רקע
אליעזר שטיינמן
מקור הברכה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1965

דעתו היתה חלשה ורוחו עכורה, אפופה בושה עזה, כאילו נתפס למעשה מגונה.

אך הקיץ משנתו, פקח עיניו והעיף מבט על חוץ התמיד הנשקף בחלון ומיד חש דכדוך נפשי, סלידה ומיאוס. האם היה זה משקע של אשמה כבדה הרובצת עליו או עלבון קשה שנפגע בו אתמול?

שוב הסתכל בחלון וראה שם דברים שבנוהג: בתים, אילנות, כלי רכב במרוצתם, אנשים משכימי-לכת לעבודת-יומם, מי בפסיעה גסה ומי מתון-מתון, תלמידים עמוסי-ילקוטים נוהרים לבתי הספר, סבלים כפופים תחת משאותיהם. מחלקי-עתונים ורוכלי לחמניות אצים לשווק את מרכּוּלתם. הכל כתמול שלשום. תום של מובן מאליו מתוח על כל המראות והמעשים, ורק הוא לעצמו אינו מובן. הוא לעצמו מוקשה, מופרך. בושה לו כאילו עצם-קיומו הוא עבירה.

חיפש בזכרונו סמוכין למרירותו ולדכאונו ולא מצא. נטרד ביותר. דכאון ללא סיבה מוחשית קשה שבעתיים. עלבון מידי הזולת אינו צרה. העלבונות הם לחם חוקנו. כל השיח והשיג האנושי הם שרשרת של עלבונות-גומלין. אך עלבונות ללא עולב היא תחושה רעה, אות-חרדות. הוא, הנכלם, ראה את עצמו עומד כעני בפתח העולם הסואן מעבר לחלונו. כל איש לפעלו שבילו דרוך וחפצו נכון בידו, אך הוא דרכו נסתמה לפניו וכוח-רצון אין עמו. אין כוח לחיות ואין רצון להתחיל במלאכת היום, אין חשק להתנועע. טמטום החושים וחלישוּת הדעת. טעם של עלפון.

מבלי משים חזר והשתטח במיטתו. בילדותו שמע מסיחים, שאיש לבדו בחדר אינו עלול להתעלף: חוּש שומר עליו. אף זכוּר לו שמתיזים קילוחי-מים על המתעלף וּלתוכו נטפי-עידוּד במלים: אל תיפול ברוחך, התאושש, זכור עצמך, חזק! עם כך משפשפים רקותיו וקוראים לו הרבה פעמים בשמו. אף הוא קרא באזני עצמו: שמע, שמע, התאושש, זכור עולם… זכור עצמך… חזק.

במאמץ הרצון ירד ממיטתו, ניגש אל החלון הפונה לחצר הנרחבה עטויית הדשאים, הזרועה ערוגות-פרחים, והצמיד את מבטו אל היום החדש, הרך הנולד, המתקלף אט-אט ובפנים שוחקות מחיתוליו. הבית רב הקומות מנגד הקיץ משנת הלילה בציוצי-תינוקות ובציחקוקי-מבוגרים, בחריקת תריסים מורמים וברשרוש וילאות מוזזות. במרפסות נערכו שולחנות לפת שחרית ונתנפנפו עתוני הבקר. מגזוזטרא לגזוזטרא נישאו שאלות ותשובות, נגולו פּרשיות זוטות מן ההווי שבשכונה. כאן התנוסס הכרך במהדורתו הביתית. לא כרך סתמי, רבגוני, אך אטום ואלמוני, הפולט מתוכו יריעות-חיים קרועות, אקראיות, ללא רישות וללא סיפות, פירורים מן האמצע, בהעלם-שם, ובהסתר-פנים ובקולות רעשניים, אך זרים. כאן הופיעוּ כל המראות וההויות בצביון אישי, בגושפנקא של השכנות, הטווה את קוריה. הצנעה קרצה לפרהסיה ואמרה משכיני אחריך ארוּצה. דלתות וחלונות נפתחים גילו מערומים, שהבית תורם לחוץ. בחדרי האמבטיות היתה תכונה רבה. מגבות, שנסתפגו בהן אחרי מקלחות, שוטחו במרפסות לייבוש. דפקו שטיחים. פלוני בחלוק-בוקר עישן מקטרת לתיאבון. אֵם הניקה את עוללה. אשה צעירה עשתה את תסרוקתה מוּל הראי. החיים הנחבאים אל כלי המשפחה לא יכלו עוד להצפין כל עצמם והעמידו כביכול אגף אחד ממעבדתם הגדולה בפומבי. איש לבדו לא היה כאן דבר המסתבר. הדיירים של הבית המשותף הזה, שמניינם עולה למאות, וכן הדיירים של הבתים הסמוכים מנגד ומן הצד, היו מנויים על הסרט הנע של התוצרת החיונית, שנשתפכה כקופה של זרעונים מכל תא ותא משפחתי. הקולות ידועים כמעט והפרצופים מוכרים. הכל נודע למדי. אך הוא לא ידע מה היה לו. סלידתו מעצמו ומן הסובב אותו ודכאונו לא פחתו אף במעט.

