מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כחום היום

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כְּחֹם הַיּוֹם / שאול טשרניחובסקי


עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה

שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ.

יַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכוּ; וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים

פְּזִיזִים, קַלִּילִים וּמְשַׂחֲקִים הִתְפַּזְּרוּ לְכָל הָעֲבָרִים;

נִטְפְּלוּ לְפִרְחֵי הַפֶּרֶג, לְכַנְפֵי צִפֳּרוֹת הֲדוּרוֹת.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָצְאוּ בְּמָחוֹל הַיַּתּוֹשִׁים עַל פְּנֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

רוֹקְדִים כְּנֶגֶד הַחַמָּה עִם וְלָדוֹת שֶׁל חָסִיל עַלִּיזִים;

אֵלֶּה בָּאוּ לְבֵין עָלִים וּבְסִדְקֵי מַעֲנִיּוֹת הָחְבָּאוּ,

וְאֵלֶּה, הַמְפַגְּרִים בָּהֶם, נִפְזְרוּ לְבֵין מֵי-קִלּוּחַ

קָטָן וּמָהִיר וּמְפַטְפֵּט בֵּין עַפְרוֹת-זָהָב רְטֻבִּים;

אֶפֶס אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא שָׁב כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּאוּ.

נִכָּר, לֹא הָיָה בִּרְצוֹנָם לְהִתְכַּנֵּס, כִּילָדִים שׁוֹבָבִים

פּוֹרְשִׁים מֵאִּמָּם וְנֶחְבָּאִים, וְאֵין לִמְצוֹא אוֹתָם בְּפִנָּתָם.

וְקָלְטוּ הַשְּׁדֵמוֹת לְתוֹכָן שַׁבְרִירֵי הָאוּרִים הַנְּפוֹצִים

וְכִסּוּ עֲלֵיהֶם, וְהִצְפִּינוּם בְּחֵיקָן הַפּוֹרֶה וְהֶחָמִים,

כַּפְתּוֹר וְנִצָּה יִסְפְּגוּם, וּבְמִסְגְּרוֹת תָּאֵיהֶן יְבִיאוּם,

וְהָיָה לְאַחַר שֶׁעָבַר תּוֹר עָלִים רַכִּים בָּאָרֶץ,

פָּלְטוּ הַשְּׁדֵמוֹת וְהַכָּרִים אֵת נִפְצֵי הָאוֹרוֹת הַשְּׁמוּרִים,

וְעָלוּ הַזַּהֲרוֹרִים, וְהָיוּ הָרְשָׁפִים לְגַּרְגְּרֵי

שְׂעוֹרָה בַּעֲלַת-שָׂפָם, וְחִטָּה כִּבְדַת-זֵרְעוֹנִים,

שִׁפּוֹן זוֹקֵף קוֹמָתוֹ.

וּפָשַׁט הַזָּהָב הַתַּחְתּוֹן

וְנָגַע בַּזָּהָב הָעֶלְיוֹן, וְיִתְלַכְּדוּ אוֹרוֹת בְּאוֹרוֹת,

וְגָבַר הַחֹם עַד מְאֹד. עַד שִׂימוֹ מַחֲנָק לַנָּפֶשׁ.

וְכָלְתָה רֶגֶל מִשּׁוּק וּרְחוֹבוֹת הַכְּפָרִים יֵשַׁמּוּ.

שְׁלִיטָה לֹא תִּהְיֶה לַחַמָּה אַךְ בְּזָוִית זוֹ אוֹ אַחֶרֶת,

פִּנַּת סְתָרִים, אִם יִהְיוּ שִׁפּוּלֵי הַגַּג לָהּ כִּתְרִיסִים

בִּפְנֵי פֻרְעָנוּת-הַחֹם.

וְנִמְצְאָה אוֹתָהּ הַפִּנָּה

מְצִלָּה מֵעֵבֶר לַכֹּתֶל, כֹּתֶל צְפוֹנִי-מַעֲרָבִי,

לְבֵית הָאֲסוּרִים בַּכְּפָר, מְשַׁמֵּשׁ גַּם בֵּית-הַפְּקִידוּת.

שְׁלֹשָׁה נִזְדַּמְּנוּ לְאוֹתָה פִּנַּת הַסְּתָרִים הַפָּעַם:

מֹשֶׁה אַהֲרֹן הַגּוּץ, הַמְכֻנֶּה בַּגּוֹיִם “הַצָּלוּי”.

אֵרַע לוֹ מְאֹרָע, וְנָפְלָה דְּלֵקָה בְּבֵיתוֹ, וְהוּא יָשֵׁן

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עַל גַּגּוֹ, – וְנִכְוָה, וְאִם הִצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ.

מְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת-צוֹבֵעַ, נַעֲשֵׂית כָּל יְמֵי-קָיִץ,

וְכֵוָן שֶׁבָּאוּ יְמֵי-חֹרֶף – יָשַׁב בְּבֵיתוֹ וְרָעֵב.

וְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם, שֶׁיָּשְׁבוּ עִם מֹשֶׁה אַהֲרֹן בְּיָחַד:

וַסְקָה גּוֹנֵב-הַסּוּסִים וְיוּכִים, הַמַּלְאָךְ הַשּוֹמֵר

בֵּית-הַפְּקִידוּת בַּכְּפָר וְאֶת בֵּית-הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ,

“מְקֵרָה” בִּלְשׁוֹן הָאִכָּרִים. לְאוֹתָהּ מִשְׂרָה נִתְמַנָּה

יַעַן הָיָה קִטֵּעַ, כֵּן שָׁב מִמִּלְחֶמֶת קְרִים בָּיְתָה.

וְאֵיזֹה הַדֶּרֶךְ הֵם בָּאוּ לָשֶבֶת בְּיַחַד הַפָּעַם?

רָאוּ זִקְנֵי הַכְּפָר, שֶׁתְּרִיסֵי חַלּוֹנוֹת “הַמְּקֵרָה”

מַמָּש נִתְנַוְּנוּ מֵרֹב שִׁמּוּשׁ וּמֵחֲמַת רֹב שָׁנִים,

עָמְדוּ מַכְרִיזִים בָּאֲסֵפָה: שֶׁיֵּשׁ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר,

שֶׁמָּא הוּא כְּבָר מִן הַיֹּשֶׁר לְהָבִיא יְהוּדִי “לִצְבֹּעַ”.

לְאַחַר מַשָּׂא-וּמַתָּן, כְּשֶׁנָּדַב הַ“צָּלוּי” הִין יָיִן,

נִצְּחוּ בַעֲלֵי-הַ“הֵן” וְהֻשְׁווּ עִם אוֹתוֹ הַיְּהוּדִי.

עַתָּה עָמַד מֵזִיעַ בֵּין תְּרִיס וּתְרִיס וּבְמַכְחוֹל

מַזֶּה, מַעֲבִיר וּמְנַמֵּר, נוֹשֵׁם בֵּין מְשִׁיחָה לִמְשִׁיחָה.

הָיְתָה לוֹ כְּבָר חֲזָקָה: מִתַּחַת יָדוֹ לֹא יוֹצִיא

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן – וְהִפְלִיא לַעֲשׂוֹת הַפָּעַם.

וְכָכָה מָשַׁח הַתְּרִיסִים: יָרֹק, יַרְקָן שֶׁל נְחֹשֶת,

מָשַׁח הַטַּבְלָא וְאֶת מִסְגַּרְתָּהּ כְּלַפֵּי הָרְחוֹבוֹת:

בְּאֶמְצַע הַטַּבְלָא חוּג אָדֹם וּנְקֻדַּת-הַמֶּרְכָּז אֲדֻמָּה,

לָקַח לוֹ צֶבַע הַשְּׂרָק וְלֹא חָס עַל מְמוֹנוֹ, חָלִילָה!

וְיָצְאוּ מִמֶּרְכַּז-הַמַּעְגָּל קַרְנַיִם, חֲצָאִים שֶׁל קֹטֶר,

קֶרֶן צְהֻבָּה וּכְחֻלָּה, צְהֻבָּה וּכְחֻלָּה וְגוֹמֵר.

וְתַחַת הַמַּעְגָּל כְּעֵין פֶּרַח, וְלֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא כָּמֹהוּ,

יָפֶה עַד לְהַפְלִיא מְאֹד: שְׁלֹשָׁה כַּפְתּוֹרִים שֶׁעוֹלִים

בְּקָנֶה אֶחָד, וְהוּא לָבָן, וְכַפְתּוֹר וְכַפְתּוֹר וּפְרָחָיו,

חֶצְיָם אֲדֻמִּים וְחֶצְיָם כְּתֻמִּים, מַעֲשֵׂה-שְׂבָכָה.

יָפִים כָּל-כָּךְ, שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְהַגִּיד אֶת שִׁבְחָם!

וְהָיָה כְשֶׁרָאוּם הַכְּפָרִיִּים עָמְדוּ מִשְׁתָּאִים, וְאַחַר

נִעַנְעוּ בְּרֹאשָׁם וְאָמְרוּ: "אֵלֶּה הֵם מַעֲשֵׂה “הַצָּלוּי”! –

וְאוּלָם בְּשָׁעָה זוֹ עוֹד הַ“צָּלוּי” עוֹמֵד עַל מְלַאכְתּוֹ,

וְיוֹשְבִים הַ“גּוֹיִם” עַל יָדוֹ טְרוּדִים בְּמַעֲשֵׂה-מִכְמֹרֶת

(הָיָה בֵּין כָּתְלֵי הַ“מְּקֵרָה” יִשּׁוּב גָּדוֹל לְעַכְבָּרִים,

וְיוֹצְאִים הָיוּ בַּיּוֹם וְנִתְקָלִים בְּרַגְלֵי הַבָּאִים,

מְבַלְבְּלִים דַּעְתָּם, מְטִילִים אֵימָה יְתֵרָה עַל נָשִׁים).

יָשַׁב יוּכִים עַל הַסּוֹלְלָה וּוַסְקָה עוֹזֵר עַל יָדוֹ.

יָצָא אַף הוּא מִן הַ“מְּקֵרָה” – בִּשְׁעַת הַחֹם אֵין מַחֲמִירִין –

לֵישֵׁב בַּצֵּל וְלָשִׂיחַ קְצָת שִׂיחַת יְדִידִים בַּחֲבוּרָה.

