יֵשׁ וְנִדְמֶה: הַזִּכְרוֹנוֹת אַךְ הֶבֶל,

כִּי עֲרָפֶל קוֹרֵן עוֹטֵף בַּלָּאט

מְחוֹז הֶעָבָר – הָאֹשֶׁר וְהַסֵּבֶל,

כְּאֵב הַפְּצָעִים וְנַחַת הַמִּקְלָט.

הֲלֹא חֲלוֹם אִוְּתָה פִּנָּה נִסְתֶּרֶת.

דְּבֵקוּת לִבִּי בְּלֵב קָרוֹב וָעֵר?

וְיוֹם בָּהִיר וָקַר, וְאָח בּוֹעֶרֶת,

וְרַחֲשִׁי הַזַּךְ וְהַנּוֹהֵר?

יְהִי כָל עֲבָרִי חֲלוֹם נִרְאָה אֵי־פַעַם,

אַךְ בְּמִדְבַּר חַיַּי הוּא נַחַל לֹא אַכְזָב.

אֶכְרַע אֵלָיו דּוּמָם, בְּלִי מֶרֶד וּבְלִי זַעַם

לְרַוּוֹת בּוֹ צִמְאוֹנִי בְּלַהַט הַשָּׁרָב.