הלך בלילה ביער מדבר אל עצמו או מפריח קולות שוטיים כדי להפיג מקצת את פחדיו. אף הוא קשר פרקי-שיחה עם עצמו. וכך אמר:

– תדע לך, שהעולם הוא עולם ובמנהגו נוהג. בבקר מקיצים מתרדימת הלילה: אדם ובהמה וחיה. לא כן העטלפים… ככתוב: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכן כתוב: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וכשקמים הבריות משנתם, מיד הם יוצאים לעבודתם. החייט במחטו, הסנדלר במרצעו, פועל הבנין לפיגומו והאמהות להנקת תינוקותיהן. עתונים מופיעים לבקרים לבשר חדשות. המורים מטיפים חכמה, בינה ודעת.

דעת, דעת. הארץ מלאה דעת. ים של דעת, והוא את נפשו לא ידע. מאומה לא ידע. מה מתרחש מסביב? למה הללו מהלכים לכאן והללו רצים לכאן? למה הגלגל חוזר? הפעמונים למה מצלצלים? תינוקות קטנים ותינוקות גדולים, רכים בשנים ושבעי-ימים, מנוסים בתלאות, מוצאים חפץ בכל הענין הרב הזה, ולו אין כל חפץ. רוחו עכורה, נפשו מבוישת. כוורת רחבת-ידים. אין כוח ורצון אין לו. רק אחת ישאל: למלט נפשו מכל הענין הרע הזה, לברוח מכאן הרחק, אל מעבר להרי-חושך.

צלילי-מנגינה פרצו מתוך המשדר בדירה סמוכה. “הרגע המוסיקלי” של שוברט נתן קולו בנועם, בלבב, בלטף. ולפתע כמו ברק פלח את ענן הקדרות בו ומסביבו. צללי היגון נסו ושמן-ששון ניגר לתוך נפשו. אבלו נהפך כמו ביד אשף למחול. לבו פחד ורחב. אילולא נסתם משכבר מעיין-דמעותיו היו דמעות-גיל זונקות מעיניו. בואי כלה, קרא קול מלבו אל השמחה. ושוב יצאה בת-קול מעמקי-רוחו וקראה: שלום עליך נפשי, עניה סוערה, הנה נפתח לפניך שער הכבוד, בואי, בואי, והיכנסי פנימה. צלחה עליו רוח אהבת עולם, אהבה רבה. קול קרא בעוז: לא עוד מנושל הנך ממשתה החיים.

פג דכאונו, ולא תמהונו, הבן לא יכול: הכי התחוללה תמוּרה במוסדי רוחו או המזלות, המנצחים על בני אנוש, שינו את מהלכם והבריאה, שיצאה משער חירוק השיניים, נכנסה לעמק הברכה? הכי תמו כל החרדות ועוז וחדוה באו במקומן?

התמהון הוא פתחון-פה לשטן העצבון, צומת החגוים למשב כל הרוחות הרעות. שבת הנשמה הופרה. תמה היה על דל נכלם שכמותו, כלי מלא בושה, שנהפך לפתע לאיש אך שמח. גבר אין איל, תועה דרך, יצא בין רגע לחלקת השמחה, אם כל הדרכים. הכי עץ יבש יפרח לפתע לעשות פרי הילולים? היתכן שבצלילים מעטים מן הזמר נהפך לבריאה חדשה? אדם ומלואו, הגיונו, רגשיו, כבודו, תלויים על חודו של ניגון. בכלי-זמר?