וְכָךְ הָיָה וַסְקָה מְסַפֵּר עַל אוֹדוֹת הַ“מִּכְשׁוֹל” שֶׁגָּרַם

עַכְשָׁו לוֹ יְשִׁיבָה בַ“מְּקֵרָה”: "מַעֲשֶׂה בְּחֶבֶל שֶׁמָּצָא…

(וְשָׁכַח, בִּמְחִילָה, הָעִקָּר: שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּחֶבֶל,

מַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הַחֶבֶל, סוּס גָּמוּר, הַיְנוּ – סוּס זָרִים…)

"כָּךְ, אַנְשֵׁי חֶסֶד, רַק חֶבֶל – וְנִתְפָּשׂ… וְיָצָא גְזַר-דִּינוֹ,

בַּעֲוֹנוֹתָיו הָרַבִּים, יְשִׁיבָה שֶׁל עֲרַאי בַּ“מְּקֵרָה”…

כָּכָה יָשְׁבוּ בְּנֵי-אָדָם אֵלֶּה טְרוּדִים בְּעִסְקֵיהֶם,

תּוֹלְשִׁים תֵּיל-הַבַּרְזֶל מִפְּקַעַת וְיוּכִים הוּא מַקְבִּילָם,

עוֹשֶׂה מַעֲשֶׁה-קֶרֶס לְקִבּוּל חֲתִיכוֹת נַקְנִיקִים, –

עַד שֶׁעָלָה בְּאָזְנֵיהֶם קוֹל פְּסִיעוֹת קַלּוֹת בָּרְחוֹבוֹת.


וְעָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם לוֹהָטֶת,

וְכָלְתָה רֶגֶל מִשּׁוּק וּרְחוֹבוֹת הַכְּפָרִים שֹׁומֵמִים,

וְאָדָם אֵין מִן הַחוּץ, שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּרְכּוֹ הַפָּעַם.

הִפְנוּ אֶת רֹאשָׁם לָדַעַת וְלִרְאוֹת, מִי הוּא הַהוֹלֵך

מִצְמֵץ, תּוֹךְ-כְּדֵי-דִּבּוּר, וַסְקָה אֶת עֵינָיו הַזְּרִיזוֹת

מֹשֶׁה-אַהֲרֹן שָׂם לְאִטּוֹ מַכְחוֹלוֹ בִּדְלִיּוֹ,

וְשׁוֹמֵר הַמַּאֲסָר, יוּכִים, אַף הוּא לֹא הֵחִישׁ מַעֲשֵׂהוּ,

מַעֲמִיד מִכְמַרְתּוֹ כְנֶגְדּוֹ, מַעֲבִיר אֶת כַּפָּיו עַל זְקָנוֹ,

בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ מִשְׁתָּעֵל וּמְזַעֲזֵעַ צַוָּארוֹ הַשָּׁחוּף.

תָּמְהוּ הַשְּׁלֹשָׁה בִּרְאוֹתָם אֶת שִׂמְחָה הַזָּקֵן,

שְׁחוֹחַ, כְּדַּרְכּוֹ, סְבִיב צַוָּארוֹ כְּרוּכָה מִטְפָּחַת,

יָדָיו נְתוּנוֹת בְּתוֹךְ שַׁרְווּלֵי קַפּוֹטָה שֶׁל אַטְלַס,

יָמִין בְּשַׁרְווּל שֶׁל שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל בְּשַׁרְווּל שֶׁל יָמִין;

קַלּוֹת פְּסִיעוֹתָיו וּזְרִיזוֹת, וְסֵפֶר תַּחַת בֵּית שֶׁחְיוֹ.

וְגִחֵךְ הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָם, נִגַּשׁ וּבֵרְכָם וְעָמָד,

נוֹתֵן שָׁלוֹם וּמַחֲזִיר – וְנִדְבַּר עִם אוֹתוֹ “הַצָּלוּי”:

– "יָסוּר הֵנָּה, בֶּן-אָדָם! הֲלִיכָה זוֹ לָמָּה הִיא בָּאָה?

‘מַעֲנֵה-לָשׁוֹן’ בְּיָדֶךָ"? – "לְבַקֵּר בֶּן-זְקוּנַי הָלָכְתִּי,

וֶלְוֶלֶה בֶּן-זְקוּנַי הֵן מֵת". – "בָּרוּך דַּיַּן הָאֱמֶת!

אֵיךְ זֶה וּמָתַי? – וַאֲנִי מְאוּם לֹא שָׁמַעְתִּי עַד הַיּוֹם".

נֶאֱנַח שִׂמְחָה, וְכָכָה נָשָׂא אִמְרָתוֹ וַיֹּאמַר:

– "בָּנַי, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, יְלָדִים כִּשְׁאָר יַלְדֵי-עוֹלָם;

כֻּלָם, יָדַעְתָּ ר' מֹשֶׁה, לֵאלֹהִים וְלַאֲנָשִׁים; מַה שַּׁיָּךְ,

פִּקְּחִים, כְּלוּם יֵשׁ מַה לְהוֹסִיף? – מַמָּשׁ, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים.

