מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לְבִיבוֹת

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

I

אָכֵן בֹּקֶר, שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ רַבִּים, אָז הָיָה

וְרִאשׁוֹן בְּחָדְשֵׁי הָאָבִיב, הַנָּאוֶה עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה,

שְׁדֵמוֹת וַעֲרָבוֹת נִרְחָבוֹת כַּיָּם! – וּמִי זֶה הָרִאשׁוֹן,

רִאשׁוֹן לַכֹּל, אֲשֶׁר רָאָה אֶת חֶמְדַּת הַבֹּקֶר הָרַעֲנָן,

עוֹדוֹ רוֹחֵץ בַּטָּל וְהֵילֵל בֶּן-שַׁחַר עוֹד מַבְהִיק,

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה? – עֶפְרוֹנִי – הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן

וְעָלָה עַל כְּנָפָיו אֶל עָל וְהִמְטִיר מִשָּׁם מַנְגִּינוֹתָיו,

מֵעִיר הַדְּרוֹרִים בַּגָּג, וְעַל פֹּארוֹת הַסְּבָךְ הָאַנְקוֹרִים. –

שְׁנִיָּה אָז תִּיקַץ מִשְּׁנָתָהּ הַחַמָּה וְלוֹהֲטִים פָּנֶיהָ:

בּוֹשָׁה כִּי אֵחֲרָה קוּם, נֶחְפָּזָה הִיא אֶל עֲבוֹדָתָהּ

לַעֲבִיר מַכְחוֹל עַל צִיץ וְלָשִׂים בַּפּוּךְ כְּנַף צִפֹּרֶת,

לְסַלְסֵל בְּרַצֵּי גַל נִדַּח, קַשְׂקַשּׂוֹת הָאָקוּנוּס לְהָפֵז,

לְהָחֵם בֵּיצֵי הַצְּפַרְדְּעִים בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה.

שָלְחָה קַו מֵקִיץ לַדְּבוֹרִים: “הָקִיצוּ, יְשֵׁנִים” וּמְזָרְזָה

בְּגַרְגֵּר שֶׁל דָּגָן שֶׁפִּגֵּר. – וּשְׁלִישִׁית נֵעוֹרָה הַזְּקֵנָה

גִּיטְל, אַלְמָנַת הָרַב, וַתִּפְקַח עֵינֶיהָ הַמְּאִירוֹת.

צַחִים וּכְלִילֵי-הַתְּכֵלֶת, בְּאֵין זֵכֶר לְעָב קַל בַּמָּרוֹם,

הֶאֱהִילוּ שָׁמַיִם, וַעֲטוּפֵי עֲשָׂבִים רַעֲנַנִּים,

פָּקְחוּ זֶה עַתָּה עֵינֵיהֶם, הִבְרִיקוּ הַמִּגְרָשׁ וְהַשְּׁדֵמָה;

וְשַׁלְוָה חוֹלֶמֶת בַּכֹּל, דּוּמִיַּת בֵּית-מִקְדָּשׁ שֶׁשָּׁמֵם,

כְּאִלּוּ שָׁמַיִם בָּרוֹם וְהָאָרֶץ מִתַּחַת בְּתִמָּהוֹן

הֻכּוּ לְמַרְאֶה הַזִּיו וּתְמֵהִים בְּעַצְמָם עַל יָפְיָם.

מִהֲרָה גִיטְל וַתָּקָם מֵעַל מִטָּתָהּ הַחַמָּה

(הָיְתָה מִתְכַּסָּה בַּשְּׂמִיכָה וְאִם עָבְרוּ כְּבָר יְמֵי צִנָּה),

נָטְלָה יָדֶיהָ בְּסֵפֶל נְחשֶׁת בֶּן-יְדוֹתָיִם.

עַתִּיק הָיָה הַסֵּפֶל מְאֹד, כֶּבֶד מִשְׁקָל וּמוּצָק,

מַבְרִיק וּמַזְהִיר, כְּבָא מִמֵּרוּק בִּלְבֵנָה כְתוּתָה

(דּוֹרוֹן לָהּ הָיָה מֵאֵת דּוֹדָתָהּ, עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם,

וְנָתְנָה לָהּ אוֹתוֹ בְּיוֹם חַג כְּלוּלוֹתֶיהָ לְזִכָּרוֹן,

כְּלִי מְאֹד יָקָר – וּבְדִיל מֵאָז אַךְ פַּעֲמַיִם צִפּוּהוּ),

לַחַשׁ לְשִׂפְתֵי הַזְּקֵנָה, כִּי אֶת תְּפִלּוֹתֶיהָ הִתְפַּלְּלָה

חֶרֶשׁ וּכְדַרְכָּהּ יוֹם יוֹם, וְעֵינֶיהָ צוֹחֲקוֹת וּמְאִירוֹת;

נִדְמָה לָהּ, כְּאִלּוּ הַיְקוּם בִּצְחוֹק-חֵן יְקַדְּמֶנָּה הַפָּעַם,

וְהַכֹּל שָׁמֵחַ וְשָׂשׂ עַל שִׁפְעַת-הַחַיִּים וְיָפְיָם.

