מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

טורקומדא שלנו

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

טוֹרקוַמַדַא שלנו / יצחק ליבוש פרץ

הימים ימי ה“תכלת” באישבּיצאַ וראַדזין; האנטישמיות בכל ארץ אשכנז …

ואני שבתי אז מבּרלין, ששם הייתי לרגל מסחרי.

ביום השני נקראתי אל בית הרב.

הישיש התנצל לפני לאמור:

– אני זקנתי ושׂבתי; רגלי בצקות …ונפשי נכספה וגם כלתה לדעת דבר אמת על אודות אחינו בני ישׂראל בארץ ההרס ההיא …

– האומנם – שאל תמרורים – הכצעקתה הבאה אלינו עשׂו? האומנם כבה בלב שׂונאינו כל זיק יושר וחמלה? האומנם השׂנאה הולכת הלוֹך וגבוֹר מיום ליום, ואין משפט וצדקה?

ועיני הזקן מילטו רשפי אש.

בשאלותיו אלה קנה הישיש את לבבי ונפשי. מראה לא נפרץ הוא רב בישׂראל בפולין, אשר יצא אף רגע מד' אמות של ההלכה אל עולם החיים; אשר ידאג, לא אך לעדר צאנו, כי אם גם לכלל ישׂראל, ולא רק בעניני אמונה ודת, כי אם גם בנוגע לחיי העולם הזה!

יודעים אנחנו רבנים מדקדקים כחוט השׂערה בשיעוּר מקווה, רבנים “למדנים” ומקילים, רבנים “יראים” ומחמירים; רבנים גוֹועים ברעב לעיני כל העדה, רבנים נהנים מכל מיני כשרוּת וכל דבר שבקדוּשה וטוב להם; יודעים אנחנו רבנים רודפים אחר הכבוד והכבוד בורח מהם בקרב עדתם, ורבנים ענווים ושפלי רוח, אשר ישפילו את כתר התורה עד העפר שתחת כפות רגלי בעלי-הבתים. אבל רבנים שואלים: מה אומר ביסמארק? למה נפּח את האש! מה נשמע בברלין? מה תקוַת ישׂראל באשכנז? חַפּשׂ בנרות אם תמצאו בפולין!

אומרים כי ברוסיה ישנם עורבים לבנים, ויש אומרים – מתלבנים באבק; אך אצלנו רואה אני את הישיש כיוצא אחד מן הכלל הגדול והנורא.

רואה אני קרן אור בעבים, ניצוץ אש על הקרח הגדול …

ספּרתי לו את אשר ידעתי.

ובמשך ספּוּרי השתנו פניו חליפות לרגעים. פעם זיקים וחצים ופעם דמעות ויאוּש בעיניו הרכות; פניו האדימו וַיחוורו ויקבּלו עין תכלת בזה אחר זה. לא אחת ושתים התחלחל וַישכח את שׂיבתו וחליו, וַיתרומם, וַירקע ברגליו, וַיך באגרוף על השולחן, לחרדת הכלים אשר עליו …ואז תתלבּנה שׂפתיו והן נעות: שפוֹך חמתך, שפוֹך חמתך!

כבר נעוָה משמוע.

– אל אלהים! – הגה ברוחו הקשה וַיפּול אחורנית, על הכיסא.

– אל אלהים! – הוסיף בנהמת לבו – הלא נגזרנו כולנו, נגזרנו …על צוָארנו מונחת החרב …

“אם יד ביסמארק באמצע, הלא נהיה כצאן לטבחה!”

ניחמתי אותו, כי גם ביסמארק הוא בן-חלוף; כי חיי העם ארוכים הם מחיי איש פרטי; ואם כי הוא התּל שכל ארץ אשכנז פונה אליו, אם כי הוא רוח החיה בכל האופנים, היד החזקה האחת והארוכה המגיעה עד קצות המדינה – הלא בכל זאת אך בן-חלוף הוא!

אבל הרב לא אבה הינחם.

– רע ומר מאד, רע ומר! – התאונן.

– אמנם עת צרה היא ליעקב – החילותי עוד הפעם.