נוֹלְדוּ וְטֻפְּחוּ וְגָדְלוּ, וְצַעַר גִּדּוּלָם בִּשְׁעָתָם,

הָיוּ לַאֲנָשִׁים – וּפָנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, כְּדַרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

סָבוּר הָיִיתִי בִּשְׁעָתָם, שֶאֵין לְמַעְלָה מִטָּרְחָם:

דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם בְּכָךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמַגְזִים בִּדְבָרָיו,

אֵלֶּה הוֹלְכִים מוֹסִיפִים וְיֵשׁ שֶׁמַּפְחִיתִים, מַקְטִינִים.

כֵּוָּן מֵעָנְשָׁם נִפְטַרְתִּי – צָרִיך לוֹמַר הָאֱמֶת:

נָשַׁר טַבּוּרָם בִּזְמַנּוֹ, בִּזְמַנָּן הֵצִיצוּ שִׁנֵּיהֶם,

בִּשְׁעָתָם זָחֲלוּ עַל אַרְבַּע, בִּשְׁעָתָם הֵיטִיבוּ לָלֶכֶת,

וְגָדְלוּ לְ“חֶדֶר” וּלְעֵסֶק, הַכֹּל כְּמִצְוַת אֱלֹהִים,

אֵין בֵּינֵיהֶם לְבֵין יֶתֶר אֲחֵיהֶם מְאוּמָה.

נִכְנַס זֶה לַעֲרִיסָה – וּלְאַחַר שָׁנָה וּמֶחֱצָה

פִּנָּה מְקוֹמוֹ לְאָחִיו, שֶׁנּוֹלַד לְמַזָּל טוֹב אַחֲרָיו.

וֶלְוֶלֶה קְטַנִּי לֹא כֵן: בֶּן-זְקוּנִים לִי הָיָה, וּלְאַחַר

יֵאוּשׁ שֶׁל בָּנִים הוּא בָּא, וְעָמַד לְאִמּוֹ בְּקֹשִׁי.

גָּדוֹל הָיָה מִשְּׁאָר בָּנַי, כָּל אֶחָיו הַקּוֹדְמִים;

וְהָיְתָה הַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנִי, שֶׁהִשְלִים הַמִּנְיָן בְּבוֹאוֹ.

הָיָה קְצָת צַעֲקָנִי, וְגַם זוֹ מִמִּדַת הַקְּטַנִּים,

אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָמַד עַל רַגְלָיו וְהִתְחִיל מְפַטְפֵּט –

נִכָּר הָיָה מִיָּד, שֶׁאֵין “תְּפִיסַת” אֶחָיו תְּפִיסָתוֹ.

עָלָה לוֹ בְּקֹשִׁי דִּבּוּרוֹ, וְגַם בְּאַלְפָא-בֵּיתָא, כִּדְאָמְרֵי

אֵינָשֵי, הָלַך וְנִכְשַל, כְּהוֹלֵךְ עַל גַּבֵּי כְּלֻנְסָאוֹת.


נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ-שְׁטוּת! הָא כֵּיצַד? חוֹלֵם בְּהָקִיץ:

בּוֹרֵר לוֹ פִּנָּה נִשְׁכָּחָה, וְעֵינָיו תְּמֵהוֹת וּגְדוֹלוֹת.

וְחוֹבֵב הוּא אֶת הַגָּן בַּלַּיְלָה כְּשֶׁחָשַׁךְ וְנֶאְלָם,

מַשְׁכִּים לְהִסְתַּכֵּל בַּחַמָּה בְּעוֹד בֹּקֶר רָטֹב בַּטְּלָלִים,

עוֹמֵד וּמַבִּיט וּבָא לִידֵי שִׁכְחָה שֶׁל מִנְחָה בָּעֶרֶב,

מֵצִיץ בְּלַהֲבוֹת-מַעֲרָב, וְהַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֵך וְדוֹעֵך,

נַעֲשֶׂה רֶשֶׁף – שְׁבִיב וְזִיק אַחֲרוֹן מְפַרְכֵּס בְּמוֹתוֹ.

נִתְּנָה אֱמֶת לְהֵאָמֵר: יָפִים שָׁמַיִם בַּלֵּילוֹת,

אֶלָּא מַה “תַּכְלִית” בָּזֶה? וְיֵשׁ שֶׁהוּא נֶחְפָּז הַשָּׂדֶה:

– וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה, לְאָן? – "לִרְאוֹת בְּפִרְחֵי-הַדָּגָן!

פְּרָחִים לַדָּגָן. וְהֵם קְטַנִּים, כְּתֻמִּים וְנָאִים,

חַיִּים שֶׁל שָׁעָה לָהֶם וְאַךְ זְרִיזִים זוֹכִים לִרְאוֹתָם".

– “תּוֹרָה זוֹ לְךָ מִנָּיִן?” – קִבְּלָהּ מִוַּנְקָה וְטִימוֹשְׁקָה,

“שְׁקָצִים” מִ“שִּׁקְצֵי” הַכְּפָר. וְיֵשׁ אֲשֶׁר שֵׁד בָּא וְכוֹפֵהוּ

לָרוּץ דַּוְקָא בִּשְׁעַת גֶּשֶׁם וּשְׁלוּלִית בָּרְחוֹבוֹת,

וְטִפֵּי הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד נִתְקָעוֹת בְּמֵימֵי-שְׁלוּלִיּוֹת,

נִרְאוֹת כְּמַסְמֵרוֹת תְּקוּעִים וְחוּדֵיהֶם כְּלַפֵּי שָׁמָיִם.

דָּבְקָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת! וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁקּוֹרְאִים

לוֹ “לֵיל הָאַנְקוֹר” 1 בָּעָם, שׁוֹטֶה זֶה הָיָה זוֹכֶה

לְכַמָּה רְצוּעוֹת, עֲדֵי יִשְׁתַּטַּח לוֹ עַל מִטָּתוֹ.

יוֹשֵׁב לוֹ כְּאַנְקוֹר נִפְחָד וְקוֹלֵט לְתוֹךְ עֵינָיו הַבְּרָקִים,

בָּרָק וּבָרָק כְּשֶׁהוּא שׂוֹרֵט מַחֲשַׁכֵּי שָׁמָיִם,

וְעֵינוֹ לֹא תִּשְׂבַּע מֵרְאוֹת…

אַךְ לִבּוֹ הָיָה לֵב-זָהָב,

זָהָב מְזֻקָּק וְלֹא לֵב, וְלֹא הָיְתָה מֵעוֹלָם פְּגִיעָתוֹ

רָעָה אֲפִילוּ בִּזְבוּב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקִּיר; וְהַיְלָדִים

מְקַנְטְרִים הָיוּ אוֹתוֹ וּ“וֶלְוֶלֶה-שׁוֹטֶה” כִּנּוּהוּ,

וְעוֹד כִּנּוּיִים שֶׁל גְּנָאי, - וְלֹא קָבַל עֲלֵיהֶם מֵעוֹלָם;

מָרָה לֹא הָיְתָה אַף טִפָּה בְּלִבּוֹ, לֵב-זָהָב וַתְּרָנִי.

וְכַמָּה חָבַב כָּל חָי! דּוֹאֵג לִמְזוֹנוֹת אַנְקוֹרִים:

יוֹם-יוֹם עִם הָנֵץ הַחַמָּה נֶאֶסְפוּ עָלָיו הֲמוֹנִים,

בָּאִים וְחוֹטְפִים מִתּוֹךְ כַּפָּיו פְּתוֹתִים וְגַרְגְּרִים.

בְּעַצְמוֹ לֹא טָעַם - וּכְבָר נַעֲנָה לְכַלְבֵי הֶחָצֵר,

פָּרַס לֶחָתוּל הַמְנֻמָּר וְנִתְפַּשׂ בִּגְנֵבַת הֶחָלָב:

דּוֹאֵג לְחֻלְדָּה שֶׁשָּׁגָרָה, וְחִבָּתוֹ הַיְתֵרָה נוֹדַעַת

לְיוֹנִים, וְשׁוֹבָכִים לוֹ עָשָׂה וְסָבַל יִסּוּרִים בִּשְׁבִילָם,

וְעָלוּ לוֹ בְּמַלְקוֹת וּבְכָל פֻּרְעָנוּת וּרְצוּעוֹת וְהַכָּאוֹת.

שֶׁמָּא רְאִיתֶם יְהוּדִים מַפְרִיחֵי-יוֹנִים מִימֵיכֶם?

וְעָמַד בְּכָל הַנִּסְיוֹנוֹת. וְכָךְ נִתְיָאַשְׁנוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא מָחוּ.

יַעֲשֶׂה מַה שֶׁיִּרְצֶה! – וְנִמְלְאָה כָּל חֲצֵרֵנוּ

יוֹנִים וְתוֹרִים מִכָּל הַמִּינִים. כְּלוּם לֹא הָיִיתִי

“שֶׁקֶץ” גַּם אָנִי, בֶּן-כְּפָר? אַךְ “מְבִינוּת” זוֹ לוֹ מִנָּיִן?

מֹשֶׁה-אַהֲרֹן, וְכִי מָה, כְּסָבוּר אַתָּה לֹא לִמְּדָנִי

לִקְרֹא לְכֻלָּן בְּשֵׁם?! – וְיָדַע הַקָּטָן אֶת כֻּלָּן:

אֵלּוּ הֵן “יוֹנֵי מִצְרַיִם”, וּלְאֵלּוּ יֵאָמֵר “נְזִירִים”,

וְיֶשְׁנָן “בַּעֲלוֹת-מֻרְאָה” מַבְלִיטוֹת הֶחָזֶה כִּפְקִידִים;

נִכְחָן “יוֹנַת-תֻּכִּיִּים” מְשַׁפֶּרֶת אֶת זְנָבָהּ הַנָּאֶה,

“בַּעֲלוֹת-הָרַעֲמָה” מִתְהַדְּרוֹת בְּמַחֲלָפָה מַקֶּפֶת לְעָרְפָּן,

כְּנוּפְיָה שֶׁל “יוֹנֵי-תַּלְתַּלִּים” עִם “תּוֹרִים-עֲנָקִים” נִפְגָּשִׁים,

בְּפִנָּה זוֹ הוֹגִים אֲהָבִים זוּג “רוֹמִים” וְזוּגוֹת “כּוּשִׁיּים”

שְׁחוֹרֵי-הָרֹאשׁ; בֵּינְתַיִם בָּאוֹת בִּיעָף “יוֹנֵי-פְּנִינִים”,

גּוֹזָל לְמִשְׁפְּחוֹת הַ“כְּמָרִים”, אִיטַלְקִים, שְׁוֵיצִים וְסוּרִים.