וְטֶרֶם תְּפִלָּתָהּ תְּכַלֶּה כְּבָר הִרְגִּישׁ בָּהּ חֲתוּלָהּ הַבָּרֹד,

נָח לְרַגְלֶיהָ וּמְיַלֵּל בְּתַחֲנוּנִים וּמְלַקֵּק שִׂמְלָתָהּ;

בְּשָׂרוֹ כָּחַשׁ מִשֶּׁמֶן וּשְׂעָרוֹ הוֹלֵךְ וְנוֹשֵׁר

(וְהַיָּמִים יְמֵי הַחֲתוּלִים וְילֵלָם נִשְׁמַע בַּלֵּילוֹת).

“אִי לְךָ, זָקֵן מִשְׁתַּטֶּה!” – תִּתְרָעֵם עָלָיו הַזְּקֵנָה, –

וְחֶרֶשׂ שֶׁל דּוּד מִלְאָה חָלָב וַתִּתֵּן לַחֲתוּלָהּ הַבָּרֹד,

וְלָקְקָה הַחַיָּה בְּתֵאָבוֹן, כִּי רָעֲבָה מִלֵּיל נְדוּדֶיהָ.

רָאֲתָה גִיטְל חֲתוּלָהּ הַלּוֹקֵק הֶחָלָב וְהִרְגִּישָׁה

פִּתְאֹם בְּנַפְשָׁה גַם הִיא תַּאֲוַת-הָאֹכֶל, וּבְאַפָּהּ

רֵיחַ שֶׁל לְבִיבוֹת מְמֻלָּאוֹת בִּגְבִינָה עֲשׂוּיָה

וְרוֹחֲצוֹת בְּזִבְדָּה – וְהָאֵד עוֹלֶה בַסִּיר מִן הָרוֹתְחִים.

בַּת-צְחוֹק עַל שִׂפְתֵי הַזְּקֵנָה, כִּי צָחֲקָה בְלִבָּהּ עַל עַצְמָהּ.

אוֹתוֹ הַחֵשֶׁק מִנָּיִן? – וַתָּשֶׂם פְּעָמֶיהָ לַמַּרְתֵּף,

כֶּבֶד הַצִּנָּה, כִּי שָׁם הַגְּבִינָה וְכַדֵּי הַזִּבְדָּה.

הִיא עוֹד בַּמַּרְתֵּף הֶעָמֹק – וּפִתְאֹם קוֹל נִבְחַת הַכֶּלֶב

צוֹרֵם הָאֹזֶן מְאֹד, וְעוֹד קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם בְּדַבְּרוֹ:

“סוּר לְךָ, סוּר בְּכוֹר-שָׂטָן” – וְהַקּוֹל קוֹל דּוֹמָחָה בְּבוֹאָהּ,

אֶפֶס לֹא עָמַד סִרְקָה מִנְּבוֹחַ; אָז תָּרִים דּוֹמָחָה

מַקְלָהּ, גֶּזַע לוּז רַךְ, עַל גַבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,

וְהָיְתָה פְּגִיעָתָהּ מְאֹד רָעָה בְּאַרְכֻּבָּתוֹ הַצְּנוּמָה;

הִתְחִיל בּוֹכֶה מְאֹד מֵעָצְמַת מַכְאוֹבוֹ – וַיָּנוֹס,

תָּחוּב זְנָבוֹ הַמְּדֻלְדָּל בֵּין רַגְלָיו, וְהוּא מְדַדֶּה עַל שָׁלֹשׁ.

וְיָצְאָה כְּרֶגַע גַּם גִּיטְל לְקַדֵּם פְּנֵי אוֹתָהּ הַ“גּוֹיָה”.

-“צַפְרָא טָבָא לָךְ, גִּיטְלִי!” – "סִמָּן טוֹב לָךְ, רְאִי נָא:

הִנֵּה בְּיָדִי כְּלִי מָלֵא וְכָכָה פְּגַשְׁתִּיךְ, דּוֹמָחָה!"

– “שָׁלוֹם לָךְ, גִּיטְלִי יוֹנָתִי!” – וַתַּעֲמֵד דּוֹמָחָה אֶת מַקְלָהּ

בְּפִנַת הַחֶדֶר הַקָּט, שֶׁהָיָה גַּם חֶדֶר-לְבִשּׁוּל, –

– “הַיְנוּ הַךְ. וּבְרִיאוּתֵךְ?” – "עֵינַיִךְ הָרוֹאוֹת, דּוֹמָחָה:

בְּחַסְדֵי רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם אֲשָׂרֵךְ דַּרְכִּי לְאִטִּי.

לְאָן יִשָּׂאוּךְ רַגְלָיִךְ?" – "אֶל בֵּית-הַתְּפִלָּה אָנֹכִי,

וְהִנֵּה גַּם חָלָב בַּכַּד וְכִכַּר-הַלֶּחֶם, הֵבֵאתִי

לְאַבָּא בַסִּילִי בֶּחָג". – “הוֹי, הוֹי, דּוֹמָחָה, מַה חַג זֶה?” –

– "הַיְנוּ הַךְ, גִּיטְל, אָטוּ מִלְּתָא זוּטְרְתָא הַיּוֹם?

