים שם מעניינים מאד, אבל איני רואה את הקצה… את הקצה בו מתחילים זכרונות.

– מדוע דווקא יאפאן? – שאלנו – מוטב שתספרי לנו על סין הידועה לך היטב, מכל מקום יותר מיאפאן.

תמהה צי: מניין לאדונים שסין ידועה לה יותר מיאפאן? הלוא היא ילידת יולוהאמא! הדברים נאמרו בתמימות ובפשטות, לגודל תמהוננו. אך צי כבר התלהבה. בלא שנדרשה לכך, התחילה מספרת מתוך התרגשות ולתיאבון – כמו אז ביום הראשון להתוודעותנו – איך נולדה ביולוהאמא לאב יאפאני ולאם גרמנית. האב היה אחד מקציני הצי היאפאני. פעם יצאו שלושתם, והיא אז כבת ארבע, אל אחד האיים לשם טיול, אך פתאום פרצה סערה, והאניה נתקעה באחד השירטונים המרובים שם מתחת לשטח המים, נסדקה ונמלאה מים. אבא ואמא טבעו אז והיא נצלה בדרך נס על־ידי דייגים. אחר כך בא סיפור ארוך איך נתגלגלה לטוקיו איך חונכה וגודלה שם, ואחר כך איך נתגלגלה לרוסיה…

הסיפור נמשך הרבה זמן והיה מעניין כמו רומאן של הרפתקאות. היא גופה התלהבה והשתכרה מעתרת הצבעים ומהפרטים הפלאסטיים שתיבלה בהם את סיפורה. איני יודע אם בצבעים ובפרטים האלה או בקולה ובמבטה היה הכוח המפתה והמשפיע, אבל לא להאמין לה מן הנמנע היה. ביחוד מבטה. היה בו משהו משרגג…

ישבנו והקשבנו כמהופנטים, ופתאום נזדעזענו מהסנוקרת של טוליק, שדפק על השולחן:

– איזו מעשיות־סבתא אתה מספר לנו? קרא אלי – מהיכן הבאת לנו את כל הבדותות שסיפרת לנו על צי? הלוא היא יאפאנית!

– ובאמת – השתוממו גם בוביק וגאליה – מה שאתה סיפרת לנו אינו דומה כלל למה ששמענו זה עתה. מוזר, על כל פנים…

– פשוט, הוא שיקר לנו – התלהב טוליק כבעל־חוב ששמח לגבות את חובו – בתי־כלא, סיביר, טייגה, ומה עוד לא סיפר לנו הבלטריסט הלזה, חחח…

הכל הביטו אלי בתמיה. מיקי וגאליה השפילו עיניהן. זוזי תלתה עיניה בתיקרה כשבת־צחוק דקה מרצדת סביב לפיה.

בחדר היה שקט. ציפו לתשובתי. אני נשענתי בכפי אל משענת הכורסה של צי, כי רגלי רפו מאד. הרגשתי בחיוורון עצמי. אך לא הוצאתי מלה מפי. ומה הייתי יכול להגיד להם?

אך פתאום התפזרו ודירדרו בחדר פניני צחוקה של צי.

– רבותי – אמרה – הלוא אני סיפרתי לו את כל אותם הסיפורים על סיביר ועל סין…

ותוך־כדי־סיפור העבירה בלטיפה את כפה על גבי כפי וגם טפחה עליה בחיבה, כמבקשת סליחה.

– אם כן – לא נרגע טוליק – הרי גבירתי היא שסיפרה לנו דברי שקר!

– ודאי שאני – השיבה בתמימות ילדותית.

היא צחקה, ורבים צחקו אתה.

– איזה סיפור הוא אמת ואיזהו שקר? – שאלוה.

– לפי טעמכם – היתה התשובה אגב משיכת־כתפים.

– מה משמע?

– פשוט. היפה בעיניכם ביותר הוא אמת.

– אבל שני סיפוריה כאחד הם יפים.

– אם כן שניהם אמת – ענתה כבר בקצת קוצר־רוח אבל בצחוק.

צי היתה כה חמודה, טוהר מזהיר כזה היה לעיניה, עד שלא היה כל רצון לנתח את דבריה ולבקש בהם טעם הגיוני. צחקנו יחד עמה ולא טרחנו כלל לירד לסוף דעתה. להבר בסיפוריה את האמת מן הבדוי, את המציאות מן הדמיון, היה קשה: סיפוריה היו יותר מדי מקושטים בפרטים ובקווים פלאסטיים.

וזוזי, שהיתה תמיד מרכז מסיבותינו ונשפינו, שאהבנו לשמוע את קולה העמום בדברה לנו עתידות או בפקדה על רוחות מתים שייענו לנו על־ידי דפיקות השולחן, או לשמוע אותה מנגנת לנו “כל נדרי”, זוזי המסכנה נשכחה כליל. איש לא פנה אליה בשאלה, איש לא בקש ממנה לנחש או לנגן. היא היתה יושבת לה מרוחקה בפינה ומתנדנדת בכורסתה, כשעיניה תלויות בתקרה. אך בת־צחוקה הדקה והמרה כאילו אמרה לנו: וויי, וויי טיפשים, שאינכם יודעים מה שאני יודעת!… וויי! וויי!…" רק בוביק היה מפעם לפעם ניגש אליה, מתלחש ומתלחש עמה בלא הפסק ובהתרגשות. המסכן! קשה לו לאדם להיות תלוי בין שני מאגניטים…

 

ה.

בעצם החורף עמדה צי בעולמנו כנוף אכסוטי רב אור וחום. כמה משעממת היתה הקומונה שלנו עד שבאה הילדה, ומה נתעשרו חיינו עם ביאתה! ובמה? קשה להגיד זאת. אבל עתה, רבות בשנים אחרי הימים ההם, יכול אני להתפלא על גורלו של אדם: בת־צחוק קורנת אחת, צחוק מתוק אחד של פה קטן, זוג אחד של עינים בהירות, חזקים מכל סופות החיים, מכל צרותיהם ופורעניותיהם; בכחם לבד יש להשכיח את הצרות והפורעניות מלב ולמלא את העולם כולו אושר ואור… וכי אין הדבר תמוה? כולנו היינו מאוהבים בצי. גאליה פסקה לדבר בפניה על הכיעור שבחיים. על שפלותם של הבחורים וכיוצא בזה מהנושאים שהיו חביבים עליה: חסה על הנערה. היתה פורשת עמה לאיזה מקום בודד ומרבה עמה שיחה בלחש, בלחש. כשעלה בידי מיקי “לשחרר” את צי מידי חברתה, היו שתיהן, החומה עם עיני התתרים והבהירה עם עיני התכלת, מתרחקות אל אחת הפינות הרחוקות באולם הגדול, ושם, בתחומו של צל, היו יושבות סמוכות זו אצל זו, ומזמרות יחד. יותר היתה מיקי מזמרת. קולה היה צלול מאד, לבבי מאד, עד שאחד אחד היינו עוזבים את השולחן ומתקרבים אליהן, יושבים לפניהן בחצי־גורן עגולה ומקשיבים.