– אבל – קרא הרב בחוגרו שארית כוחו – אבל מה הם מבקשים מאתנו? מה עוול מצאו בנו? מדוע יתגוללו עלינו? מדוע נבאשנו פתאום בעיני עם הארץ? הלא בני אב אחד אנחנו!

– האי-סובלנות!

– האי-סובלנות! ומדוע? שלָמה? לאיזה צורך?

– האי-סובלנות – עניתי להרב – היא חיה טורפת, חיה רעה ונוראה …זה לא כבר השמיעו על מיתתה וקבורתה, הקנאים הספידו אותה כהלכה, והטובים שבחסידי אומות-העולם אמרו: “ברוך שפטרנו” …אבל החיה הרעה לא מתה, לא נפלה, כי אם נחבאה בסתר לב ההמון …

ועתה בא המכשף ביסמארק ויעוררנה.

– אבל למה? לאיזה צורך?

– ביסמארק חפץ להביא את כל העולם האשכנזי תחת כנפי שכינה אחת!

– מאמינים המה? מאמינים? – השתומם הרב – נוצרים המה ומאמינים בכתבי-הקודש?

– בלי ספק!

– פתאום נראה ברק תקוָה בעיני הרב:

– אם כן, הלא נוכל להראות להם! לפתוח את העשׂרים-וארבעה! הלא מקרא מלא הוא: “ילכו איש בשם אלהיו” …“אם אלהים הוא, ירב לו?! …”

לא מצאתי מענה בפי והרב הוסיף:

– הוא אשר דבּרתי …שם יהודים-אשכנזים!

שׂפתיו התעקמו בבוז וקלָסה:

– הם מתבוששים לקחת אתם את העשׂרים-וארבעה!

לא הבינותי: לאָן?

– לוּ הייתי שם – הוסיף כחולם – לוּ הייתי שם, ולוּ ידעתי את שׂפת הארץ, כי אז שׂמתי נפשי בכפי, את העשׂרים-וארבעה תחת זרועי, ובלי להגיד להקהל דבר או חצי דבר, הייתי הולך בחשאי אל בית הוועד של הנבחרים – הלא כן נקרא הבית? כן?

נענעתי לו בראשי.

– והייתי קרב – מוסיף הרב – אל השולחן, ומוציא את העשׂרים וארבעה ופותחו, ומראה להם, וביחוד – לביסמארק בעצמו, את הכתוב!

אודם של נצחון נראה על פני הרב.

– ומה? היכחיש? הלא הוא מאמין בכתבי הקודש! הלא מקרא מפורש הוא! בפירוש נאמר: “ילכו בשם אלהיו”.


לא צחקתי לדברי הרב …

נהפוך הוא, תמימות היוֹנה הפותה והטובה לקחה את כל לבבי …ובסתר לבי הושטתי אז ידי לשלום לבוני ציון בעזרת הרבנים …עתה לא אירא רע; צלילי חושך של “ערים נדחות”, “פרות אדומות”, “זקנים ממרים” וכל כיוצא בהם לא יפחידוני עוד …רבינו זה, רבינו הישיש יעמוד בראש!

– האי-סובלנות – עוד נעות שׂפתי הזקן – היטב אמרת …חיה טורפת היא …חיה נוראה …אבל בכתבי-קודשנו, קדמה הרפואה למכה …הכּוֹל ערוך מאתמול; מקרא מלא – “אם אלהים הוא, ירב לו”, “ילכו איש בשם אלהיו”.

אך עוד שׂפתי הזקן נעות, והחדרה פרצו קולות ברעש ושאון; אנשים, נשים וטף, בעלי-בתים וחייטים מילאו את החדר וכולם צועקים, רועשים, מכים בשולחן, בקירות מבלי אשר יכולתי להבין איזו מילה.

אך לאט-לאט התרגלתי להוציא את חתּוּך הדברים מן השאון, ולהבין את סבּת הרעש: אהרן בן משה החייט, השקץ הגדול, מת – כן יאבדו!

וקרוביו הרשעים – תהי אחריתם כמוהו – חפצים לקוברו בציצית של תכלת!