דּוֹמֶה זָקֵן לְיָלֶד: אֲנִי שַׂעֲרוֹתַי מַכְסִיפוֹת

בָּאתִי לִלְמוֹד מִבְּנִי, וְכִמְעַט שֶׁהָיִיתִי לְ“מֵבִין”.

וְכָכָה הִגִּיעַ וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָ“עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה”,

וְנִכְנַס הַנַּעַר לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאֵינוֹ

רוֹאֶה אֶלָּא כָּל מַה שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ בְּ“חַדְרוֹ”:

צוֹעֲנִים פּוֹשְׁטִים בַּכְּפָר, מַשְׁחִיזֵי-גַּרְזִנִּים, נַפָּחִים –

“מִצְרִים” הֵם לְדִידֵיהּ! וַאֲלֻמּוֹת הַשָּׂדֶה בְּעֵינָיו

הֵן אֲלֻמּוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף! וְשׁוֹאֵל לִמְקוֹם גַּן-הָעֵדֶן,

וְאֵיפֹה הָאוּרִים-וְהַתֻּמִּים, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַיֵּהוּ?

אָבִיב – וְעָלוּ הַמָּיִם, וְרָאָה מֵי יַם-סוּף בַּמַּרְאֶה,

גִּבְעָה בְּעֵינָיו הַר סִינָי! וְאֵי דֶּרֶךְ יְרוּשָׁלָיִם? –

וְרָאָה הַמְלַמֵּד, כִּי מֹחוֹ רוֹפֵף וְקָשֶׁה לִגְמָרָא,

אָמַר: דַּיּוֹ אִם יַעֲמִיד יְהוּדִי כָּשֵׁר, וְלִמְּדוֹ

“חַיֵּי אָדָם” וְהִכְנִיס בְּלִבּוֹ מוֹרָאוֹ שֶׁל יוֹצְרוֹ.

נֶהְפַּךְ הַנַּעַר וְדָבַק בְּקוֹנוֹ בְּנַפְשׁוֹ וּמְאֹדוֹ,

זָהִיר בְּמִצְוָה, בַּצּוֹם, וּמַאֲרִיך בִּתְפִלָּה כְּזָקֵן,

גּוֹעֵר בִּנְזִיפָה גַּם בִּי וּבְאֶחָיו הַגְּדוֹלִים, הַדָּשִׁים

בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם עֲבֵרוֹת – וְהִשְׁתִּיקוּהוּ בִּבְעִיטָה,

עָשׂוּ לוֹ מַעֲשִׂים לְהַכְעִיס, קִנְטרוּהוּ בְּתוֹסְפוֹת-כִּנּוּיִים:

“צַדִּיק”, “חָסִיד” וְ“רַב”, “קוֹזַק שֶׁל רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם”.


דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר אֶצְלֵנוּ: בַּר-מִצְוָה – לֵךְ מְשׁוֹךְ בְּעֹל פַּרְנָסָה!

וֶלְוֶלֶה הִתְחִיל גַּם הוּא מִתְרַגֵּל בְּעִנְיַן פְּרַקְמַטְיָה,

אֶלָּא – לֹא נוֹצַר לְכָךְ…

מַה לְךָ אֲסַפֵּר, רַב מֹשֶׁה?

מִשֶּׁהֶחֱמִירוּ בַּ“תְּחוּם”, וְגָזְרוּ עַל הַקַּרְקָעוֹת,

וְנִטְּלָה הַ“טִּפָּה הַמָּרָה”, - הָיִינוּ כֻּלָּנוּ חֶנְוָנִים.

גְּדוֹלִים הִתְחָרוּת וּדְחָק, וְלִידֵי אוֹנָאָה מְבִיאִים.

בַּמֶה נִזּוֹנִים בִּכְפָר? בִּ“נְקִיטַת אֶצְבַּע” לְבַדָּהּ

בְּכַף-הַמֹּאזְנַיִם לְהַטּוֹתָה (וְחָסֵר וְיָתֵר בַּנְּגִיעָה),

בְּטִפָּה חֲסֵרָה שֶׁל פַּךְ…

וְהִתְחִיל הַבָּחוּר צֹוֵחַ:

“כָּתוּב מְפֹרָש מָה הוּא? וְאִסּוּרִים, וּבֵית-דִּין-שֶׁל-מַעְלָה?!”

פּוֹתְחִים לוֹ בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ – לֵךְ קְרָא “חַי-וְקַיָּם”,

– הוּא בְּאֶחָת:

“תַּרְמִית, אוֹנָאָה – וְהַדִּין!” – סִלַּקְנוּ יָדֵינוּ מִמֶּנּוּ:

יָשׁוּב אֶל סְפָרָיו, הָרָב! – וְאֵין לַעֲשׂוֹת עֵסֶק בְּפָנָיו,

יֵשׁ אֲשֶׁר יִזְכֶּה הַגּוֹי מִן הַהֶפְקֵר וְיָבִיא אֵלֶיךָ,

וְאֶפְשָׁר לֵהָנוֹת, - הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן יִרְאֲךָ הַקָּטָן!

