הקורות את יהדות אירופה ואת ערביי ארץ־ישראל – אלה יחד הפכו מוקד ביהדות. היה זה בזמנו של הנמלט לכאן עם ילדו, כששתי טיפות דם שקטות טבועות בנחירי הילד… וכי לא אהבו ערביי ארץ־ישראל את אדמתה? אדמה אינה נועדת אלא מייחדת את יצריה. אנו אהבנו את אדמתנו זאת על פניה אך כשפתחנו לראשונה בור לנטיעת עץ – נדחלנו: כמה משטר וסדר בבור־חדר! ורק כשהורדנו לתוכו את השתיל־עם־הרגב – נולדה הרגשת שותפות. מהר סתמנו את חדר הבור, הידקנו היטב ויישרנו, העברנו בעדינות מגרפה על פני הפלומה המקורזלת של עפרות החמרה הרכים, הטהורים־אדמדמים, שנולדו זה עתה – ואמרנו לעצמנו: “זאת הפעם”… בלי קליפות. ואז כשהיה הכרח להלחם – נלחם העם והיה הניצחון לפנינו, ואילו גבינו מנוקבים היו… משם…קונפרונטציה כזאת בהשתלשלות ההיסטורית?
אומרים: שלח אלוהים את מלאכו לשמור עד ישוב ה' את שבות הנחלה לעמו.
והוא על גבולותינו יושב, מביט ביעקב. ואת גבינו הוא רואה… במקומות ההם לא ירגיע, כעוף יֵשב על דגרתו שלא בנוח. יסיט אברו מִצד אל צד, ישמיע אִוושת לילה. קול ממקור…
יש ודופק המקום את ישראל למעשי אנוש על־עצמיים: יד ישראל כיד המלך… אלה אזכרה.
רשות ביקשתי מאבי להיפרד ונתן ונפרד. ספן ערבי בחיפה העלני לאדמה ונתנה לו להיפרד.
שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ־ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים.
אלה אדבר.
תשי"ח