כך או כך, אך המערכה כולה נשתנתה. מעשה פלא התחולל לעיניו. פלח ברק והבריאה קידשה חג. “יום טוב לך, עולם!” הביע בקול. רבות רעות נשא על לשונו. אף את הטובה שיכן בפיו.

“יום טוב” הוּא צירוף-מילים מן המלון הישן, הנדוש. והוא אור חדש ראה. חויה יקומית אין-משלה זקוקה ללבוש מילולי יחיד במינו. היש לא היה עוד של תמול שלשום. דומה היה לניצב על גבי מדריגות נודדות, העולה ללא זיזה למרומי ההר. כך עלה בשלבים אל נאות הדשא של החיים הזרועים אור הגנוז, השופעים עדנים, ללא כל יגיעה. בחינם ניתן לו הדבר. לפתע נפקחו עיני-רוחו לתפוס את המהות הנעלמה, את התמצית הטובה, של ההוויה. יש שבחלום הלילה, על כנף הרף-עין, כמעוף הצפור, הוא מתבשם מריח מופלא, כעין בשורה מגן-עדן. והנה הפעם לא בחלום, כי אם בחוש ובפועל, חש טעם גן עדן. שכור הוא מן היין המשומר המשתפך בעצמותיו. מה הן שנות עצלתיים, שממון הנפש ודכאון, כל פגעי בני-אנוש, עלבונות וכשלונות, לעומת רגע אחד של התגלות היש שבחביון מנעמיו. בהיפתח הצוהר לעולם של מסתורין, ברז היחוד השלם עם הוד הנאצל, חד לקביל חד? מי יעלה בהר ה‘? אך הכי לא זכה היום לקפיצת הדרך בעליה להר ה’, הר נבו, הנשקף לארץ הבחירה של ההויה הזכה, הברורה, הענוגה? אשר השכיל להציג כף רגלו במרומי ההר הזה בא בסוד החיים הטובים אשר מעל לחיים, בהם אין יגון ואנחה, לא צער ועלבון, לא דכאון, חרדה ופחד.

כיוון שנפנתה מחשבתו אל הפחד, מיד נסבה הגיאות שבנפשו כמה מעלות אחורנית. הכי היה זה גילוי איתן החיים ולא חזיון-תעתועים? – הכי יש רואה נצורות עין בעין והוא שפוּי? שמא רק תועי-לבב או תועי-רוח, משוגעים או משתטים, שוגים בדמיונות, רואים פלאי-מעשים. הרבה שליחים לטירוף הדעת. יש משתגעים מתוך מחסור וסבל, יגון וצער, ויש יוצאים מדעתם מחמת שובע ונחת ושמחה העוברת על גדות הלב. מכאן שגעון הגדלות ומכאן שגעון ההשפלה העצמית. זה מעלה על עצמו, שהוא זחלן כרמש, קרקרן כצפרדע, יללן כחתול או כרסמן כעכבר וקריין כשכוי, וזה מודיע בשער בת רבים, שהוא מלך המנפנף בשרביטו, גאון-עולם, משיח הגואל או אלהים בכבודו ובעצמו – וזה וזה הם חולי-רוח. ויש מהם אנשי הבינים, הנקלעים בכף הקלע משפל הדכאון לרוממות הריצוי וההתפייסות עם עצמם, רק מחיצה דקה בין גאונם לשברם. ואף הללו נמהרי התמורות דעתם משובשת עליהם. הוא כעת צריך היה לשכך במעט את סערת-רוחו ולהוכיח לעצמו באות ובמופת, שאין הוא טרף לתעתועים ברוח, ולהקהות מקצת את חודי הספק ביושר-הגיוני.

רע היה עליו המעשה, שגילוי שכינת החיים בא לו לא מעצמו ומתוכו, כי אם על ידי צלילי-זמר. כוחו של ניגוּן לחולל ברוחו תמורה מן הקצה אל הקצה הוא לו אות מבשר רעות. העושה את דרכו על קו הבריאות הנפשית אינו כדור משחק ביד המקרים, הן מקרי החומר והן מקרי הרוח, אינו נע כקנה בסופת הצלילים, אינו עולה ויורד בסולם המעלות של ניגונים וזמירות, אינו נתון לתמורות נמהרות במערכי-רוחו. הבריאה אינה נדנדה. השכל אינו נושא שובל השיר. ההוגה כבוד לנפשו אינו מוסר את מושכות רוחו בידי פורטים על מיתרים ומנצחים על כלי-נקישה. מהו הניגון? עוף פורח, צל ולא ממש, חלום או סיוּט ולא יש. הדעת אינה סובלת חלוקה זו לחיים ולחיים מעל לחיים, למציאוּת של מעלה ולמציאוּת של מטה, ליש נגלה ולהויה גנוזה. אין עולם אלא אחד. אין קיום אלא זה. אין מציאוּת אלא זו שבעין.