צָרִיךְ לְהֵחָבֵא מִפָּנָיו כְּמִפְּנֵי הַשּׁוֹטֵר, לְהַבְדִיל…


בְּפוּרִים הִתְאַכְסֵן בְּבֵיתִי מְשֻלָּח מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל,

יְהוּדִי אַדְמוֹנִי, שֶׁזְּקָנוֹ מְגֻדָּל וּפִרְקוֹ מְאֹד נָאֶה,

בַּעַל צוּרָה וָכֶרֶס, וּפֶה לוֹ, פֶּה מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת…

לְאַחַר הַסְּעֻדָּה בַּחֲבוּרָה נִשְׁמְטוּ הַבָּנִים יְגֵעִים,

אֵלֶּה בְּכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה: זֶה יוֹשֵׁב מְנַמְנֵם עַל כִּסְאוֹ,

אָחִיו הִתְפַּרְקֵד לוֹ כְּבָר – עֲיֵפִים מִטִּרְדוֹת פַּרְנָסָה,

נַחְנוּ נִשְׁאַרְנוּ, הַשְּׁנַיִם, עִם אוֹתוֹ הַמְשֻׁלָּח, וְסִפֵּר

לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת מִקִּבְרֵי הָאָבוֹת וְהַקְּדוֹשִׁים,

כֵּיצָד מְבַכִּים אֶת אַבְנֵי “כֹּתֶל מַעֲרָבִי” הַנִּשְׁאָר,

קִבְרָה שֶׁל רָחֵל אִמֵּנוּ וְהִלּוּלָא דְּבַר רַב יוֹחָאי…

נִסִּים וּפִלְאֵי-פְּלָאוֹת! וְלֹא מָלְאוּ אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ…

וֶלְוֶלֶה יוֹשֵׁב בְּצִדִּי, בּוֹעֲרוֹת עֵינָיו כְּגֶחָלִים,

תְּלוּיוֹת בִּפְנֵי אוֹתוֹ מְשֻׁלָּח כַּבַּרְזֶל בְּאֶבֶן-שׁוֹאָבֶת,

מַמָּש בּוֹלֵעַ כָּל דְּבָרָיו. וַיְאַחֵר לָשֶׁבֶת הַלָּיְלָה,

וְנִפְרַד בְּקֹשִׁי מִמֶּנּוּ.

וּלְמָחֳרַת הַבֹּקֶר, כְּשֶׁנָּסַע

אוֹתוֹ הַזָּקֵן, לֹא בָּא אַךְ וֶלְוֶלֶה לְבָרְכוֹ בְּצֵאתוֹ.

אָמוֹר אָמָרְנוּ: מִי יֵדַע מְזוֹנוֹת שֶׁל מִי יְסַפֵּק עָתָּה?

יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ אֶת דְּרָכָיו וְכָל שִׁגְעוֹנוֹתָיו – וַנִּשְׁקֹט.

סְעֻדַּת-הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה – וְאֵינוֹ. וְנִתְבַּלְבֵּל

מֹחִי מֵחֲרָדָה לִבְנִי, בִּקַּשְׁנוּ, חִפַּשְׂנוּ – אֵינֶנּוּ!

כְּנוֹפֵל לְתּוֹךְ מֵי-הַבְּאֵר! פָּנִינוּ לִשְׁכֵנִים, שָׁאַלְנוּ,

שֶׁמָּא רָאוּהוּ? – לַשָּׁוְא!… בָּעֶרֶב הֵבִיאוֹ מַכָּרִי

כֻּלּוֹ רוֹעֵד מִקֹּר: בַּדֶּרֶךְ מְצָאוֹ וְהִכִּירוֹ.

וְעוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כָּאֵשׁ בָּעַר הַקָּטָן, כַּתַּנּוּר,

וְאָמַר, כִּי בְּמָתְנָיו הוּא חָשׁ, וְכֹה בָּעַר, הָלַךְ וּבָעֹר

שְׁלֹשָׁה יָמִים – וָמֵת…

אַחַר נִתְגַּלָּה הַדָּבָר:

גָּמַר וֶלְוֶלֶה בְּנַפְשׁוֹ, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר – שֶׁיַּעֲלֶה

בְּעַצְמוֹ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, - וְהִמְתִּין לַמְּשֻׁלָּח בַּמִּגְרָשׁ.

חָמַד לוֹ לָצוֹן הַמְשֻׁלָּח וְהִסִּיעוֹ קִמְעָא בַּדֶּרֶךְ.

לְאַחַר שֶׁהוֹרִידָהוּ מִתּוֹךְ הָעֲגָלָה, הִתְעַקֵּשׁ

וְגָמַר לִנְדוֹד, וְאִם בְּרַגְלָיו. וְהָלַךְ בַּשֶּׁלֶג, בַּצִנָּה.

