עֶרֶב הָיָה. וּרְחוֹבוֹת הֶאֱרִיכוּ

זְרוֹעוֹת שֶׁל בֶּטוֹן אֶל קָצֶה לֹא-נִרְאֶה.

עֶרֶב הָיָה. וְעֵינַיִם הֵרִיחוּ:

כְּעֵדֶר כְּבָשִׂים אֶת עִשְׂבֵי הַמִּרְעֶה.

הֵם לֹא גָרְעוּ מַבָּטָם הַכָּמֵּהַּ.

הֵם שׁוֹקְקוּ – כִּי יָרְאוּ לַעֲמֹד.

עֶרֶב הָיָה. וּבָרְחוֹב הָרוֹגֵעַ

הָלְכוּ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים עַד מְאֹד.

וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שָׁאַל: מָה וּמִי הֵם?

הַכֹּל שָׁאֲלוּ וְאִישׁ לֹא נִשְׁאָל.

כִּי אִישׁ לֹא רָאָה בְּעֵינָיו שֶׁהִתְמִיהוּ

אֶת זֶה שֶׁעָיֵף לַעֲמֹס וְכָשָׁל;

אֶת זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַגִּיעַ עַד דֶּלֶת

לִדְפֹּק וְלִשְׁמֹעַ אַךְ פַּעַם: יָבוֹא!

עֶרֶב הָיָה. בִּפְסִיעָה לֹא-נֶחְדֶּלֶת

נָשְׂאוּ פֹּה אִישׁ-אִישׁ אֶת מַשָּׂא מַכְאוֹבוֹ.