רקע
אליעזר שטיינמן

ביקיצתו הושטה ידו כמעט מתוך היסח הדעת ולחצה על כפתור החשמל. הציץ בשעון: המחוג הורה ארבע. מכאן שכבר עברו עליו ארבע שעות בשינה. היתה זו הצלחה בלתי רגילה. אם כך רשאי הוּא להשתעשע בתקוה, שחבלי-שינה ירדוּ עליו שוב חיש מהר ושנתו תהא עליו מתוקה, כפי שהיתה עד עכשיו, עד אור היום. כלום מהו מקורם של נדודי-שינה, הטורדים אותו כמעט בכל לילה ביקיצתו עד כדי מכאובים גופניים ומצוקה נפשית? המאמץ חסר הסבלנות לחזור ולהירדם לאלתר, המחלחל חולשה לתוך הישות המוחלשת מלפני כן מחמת מיעוט השינה – על הרוב הוא ניעור כשעה או כמחצית השעה לאחר חצות הלילה ואין בידו אלא תנומה קלה, שאף היא עולה לו בנוהג בעמל רב. אך הלילה האירה לו ההצלחה פנים והוא הפליג בשינה רצופה בת ארבע שעות. אין הוא חסר אלא תוספת תנומה כדי שעתיים בקירוב והוּא יחוש את עצמו מדושן שינה כגן רוה. אך יעצום את עיניו והן תידבקנה.

כך עשה. עצם את עיניו היטב. נתכוון אגב לסגור בעצימה זו על החדוה, שצפה ועלתה ממטמוניות-ישותו, שלא תתנדף החוצה. מחר, סבור היה, יהיה גם הוּא אדם ככל יתר הבריות, אדם יומי, ללא שובל לילי. לא יתהלך עוד נים ולא נים, דעתו פזורה או מטושטשה כמעט. כן, לילה מוצלח נתרחש לו. בזכוּתו יהיה גם יום המחר יום כדבעי, יום זך ובהיר, יום טוב.

עצם את עיניו, גירש את מחשבותיו כעדת זבובים מתוך מוחו, ניער משם גם את שארית הפליטה שבהן, כדרך שמנערים מעל המפה של השולחן את שאריות האוכלין, גזר שבתון על כל מורשי-רוחו. אך התרדמה לא ירדה עליו, התנדפה והלכה, וכבר חש לחרדתו את העירנות הנוקשה, שיש בה מטבע הלהכעיס הממשמשת ובאה, כגון חולי השגרון, המנחשים לפי הדקירות באבריהם את החילוף במזג האויר. למוד-נסיון הבין מיד, שנתפס לאיזו טעות בתכסיסו, שכן המאבק על השינה הוּא מעין משחק אישקוקי עם יריב חזק, המחייב ערמה יתירה. אין לבוא על המלאך המחבל בשינה בטרחות ולהתמודד עמו בגלוּי. כל הבא על אותו מלאך מחבל בכלל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מעלה חרס בידו. אם אתה מתחרץ כנגדו, אף הוא מתחרץ כנגדך וכפלים לו לתושיה. בהיאבקות קשה מאבד הגוף אותה מנת-מרץ הדרושה לו להתקין סם-שינה, וכל שהוּא רודף אחרי השינה, זו בורחת ממנוּ. לכן אין לבוא עליה לא בחיל ולא בכוח, כי אם בצפיה שקטה ואף לא בצפיה, אלא בהיסח הדעת ממנה, בויתור גמור, יהיה מה שיהיה, לי לא איכפת. או נגיד כך… מפתים את מלאך החבלה של השינה בדורון ומשדלים אותו בתפילה. אך המלחמה עמו פסולה בתכלית.

לא היה מסוגל הפעם לדבר פיוסים ולבוא בשידוּלים. כיוון שפתח בתוקפנות ונזדרז להתקין עצמו ביד חזקה לשינה, על כרחו לבש רוח מלחמתית וגייס כוחות נוספים מתהום נפשו להפקיע עצמו מן העירנות, שהתרגשה עליו בנחשולים נועזים וממרים כגייסות של אוייב. התהפך כמה פעמים מצד אל צד, צנף את גופו לצנפה ומתחו חליפות, הדק עיניו עד שפגע מיחוש ברקותיו, ללמדך שיפה כוחם של תרגילים גופניים להשפיע על מצבי רוח. מן הנסויים הגופניים נפנה לטיפול במנגנון הנפשי. לאחר שהוציא בדימוס את כוח החושב וביקש לסתום את כל הנביעה הרוחנית, כדי להיהפך ללוח חלק ולהירדם כבול עץ, נקט תחבולה הפוכה מזו והטיל על מוחו עומס של מחשבות ברורות והרהורים סתומים, אך זימן את כוח הזכרון להנביע לו פרקי מקרים ומעשים מן העבר, כדי להתייגע הרבה ולהפקיע עצמו מן המציאות שבהווה.