הַיּוֹם “מִיקוֹלַהּ הַקָּטָן”! שָׁכַחַתְּ? וְאוּלָם גַּם מִשֶּׁלָּנוּ

רַבִּים וְכֵן שְׁלֵמִים כַּיּוֹם הַשָּׂדֶה הֵם יוֹצְאִים בַּחַגִּים.

אָפְסָה אֱמוּנָה מֵעָם. מִי בָּא אֶל עֲבוֹדַת הַמִּנְזָר?

יְשִׁישִׁים שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ זְקֵנוֹת, כָּל עוֹדָם בַּחַיִּים;

כֹּחַ כְּבָר אַיִן לְהִתְגָּרוֹת בְּעוּלֵי-הַיָּמִים הַחֲצוּפִים.

אֵלֶּה הַקְּטַנִּים – כָּל כְּלַבְלֵב, כִּי תֹאמְרוּ לוֹ: – לֵךְ אֶל הַתְּפִלָּה –

חוֹרֵץ לְשׁוֹנוֹ מִיָּד: – סוּרִי! מַה יּוֹם מִיָּמִים?

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת הַדּוֹר, גַּם כָּתְלֵי הַמִּנְזָר מַה-נּוּגִים!

בְּבוֹאִי בֶּחָצֵר – מִי שָׁם? עִוֵּר, פִּסֵּחַ וְעוֹד דַּלְפוֹן,

כָּתְלֵי-הַבַּיִת הַנּוּגִים וְאַבָּא בַסִּילִי בַּתָּוֶך.

וְנוּגֶה גַּם קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים, כִּמְבַכִּים עֲזוּבַת-הַקֹּדֶשׁ.

וְהִנֵּה גַּם מִשֶּׁלָּכֶם מִינִים הֵם וְאֶפִּיקוֹרְסִים,

אוֹכְלִים כָּל טְרֵפָה וַחֲזִיר וּמַעֲלִים עָשָׁן בְּשַׁבָּת.

יַלְדָּה הָיִיתִי, זְכוּרַתְנִי: שַׁבָּת – וּמֵתוּ הַחַיִּים,

שַׁלְוָה וָשֶקֶט בַּשּׁוּק, כִּמְעַט אֲחָזוּנִי חֲרָדוֹת.

עַתָּה – חֶרְפָּה הִיא, כְּלוּם לֹא? שַׁבָּת – וְסָחֹר וּמָכֹר.

בּוֹשָׁה אָנֹכִי – אֲנִי, חֵי רֹאשִׁי, מִלָּבוֹא בַשַּׁבָּת

לִקְנוֹת דָּבָר בַּחֲנוּת-יְהוּדִית, הַיְנוּ הַךְ, גִּיטְלִי.

וְזַלְמָן הַסּוֹחֵר בַּצֹּאן, אַךְ שִׁלְשׁם הָיָה אֶצְלֵנוּ,

קוֹנֶה וּמוֹכֵר בֶּחָג. – זַלְמָן! – אָמַרְתִּי – הָאֻמְנָם

מַשְׁלֶה אֶת נַפְשְׁךָ אַתָּה, לְעוֹלָם תִּחְיֶה וְלֹא תָּמוּת?

וֵאלֹהֵיכֶם מַה יֹּאמַר? הַאֵינְךָ יָרֵא אֶת דִּינוֹ? –

שַׁבָּת הַיּוֹם! – וּמַה שָּׂח? אֶל בְּנִי אֲזַי יִפְנֶה זֶה זַלְמָן

וְאוֹמֵר לוֹ: גְּרִיצָה! הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָתֵת אֶת אִמְּךָ,

וְהָיְתָה הִיא לָנוּ לְרַב? – חֵי רֹאשִׁי, כֹּה אָמַר הֶחָצוּף.

הַיְנוּ הַךְ, וּמָה אַתְּ? וּמַה לָּךְ הַגְּבִינָה וְהַזִּבְדָּה?"

בּוֹשָׁה גִיטְל עָנַתָּהּ: "נַפְשִׁי בַּל אֵדַע… בָּא רֵיחַ

לְבִיבוֹת בְּאַפִּי, וְכָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹל בְּרוּחִי;

הַיְנוּ דְאָמְרֵי אִינָשֵׁי: דּוֹמֶה זָקֵן לְיֶלֶד.

רַבּוֹת יִחְיֶה הָאָדָם וְנִבְעָר-מִדַּעַת לַקֶּבֶר

יוּבָל…" – וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע בָּא צִלְצוּל פַּעֲמוֹנֵי הַמִּנְזָר,

אָחֲזָה דוֹמָחָה בַּמַּקֵּל, בַּכַּד וּבְכִכָּר-הַלֶּחֶם.

– “שָׁלוֹם לָךְ!” – “לְשָׁלוֹם לֵכִי!” – וַתְּמַהֵר לַעֲזוֹב הַבָּיִת.

“צָדְקוּ דִבְרֵי הַ”גּוֹיָה" – כֵּן גָּמְרָה בְּלִבָּהּ הַזְּקֵנָה, –

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת הַדּוֹר; מָה אָנוּ, וְכָל שֶׁכֵּן בָּנֵינוּ.

זַלְמָן הַסּוֹחֵר… וּבְנִי? וְנֶכְדָּתִי רֵיזֶלֶ’ה תִּחְיֶה?