זוזי לבדה היתה קרה כלפי צי. בוודאי לא נעלם מזוזי שבוביק כותב בכל יום פואימה לכבוד צי. בבוקר בבוקר עם השכמה היה מכניס את הניר עם החרוזים אל חדרה דרך הסדק שבין הדלת והקרקע…

לכולנו היה רצון להצטיין בעיני הנערה הקטנה ולהפליא אותה, אך אותה. הרי טוליק, למשל, גילה בקרבו כוחות קומיים שלא שיערנום בו. בכל ערב היה ממציא מחזות קטנים חדשים ומצחיקים עד למאד: הנה פרופסור ישיש ונכבד, חבוש משקפים גדולים, ישוב בקתידרה ופתאום רואה, בין שומעי לקחו, פני סטודנטית יפה מאד; מכיוון שראה אותה שוב אינו יכול להסב את עיניו הימנה; פניו משתנים, כולו מתלקח, דברי הרצאתו מתבלבלים בפיו, ומעניין לעניין, על־פי שיתופי מחשבות, הוא מסיים את דבריו, שפתח בעניין חמוּר מאד ומדעי טהור, בשיר אהבה של היינה… הנה כומר שיכור שמתפלל תפילת־השכבה למת; הוא מתנודד ומתנועע על רגליו, ולאט לאט מתחלף לו ניגון התפילה בניגון של ריקוד עממי והוא גופו מתחיל מתוך כך רוקד… הנה שני שכנים, ששונאים זה את זה משנים, עומדים בבית־הכנסת, בתוך קהל צפוף, בלא שהרגישו בדבר, ומתפללים ביראת שמים. אך פתאום רואה אחד את השני, הם ממשיכים עדיין את תפילתם בכוונה כביכול, ושוב מביטים זה אל זה, ושוב – תפילה, ושוב מבטים עוינים, וכך כל הזמן, ופניהם משתנים יותר ויותר, ומתעווים מרגע לרגע, ובעוד הפה מביע דברי תפילה ותשבחות לבורא עולם, הפנים מביעים מרירות, בוז ומשטמה… המימיקה היתה נפלאה וכולנו התגלגלנו מצחוק. פעם הפסיקה צי את צחוקה באמצע ואמרה אל טוליק:

– למה תקרע את צעיף המאייה? אח, כמה אתה שונא את הבריות!

ואך אז הרגשנו כמה מן הפסימיסם יש בתמונות הקומיות שלו, כמה בוז אל האדם ואל רגשותיו. בערבים היתה אוהבת לספר לנו מהחיים במזרח הרחוק ובטוקיו בפרט. או שהיא מספרת פתאום, בלא שתשאל על כך, ממה שארע לה היום בשעת טיול הבוקר. בגן־העיר נטפל אליה זקן אחד, עני פושט יד. משום־מה נכנסה עמו בשיחה, והוא סיפר לה דברים מעניינים עד למאד. היא מספרת “בקיצור” את סיפורו של הזקן, והסיפור ה“מקוצר” נמשך שעות רבות והוא באמת מעניין מאד, טוליק שומע את סיפור־המעשה עד לגמר, כשהוא תומך את לחיו בכפו וטורף אותה בעיניו…

וכשהיא גומרת, הוא מרים את ראשו, מתמודד כאדם שחס לו על שהסיפור היפה נגמר, ואומר לה בבת־צחוק ספקנית:

– צי חמדתי! הלוא אין זאת אמת. האומנם קשה לך לספר לנו פעם דבר אמת?

צי מחשבותיה אינן נטרפות עליה מחמת הדברים הללו. היא פורצת בצחוק. היא מניחה את ידה על זרועו כמשדלת ואומרת:

– שפיר, שפיר… רוצה אתה? לא טיילתי בגן־העיר ולא ראיתי שום עני – ומיניה־וביה היא פותחת בסיפור חדש: פגשה בקציני־הצבא, הזמינוה לטיול ו… ו… ולשורת ההרפתקאות הבלתי־שכיחות והמפליאות אין קץ, אין קץ…

– אַי־אי! הרי זה שקר! צי! הרי זה שקר!

– ודאי ששקר. וכי לכתחילה מה היית סבור? משיבה היא במנוחה. ובעיניה כאילו ניצנצו שביבי אירוניה כמוסה.

אין איש מאתנו יודע מה מסיפוריה אמת ומה שקר. ושקר זה בכלל למה הוא בא? היא היתה מוצאת לה איזה תענוג מיוחד בכל מיני מיסטיפיקאציה. לשם מישחק. כאילו הנאה היתה לה למרוד באמת ולהתקלס בה אלמלא כך מפני מה עשתה פעם את עצמה מתה, בלא כל דופק? היינו בטוחים שלפנינו בר־מינן. אותה שעה היינו כמטורפים. טוליק געה כשוֹר. רקע ברגליו, נשך אגרופיו וטפח ראשו אל הקיר. פתאום פרצה מתוך איזו פינה יבבה איומה וממושכת קורעת לב. ואז, לשמע היבבה הזאת, פקחה הנערה את עיניה. טוליק בראותו את עיניה הפקוחות, כמעט שבר את השולחן בסנוקרתו, ושאג מתוך צחוק ובכי כאחד:

– צי! שוב שיקרת… הלוא זה שקר… הלוא זה שקר… לעזאזל! ההה…

מי מאתנו משש את דפקה, ומצא שהוא פועל כראוי. “אצלי, אמרה צי, אפילו הדופק משקר”. ובעיניה היו מרצדים אותם השביבים הדומים לשביבי אירוניה.

יותר מזה הפחיד אותנו המעשה בבובה. עכשיו, כשאני זוכר את אימתנו אז, איני מבין אותה, ואף על פי כן עוברת עדיין על גבי צמרמורת. הדבר לכאורה מעשה שטות, השתובבות. חזרנו ערב אחד איש איש מעבודתו ומעסקיו, ובמקרה נזדמנו כולנו יחד על פתחו של אולמנו. האולם עמד שקוע באפלולית צלליו. על אחד הכסאות, סמוכה אל השולחן, ישבה צי בראש כפוף אל חזיה וניסמך על כף־ידה, כאדם השקוע בהרהורים כבדים. קראנו לה: “שלום לך, צי!” והיא לא השיבה. “להיכן נשאוך הרהוריך? הי, צי! הנרדמת?” צי לא הגביהה את ראשה, לא זעה ממקומה, ושתקה. אך מאחורי הדלת, בקצהו השני של האולם, נשמע פתאום: “שלום! שלום!” הקול היה כבוש, חנוק קצת, אבל כולנו הכרנו מיד את קולה של צי. עמדנו כנדהמים, מי צוחק שם? מי יושב כאן?… וכי אין אלה כישופים סיניים? קשה לתאר לכם את אימת אותה השעה כשעמדנו כולנו בדימדומי בין־השמשות וראינו את הנערה במקום אחד ובשמענו את קולה ממקום אחר. כל הכישוף התנדף כשנכנסה המשרתת עם מנורה בידה. ואז ראינו בובה יושבת סמוכה אל השולחן, לבושה בשימלת צי, וצי גופה יצאה ממחבואה מאחורי הדלת. התנפלנו עליה בדברי כבושין ונזיפות ודרשנו ממנה שלא תחזור עוד על השטויות הללו. אך צי צחקה מטוב לב, וקשה היה להתרעם עליה. אח! אחר כך עמדתי על אימת תעלומיהן של “השטויות” הללו, להבין את טעמן המר והמיסטורי…

פלא הדבר שאף פעם לא הירהרנו אחרי נטייתה המוגזמת של צי אל שקרים. עד עכשיו לא אוכל להבין זאת. כאילו היינו מתייראים להציץ אל התהום שנישקפה לפעמים מתוך עיניה… אך פעם אחת הביאני המקרה להרהר אחרי סוד מהותה של הנערה.

הדבר היה באחד מלילות החורף. אותו ערב לא אחרנו לישב אחר הסעודה. אחדים מאתנו היו מצוננים. גם לי היתה נזלת חזקה. וכולנו מהרנו להפרד ולעלות איש איש אל חדרו. בחוץ יללה סופה חזקה, והיא חדרה אל כל סדק, דפקה בכל שימשה בלתי־הדוקה ביותר, דפקה בעקשנות של טירוף־דעת. בחדרי בערה תנור נפט קטנה, ועליה רתח קומקום תה. שכבתי על המיטה, שקוע בספרי, לא הרגשתי שהאש בתנור כבר כבתה ושהקומקום כבר נשתתק. לא הרגשתי גם בקור שבחדר. אך אל אזני הגיעה איזו איוושה קלה, איזה רישרוש דק מאחורי דלתי, כחתול או כלב שמתחכך בדלת ורוצה להכנס. בבית לא היו חתולים או כלבים.