סבור היה, שתצמח לו ישועה מן היגיעה היתירה. לא עלה הדבר בידו, ניסה קו-פעולה אחר, היינו, ביטול היש, התפשטות מן האני, לעשות את עצמו באמת כאילו אינו, נירבנה כביכול. אינני – וחסל. שעשע את נפשו בתקוה, והיטב ידע שזו היא אשליה, כי מן ה“אינני” יקפוץ לאלתר לתוך שינה, שאף היא בגדר התאפסות.

כרכוריו לא הועילוּ. אדרבה, הגבירוּ את כשלונו. ראשו היה כבד עליו כעופרת ונפשו ריקה; רקותיו דקרוהו, גוּפו היה רצוץ ולבו ער להדהים. כיוון שראה, שאין חכמה ואין עצה כנגד יריבו החזק, נאלץ לעשות את הדבר שממנו הוּא סולד יותר מכל, והוּא, להדליק את החשמל, כדי לחפש בקריאה בספר אחרי תרופה כנגד נדודי-שינה. אמנם, תרופה זו היא אליה וקוץ בה. אם לא תועיל, עלולה היא להזיק הרבה. הקריאה, אם אינה מביאה לאלתר את התרדמה, מחלחלת לתוך הנפש עירנות כפוּלה ומכופלת, שאין לה עוד תקנה. אף על פי כן החליט לקבל הפעם את הקריאה ככדור לשינה. ואם היא לא תצלח להמשיך עליו תנומה, יהא בכל זאת נשכר שלא יבטל את שתי השעות הנותרות של הלילה, מארבע עד שש. זמן זריחת השמש, בבטלה.

לתדהמתו נתחוורה לו לאור, שהודלק בשנית, הטעות שנתפס לה תחילה, והיא, שלא המחוג הקטן, אלא הגדול, שכן על הספרה ארבע. השעה היתה, משמע, לא ארבע בלילה, כי אם עשרים דקה לאחר חצות. הה, לילה רב הלהטוטים. נוכל הנך. זהו. אשר תחפוץ ביקרו תעניק לו שינה מתוקה, ששעות רצופות רבות צונחות לתוכה חיש-מהר כדקות מספר, אך אם תתן עינך הרעה באיש לגזול את שנתו, כל דקה ודקה תשתרבב לו כנטל השעה.

כשנתבררה לו טעוּתו בזמן נסתבר לו גם ענינה של הליאות, היצוקה באבריו, שהיתה תמוהה בעיניו תחילה. הרי הוּא נתעורר שבור ורצוץ, כאילו חטב עצים או סחב משאות כבדים שעה ארוכה. פשוט: בסך הכל עברוּ עליו עשרים דקה בתנומה קלה ואימת הלילה הגדול, הנשקף לו כלוע פעור ושחון, ללא אגלי-טל השינה, מטילה בו צמרמורת. לפחד מפני נדודי-שינה. יש עיניים גדולות שאינן נעצמות.

הוּא רגז. על מי? מסתמא על עצמו. היינו, גם על עצמו. הכיצד הגעת לידי בלבול שכזה ונשתבש במחוג? – טען מתוך בטחון מלא בצדקתו של הקושר עליו קטיגוריה – חדלת להבין צורת אלף בשפת הזמן. לשעבר לא היית נצרך כלל לשעון לשמש לך מורה דרך במבוכי הזמן. ידעת תמיד מאליך, ואפילו ביקיצה משנתך באם הלילה, מה השעה ובכמה דקות בה אתה עומד. שנתך היתה טובה, אך חושיך ערים. כעת שנתך טרופה, ואילו חושיך קהים, מנומנמים. כשלוקה חוש הזמן באדם, הוּא כוּלו עובר ובטל. הלא מוּתר בבהמה ובחיה ממך. יודע שור מועדו לגעות; החמור נוער בעתו; התרנגול בקריאת קוקוריקו מבשר את זריחת היום; הצפרים מזמנות עצמן לשינה בריפוד קנן בנטות היום. אך אתה, בן אדם, שוטה בזמן.