אוֹי וַאֲבוֹי! הֲכֵן הָיִינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ?"

בָּאָה וְנָטְלָה מֵעַל הַקִּיר הַמַּעֲרוֹךְ הַגָּדוֹל:

לוּחוֹת עֲצֵי-הָאוֹג, אַדִּירִים וּוְרֻדִּים עָשׂוּהוּ,

וְרִקְמָה אֲמֻצָּה שֶׁל גִּידִים מְבַצְבֶּצֶת וְעוֹלָה עַל גַּבּוֹ.

שָׂמָה הַמַּעֲרוֹךְ עַל פְּנֵי הַשֻּׁלְחָן וַתִּקַּח הַנָּפָה,

נָתְנָה בַּנָּפָה הַהִיא קֶמַח-סֹלֶת מְאֹד דַּקָּה,

נִפְּתָה וְזָרְתָה מִיָּד וַתַּרְקֵד בְּיָדֶיהָ הַמְּהִירוֹת.

כְּאַבְקוֹת הַשֶּלֶג הַצַּח נִתְחֲבוּ בְנִקְבֵי הַנָּפָה

גַּרְגְּרֵי הַקֶּמַח וְכֹה נָחוּ עַל פְּנֵי כָל הַמַּעֲרוֹךְ,

גַּרְגֵּר שֶׁל אָבָק עַל גַּרְגֵּר. וְהָלַךְ הַמַּצָּע וְגָדַל,

מַבְרִיק וּמַבְהִיק וְצַח, כַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן, הַיּוֹרֵד

וְנוֹשֵׁק אֶת אַדְמַת הַסְּתָו: שְׂאִי שָׁלוֹם מֵאֵת שַׂר שֶׁל חֹרֶף!

מַמָּשׁ כְּגַרְגְּרֵי הָאָבָק, הַנּוֹפֵל, הַיּוֹרֵד לְאִטּוֹ,

גַּרְגֵּר וְגַרְגֵּר לְבָד, נֶאֶחְזוּ, חָלְפוּ בַמַּחֲזֶה

יַרְחֵי גִיטְל וְכָל שֶׁעָבַר עָלֶיהָ – לְפָנֶיהָ,

טוֹבָה וְרָעָה, שָׁנִים שֶׁל עָמָל וְדַקּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר: –

יַלְדָּה הִיא… כַּלָּה… כְּבָר אֵם.. וּפַעַם נֵעוֹרָה – וְהִנֵּה

זְקֵנָה כְּבָר, וְהִיא סַבְתָּא וְנֶכְדָה לָהּ, רֵיזֶ’לֶה תִּחְיֶה.

כְּאַבְקוֹת הַשֶּׁלֶג הַצַּח נִתְחֲבוּ בְּנִקְבֵי הַנָּפָה

גַּרְגֵּר וְגַרְגֵּר לְבָד, נוֹפְלִים וְיוֹרְדִים לְאִטָּם;

בְּיָדָהּ אָז תֶּאֱסוֹף גִּיטְל הַקֶּמַח, וְתַעַשׂ מִמֶּנּוּ

סוֹלְלָה הוֹלֶכֶת בְּעִגּוּל וְחוֹר בַּסּוֹלְלָה בַּתָּוֶךְ.

דּוּמָם אָסְפָה הַקֶּמַח, וְרַכּוֹת יָדֶיהָ בְּאָסְפָהּ,

וְנֶגֶד עֵינֶיהָ מְצַחֶקֶת נֶכְדָּתָהּ רֵיזֶ’לֶה תִּחְיֶה.

II

נָקִי, וְטָהוֹר וְרַךְ – כֵּן יִפְקַח עֵינֵיהוּ הַיֶּלֶד,

כֻּלּוֹ כְּמַתְכֻּנְתּוֹ שֶׁלּוֹ, וְאֵין לְזָר חֵלֶק בְּנַפְשׁוֹ.

נָמִים הַטּוֹב וְהָרָע, כָּל כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ.

הוֹלֵךְ וְגָדֵל הַיֶּלֶד בְּצֵל כַּנְפֵי הוֹרִים וּבְסִתְרָם,

נַפְשׁוֹ דוֹמָה לְנַפְשָׁם וְהוּא סוֹפֵג אֶל תּוֹכוֹ יֵשׁוּתָם.

וְיָמִים יַחֲלוֹפוּ; וְיֶשׁ יוֹם (וְגִיטְל לָקְחָה שֵׁש בֵּיצִים,

טָרְפָה וְשָׂמָה הַחֶלְבּוֹן וְהַחֶלְמוֹן בְּקֶמַח-הַסֹּלֶת,

לָשָׁה הַקֶּמַח כַּחֹק, לִישָׁה וְלִישָׁה חֲזָקָה,

וְהָפַךְ עֵינוֹ חִישׁ קַל וַיְהִי כְּעֵין הָעִנְבָּר הַשָּׁקוּף)

וְעָמַד הַיֶּלֶד מִחוּץ לְקַן אֲבוֹתָיו בָּם יֶחֱסֶה,

וְהָיְתָה בוֹ יָדָם שֶׁל כָּל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים עַל פָּנָיו,

וְנָתְנָה בוֹ מִזָּהֳמָתָהּ, וְשָׂרְטָה עַל גַּבּוֹ שָׁרֶטֶת,

וְנִחֲתָה בְּכֹחַ וָעֹז, לְעֻמַּת יַד-אָבוֹת הָרַכָּה.