והרב הישיש מתנשׂא פתאם כלביא:

– היה לא תהיה! קרא בקול עוז – היה לא תהיה! “לא תתגודדו”! קרעו ממנו את התכלת! או קברוהו מחץ לגדר …

התבוננתי בפני הרב, והנה נהפך לגבור עריץ, לפרס ארך-האבר ורב הכוח …בעיניו אש קנאה, ימינו נטויה להשמיד, להרוג, ולאבּד …ומתחת להיאַרמוּלק"ה שלו נפזרו שׂערות פאותיו כנחשים לבנים…

– טורקוַמַדָא! – קראתי בשאט נפש, ואנוס החוצה.

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. בעולם האותיות המחכימות (מאמרים ומסות)
  2. מסירות נפש (פרוזה)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

תרבות יוצרת

מאת אברהם לוינסון (עיון)

למילה התנ"כית “תרבוּת” בהוֹראתה המוֹדרנית יש שלוֹשה מוּשׂגי-יסוֹד: מוּשׂג מהוּתי, כלומר המוּשׂג הסטאטי של תוֹכן התרבוּת וצוּרתה, מוּשׂג איכוּתי, כלומר המוּשׂג הדינאמי של גידוּל וּצמיחה ומוּשׂג כמוּתי, כלומר היחס בין התרבוּת והכלכלה מצד אחד וּבין חלקי התרבוּת השוֹנים וּלבין עצמם מצד שני. שלוֹשה המוּשגים האלה קשוּרים וּדבוּקים זה בזה.

תרבוּתנוּ היא תרבוּת-העבודה במלוא תכנה הלאוּמי והסוציאליסטי: תרבוּת של הגשמה ויצירה, של עצמאוּת, של חופש ושוויון. של אהבת-הזוּלת וּמלחמת-קוֹדש בכוֹחוֹת-השחוֹר. תרבוּת אנוֹשית-עברית סינתטית, שנוֹפה מתנשׂא אל שמש כל-חי וּשלוּחוֹתיה פרוּשׂוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, ואוּלם שרשיה נעוּצים בקרקע שלנוּ, בקרקע נשמתנוּ.

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת מהוּ? כל אידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית, כל זרם מפלגתי – יש להם הגדרוֹת-תרבוּת משלהם. אך במוּשג הכוֹלל של תרבוּת יש לפי כל הדעות מינימום של יסודות, שאין איש מהרהר אחריהם. כזו היא – השפעת המסורת וערכי-העבר ההיסטוֹרי על התרבוּת החדשה. אף המרכּסיסטים הותיקים ביוֹתר אינם כוֹפרים בערכה החיוּבי של מיטב ירוּשת העבר בבנית התרבוּת הסוֹציאליסטית. ההבדל הוּא רק באבחנת טיבם וחיוּניוּתם של ערכי-העבר, שיש להנחילם לדוֹרוֹת הבאים, ודוקא אבחנה זו היא המכריעה. יש סבוּרים, כי התרבוּת החיה היא רק חלק מזה שנוֹצר על-ידי האוּמה, רק תמצית של תרבוּת העבר שנשארה לפליטה מהרס הזמן, רק מה שעשׂוּי לשמש את הדוֹר וּלהוֹעיל ובמלחמת-חייו והיאבקוּתוֹ על עתידוֹ. השאר – טעוּן גניזה. ויש הסבוּרים, שלא רק מה שעוֹבר דרך המסננת הקפדנית של הזמן קרוּי תרבוּת, כי ערכים אלה הם בכלל מוּעטים ואף גוֹרלם ביוֹם המחר מוּטל בספק. בין ערכי התרבוּת הטעוּנים שמירה וּזכירה אין לפסוֹל אוֹתם הערכים, שהיפרוּ בתקוּפוֹת-היסטוֹריה מסוּיימוֹת את מחשבתנוּ, שהעשירוּ את אוֹצר תרבוּתנוּ וקידמוּ את התפתחוּתנוּ; כי את התרבוּת מהווים לא רק אנשים חיים, אלא גם מתים, הנפטרים הגדוֹלים, שבירוּשתם או בפרורי-ירוּשתם אנוּ ניזוֹנים היוֹם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.