נטפי המרירות דלפוּ לתוך נפשו – ואולי הם נבעוּ מתוכה – ושקשקו כטיפות-מים מן הברז הפתוח, הנותנות צלצלים על גבי פח. הוּא חש את המרירות כנוזל מוחשי, ריר נאלח, שריחו רע. מדמה היה, שנפשו מפעפעת ומקפצת מתוכו, כחתולה השורטת את עצמה בכל גיחה וגיחה. חושש היה שמא אין מחשבה זו שפויה. שוב צלל לעמקי-ישוּתו להעלות משם כוח טמיר ונעלם להשתלט על עצמו, להגיף את כל התריסים ברוחו, לעשות שם לילה גמור ושלם. חושך יהי – קרא בקול, בקול ממש, בקול נגיד ומצוה. היסה כל הגיג והגיג, כל איווי וחיווי, בנפשו. לא רוצה לחיות – זעק במרי-רוחו, לא רוצה להגות, לא רוצה להיות ער. רוצה להירדם עד עומק הנשמה.

רצה ולא יכול. דקות ניגרו בטיף-טיף כבד כטיפות-דם, שעטו כחיילים במגפיהם הכבדים, נקרו במקוריהן ככלבים, לקקוּ כחתולים, כרסמו כעכברים. גסות עד בלי די היוּ הדקות ההן. אימה אחזתו שמא… שמא… למחרת יסתפח עוד בר נש אחד על עדת המטורפים, שמנינה על פני ארץ רבה הוּא כך וכך… כמה, למשל? ניתן לשער, כמה מאות מיליונים. החשבון פשוט: כארבעה מיליארד בקירוב אנשים חיים בעולם. משלושה עד ארבעה אחוזים חסרי-דעה ולקויי-שכל עולה לכל מאה איש. ובכן, עשה חשבון, כמה הם למיליארד, לשניים, לשלושה, לארבעה כמעט. קיימא לן: מיליונים למאות. הווה אומר: בצד מין האדם השפוּי חי וקיים בעולם מין-אדם של בלתי שפויים. תדע לך, שבימי אברהם, יצחק ויעקב, משה וישעיהו, ואף בימי סוקרטס וסופוקלס, כלום היוּ חיים בעולם למעלה מכמה מאות מיליונים בני אדם? מלמד שש לנו בזמן הזה מין-אדם שלם של משוגעים. ואף אני אהיה בתוכם. פלא הוא שהעולם עומד עדיין על תלו. וכי אין בכוח מחנה עצום כזה של משוגעים להפוך את כל העולם לתוהו ובוהו, לפרוץ בבוקר אחד מבתי-כלאיהם ולשבש את כל סדרי עולמנו? משוגע אחד יכול להרוס עיר.

מוּזר היה בעיניו, שהוּא מגלגל במחשבות על מטורפים ועל סכנה לעולם. וכי אין דבר זה גופו מוכיח שכבר נשתבשה עליו דעתו? כדי להוציא חשש זה מלבו הפנה את מחשבתו לדברים שבשכל טוב. נתדיין עם עצמו במושכלות נכונים, דייק במונחים ובהגדרות, הקיף את מוחו בקוּשיות והסמיך להן תירוצים, עקר הרים וטחנם בסברה, נזהר ביותר שלא לערבב ענין בשאינו ענין, שלא לפזול חלילה בשכלו אפילו כחוּט השׂערה מעבר לדרך המלך של ההגיון המקוּבל. וכל כך היה להוּט אחרי הגיוניות, שהיוּ לו ידיים לחששה, שמא הרדיפה היתרה אחרי ההגיון, היא גופה סימן לליקוּי במוח. ביקש לצעוק “הצילו” וכלא בקרבו את חשק הצעקה. שידל את עצמו בנימוק, שאין מדרך בר-דעת לצעוק בלילה. איוולת היא, אמר, לבקש בכגון זה עזרה מאחרים. וכי מי יושיעך אם לא ידך, אם לא רגליך, אם לא שכלך הבוחן?