רֵיזֶ’לֶה גָּדְלָה וַתִּיף, וַתְּמַלֵּא הַבַּיִת עֲלִיצוּת.

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בְּשִׁיר תְּקַדֵּם פְּנֵי שֶׁמֶשׁ כְּעֶפְרוֹנִי,

וְנָטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ לַעֲרוֹב וְסָגְרָה עֵינֶיהָ, עֲיֵפָה

מֵעֲמָלָהּ בַּיּוֹם, מִצַּפְצֵף, מִכַּרְכֵּר, מֵרַנֵּן

וּמֵהִתְפַּלֵּשׁ בַּחוֹל, מִלַּמֵּד בֻּבָּתָהּ הִתְפַּלֵּל

“מוֹדֶה אֲנִי”. אַךְ אָז יַעֲזוֹב בְּנָהּ הָעֲיָרָה –

יָצָא וַיָּגָר בִּכְרָךְ. וּמִקֵּץ חָמֵשׁ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת

רָאֲתָה שֵׁנִית אָז גִּיטְל נֶכְדָּתָהּ, שֶׁיָּצְאָה אֶת קִנָהּ,

רָאֲתָה אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִכִּירָה נֶכְדָּתָהּ-אֶפְרוֹחָהּ;

רֶגַע עוֹד נָפְלָה אֶל חֵיק הָאֵם-הַזְּקֵנָה הַיַּלְדָּה:

נַפְשָׁהּ נִכְנְעָה לְקוֹל הֶעָבָר הַחַי עוֹד בְּלִבָּהּ;

וְאוּלָם הָרֶגַע כִּי חָלַף – פָּקְחָה עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת,

שׁוֹאֲלוֹת וְחוֹדְרוֹת לְלֵב הַזְּקֵנָה, לָדַעַת מָה אִתָּהּ,

לָתוּר וְלִדְרֹשׁ הַכֹּל, כִּי זָרָה כְּבָר הָיְתָה לָהּ בְּרוּחָהּ.

אָמְנָם, רָאֲתָה גִיטְל, כִּי רַבּוֹת הַחֲדָשׁוֹת צָמְחוּ

וְאַחֵר הָיָה גַם בְּנָהּ, אֲבָל הֶעְלִימָה עֵינֶיהָ,

מְמָאֲנָה לִרְאֹות הַכֹּל, כִּירֵאָה מִפְּנֵי הַמַּרְאֶה.

כְּפִטְדַּת-הֹדוּ אֲמֻצָּה כֵּן נַעֲשָׂה מַרְאֶה הַבָּצֵק.

לָקְחָה אָז גִיטְל בַּכַּף אֶת הַמַּעֲגִילָה הַחֲלָקָה,

אוֹתָהּ הֶעֱבִירָה עַל פְּנֵי הַבָּצֵק אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו,

הַעֲבֵר וְהַחֲלֵק בְּעֹז לְהַיְשִׁירוֹ, לַעֲשׂוֹתוֹ לִשְׁכָבָה

אַחַת, וּמִדָּה וְקֶצֶב אֶחָד לְכָל הַחֲלָקִים;

וְשָׂמָה אֶת לִבָּהּ לְבַל יֵצְאוּ בוֹ פְּרָצִים וְחַדּוּדִים.

עָגֹל הָיָה וְדַק, כְּעָשׂוּי בְּמַשּׂוֹר וּבְמַעֲצָד.

וְנִדְמֶה לִרְגָעִים כְּאִלּוּ עוֹמֵד עַל נַפְשׁוֹ הַבָּצֵק,

אוֹחֵז בְּחֶלְקַת הָעֵץ, וְנֶאֱחַז בְּרֹב קַשְׁיוּת-עֹרֶף,

דָּבֵק בְּחָזְקָה וּבְעֹז, מִתְרַפֵּק עַל פְּנֵי הַמַּעֲגִילָה…

וְטִפְּלָה בוֹ גִיטְל מְאֹד וּזְרִיזָה הָיְתָה בְמַעֲשֶׂיהָ.

… וְעוֹד הַפַּעַם אַךְ כַּעֲבוֹר שְׁנָתַיִם, אוֹתָהּ רָאֲתָה:

רֵיזֶ’לֶה בָּאָה מִבֵּית-הַגִּמְנַסְיוֹן, כִּי הָיְתָה “תַּלְמִידָה”.

בְּגָדִים אֲמֻצִּים כַּחֹק עַל פְּנֵי גִזְרָתָהּ הַדַּקָּה,

אוֹסְרִים וְמְכַוְּצִים בְּכַף אַדִּירִים הַגְּוִיָּה הַקְּטַנָּה.

מִדָּה וּמְשׂוּרָה לַכֹּל, וְסֵדֶר וּמִשְׁטָר קָבוּעַ.

יָדָהּ הֵנִיעָה כִּדְבַר מוֹרָתָהּ וּגְזֵרַת רָאשֶׁיהָ,

עוֹשָׁה הַקִּדָּה כַּדָּת, וּבְמִשְׁפָּט כִּלְכְּלָה דְבָרֶיהָ.