הצלילים נהרו כברקים, שנתלווּ להם רעמים. לא עוד “רגע מוסיקלי” של שוּברט, הבוקע כהרף-עין ים אין סוף, כי אם מחולות בראמס, הקודחים במקבת, נוקבים ויורדים לתוך שכבות של יגון כבד. תחת אילת הזמר בא דוב הקינה. השמחה העליזה נדמה, אך גם היגון כבד התנועה המריא על פי כיוונו לזהרי-מרומים והמתיק עם הנפש שיח של ריצוי ופיוּס. אנוש אנוּש, רבן הסבל, לא יצור נחות-דרגה הנהו, אם עומס של צער כזה נתון על שכמו. בחיר הגורל הנהו לכל משא רם ולכּל מסע-נדודים. רוחו לא עוד גאתה על גדותיה, אך שוב לא שפלה בקרבו. הוא סח כך:

– הבה ואברר את הענין בישוב הדעת, כן, בישוב הדעת. באמונה שלי, הגיוני פועל כשורה. שכלי טוב. אני לא משוגע, לא. לא ארוץ ברחובות. וכלל לא חשבתי אף רגע קטן, שאני… אני אדם המעלה, מופלא שבבריות. הנני מה שהנני, אך היה לי גילוי. היה לי. בעיני ראיתי זאת. בי התחולל המחזה.

נבצר ממנו ליישב את הענין על השכל. חס על נפשו להפקירה לתעתועים. מדעת ומרצון, ירד למצולות-רוחו, חפר והעלה ממטמונויותיה אמונה חזקה כברזל וכקרני השמש, זכה כבדולח, תמה כאהבת עולם, כי באמנה נתרחש לו נס ונקרע לעיניו מסך המסתורין, יצאה חמת החיים מנרתיקה ונגלה לפניו כהרף עין, כהרף עין. היש הגנוז, אשר לו כוסף נפש כל חי. האמונה היא אֵם הבטחון והבטחון אבי הגבורה. בגבורת רוחו חרץ משפטו לאמר: לא שגעון, כי אם נס. לא ניגון, כי אם אמת היש. חזות האמת פקדתני היום. שעת רצון היתה זאת. נצח היש, אך תקופות לנצח ושעות לזמנים. כנגד שעות התמיד יש שעות-סגולה, שעות-רצון. שעת רצון אחת כזאת נפלה בחלקי. שובי נפשי למנוחיכי. אשריך שככה לך לעלות על הר היש ולקום בו רגע קטן למצער. חזקי ואמצי. לא מאסך קונך וצוּרך וכל כלי חובל לא יצלח עליך להגותך ממסילת השכל הישר ולהשקותך נטפי השגעון. זכרי, נפשי, גנזי האושר בך נצפנו. את המכרה לכל הזהב הטוב. לא המנגינה, מבחוץ המריאתני על במתי האושר, כי אם הזמר אשר לך. את בית היוצר לכל הזמירות והמנגינות.

הכי אני לכלי-זמר אייחל? את, נפשי, כנף הרננים אשר לי, בך וממך אעשה חיל. הכלי הוּא רק דלי היורד לתוך באר-רוחי לדלות מתהומה את הזמירות הרדומות בך. איולת היא לחפש אי-שם באפסי מרחקים יד נעלמה, הפורטת על מיתרים דקים לכלי-זמר. לא בניגון מקור הברכה, כי אם בך, נפשי; ממקורך תתברך. אמן אני אומר לך. כל אשר לא נחצב ממקורך לא יהיה קנינך אפילוּ תאמציהוּ אליך ימים ושנים, ואשר נשקף אליך לוּ רק להרף עין מן החרכים במסך המסתורין הפרוש עליך, הוּא שלך לעולמים.