– מי שם? – שאלתי בקול רפה. הייתי בטוח שבשעה זו אין איש שיבוא לראותי; וודאי, חשבתי, אין זו אלא הרוח שהתחכמה לחדור אל המסדרון וללטף את דלתי.

אך, לתמהוני, נפתחה הדלת לקול שאלתי, לאט לאט נפתחה ובפסיעות חשאיות, כמו צל, נכנסה צי. נכנסה ועמדה שם ליד הדלת, בתוך האפלולית. לא האמנתי למראה עיני. הרמתי את האבאזשור. לאור המנורה ראיתי את צי בשמלת שינה, רגליה בנעלי־לבד וכולה רועדת.

– צי? – פרצה מפי קריאת שאלה.

הנערה לא זזה ממקומה ולא ענתה.

ישבתי על מיטתי והשתדלתי לשאול במנוחה:

– מה לה, צי? החולה היא?

אין מענה.

– הקרה לה מה? למה באה אלי… בשעה זו? למה לא תדבר דבר?

אין קול.

– צי! – קראתי כבר בקול נרעש.

צי שתקה. שוב איזו מיסטיפיקאציה? לא. רעיון כזה דחיתי מיד. מראה עמידתה דיבר לי אחרת.

קפצתי מעל מיטתי, התעטפתי איך־שהוא בגלימת־הבית שלי הקרועה, ניגשתי אליה, חיבקתי את מתניה והקרבתיה אל השולחן. צי צנחה על כסא, הניחה את זרועה על השולחן, ועל זרועה הורידה את ראשה, באופן שראיתי על השולחן רק עתרת־זהב גדולה, ומתחתיה עורף־בהט עדין הקווים. והוא אחוז צמרמורת מקור. התנור היה קר, הקומקום גם הוא. נטלתי את שמיכתי שחום גופי היה עדיין שמור בה, ועטפתי בה את הנערה. היא הגביהה את ראשה. בפניה היה איזה קפאון של דכדוך־נפש. הביטה אלי כבוחנת אותי. ואני עמדתי לפניה מרעיד בכל גופי. הבטתי אליה והמתנתי.

אחר שעה קלה של שתיקה, כאילו מתוך היסוסים, אמרה:

– כלום אינו מתרעם עלי?… על שבאתי בשעה זו?

– לא, חלילה! למה אתרעם? אבל… אבל… איני יודע… מה הביאה…

– נסתי מפני הבדידות.

– הא כיצד?

תחת להשיב על שאלתי, ביקשה ממני להבעיר אש בתנור ולשפוֹת את הקומקום. לא המתנתי עד שתחזור על שאלתה. לא עבר רבע שעה ובחדר היה שוב חם, ולפנינו עמדו כוסות תה מהבילות. צי שאלה אותי:

– יגיד נא לי, אדוני, את האמת, כלום לא היה מימיו מתיירא מפני הבדידות?.. כלום אין לו הרגשה שהוא גלמוד?..

– מובן… מובן… – גימגמתי מתמיה על השאלה – בחיי כל אדם יש שעות כאלה, בוודאי…

– אח! שעות… – אמרה באנחה – הרי כל חיינו אנו גלמודים. כלום יש בעולם בריה יותר גלמודה מן האדם? יש לילות, יאמין נא לי, שדעתי נטרפת עלי מפני אימת בדידותי הגדולה…

בקרבי התעוררה רגע שאלה: מה ה“פאַרס” הזה שבאה לשחק לפני בחצות הלילה?

– מכל מקום – אמרתי לה – פחות מלכולנו יש לה מקום לקבול על בדידותה. גבירתי מוקפת ידידים שאוהבים אותה, ששמחים תמיד לראותה…

– כן, כן זה כך… ידידים שאוהבים אותי, ששמחים לראותי. משום מה אוהבים הם אותי? איני יודעת. מה אתם יודעים על אודותי? מי אני? מה אני? ומה אני יודעת עליכם? מי אתם? מה אתם? סוף סוף הרי נכרים אנו זה לזה, נכרים…

– כמו כל בני־האדם – נפלט מפי.

צי קפצה בשמחה על הערתי זאת וחזרה עליה פעמים אחדות:

– כמו כל בני־האדם… אה, כן! כמו כל בני־האדם… כולנו, כולנו כך…

הכוסות כבר הורקו פעמיים ושנינו לא דברנו עוד. הייתי עייף. והעיקר שגם לאחר כל דברי לא יכולתי לעמוד על סיבת ביקורה. יחד עם זאת לא יכולתי לא לראות שאין כאן מעשה בדיחות כלל וכלל. במוחי היתה מנקרת שאלה: מה היא החרדה שטרפה את נפש הנערה? מה המצוקה שגרשה אותה מחדרה לילך לבקש מפלט אצלי? במה אוכל להושיע לה? כשראיתי בפניה שהשינה חוטפתה, אלא שהיא מהססת לקום, הצעתי ללוותה עד חדרה. היא שמחה מאד על הצעתי. יצאנו אל המסדרון. מיד טפחה דלתו של טוליק בחזקה (חדרו של זה היה בין חדרי שלי ובין חדרה של צי). כלום אין טוליק ישן עדיין? צי נבהלה נלחצה אלי ושאלה מה הרעש הזה. אמרתי לה שהרוח דפקה כאן, כנראה, באיזו דלת פתוחה. ובלבי אמרתי: מי יודע מה שיעלה על דעתו של טוליק ומה יחשוד בנו…

בחדרה דלק פנס אדמדם קטן. על הספה היו מוטלות בובותיה. ניגשתי, הרימותי את המלכה ברגליה והתבוננתי בה.

– פעמים – אמרה – אני שוכחת בחברתן של הללו את הכל. אבל פעמים אפילו הן אינן מועילות…

– אַי־אַי־אַי! איזו עצבים מרופטים יש לנו, איזו עצבים מרופטים…

– אני מתייראה שמא יום אחד ייוודע לכם מי אני, שאני אך נערה עניה בלא פרוטה לקנות כעך אחד, בלא כלום… איזו קבצנית רמאית… מי ירחם עלי? מי יושיט לי נדבה? הרי כולכם תהיו מבזים אותי. הרי כולכם לא תסלחו לי אז אפילו את השקר הקטן ביותר.

ראשי היה עלי סחרחר וגם קר מאד היה לי. אמרתי לה:

– תשמע־נא, נערתי! קודם כל, תכנס אל המיטה ותתכס יפה בשמיכה, מפני שקר מאד, ואני אשב כאן ואמתין עד שתרדם, ותוך־כדי־כך אגיד לה דבר־מה…

צי שמעה בקולי כמו ילדה קטנה, ולאחר שהתכסתה בשמיכתה עד לחוטמה, אמרה:

– עכשיו יגיד נא לי את הדבר שלו.

– תשמע נא, יקירתי! אם אפילו כולנו נהיה מבזים אותה לא תהיה הצרה כל כך גדולה כמו אם לא תוכל לשמור על מנוחתה בלילות, אם עצביה יהיו כל כך מרופטים.

