וְאַחֲרָיו אַחֵר (גּוּפוֹ – חֶדְוָה שֶׁל עֶשֶׁת

וְעַל פָּנָיו – שִׁכְרוֹן יַמִּים וְטַלְטֵלַת צִיָּם)

וְסָח לִי:

״אִמָּ-מָא לֹא תִּשָּׂאֵנִי הַיַּבֶּשֶׁת,

נִכְסוֹף נִכְסַפְתִּי אֶל הַיָּם.״

מָתַי שָׁמַעְתִּי הַמִּלִּים אֲשֶׁר אֵי-אָז הִרְנִינוּ

לִבִּי בֵּין לְבָבוֹת בְּצֵרוּפָן הַזָּר?

עַל-יַד הַמַּעֲקֶה שֶׁלָּךְ לוֹיד-טְרִיֶּסְטִינוֹ

פָּגַשְׁתִּי שׁוּב אוֹתוֹ אֶת הַמּוּזָר.

זָכַרְתִּי צְרוֹר יָמִים – בָּעֵמֶק. בַּגִּלְבֹּעַ.

הָרִים רָבְצוּ לִשְׁתּוֹת מִנַּחַל עֵין-חֲרֹד.

בִּצְרִיף הָעֵץ כִּבְתוֹךְ מִקְדַּשׁ אֱלֹהַּ

אָמְרוּ תְּהִלִּים רַגְלַיִם שִׁכּוֹרוֹת.

שָׂדוֹת עֻלְּפוּ מְכֻרְסְמֵי חַמְסִינִים

הִתְפַּלְּלוּ עַל טַל בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים.

מֵאֹהֶל עַד כּוֹכָב בְּזֶמֶר-הַכְנִיסִינִי

הִמְרִיאוּ כִּסּוּפִים כֹּה מוּבָנִים.

הָרִים מְצֻלָּקִים זָקְפוּ אֶת הַדַּבֶּשֶׁת

וְהִתְגָּרְדוּ בְּחַדּוּדֵי-כּוֹכָב.

״הָהּ אִמָּ-מָא לֹא תִּשָּׂאֵנִי הַיַּבֶּשֶׁת״ –

וְהִתְרוֹצֵץ כְּפֶלִי בֵּין אֶחָיו.

הָיָה זֶה לְפָנִים. כְּמוֹ אֶשֶׁד עֲבָרַנִי.

יָמִים כַּיַּעַר. וּבַיַּעַר – אֵשׁ!

עַכְשָׁו הוּא עַל יָדִי. אֵלִי הַהִכִּירַנִי?

הֵן מַה-שֶּׁהוּא נִכְמַר בִּי וְקָרָא לוֹ: גֵּשׁ!

וְהוּא נִגַּשׁ – פָּרוּעַ וְגָבֹהַּ:

יַסְעוּר פָּדוּי אֶל אֵיתָנָיו חָזַר!

שָׁאַלְתִּי: ״טוֹב?״ אַךְ הוּא עָמַד בְּלִי נוֹעַ –

אֲסוּף-כְּנָפַיִם וּמוּזָר.

הִתְעַגְמְמוּ עֵינַי: דְּמוּתוֹ הִיא אוֹ אַחֶרֶת?

אַךְ לֹא הִרְהַבְתִּי עֹז לִקְרֹעַ אֶת הַלּוֹט.

שָׁתַקְנוּ.

וְרַק הִיא

הַיָּד הַמִּסְתַּתֶּרֶת

אָרְגָה אָרְגָה אֶת חוּט-הַגּוֹרָלוֹת.