תן דעתך והתנהג כאדם מן הישוּב – חזר כמה פעמים על רעיון זה, כדי לתקעו כמסמר בלבו. נאמר: מן המיצר קראתי יה. לא נאמר קראתי אדם, קראתי אָח, קראתי ידיד וריע. אין אָח לצרה שכזו. רק אחד יש בעל אוזן קשבת להקשיב לשוועת אנוש בצר לו. והוא אשר יקשיב גם באין-צעקה, גם יאזין לקול הדממה הדקה, ואף ללא-קול, לתפילת אלם.

ביקש להתפּלל, להפיל את תחינתו לפני זה שקרא ליום יום וללילה לילה, להשרות עליו את שכינת הלילה, לנענעו בתוך עולמו אשר ברא כבעריסה, להמציא לו מנוחה נכונה על כנפי השינה המתוקה. אוּלם כשם שאָסר על עצמו את הצעקה, כך גזר גם על התפילה. הלא חרפּה יעטה האיש על עצמו בהתפּללו לאלוהיו על השינה. תפילה לאל היא בקשת נדבה ממנו. אך לא נאה לחפּש מקלט מליל נדודים בחיק האל. האמנם עד כדי כך שחה קומתך, אדם, ותש כוחך, כי גם בשנתך מבקש אתה להיות סמוך על שוּלחן הבורא? מן הראוי לך להביא בכוחך ובעמלך את לחם-שנתך. לראש לכל עליך להישען בכל אל בינתך. לא מן המידה היא להרעיש את העולם ואת בורא העולם בגלל חסרון שינה בלילה. לילה בתוך הנצח מהו? כמוהו כטיפה בתוך הים הגדול. וּבכן, נפשך מרה עליך בגלל טיפת שינה אחת? מה? הלא תבוש ותיכלם.

נפש שלקתה בבצורת השינה משוּלה לכלי שאין לו קרקעית מוצקה ואף לא מגוּפה, וכל שנופל לתוכו נערם זה על גבי זה עד שתופח ועולה על גדותיו והריהו מזדקר ויוצא מלמעלה ואף נוקב ויורד כלפי מטה, כל החמרים מתערבבים בו. כך חש הוא בליל שימוּרים זה, מנוקב ככברה מברוֹ ומלגווֹ. כל ההגיגים המעומעמים והמדומדמים, שנכנסו לתוכו בערבוּביה רבתי, לא נקלטוּ ולא נעכּלו, כי אם נתערבלו ונסתחררוּ ונעשו לפקעת של דברים בטלים ולבליל של חוסר- שחר. מכל הערב-רב של דברים התופחים כעיסה ונאפים חיש-מהר ומתפוררים והולכים מינם ובם, נכבש לו כדבר-מה יציב הנצח בלבדו. הנצח אינו עולה ואינו יורד, אינו תופח ואינו מתפורר, אינו נילוש ואינו מתערבל. הוּא הנהו הוא במלואו ובתמידו, בגדלו ובקטנו, בעיגולו ובריבוּעו. הוא גם הפשוּט לאין קץ. אין בו פינות-סתר או סדקים, לא הרים ועמקים, לא גודש ולא פירורים, לא יתרון ולא חסרון, לא גל בא וגל הולך. גילוּיו סתרו, גבהו עמקו, רוחבו ארכו, הגיונו ושגיונו עולים בד בבד. כל שתאמר ושתהגה ושתדמיין ותחזיין על מהוּתו של הנצח, חל עליו בתוקף ובהחלט. אי אתה צריך לפרשו, ולכן אינך יכול לסרסו. הוּא מוּשׂכּל ראשון ומורגש אחרון. בר נש בהגיחו מן הרחם משמיע קול יללה, כמי שנופל מן הגובה אל הנומך, ועם יציאת נשמתו הגיונו דבק ללא תפונה בנצח. אף הוּא בהתהפכו הלילה מצד אל צד על משכבו בנדודים לאין קצה, נע ונד בנצח, מקלטנו הבטוּח. כל זמן שאנו מתהלכים עלי אדמות צפוּיים אנו לסכנות לאין שיעור. הראש מסתחרר, הרגל מועדת, הלב מקפּץ, עלה לצוקו של הר ואימה גדולה עליך, פן תתגלגל למטה בריסוק אברים. בתוך העולם יש מעלה ומטה, שמאל וימין, מישור ומדרון, אך בקרב הנצח אין רכסי הרים ואין מדרונות. בו אי אפשר להימעד ומתוכו אין ליפול או להדרדר לעומק. הנצח הוּא הפשוּט ביותר.