– וזה הכל? ההה… מרופטים! המב… – היא הוציאה את ראשה מתחת לשמיכה, הוציאה את זרועה ובהתרגשות אמרה: – ישמע נא! פעם אחת ראיתי בית גדול בן ארבע דיוטות בוער באש. הדבר היה בלילה והמראה היה איום. יצייר בנפשו: בית גדול בוער כולו על דייריו! לא כולם הספיקו להנצל. צעקות, יללות וצווחות־מטורפים מאימת המוות… ומלמטה המון בני־אדם מתפתלים מצער ומרחמים ואין בידם להציל… גם כעת בזכרי זאת עוברת צמרמורת על גבי! והנה קרה שם דבר אחד שלא אשכחנו לעולם. רבים מן האומללים טיפסו על הגג ומשם היו נופלים ארצה כאודים עשנים. אולם איש אחד עלה בידו להאחז בחוּטי הטלגרף. בשתי ידיו ניתלה בחוטים מעל התהום העמוקה שמתחתיו. שום חברת הצלה, ומכבי האש מבולבלים ורפי־ידים. האיש נשמט סוף סוף ונפל. מה אתה סבור? מה היו עצבי אותו אומלל, בשעה שהיה תלוי מעל לתהום? וכי לא מרופטים היו? גם אני כמו אותו אדם. אף אני תלויה מעל תהום. אוחזת באדם אחד, ואם ידי תרפינה מפני שתתעייפנה, הרי אני אבודה…

בדברים הללו ניזכרתי אחר כך, ורק אז, אחר כך, תפשתי את כל האימה הנואשה שבהם; אבל בשעה ששמעתים מפיה, אותו לילה מוזר, לא עשו עלי כל רושם. אולי הייתי יותר מדי עייף, וחשבתי שזהו אחד מתעתועיה, אחת מאותן ה“קאפריצות” וה“פארסים” שכבר היינו רגילים לראותם אצלה; ועל כן לא החזרתי לה כלום. שתקתי וחיכיתי עד שתרדם.

כשיצאתי סוף־סוף מחדרה בפסיעות חשאיות, שמעתי באפילת הפרוזדור רגלים יחפות רצות כבורחות מלפני.

למחרת בבוקר, כשירדתי אל תה־השחרית, ישבה כבר צי אל השולחן, בין כל חברינו. פניה היו עייפים ומדוכאים. מבטינו נפגשו. מבטה היה בהיר, כמו תמיד ועוטה דוק של עצבות.

“הלוא אתה ג’נטלמן – אמר לי מבטה – בוודאי תדע לשמור סוד” –“אל דאגה, חביבתי! הווי שקטה”, השיב לה מבטי אני. כל אותו בוקר לא גרעה ממני את עיניה. רק אני לבדי שמעתי קריאתן האילמת: “תודה!”

ערב כזה נשנה עוד פעמיים, שלש, בהפסקות של שבועות.

 

ו

אהבתי את צי שלנו מתוך רגש של הכרת־טובה. הייתי מכיר לה טובה על עצם הווייתה בעולמנו זה, תחת שמינו אלה, על האושר שניתן לי לראות את ראש־זהבה, לזון את עיני בזוהר התכול והקורן של עיניה, לשמוע את מצילות שחוקה… ואחרי לילות־הנדודים האחדים שעברו על שנינו עוד נוסף על הרגש הזה גם רגש של רחמים…

אולם בטוליק, ב“מאייה ההודית”, חל שינוי גדול, שינוי לרעה. לכאורה קשה היה להגיד בבירור במה התבטא השינוי הזה. הוא היה עשיר בהמצאות קומיות כמו תמיד, וכמו תמיד היה מצחיק אותנו עד לכאב מתנים, ואף על פי כן היינו כולנו מרגישים באיזו עצבות כבושה, באיזה צער חבוי מתחת למסווה המוקיון שלו. גם פניו כחשו מאד.

פעם אחת בלילה עלינו שנינו במדרגות אל חדרינו בלא לדבר זה אל זה דבר. רק למעלה אמרנו שלום איש לחברו ונפרדנו; כל אחד פנה אל חדרו שלו.

לא הספקתי להתפשט את בגדי, והנה שמעתי דפיקה קלה על הדלת. הבנתי מיד מיהו הדופק. קראתי: להכנס, ונכנס טוליק. מכיוון שנתתי בו עיני ראיתי שנפשו טרופה עליו. שער ראשו היה פרוע, בגדיו לא היו מסודרים עליו, כותנתו פתוחה על חזיהוּ, רגליו יחפות. כנראה, כבר שכב על מיטתו, ומשהו בתוכו הרימו ודחפו לילך לדפוק על דלתי. הוא צנח על כסא עד שהספקתי להזמינו לכך, לחץ את שתי כפות ידיו בין בירכיו הצמודות ותקע את מבטו בנקודה אחת באוויר.

– היודע אתה – אמרתי לאחר שהשתיקה נעשתה לא נעימה לי – הערב הצלחת מאד. אתה יודע, פעמים אתה מגיע לידי גובה ידוע של אמנות.

טוליק הרים את ראשו, והביט אלי בבת־צחוק חבויה בקושי בזוויות פיו:

– והיא? הסינית הקטנה? – שאל – מה אתה סבור, וכי מצאו הדברים חן בעיניה?

– איזו שאלה! – עניתי – כל הלילה עמדו דמעות בעיניה מצחוק. ובכלל היא היתה הערב נחמדת – הוספתי מתוך חוסר זהירות.

הוא התחלחל, הסתכל בי בעיני מעונה ואמר בפה מעוות על ידי בת־צחוק עשויה:

– אחת היא, סוף־סוף. אני יודע שאותי אינה אוהבת. אל תחשוב ששוטה אני ואיני יודע כלום.

– מה אתה יודע?

– הכל.

– גם אותי אינה אוהבת. מה נוכל לעשות? לשם כך אנו גברים, שנדע במקרים ידועים לא להיות נשים.

– לא. לא. בבקשה! אל נא תשתף את עצמך במשחק. אותך היא אוהבת.

– מי הגיד לך זאת?

– שום אדם ואין לי צורך שמישהו יגיד לי. יש לי עינים בראשי.

– חידוש גדול: עינים בראשו. גם להולך על ארבע עינים בראשו.

הוא ליכסן כלפי מבט, בלוויית אותה בת־צחוק חבויה, ואחר כך פלט מתוך היסוס כלשהו:

– והביקורים בלילות?

– טיפש! – פרצה קריאה מפי.

טוליק הוריד את ראשו, כבש את פניו בשתי כפות־ידיו וכתפיו רעדו מבכי עצור, חנוק. רחמתי עליו. נגשתי אליו, הנחתי את כפי על כתפו, חיכיתי רגעים שנים־שלושה, עד שנרגע קצת, ואחר אמרתי:

– שמעני, טוליק! התאמין לי אם אגיד לך איזה דבר?

– לך אאמין! – קרא האומלל בהתרגשות. כולו רעד מפני זיק התקווה שנדלק בקרבו – מה יש לך להגיד לי?

– שאתה טועה.

הוא הזדקר ממקומו כנשוך נחש:

– במה אני טועה?

– במה שאתה חושד בנו.

שניות אחדות הסתכל בי בפה פעור ובעינים פקוחות לרווחה כאידיוט, ואחר גמגם:

– זו היתה טעות… וודאי, וודאי… הלוא ראיתיה הולכת אליך,,, בלילות… בלילות זה… זה… כיצד?..

תפשתי אותו בזרועו, למעלה ממרפקו, לחצתיה בכל כוחי, ובכוח לא פחות בקולי אמרתי:

– זה סוד! סוד חייה של צי! השמעת? (מהו הסוד? הה! אילו ידעתי אז באמת את סוד חייה!) אבל שמע נא יפה וחרות לך זאת במוחך: אני לא נגעתי בצי… צי לא היתה אף פעם שלי!

– אם כן… היא טהורה?

מוזר היה לשמוע את המלה הזאת מפי הבחור הזה. באותו הכוח שדיברתי אליו קודם קראתי:

– טהורה! טהורה! כמו ביום בואה אלינו, כמו שהיא בעיני כולנו!