פְּגָשׁוֹ הָאִכָּר וְהֶחֱזִירוֹ – – –

וַאֲפִלּוּ כֻּלָנוּ יָדַעְנוּ

דְּרָכָיו – דַרְכּוֹ שֶׁל מְלַמֵּד, תָּם; אַךְ נְשָׁמָה יְתֵרָה –

זֹאת רָאִינוּ בְּחוּשׁ – הָיָה הוּא בְּבֵיתֵנוּ

וְאֵינָהּ מֵעָלְמָא הָדֵין… אָמְנָם חֲמִימוּת… נְשָׁמָה…

וְנִטְּלָה הִיא מִשֶּׁמֵּת, וְנִתְרוֹקֵן הַבַּיִת מִטָּהֳרוֹ…

וְכָלְתָה הָרֶגֶל מִשּׁוּק – אָמַרְתִּי: אֵלֵךְ וַאֲבַקֵּר

יַלְדִי וֶלְוֶלֶה שׁוֹטֶה; מִן הַסְּתָם יִתְגַּעְגֵּעַ עַל אַבָּא.

וְעוֹבֵר אֲנִי עַל פְּנֵי בֵּית-הַקְּבָרוֹת “לָהֶם” וְּרְאִיתִיו

כֻּלּוֹ פְּרָחִים וְנִצָּנִים, וַעֲרָבִים מְבַכּוֹת הַגַּלִּים.

וְנִכְנְסָה שְׁטוּת בִּי, אִלְמָלֵי, רַב מֹשֶׁה… אִלְמָלֵי זָרַקְתִּי

פְּרָחִים עַל קִבְרוֹ… נִצָּנִים… וְהוּא כָּכָה מְחַבְּבָם, כָּכָה…"

נֶאֱנַק שִׂמְחָה וְנִשְׁתַּתֵּק, וְיָשַׁב “הַצָּלוּי” וְנָדַם.

– קוּמָה, אֶחָא, וָשׁוּב – פָּסַק יוּכִים – אֶל “הַמְּקֵרָה”,

יַעַן יֵשׁ לָחוּש לְבֹא הַלַּבְלָר, וְלֹא יָאֶה לְאַסִּיר

לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בַּחוּץ, – וְנָעַלְתָּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֶךָ!"


וְעָמְדָה חַמָּתוֹ שֵׁל תַּמּוּז לוֹהֵטֶת בְּאֶמְצַע שָׁמָיִם,

וְיַמִּים שֶׁל פְּלָדוֹת נִשְׁפָּכִים, וּשְׁבִיבִים, וּרְשָׁפִים וְזַהֲרוֹרִים.


Lausanne


  1. כך קרוי ליל 24 ביוני בפי הרוסים, המצטין לעתים קרובות בסערה.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

השנים הראשונות לאחרי הכיבוש

מאת מרדכי בן הלל הכהן (מאמרים ומסות)

תרע"ט

אך יפו וירושלים לבד נכבשו בחורף תרע“ח, ואולם יתר הערים בארץ ישראל נשתחררו מן הצבא התורכי אך בראשית תרע”ט. בימים הראשונים לחודש תשרי התחילה ההתקפה על פני כל החזית, ובמשך ימי חג הסוכות כבר היו כל הערים בידי הכובש, בידי הצבא הבריטי, ומיד התחילו להתמלא הערים החרבות שהתרוקנו למחצה מתושביהן במשך שנות המלחמה. רבים מתושבי יפו וירושלים הגלו בזמנם לערי הגליל וסוריא והמה מיהרו לשוב לבתיהם אך נכבשה הארץ. בחודש נובמבר נקבעה שביתת הנשק בין ממלכות ההסכמה ובין תורכיה, ואז שבו הגולים גם מאנטוליה ומקושטא. לאט לאט התמלאו הערים, רבו התושבים והחיים החלו לשוב לקדמותם. כמעט כל השנה עוד הצבא מלא את הארץ, וזה נתן גם אופי מיוחד לכל החיים בערים. השלטון בכל הארץ הוא צבאי, והוא השליט כמובן על חיי האזרחים בתוך הערים.

ואולם בכל זאת, הסתדרו הקהלות של היהודים ותיכף התחילו את חייהם הצבוריים, והשלטון הצבאי לא עמד לשטן על דרך הסתדרותם. יפו היתה הראשונה לשחרור והיא הסתדרה מיד לאחרי הכבוש. אנשי תל-אביב יסדו שוב את ועד השכונה שלהם, ואך נתרבו התושבים, חזרו ויסדו גם את ועד העיר ליהודי יפו. עסקני יפו הראו את מרצם והבליטו את ערך הסדרות קהלתם גם לעיני הממשלה החדשה. השליטים הצבאיים ראו בועד העיר ליהודי יפו מוסד צבורי מסודר, מוסד היודע מה זו חובה וראוי איפוא גם לזכויות. הממשלה הבריטית של השטח הנכבש מסרה לרשותו של ועד העיר ליהודי יפו פעולות רבות, התחשבה עם ביאות כחו של הועד, ראתה בו אורגן חי ופועל, ועד העיר ליהודי יפו עובד לפי תקנות קבועות ומאושרות מאת הצבור וחברי הועד נבחרים באופנים דמוקרטיים בהשתתפות הנשים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.