תְּשׁוּרָה הֵבִיאָה אָז אִתָּהּ: שִׁירֵי פּוּשְׁקִין בִּכְרִיכָה

יָפָה וְנֶהְדָּרָה מִבַּד אַרְגָּמָן, וְזָהָב צִפּוּיָהּ,

“עֵקֶב הַנְהָגָה כַּדָּת וְכַדִּין וְהַתְמָדָה בְלִמּוּדִים”.

כָּל הַיּוֹם אֶל הַסֵּפֶר יָשְׁבָה הַנַּעֲרָה וַתִּקְרָא

שִׁירָה וְשִׁירָה בְּקוֹל רָם וּבְנִגּוּן, כִּמְזַמֵּר בִּרְנָנִים,

וְהָיוּ עֵינֶיהָ כָּאֵשׁ וְעַל פְּנֵי לְחָיֶיהָ הַלָּהַב.

יָקָר הָיָה הַסֵּפֶר בְּעֵינֵי הַזְּקֵנָה וְהַנַּעֲרָה:

יוֹם-יוֹם בּוֹ קָרְאָה הַנֶּכְדָה, וּבְנוּחָהּ בָּעֶרֶב הֶעֱמִידָה

אוֹתוֹ הַזְּקֵנָה בַּאֲרוֹן-הַסְּפָרִים בֵּין יֶתֶר סְפָרֶיהָ:

“צְאֶינָה וּרְאֶינָה” וְהַתְּחִנּוֹת הַחֲבִיבוֹת שֶׁל “שָׂרָה בַּת-טוֹבִים”.

אָמְנָם, נוֹקְפָהּ מִתְחִלָּה הָיָה לִבָּהּ בַּעֲשׂוֹתָהּ,

אוּלָם הִיא לִמְּדָה זְכוּת עַל אוֹתָהּ הַ“טְּרֵפָה-וְהַפְּסוּלָה”,

יַעַן לֹא הָיְתָה כִּשְׁאָר הַסְּפָרִים הֵבִיאָה נֶכְדָּתָהּ,

לְהַעֲמִיד בְּפִנַת-הַחֶדֶר… (וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה צִנְצֶנֶת-

זְכוּכִית דַקָּה עֲגֻלָּה וַתִּתֵּן בַּבָּצֵק הַמּוּכָן,

נָטְלָה וְלָחֲצָה אֶת פִּי הַצְּלוֹחִית – וַיֵּצְאוּ עִגּוּלִים.

נִכְנְסָה הַזְּכוּכִית בַּבָּצֵק וּפִיהָ בָּא חוֹתֵךְ כַּשַּׂכִּין.

מִדָּה אַחַת לְכָל הָעִגּוּלִים הָרַבִּים עָשָׂתָה.

תּוֹאֲמִים יָצְאוּ, כְּכֵלִים בְּבָתֵי-הַחֲרשֶׁת יוּצָקוּ).

צְבַת הַמִּשְׁמַעַת וְהַחֹק, הַמְּעִיקָה עַל נֶפֶשׁ הַתַּלְמִיד,

תִּגְזוֹר וְתִלְחַץ וְתָצוּר יֵשׁוּתוֹ בַּצּוּרָה, שֶׁמָּצְאָה

טוֹבָה וִישָׁרָה, שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ לְשַׁנּוֹתָהּ.

וְנֶפֶשׁ הַקָּטָן תִּתְכַּוֵּץ, וְהִיא נִדְחָה, נִרְמֶסֶת וּדְווּיָה,

מִפְּנֵי הַנּוֹגֵשׂ הָעָז, הַשּׁוֹקֵד עָלֶיהָ לְהַחֲרִימָהּ:

הוֹלְכָה וּפוֹחֲתָה כַּנֵּר, הַנֶּאֱבָק עִם רוּחַ הַסָּעַר.

שָׂרִיד לָהּ אֵין כִּמְעָט, – וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים,

וְעָזַב הַיֶּלֶד אֶת סַף בֵּית-סִפְרוֹ, וְהָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו

מַחְשְׁבוֹת סְפָרָיו שֶׁל זֶה, וְנַפְשׁוֹ – יְצִיר סֵפֶר שֵׁנִי,

וְעֵינָיו רוֹאוֹת מִבַּעַד לְעֵינָיו שֶׁל מוֹרוֹ הַתַּקִּיף,

וְהָיָה גַם קוֹלוֹ כְּקוֹל מַדְרִיךְ זֶה אוֹ מִשְׁנֵהוּ,

תְּנוּעוֹת לוֹ – תְּנוּעוֹת הַלָּז, – וְנַפְשׁוֹ הוּא אָבְדָה בֵּינְתַּיִם

בְּתוֹךְ הַלַּחַץ וְהַדְּחָק… וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה הַגְּבִינָה,

מִעֲכָה אוֹתָהּ בַּסַּף וְעַל בֵּיצִים אוֹתָהּ עָשְׂתָה,

לָקְחָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת וַתִּתֵּן אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,

וְאַחֲרֵי תִתָּהּ הַגְּבִינָה, צָבְטָה הַבָּצֵק בְּיָדֶיהָ,

סָגְרָה עַל חֲתִיכוֹת הַגְּבִינָה – וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם לְאֶחָד.

… וְנֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הָרַךְ כְּבָר פָּסְקָה מִלִּלְחוֹם עַל עַצְמָהּ,

וְסָפְגָה וְקִבְּלָה הַכֹּל מִיַּד מַדְרִיכֶיהָ. וַתְּטַפַּח

בְּקִרְבָּהּ תּוֹרַת הַזָּר, בִּרְבוֹת הַיָּמִים גַּם תֵּצֵא,

לְשִׂמְחַת הוֹרִים וּמוֹרִים, הַשַּׁעֲרָה – עֵגֶל מְלֻמָּד.

וְאוּלָם יֵשׁ שֶׁמִּלַּחַץ כְּבָלָיו יִשְׁתַּחֲרֵר הַיֶּלֶד,

וְנַפְשׁוֹ שִׂנְאָה מְסֻתֶּרֶת, מַשְׂטֵמַת עוֹלָמִים נִמְלָאָה

לְכָל מַכְנִיעֶיהָ וְלַאֲשֶׁר אִנְּסוּהָ לְהַעֲרִיץ וּלְהַקְדִּישׁ

לַמְרוֹת רְצוֹנָהּ; וּבְאֵין מֶחָאָה אַחֶרֶת בְּיָדֶיהָ,

תִּדְבַּק בְּכָל אֲשֶׁר אִסּוּר מְעַנֶּיהָ חָל עָלָיו וַחֲרָמָיו.

… שָׁנִים עָבְרוּ, וַתָּשָׁב רֵיזֶל אֶל אִמָּהּ הַזְּקֵנָה.

עַלְמָה וּבְעֶצֶם נְעוּרֶיהָ שָׁבָה אֶל קִנָּהּ הַפָּעַם,

אֶפֶס עַלִּיזָה לֹא הָיְתָה כִּהְיוֹתָהּ מִקֶּדֶם, וְעֵינֶיהָ

עָמְקוּ וְנִמְלְאוּ תוּגָה, וַתְּהִי מַחֲרִישָׁה וְקוֹרְאָה

יוֹמָם וָלֵיל, כָּל עוֹד הַנֵּפְטְ בַּמְּנוֹרָה בְּחַדְרָהּ.

חָפֹץ חָפְצָה הַזְּקֵנָה לַעֲשׂוֹת לָהּ נַחַת-רוּחַ –

לָקְחָה אֶת פּוּשְׁקִין מִתּוֹךְ אֲרוֹן-הַסְּפָרִים, בּוֹ נִסְגָּר,

וְנָתְנָה לְרֵיזֶ’לֶה אוֹתוֹ – וַתְּעַקֵּם הָעַלְמָה שְׂפָתֶיהָ…

עָגְמָה נֶפֶשׁ הַזְּקֵנָה לִרְאוֹת אֶת פּוּשְׁקִין בְּעֶלְבּוֹנוֹ,

חָשָׁה בְּעֶלְבּוֹנוֹ גַּם הִיא, כְּאִלּוּ הִכְאִיבוּ אֶת לִבָּהּ,

שָׂמָה בְּרַחֲמִים רַבִּים הַ“טְּרֵפָה-וּפְסוּלָה” בַּאֲרוֹן

יַחַד עִם כָּל תְּחִנּוֹתֶיהָ, הַ“סִּדּוּר” וְהַ“צְּאֶינָה וּרְאֶינָה”.

וְטֶרֶם נָכוֹנוּ הַלְּבִיבוֹת – וּבְיַרְכְּתֵי כִּירַיִם כְּבָר רָתְחוּ

מִַים, שֶׁמִּלְאוּ הַסִּיר וַיַעֲלוּ אֵד וּבִעְבּוּעִים.

לָקְחָה הַזְּקֵנָה הַלְּבִיבוֹת וַתְּשִׂימֵן פַּעַם בְּרוֹתְחִים

וְאֵדֵי הַמַּיִם כְּבָר כִּסּוּן… וְנִבְחַת סִרְקָה הַפִּתְאוֹמִית

בָּאָה עַד אָזְנֵי גִּיטְל – וְקוֹל דְּבָרִים, קוֹל גִּדּוּף, קוֹל גֶּבֶר.

יָצְאָה וְרָאֲתָה אֶת נוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים בִּכְפָרָהּ.

מִכְתָּב לָהּ הֵבִיא. מִיָּד הִכִּירָה כְּתָב-יָדָהּ שֶׁל רֵיזֶל.

בְּלֵבָב פּוֹעֵם מִגִּיל קָרְעָה אֶת קְצוֹת הַמַּעֲטָפָה,

קָרְבָה אֶל שִׁמְשׁוֹת הַחַלּוֹן לְהֵיטִיב לִרְאוֹת בַּכָּתוּב.

וְחִוְרַת-מָוֶת מִיָּד כִּסְּתָה פָנֶיהָ הַיָּפִים.

מִהֲרָה לֶאֱחוֹז בִּקְצֵה הַשֻּׁלְחָן, כִּי יָרְאָה, פֶּן תִּפֹּל

אָרְצָה כִּי כֹחָהּ עֲזָבָהּ – וַתֶּחֱזַק וַתֵּשֵׁב עַל כִּסֵּא.