בפנים אוויליים מרוב אושר, תפש טוליק את ידי בשתי כפיו, התחיל מטלטלה בהתרגשות:

– תודה, תודה, רע טוב!

לא יכולתי להתאפק מצחוק: מה מגוחך היה.

– תסלח לי – אמרתי – אני מוכרח להגיד לך עוד פעם שטיפש אתה. על מה אתה מודה לי?

– ניחא, טיפש… אולי, אולי… אילו ידעת כל שעבר עלי מאז, מאותו לילה, שראיתיכם בלילה עטופי שמיכות יוצאים מחדרך…

– אבל במה הדבר נוגע בך? כלום היתה יכולה להיות בגידה בך?

– אתה יודע, מעולם לא אהבתי נשים. הנשים בכלל לא היו מעניינות אותי, ואף הן, כמדומני, לא היו מוצאות בי כל עניין. אתה מבין, זה… זה… לא היה דרוש לי, לא היה לי כל צורך… והנה פתאום הופיעה צי! כה פתאום בא עלי הדבר… כל הימים הייתי סבור שאני אוהב אותה בעד טהרתה… הכל, הכל כה טהור, כה בהיר בה… והנה ההליכה הזאת בלילה באפילת הפרוזדור, בהתגנב מחדר לחדר… אתה מבין למעלה מכוחותי היה לשאת זאת… את הבגידה הזאת… כן!

– הזוכר אתה? אתה הראשון קראת אותה בשם “הסכנה הצהובה”: אכן נבואה נזרקה מפיך.

טוליק שכבר התבייש מהתרגשותו הקודמת, צחק והתלוצץ בקול כדי להסיח את הדעת מתקלתו. אחרי חצות יצא מחדרי מרוגע ומאושר כילד קטן.

 

ז.

אנו עוברים על חייו של אדם כשם שעוברים על גבי הקרח שמכסה את הנהר. אנו עוברים אל עסקינו ולהנאתנו במנוחת־נפש, ומסיחים את דעתנו מהתהומות שמתחת לרגלינו, הואיל ואינן נראות לנו מתחת לשכבה הקרה והחלקלקה…

זה זמן רב לא באה צי להעירני בלילות משנתי. האם השלימה עם החיים, והבדידות חדלה מהבהיל אותה? או אולי לכתחילה לא היתה זאת אלא מין קאפריצה של ילדה משתעממת, כמו שהייתי משער פעם? מכל מקום, עסוק בענייני יום־יום שלי, הסחתי לגמרי את דעתי מאותם הביקורים; כמעט ששכחתים.

בוקר אחד, כשהיינו יושבים כולנו לשולחן התה שלנו, ירדה צי חיוורת ועייפה, כמות שלא היתה אף פעם. ובלא תיאבון לגמה מהתה ובהיסח־הדעת היתה נוגסת מהכורכית שלה. מפוזרה מאד היתה כשהתכוננו לפרוש מהשלחן התעוררה פתאום והודיעה לנו, בלא חגיגיות יתרה, שהיום יום הולדתה: נמלאו לה כבר עשרים שנה.

– בראווֹ! – קרא מישהו. כולנו נדחקנו סביבה, לחצנו לה את היד, והעתרנו עליה ברכות חמות.

היא נשארה שקטה, בלא להתרשם משמחתנו ומברכותינו. נשענה בגבה על מישען כיסאה בשעה שכולנו עמדנו עליה, ובמנוחה אמרה:

– רעי! רוצה אני לחוג השנה את יום הולדתי כמו שנוהגים לחוג יום־הולדת שם, בפקין, בקאנטון ועוד. ר"ל בעל החג אינו מקבל מתנות, אבל הוא מחלק מתנות לקרוביו ולידידיו. תמול קיבלתי בדואר סכום כסף הגון, ואוכל לחוג ברוב פאר… – והיא ניגשה אל זוזי, שישבה על מקומה, כדרכה; חיבקה את צוארה ואמרה בקול מלטף כקטיפה:

– הבה, נהיה ידידות, לפחות מהיום… לפחות מהיום… יום הולדתי… הלוא באמת איני יודעת על מה היא מתרעמת עלי!

ה“סינית” הזאת היתה בהחלט מכשפה קטנה. במבטה, בקולה, בחום הלבבי שהיה נודף הימנה יכלה לעורר בת־צחוק אפילו על פני זוזי. זוזי חייכה לה ואמרה: “אני מתרעמת? מניין לך זאת? אני אדרבה…” וכל כך טבעי נראה לנו הדבר כשזוזי זו קמה, חיבקה אותה והתנשקה עמה בידידות.

צי זימנה לנו לאותו יום וללילה שלאחריו הפתעות לאין סוף. ראשית הזמינה את כולנו לעלות עמה למעלה אל חדרה, ושם סידרה אותנו בשורה לפניה, בלא כל סימן של בדיחות־דעת; לפניה היה מבע של כובד־ראש באמרה:

– שמעוני, יקירי! אני רוצה לדבר הפעם לא בקלות־ראש. היום אני גומרת לחיות את שנת העשרים לימי חיי. מחר אני עוברת אל חיים חדשים. נשמתי היתה נתונה עד עכשיו בתוך קליפה, שנמאסה עלי. רצוני לזרוק אותה מעלי. מחר מתחיל בשבילי עולם חדש, חיים חדשים, הכל חדש…

לרגע אחד הפסיקה, להשיב רוח. אנחנו עמדנו לפניה נדהמים. אף אחד לא הבין לדבריה. היינו סבורים: בת המזרח הרחוק… מי יודע איזו אמונה יאפאנית או סינית מדברת מתוך גרונה! והיא המשיכה.

– כן, אל העולם החדש שאני עוברת אליו מחר לא אקח אתי את כל ההבלים והשטויות שהיו משעשעים אותי עד עכשיו. אתם הייתם כה טובים אלי, כה הגדלתם את חסדכם עמדי כל הימים. אנא היו גם היום טובים אלי וקחו ממני את כל אלה. הפילו גורל, רבותי! בבקשה גורל!…

תחילה נסינו אמנם לדחות את הצעתה, לסרב, לבאר לה שאין הדבר כלל בגדר האפשרות. אבל היא היתה כה מתחננת, כה מעתירה עלינו דברי בקשה ושידולים, פניה היו כה אומללים מפאת סירובנו עד שבאין ברירה הסכמנו. ואמנם צי היתה מאושרה כשעברו לידינו, אחרי ההגרלה, יריעות משי ססגוניות, שעון מעורר כולו שן, אגרטל כסף מעשה מלאכת־מחשבת סינית עם אמבלימות סיניות, צמידים משובצים אבני צבעונים, עגילים, פסלי בודה מעץ־הבנה, מסגרות לתמונות־צילום עשויות מצדפים זעירים כעדשים, לקוטים מי יודע באלו חופים, באלו איים רחוקים.

כל אחד עמד עם הרכוש שעלה בגורלו, ומשום־מה – בלא כל שמחה בלב. ראינו שנעשה כאן דבר־מה לא מובן לנו, מנהג סין או יאפאן – מי יחדור אל צפונות תעלומותיהן!

הפתעה שניה: צי הזמינה את כולנו לארוחת־הצהרים במלון “לונדון”, אחד מבתי־המלון הגדולים והמפוארים ביותר. הארוחה הוזמנה לשעה שתים. עד שתים חפצה להשאר יחידה בחדרה.