הואיל ונפשו היתה ריקה, ומוחו נבוּב וכלי-גופו מנוקבים ככברה, נצמד במוחו הסחרחר אל הנצח להישען אליו ולהתרפּק עליו. שפתיו לחשו: אתה, נצח, מעוז צור ישוּעתי, בך אבטח ולא אפחד. אתה נצח… ולפתע נתחלחל. דומה היה עליו שארי נזדקר לקראתו. שלום עליך, מר אריה נצח – סח בנועם-לשון, כדי להפיג את האימה הגדולה שאָפפה אותו. אך קול מן הנצח זעק: גורה לך, אדם, מפני. הישאג אריה והנפש לא תחרד? ברח לך, אנוש חלכה, ממני, ברח, ברח. אַל תישא את שמי על שפתיך, אף לא תהגה אותי באותיותי במחשבתך. אני אָיום, נורא. קטונת ממני, כאשר תקטן הנמלה מן היקוּם. מי יתן ותוּכל להכיל במוחך יובל אחד, שנה לוּ אחת, חודש, יום, שעה או למיצער דק קטן. אך אף הקטן שביצוּרי, אך פירור משלי, המכוּנה דק, קטנוֹ עבה ממתניך. והוּא לו לנצח בגערה: לאט לך ללמדני בינה. אני בזרועותי חובק עולם. אתה בלבי נתון. אדם יסודו בנצח. הנה אני הוגה אותך, נצח, חי בך ועמך גם בהתהפּכי על משכבי בקרב המצוּקים, אתה עמדי. כאשר אישן לנצח, ככה אקיץ אליו.

כיוון שרוּחו עלתה וגאתה על גבי דבשת הנצח, שככה סערת-נפשו ושלוות השקט אפפתו. לא. לא אישן, אמר בתוקף-דעת, כי אם ככה אשכב פה. פה, על שפת הנצח, כאיש המתרפּק על הגלים הרצים ושבים, בשכבו על שפת הים ושׂוֹבע-שמחות בנפשו. מה לי שנת? לא לי השנת. אשרי שככה לי להיות ער הלילה בחביון הנצח. כבר פּשטתי מעלי את כתונת העתים ולא אלבשנה עוד. תחת זאת אדר היקר אשר לנצח יעטפני. הנה כבר נקרא דרור לנפשי ממיטת הסדום אשר לימים ושנים המפוררים, אחרי אשר רפדתי את יצוּעי בשלל הנצח. הלא יקוּם בי הכתוּב בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. מעתה ועד עולם בן לעדי עד הנני.

שככה סערת רוּחו, הפּקעת הותרה במוחו, מן הממרורים יצא מתוק, נפשו שפעה כעת עדנים. משוּל היה אותה שעה לחולה אַנוּש, המרוּתק למיטתו בבית החולים בתוך צוות שכניו לחדר. לא די שהוּא מתייסר במכאוביו וגונח מעצמת-מיחוּשיו, בני-מעיו מתחתכים בקרבו מזעקות הדווי של כל שכניו, המחלחלים לתוכו כל אחד חלק מששים ממצוקותיו. כיוון שהוציאוּהוּ משם לחדר מיוּחד ונתיחד עם מכאוביו בלבד נשם לרווחה, כאילוּ כאחד עם כאבי הזרים שצנחו מעליו במקום-מגוּריו החדש, גלשה גם מנה יפה של כאביו האישיים. אף הוּא בכניסתו לרגע קטן לאגף הנצח לא שמע עוד את גניחות הרגעים והשעות, וכל המרי והמרירות שברוּחו התנדפו כעשן.

הוּא ראה עשן. תמרות-עשן סבוהו גם סבבוּהוּ, נשׂתרגוּ עליו בחבלי תנוּמה. התרדמה כבר נגעה בכנף-נפשו. אוּלם לבו הער הגה עוד את הרעיון, כי משורש רגע קטן זה, שנאצל עליו מהגיון הנצח, תגיח השינה הטובה והמתוקה עם זאת שוטטה במוחו המדוּמדם הדעת, כי בני-אדם יושבי חושך הזמן מזוּמנים רק לרגע קטן להציץ בפרדס הנצח. לא לנו, לא לנוּ, בני אדם, דביר הנצח. אנוּ נוצרנו לשכב למעצבה בדיר העתים המתפוררות כפתים.


תש"כ

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!