קָצְרוּ דִבְרֵי הַמִּכְתָּב, עֶשֶׂר שׁוּרוֹת, לֹא יוֹתֵר,

אֶפֶס הַשּוּרוֹת הָאֵל מָה רַבּוֹת הִגִּידוּ לְהַזְּקֵנָה!

“מְצוּדַת-פֶּטְרוּס-וּפַּבְלוּס1 אֲסוּרָה וּמְחַכָּה לַמִּשְׁפָּט”…

“נַעֲרָה יוֹשֶׁבֶת בַּתְּפִיסָה…הוֹי, רֵיזֶ’לֶה, רֵיזֶ’לֶה בִּתִּי!”

חָשָׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יֵשׁ נוֹרָא, וְאָיֹם וּמַבְהִיל

הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וּבָא וְחוֹנֶה עָלֶיהָ לְרָמְסָהּ,

וְכֹחַ לָהּ אָיִן, וְאֵין דֵּי אוֹן לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ,

הוֹלְכוֹת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְכָלוֹת, לְקוּיוֹת וְכֵהוֹת,

נִכְחָה הִבִּיטוּ עֵינֶיהָ – וּמְאוּמָה לֹא רָאֲתָה נֶגְדָּהּ…

וְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב הַחַם הִתְרוֹמֵם וַיָּצֶף בְּאוֹרוֹת

שָׂדֶה וְיַעַר וָכָר, וְקֶרֶן הִתְגַּנְּבָה – וּמְלַטְּפָה

לְחָיֵי הַזְּקֵנָה. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת, מַבִּיטָה וְשׁוֹמַעַת

רְתִיחַת הַמַּיִם בַּסִּיר, שֶׁקּוֹדְחִים, וְרוֹעֲשִׁים וְסוֹעֲרִים,

מַעֲלִים קֶצֶף וָאֵד, וּלְבִיבוֹת בֵּין הַבִּעְבּוּעִים…


הידלברג


  1. מצודה שבה נאסרו האסירים הפוליטיים בימי הצאר.  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מהרהורי קורא

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


בשפת יהודית-דייטש וספרותה. מַחברת של שירים: “וואס איך זינג און זאג”. שם המחבר: שמואל יעקב אימבר. למברג, 1909. ס"ב עמודים.


מחברת מעניינת! השירים ברובם, אמנם, לא חשובים – אי-אפשר להכחיש; אולם כי לפנינו אדם פייטן – גם את זה לא צריך להכחיש. אסור להכחיש!


כוח הביטוי השירתי בכלל קלוש; היכולת “להבעיר בדברים לבות-אנשים” כמעט שחסרה לגמרי. לשפה אין עוז, אין ריתמוס נאה ואין צלצול מיוחד. אפילו חרוזים חדשים הנם כאן יקרי-מציאות, והרוב הם מעין “גוט – ליעד”, “ליעב – שטוב”, “פעֶרלאָז – שלאָס” וכיוצא בזה; צבעים ותיאורים פואיטיים – לא עשירות יתירה… נזר – אַ קרוין, עין – אן אויג, זהב – גאלד, ועוד פעם זהב, ושוב זהב (“איהר אויג מיט גאלד צו גלייך”, “האסט גאלד אין אויג”, “אָ, גאלד!”, “מיין גאלדען בילד”), והרע מכל זה – “האמירה”, שאינה אומרת כלום ושבהרבה מקומות היא מאפילה לגמרי על צלילי ה“שירה” של המשורר הצעיר.


בשירו הראשון למשל, הוא פונה אל ה“עולם” (מפני שהטכניקה החיצונה במקור, רחוקה מאד, כאמור, מן השלימות והאוריגינליות, לפיכך איני חושש למסור כאן ולהלן ציטאטות אחדות בתרגום פרוזאי מדוייק) לאמור:


"הנה אנוכי בא אליכם לקחת את אשר השארתי אצלכם: אבן-חכמתי אשר בצוּר, ומַפתחי, האדום מחלודה.

“למה סגרתם עליכם!” למה הגפתם את דלתכם! חלפה שנה – והנה חצות-ליל…

"בא אני צעיר בחיים שלמים ועשיר בשנה שלמה. אלוהים נתן בן לזוג-האדם הכי-נאה.

"כּזהב אהובתי! עינה כזהב – – – וזהב לי בחדרי, והמפתח אצלכם.

"ואבן-חכמה לי, רז של אושר רב… מפתחות-אוצרותי – אותם הָשׁיבו לי היום.

“אותם נתתי לכם, כשׁאהבתיכם, – כיום אוהַב אהובתי ובן צעיר לי”.


זהו הכל. והרי לכם בזה פתיחה ל“שירה-אמירה” טיפוסית, שהתעמקות הקורא ורצונו הישר להבין את הקרוּא לא יועילו לו כלום, לצערו!


וכמו כן הוא, כשה' אימבר נמצא “על הדרכים הישנים” והוא פונה אליהם ואומר: “דרכים שקטים כעיני-כפר (!), אָשרי היה פה… לא תמול… לא תמול”; או כשהוא “נופל בזרועות-ידידו ושוקע במעמקיו ונופל על תהומו” –


און זינק אויף דיין דנא…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.