יצאנו החוצה. בדרך התלקח בינינו וויכוח. לא על התנהגותה המשונה של צי, כי אם על השאלה: מה המתנה שעלינו להשיג לה בכל זאת? ועוד שאלה: וכי עלינו להגיש לה מתנה אחת בשם כולנו, או כל אחד יבחר לו דבר בשם עצמו ולפי טעמו? סוף־סוף החלט: מתנה אחת מאת הקבוצה. אחרי ההחלטה נזכרה מיקי וקראה: “רבותי! איזה שטות… הלוא היא ביקשה בפירוש לא להביא לה מתנות; הלוא היא חילקה את תכשיטיה וחפציה! מה נוכל איפוא לקנות לה שלא תהא מסרבת לקבל? ניכר איפוא שמתחת לשיכבת הציוויליזאציה האירופית, עמוק בנפשה, נשארה צי סינית או יפאנית כמות שהיתה, והיא קשורה אל מסורות ארצה ומולדתה. בשנת העשרים לימי חייהם הם מחלקים את כל רכושם לידידיהם ומכריהם. תמוּהה אני על שהאירופים לא ניצלו עדיין את המנהג הזה באיזה אופן שהוא לטובתם. בקצור אני מציעה דבר אחר. לארוחת־הערב תמצא בעלת החג על גבי צלחתה צרור וורדים סיניים”.

ההצעה נתקבלה פה אחד. את קניית הפרחים דחינו עד לסעודת־הערב, כדי שיהיו רעננים בשעת קבלתם.

כשהגיעה השעה לילך אל המלון “לונדון”, נתעוררה שאלה חמורה: מלבושנו… במלבושים כמו שלנו אי אפשר להופיע בשום חברה “הגונה”. הנערות הוציאו את כל סמרטוטיהן ושתי החברות נטלו עצות ממיקי. ארוכות התייעצו עמה, נמלכו עם לבן, שקלו־וטרו, והפכו בשמלותיהן הישנות, חייטו, קיצרו, האריכו, גרעו והוסיפו, קישטו כאן וקישטו התם, ולבסוף נחה עליהן דעתן כשם שנחה דעתו של נפוליון אחרי אוסטרליץ. אצל הבחורים סודרו העניינים בקלות יתרה. מרפקי שרווליו של טוליק היו שחוקים, מה עשה? הלך והוציא מתוך ארוני את בגדי החדש. היו החוטים הלבנים, שבהם תיקן בובי את טלאיו, יותר מדאי נראים לעין, מה עשה? עמד והשחירן בדיו. ובכל זאת, גם אחרי כל התיקונים, נכנסנו אל המלון מתביישים ומתרעמים על צי שבחרה דוקא במקום כזה; במסעדה פשוטה היינו נמצאים שמחים וחפשים יותר. לנו היה מוקצה שולחן מיוחד. תחילה ישבנו כילדים שובבים שמשתדלים לישב בנימוס מפני שהבטיחו להם מנה כפולה של פרפרת. שתקנו, ברם ידינו… אויה! להן לא יכולנו למצוא מקום נוח וטוב. בתחילת הסעודה היינו חוככים ומהססים בנוגע לשימושם של המזלגות, הכפות והסכינים שהיו בני מידות וצורות שונות. הייתכן שיש בעולמנו ילוד־אשה, לא רמאי ומתעתע, שיוכל להסביר בביטחה לשם מה, למשל, הניחו סכין קטנה וכרסתנית זו, שאינה ראויה אפילו לנקות בה את השיניים? ומה צורך, למשל, במזלג צולע זה, ששום בעלת־בית הגונה לא תסכים להשתמש בו? מן המיצר חלצנו בכל זאת ה“מאייה ההודית”. ראה טוליק בקבוקי יין עומדים על השולחן, ופקקיהם נעוּצים בהם ביד קלה, ברשלנות ובאלכסון, כרומזים: “בחור! אל תהא בטלן ואל תחמיץ את השעה!…” הבין את הרמז ולא החמיץ אפילו רגע, והיה מזרז גם אותנו לעשות כמותו. אודה ולא אבוש, טרם הובאה ה“פתיחה”, כבר עמדו בקבוקים ריקים על השולחן. וכשהסעודה הגיעה אל העיקר, אל הצלי ואל כל מיני הירקות, הסתכלנו בכל אלה מתוך אדישות ומילאנכוליה… רק טוליק טפח בכל כוחוֹ על בירכי – על ברך עצמו ידע לחוס גם בשיכרונו – וקרא: “אוי, חמורים אנחנו! בני סוסים שכמונו!”… מכל מקום, סעודתנו עברה ברעש ובשמחה. האמת היא שרעשנו ושמחנו רק אנו הבחורים לבד ויותר מן המידה הדרושה. הנערות כמעט לא נגעו ביין, אכלו בנימוס ובתיאבון מופרז קצת. מפעם לפעם היו שולחות אלינו מבטי זעם. הן היו מתביישות על התנהגותנו הפרוּעה ואיימו עלינו ששנית לא תלכנה עמנו אל מקומות כאלה בשום אופן. “כנראה, אתן מקוות לעוד יום הולדת כזה בשנה הבאה”, ליגלג עליהן טוליק. וצי? צי אכלה אך מעט. אבל עינה היתה פקוחה על צלחות כולנו, כגון בעלת־בית טובה, לראות אם לא קופח מי מאתנו, וכאדם מנוסה היתה נושאת־ונותנת עם המלצרים בדבר התבשילים, מה שהתמיהנו מאד. ל“טוסטים” התנגדה בהחלט. אולם לעתים קרובות היתה מקישה את כוסה בכוסותינו. בצי חל איזה שינוי. אדי הכוהל שעלו אל מוחי לא עירפלוהו במידה כזו עד שלא אראה שינוי זה. בפניה, שהיו הבוקר כה חיוורים וכה מעוכים, פרחה, בהשפעת היין, אדמומית; ובעיניה, בעיניים החרסיות של צי הוצתו איזו שביבים לא ידועים לי. זוכרני יפה שהברק בעיניה הפחידני אז, ולא פעם שאלתי את נפשי: מה היה לצי השתקנית שלנו?

כשראתה שאנו מפריזים בשתיה על המידה, קרא לנו: “אי, Stop!…Halt! לפנינו עוד ערב ועוד לילה גדול…” והיא הודיעה לנו שפת־ערבית אנו אוכלים במלון “שלושת הכוכבים”. נבהלנו ממש. במלון “שלושת הכוכבים” מתאכסנים רק מיניסטרים וצירי ממלכות או אילי כסף. “בשום אופן לא נלך שמה, צי! – הודיעו הבנות – ובייחוד בלווית הקאוואלרים שלנו”. חייכה צי. ובעיניה רצו שביבים רצוא ושוב: מה אתן רוצות מהבחורים האלה? חייכן, הם נחמדים ומעניינים מהפיכחים והמנומסים, היושבים באותם המלונות הגדולים. אין זה עוד כלום. נראה את כוחם הלילה אצל “הנשר האדום”…

“הנשר האדום” היה “באַר” מן המהודרים בפרוור־העיר שמעבר לנהר. הוא היה פתוח רק בלילות. שם היו מנגנים ומזמרים צוענים וכושים. מבקריו המתמידים של הבאַר הזה היו קציני־הצבא וסוחרים עשירים שלא ידעו דרך אחרת ליהנות מכספם, ואחריהם היו מדדים וטופפים ברגליהם ניקשות־הפודאגרה זקנים חסרי שיניים וסתם ציניקאים.

זו היתה הפתעה חדשה שעלתה על הקודמות. הבחורים מחאו כף מרוב התפעלות. אף פעם עוד לא דרכה שם רגלנו. הבנות פניהן לבשו קדרות של השתוממות: הסינית הקטנה הזאת החליטה, כנראה, לקלקל אותנו בגוף ונפש לכבוד יום־הולדתה. עוד ארוחה אחת כמו זו ואבדנו; קיבתם של סטודנטים עניים כמותנו לא תוכל לעמוד בה… ובכלל מה שייך! יום שלם להתפטם, לזלול ולסבוא על חשבונה… כלום אי אפשר לשמוח באופן יותר צנוע ונפשי? למה באַרים? מי מאתנו רגיל ומצוי במקומות כאלה?