המטיף לזולתו מי יערוב לו כי דבריו ימצאו מסילות ללבבות? אך המטיף מוסר השכל לנפשו, הלא אזניו הקשוּבות מקננות בה. שיחו עם עצמו ניגר לתוכו כשמן הטוב, הוא דיבר ומעמקי לבו ענה לו הד: חן חן לך על נועם מליך ועל הגיונך הטוב. תרוחם, כי בך אנוחם. היטב חרה לי לפני זאת בהקיצי בהשכמה ורוחי סרה ועכורה, נבזה וגם נמאס לי צלמי האנושי. אך רב יתר נפלתי ברוחי מן הרוממות אשר באה לי על כנפי המנגינה. רבות הן התרופות, שפגיעתן רעה אף מן המחלות. מעודי לא אביתי לאכול לחם-חסד, וגם זמירות-חסד לזרא לי. אלך ללחום בלחמי ולחצוב את מנגינותי ממקורי. לא אוכל נשוא את הרעיון, כי האל ברא נשמות עשירות ונשמות דלות ואביונות. והיום ניתן לי האות הזה, כי אין נפש נקלה, שאינה זכאית לגילוי שכינת החיים. ומה אם לרגע? יש רגע תוכו רצוּף אין קץ.

ואחרי אשר הבאת אלי את הבשורה אדע אל נכון, כי באמנה באר הזמירות מקננת בקרבי. אני הזמר ואני השר. אני הכלי ואני הניגון. כל הזמירות אני הריתי והגיתי, אך שכוחות הן ממני או רדומות בקרבי. לוּלא לוית ההגות אשר בי, כל חזות וכל לחן נעדרי-חיוּת הם. הכי אני אתרפק על הזמר? הזמר עלי יתרפק. גם השמש לא תשפיע קרניה על היצוּרים כי אם הם יהיו אבנים שואבות לשמש, כל אחד לפי שיעוּרו שלו.

האיש בשמעו זאת נתאושש במלואו ואמר בקול בוטח: – הטוב כי אענה גם אני חלקי, ולא במליצה ובחידות, כי אם במלים פשוטות וברורות, וילעגו לי המפוכחים, הנשענים בכל אל בינתם: אני מאמין ביש הזה וביש האחר, בעולם הזה ובעולם הבא. אני מאמין בנפשי, כפי שהנני בצלמי. אדם אני וגם לא-אדם: חי עלי אדמות היקום כולו, ואף מרחף בעולם עליון. הנני אני וגם לא-אני. אני החלק ואני היקום כולו. אני הבאר ואני הדלי. אני שדה התרומות ואני גשם הנדבות. אני המטר ואני כר עטפו בר. אני המטר ואני הטל. אני הטל ואני הגל. אני הגל המתנפץ אל החוף ואני שביב מאין-סוף. אני העומק, הרום והחלל. לכן גם בשמחתי אתעצב ובבכיי אצהל. זאת גם זאת: אני המצפה ואני האות. הנני יחיד בעם וגם העם, רוח ובשר ודם עת אהיה פה אשכון גם שם. הנני גרגיר וגם העולם. הנני השה ולשה העורף ואף בהיותי טרף אני הטורף. כל בי ובכל אחמוד. לכן גם מדי אשמח ארעד. צדיק הנני וחנף. אהבתי מחלצות ובמעמקי ערום ויחף. תמיד אשאל נפשי, כי תצמח לי כנף וכי אהיה שרף, אך כזאב אארוב לכל עובר ושב. כל בכי לי יערב. עתים כתן איליל, אשנא אדם וארעים על האֵל. אולם בכל עת אשמע מקרבי את הצו לאמר: הללו לאל ושבחו את האדם, רוממו, רוממו את השוכן במרום. קראו לאדם כי טוב. הכי לא חזונו זהב ורוחו עשת? הכי לא לבו כנור ותבל קשת, הנצח פרי הדר ושנות חיינו לשד? אמן אני אומר, רוח האדם מלאה מזן אל זן, כל שיר וזמר מרנן הכנור ועד יללת התן.

כה דיבר האיש בקול עז ונמרץ. שעה ארוכה עמד נפעם והאזין אל נפשו, דיבר נכבדות בה ואליה.

ברוחו המו מעיינות כחלילים וכנורות. לרגע קטן ידע בביטחה, כי נפשו לבדה מקור הברכה.


תש"כ

המלצות קוראים
תגיות