הבנות דיברו בלשון רפה, אבל ניכר היה שהן מגנות בלבן את צי; צי, לפי דעתן, עושה שטויות ועלינו למנוע בעדה לעשות זאת. סוף־סוף הרי היא רק בת־עשרים… צי התחילה מתרעמת: הרי זה יום־הולדתה שלה ולא של מישהו אחר, כך היא חוגגת את חגה, זהו עיניינה הפרטי. אין שום אדם רשאי לדאוג לכספה. אם רוצים אפשר לוותר על “שלושת הכוכבים” אבל על “הנשר האדום” לא תוותר; אינה יכולה ואינה רוצה לוותר… טוליק דפק באגרופו על השולחן, בוביק איים בסקאנדאל. הבנות לא חכו לרושם כזה וויתרו. בינינו לבין עצמנו: הנסיון הזה לא היה גם לפי כוחן של הבנות…

החלטנו לנסוע באבטומובילים אל העיירה הקטנה נ… הסמוכה לעירנו. לשמחתנו מצאנו שם יריד. על הכיכר היו נטויים אוהלים, קארוסלים שהיו מניעים אווירונים, סירות ואופניים, פצחו ורעשו תיבות־נגינה. צי התרגשה מאד והשפיעה מהתרגשותה גם עלינו. הסתובבנו בין אוהלי החנויות, קנינו מחרוזות של זגוגיות־צבעונין, חבשנו לראשינו נזרי נייר מוזהב, ציפצפנו במשרוקיות, רכבנו על חמורי הקארוסלים ועל אופניהם, שטנו בסירותיהם וטסנו באווירוניהם, ירינו ברובים ואף פעם לא קלענו אל המטרה: כנפי הטחנה לא הסתובבו, הרכבת לא זזה, הנפח לא הכה בפטישו על הסדן, למרות מטר החיצים שביזבזנו עליהם… וכשנמאס לנו כל זה, הלכנו אל בית מרזח קטן לסעוד סעודת הערב; שם רקדנו עם פירחי האיכרים והאיכרות, מעוטרים אף הם בעטרות נייר של צבעונין, אף הם היו מצפצפים עמנו במשרוקיותיהם עד להחריש אזניים. מזמן לזמן לא הייתי שוכח להציץ בפני צי. שביבים היו מתלקחים ומתרוצצים בעיניה. אותם השביבים לא ידעתי את פשרם. ברם כאן, כשראיתיה מעוטרת בעטרת נייר ורוכבת על חמור הקארוסל או כשהיתה מסתובבת בזרועות איכר צעיר, היה דומה עלי שתפשתי את סודם, סוד האירוניה הכמוסה שלה, סוד לעגה הנורא לנו ולכל. כן, מעין אותה האירוניה היתה מהבהבת בעיניה בשעה שהיתה מספרת לנו את ספורי מעשיותיה…

מה היה ב“תרנגול האדום” בלילה? פרטים לא אוכל לזכור. זוכרני רק שזה היה לילה לא שכיח, לילה של טירוף־הדעת. הרבינו לשתות (גם הבנות שתו, גם הן!), הרבינו לצרוח, הרבינו לרקוד… במקום זכרונות עוטה את השעות הלוהטות ההן איזה ערפל אדמדם. מתוך ערפול מבצבצות לעיני ונמוגות דמויות מסתובבות בסערה, נשואות בסופת מחולות. הנה אני רואה את גאליה הפסימיסטית בזרועות קצין צעיר, והיא כולה מתמוגגת מאושר… הנה בוביק מסתובב במחול עם נערה אחת ערומה למחצה והוא מחייך, מחייך חיוך של שיכור, חוטמו אדום ועיניו מטייפות… הנה אני שומע את פסיעות טוליק ברקדו כקול שעטת פרסות סוס… וגם את צחוקו הפרוץ והשיכור אני שומע כקול צהלת סוסים. וצי? צי הקטנה, צי החמודה שלנו, מה היה לה? היא שתתה הרבה יין; עין הבהט של פניה ומצחה הפכו וורוד־אדמדם. אזניה להטו כטרפי וורד אדום. היא רקדה עם כושים, עם צוענים, עם זקנים, עם צעירים, על כל מי שבא להזמינה. מתוך הערפל האדום, המרחף בזכרוני על אותו הלילה, עוד מנצנצץ לעיני ראש הזהב כשהוא מסתובב באולם, נשען על חזהו של מישהו זר ולא מודע, כמו בתוך מערבולת. עוד אני רואה את פניה המשולהבות; פיה הקטן עם מחרוזת שיניה הקטנות לא היה כבר דומה לניצן רענן ורווה טל של שחרית; סביבו היתה מרצדת איזו בת־צחוק שקויית־יין, ועל כן היה פיה דומה לוורד שכבר הגיע לגמר בישולו וכוסו פתוח ברפיון שלאחר יאוש…

שבי, תנוחי קצת, צי! – התחננתי לפניה מפעם לפעם כשהיתה עוברת על פני. צי יש שהיתה מצליפה עלי מבט בוחן, נבוך ובז גם יחד, ואינה עונה דבר. אך פעם העבירה את כפה על ראשי ברוך נשיי וזרקה אלי:

– אל נא תדאג לי…

והלכה לה. אך מיד חזרה והוסיפה:

– הערב איני בודדה. אני מצפצפת על בדידות זו…

ובעיניה רצדו שדים זעירים ורעים שהקפיאו את דמי.

למחרת בבוקר ישבנו ששתנו סביב למיחם. צי טרם ירדה ישבנו דוממים וזעומים. גאליה בחשה בכוס הקאקאו שלה, שקועה בעצמה. זכרונות כבדים כבשו, כנראה, את לבה מליל אמש. מיקי גם היא מרחה מתוך פיזור־רוח את החמאה על הלחמנית, כולה נתונה לזכרונותיה, אך מעל פיה לא נסתלקה בת־צחוקה המיסטורית. זוזי לא טעמה שום דבר. היא התכוננה לשתות מי מלח קארלסבאד או שמן קיק, ופניה הפיקו פסימיסם עמוק.

– ובכל זאת – אמרה – עלינו לדבר עם צי, עלינו להגיד לה…

הבנות כמעט לא שמעו דבריה. אך טוליק ובוביק קפצו ממקומם:

– תגידי לה? שמא תטיפי לה מוסר? שמא לא מצאה אתמול צי חן בעיניך?

בהחלט לא! – השיבה הנערה.

– “בהחלט לא”? – שאל בוביק ברוגז – במה קצין עדיף מכושי? צי חפשית מדעות קדומות…

– היכן הספיקה להקנות לעצמה את הדעות החפשיות הללו? – שאלה זוזי באירוניה.

– מה את רוצה, זוזי? – התערבה מיקי – כלום אנו היינו טובות הימנה?

– לא. נכשלנו במה שלא סירבנו לה ולא רצינו לצערה. אבל היא צריכה לדעת שמין בילוי־זמן כזה ומין הוללות כזו יפים הם אי־שם בסין ובחוגים ידועים כאן. אבל לנו, לנו הם למורת־רוח…

– ואני אומרת לך – קראה מיקי – שיום אתמול ואמש ב“תרנגול האדום” בלינו באופן מעניין. לא ניכר היה כלל ש“כל זה” אינו מניח את דעתך… במקום תשובה תלתה זוזי עיניה בתקרה וחייכה לעצמה את חיוכה המיסטורי, שחברתה “התפקעה ממנו”.

– אלמלא שתי הסוליות הגדולות התקועות כעת בתוך קיבתי – אמר טוליק בקול שבור – הייתי משיב לך, זוזי, כהלכה… מסכנים הם העשירים שאוכלים יום יום באותם הריסטוראנים. מובטחני שהרבה כסף הם מוציאים על שמן קיק. אבל צי היכן?

רק אז נזכרנו שהשעה כבר מאוחרת וצי טרם ירדה. מישהו הביע חשש שמא חלתה הנערה ואין לה פעמוֹן לקרוא לנו.

שמע טוליק את החשש ובן־רגע, למרות שתי הסוליות שבקיבתו, קפץ ועלה בסירוגין על פני המדרגות שמובילות אל חדרה. לא עברו דקות אחדות ואלינו הגיעה מלמעלה צווחה איומה, צווחת חיה נדרסת. מבוהלים ודחופים ניתרנו ממקומותינו וטסנו למעלה. דלת חדרה של צי היתה פתוחה לרווחה. צי היתה תלויה בוו שבתיקרה, ועל הקרקע לרגליה היו מפוזרות בובותיה. מאחרי פרצה יבבה איומה קורעת לב, שדומה לה כבר שמענו פעם. זו ייבבה זוזי: “הלא אמרתי… שבעה היינו יושבים אל השולחן, תמיד שבעה… הנה… יראתי כל הימים”…

עמדתי כמסומר אל מקומי, והסתכלתי בצי. ראשה היה נטוי קצת הצידה, פניה היו לבנים כנייר ועיניה פקוחות. שביבי אירוניה לא פיזזו בהן, שדים קטנים לא ריצדו בתוכן, אלה היו עיני צי החסרות כל מבט; מתוכן נשקפה אותה תהום חשכה שתמיד הייתי מתיירא להסתכל בה…

מיקי הראשונה שיסעה את הדומיה:

– למה אתם עומדים כמו גולמים? נסירה נא אותה מהוו!

בוביק טיפל בטוליק שהיה מתעלף לרגעים. שלוש הבחורות חיבקו את רגלי התלויה ואנוכי טיפסתי על כסא וקיצצתי את החבל. כמעט נפלו שלוש הנערות תחת כובד הגופה, שניתכופפה במחציתה העליונה למטה. הטלנו אותה על הקרקע בין בובותיה, נתנו בכפות ידיה את צרור הוורדים הסינים, מתנתנו ליום הולדתה. ראה זאת טוליק והתחיל צווח כמטורף:

– צי! צי! הלוא זה שקר!… הלוא זה שקר!…

אך צי שכבה דומם ולא השיבה כדרכה: “וודאי זה שקר”…

הפעם היתה זאת אמת. אמת אחת ויחידה

לנו חיכתה עוד הפתעה אחת. ההפתעה האחרונה שהכינה לנו! על השולחן היו פזורים מכתבים, המחאות פוסטה, טלגרמה, פאספורט וגליון נייר למכתבים שהיו עליו כתובות המילים הללו: “לא להאשים אדם במיתתי. צילה פיינגולד”.

מכל אהבתנו מכל התפעלויותינו ורגשותינו העדינים והעמוקים, מכל הנוף האכסוטי החם והמלא אור, מכל החלום החרסי הנהדר, מצי שלנו, מצינג־ציאנג־טשאנג־יופיינג, מכל זאת לא היו אמת אלא שתי הברות קלילות בלבד: ציפיינג

כל המכתבים שהיו על שולחנה היו חתומים בשם חברי הישן, אותו החבר שהנערה האומללה הביאה לי, ביום הראשון לבואה, מכתב המלצה אלי (ואני, הטיפש, לא עלה כלל על דעתי לכתוב אליו פעם ולשאלו על אודותיה ידיעות ברורות פחות או יותר! יותר מדי הייתי שקוע בענייני הפרטיים ובאהבתי את צי. עד ששכחתי להתעניין בחייה. אוי לאוגואיסם שלנו!…) האם היתה אהובתו של ידידי זה? פילגשו? או אולי רק חסדים ותמיכת כסף לבד היתה מקבלת ממנו?…

ועוד זאת נודע לנו מתוך הניירות: את הכסף היה שולח לה בא־כוחו המסחרי של אותו איש־חסדה, ובמכתב אחד היה כתוב לאמור: “צר לי מאד להודיע לגבירתי שהמנהל הראשי של הפירמה שלנו מת מיתה חטופה לפני שלושה שבועות והעסק שלנו עבר לידים אחרות. על־פי האורדר האחרון שהספיק עוד לחתום לפני מותו, אני שולח לה את הסכום החדשי, שהמנהל המנוח היה שולח לה לפי הסדר הקבוע מתמיד. מפאת השינויים שחלו בעסק, צריכים לשער שזהו התשלום החודשי האחרון…”

רצונכם שאספר לכם מה שארע אחר כך? כלום לא ארע. מה שאוכל לספר לכם הוא בלתי מעניין. ואפילו באנאלי מאד. מיד אחר מותה של צי, נתפרדה החבילה. שנים רבות כבר עברו מאז ולא נזדמן לי אף פעם להפגש עם מי מחברי הקומונה. ואלם מפעם לפעם היו מגיעות אלי בזמן הראשון ידיעות, ואחר נפסקו לגמרי. רק על מיקי לבד לא שמעתי דבר כאילו טבעה בים. בבטחה יודע אני רק זאת: אף אחד לא כבש את העולם בגאוניותו. גדולה מזו: אחר האסון ניטל הימנו החפץ בתהילה וכבוד, רפתה אפילו האמונה באמת הקדושה. בוביק נשא לאשה את זוזי. הוא רופא באחת העיירות הקטנות (שכחתי את שמה). חולים רבים שוקדים על פתחו; הוא גורף כסף מלוא חפניים, ואין לו פנאי לעסוק בכתיבת שירים. רק חוטמו נשאר אדום כמו שהיה. וזוזי אשתו מנהלת בית־מרקחת, בית־המרקחת היחידי שבעיירה, ופושטת מן החולים את העור בלא רחמים. לשערותיה מצאה תקנה שלא תהיינה עומדות זקופות אניצין אניצין, וגם אינה תולה עוד את עינה במרום, מפני ששני תינוקות ניגררים אחריה; מלבד זאת צריכים להשגיח על הגיזבר ועל הנער המתלמד בחנות. אח, כן! כמעט שכחתי לספר, שזוזי חדלה זה מכבר לעסוק בספיריטיסם. אם כי האמונה בכוח המסוכן שיש למספר שבעה עוד נתגברה בה יותר. גאליה משמשת אומנת באחד הבתים העשירים. זוהי בתולה זקנה שמרננת אחר הבחורים שהם מנוולים: “הרי אנו יודעים מה רוצה הבחור מהבחורה, פוי. אך זוהמה וגועל נפש!…” וכאן היא רגילה להוסיף בלחישה: “ואם לא תספרו לשום אדם, אגלה לכם סוד. יש לנו ברוך־השם נסיון; גם אנו ניזדמן לנו בחיינו לרקוד עם קציני־צבא ב”באַרים" שונים. כן, כן, חביבי!…" על מי עוד אספר לכם? אה, כן! על הפילוסוף שלנו, ר"ל על טוליק. עד כמה שידוע לי, משמש הוא בהוראה באחד מבתי־הספר לבנים, לקח לו אשה לא מכוערת אך חרשת בשתי אזניה, וקיבל נדוניה לא מעטה. הוא השמין מאד, כרסו גדל והתעגל, וידוע בין תלמידיו לטוב לב וקשה לכעוס, ומשום כך הם מתקלסים בו ויורקים לתוך כיסיו. אשתו החרשת היא בחינת קסאנטיפה אך הוא מוצא את ניחומיו בטיפה המרה. זהו כל מה שאני יודע לספר לכם על “מאייה ההודית”.

צעיף המייה נקרע לפנינו פעם בצעירותנו, ולעינינו נתגלתה תהום האין הנורא שמאחריו הצצנו ונפגענו…


המלצות קוראים
תגיות