מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חלומות של אשפה

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: יידיש

ממנעלים וממגפים ישנים עושׂין נעלי-בית, ואת האַפּנתוֹת החתוכות עם העקבים מוכרים לסנדלר לצרכי טלאים!

בבתי אמידים, שבשביל שלוש פרוטות אין רוצין שם להכּנס בדברים עם סנדלר, משליכין אותם אל האשפה. ובמקרה זה גורלם יפה יותר, שכּן אם הם באים ומגיעים לידיו של סנדלר, נחתכות חתיכות הפּנתה לחתיכות קטנות עוד יותר, והעקבים נפרקים חלקים-חלקים; הראשונות נעשׂות טלאים לפנתות ובתי-שוק, ויש להם שוב מגע-ומשׂא עם המרצע העקום והחוט המזופת; ומן העקבים עושׂים טלאים לסוליות. והם נתקלים שנית במרצע הישר, במסמר ובקורנס, והצד השווה בהם, ששניהם נדקרים ונדרכים ונשחקים מחדש… אך הדריכה והשחיקה עדיין היא כאַין וכאפס לעומת האסון המוסרי שבדבר! כל עקב, מחוּבּר ומסוּמר זה משנים חתיכות-חתיכות שווֹת, ובפרט פּנתה שהיא עשׂויה, מ“עור אחד”, הרגישו עצמם תמיד חבורה שאינה נפרדת, ועכשיו הם נפרדים ונפזרים בין כל מיני מגפים זרים! על תל האשפה יש להם לפחות מנוחה… אמנם, הם מרקיבים, אך ראשית – מרקיב לו כל אחד בשלימות, בלא געגועים, בלא קרע שבלב; והשנית, טבעו של עור שהוא קשה וקשה-עורף, והם מרקיבים לאט עד כדי כך, שכמעט אינם מרגישים בזה! ואם יארע, שאחד מהם מרגיש אף-על-פי-כן, הריהו מהרהר: מילא! עד שהרקב יעבור אותי כל-כולי, אפשר שתפרוץ מלחמה… שיבוא המשיח!

ובינתים הרי לפחות חמים ונעים! שום אדם אינו דורך עליך, מפני ששום אדם אינו רוצה לנעוץ את מגפו באשפה… יארע לפעמים, ששכּור נופל ושוכב על תל האשפה, והריהו ישן כל צרכו – ואיננו! חרדים רק מפני הסמרטוטרים! זה היה לפנים עם יודע-שׂחוק, נעלים שלימות היו מטילים אל האשפה, כהיום הזה הם מלקטים אפילו חתיכות ונושׂאים אותן אל הסנדלר! והנה, משום כן באמת הם מתחפרים יותר ויותר עמוק בתוך תל האשפה… ועמוק בתוך האשפה חם ומחניק… העקבים הישנים ושיירי הפנתות מקבלים מעט חום ומפטפטים שלא בדרך הישר, ובשעה שמשטיפים את האשפה אל תוך הביב, חולמים הם על – גלגול מחילות… וקרוב לוַדאי, שמתוך חלומות מאושרים כאלה היו מרקיבים כל שארית שנותיהם אילמלי השׂטן – המחלוקת… אין להם אחדוּת בתוך האשפה: הפנתה והעקב אינם רוצים לדעת זו את זה, שני עקבים של זוג מגפים אחד מתנפחים זה כנגד זה – הימני טוען, שהוא של רגל ימין, והשׂמאלי טוען כנגדו – אילו היו מניחים תפילין ברגלים, היו הסימנים הכחולים מן הרצועה מנת-חלקו שלו! מבין מגפים שונים נמצא אחד דוקא צרפתי חד-החוטם, והשני אנגלי שטחי-נוקשה; ואם כבר מזדמנים יחד שני צרפתים או שני אנגלים, מסתכלים זה בזה כמחצית השעה מכל צד ועֵבר, ואם אחד רואה, שהשני שחוק יותר, הריהו מזדרז להמלט מחברו הקבצן. ועל כן הם מרקיבים בתוך צבּוּר האשפה, ואף-על-פי-כן בודדים ועצובים. כל אחד מרקיב, וכל אחד חולם לחוד… וכך הם נשטפים ושוטפים בגלגול-המחילות החזוּי להם…

אך כל ליל-שבת, בשעה שהחזן אומר “לכה דודי” ושר: “התנערי מעפר, קומי!” מרגישים הם פתאום רעדה בעצמותיהם ורוצים לקום! אך כל חטיבה לעצמה מורקבת ובלא כוח, ולהתגבר ולהתחבר יחד אי-אפשר…

וכך הם מוסיפים ומרקיבים משבת לשבת.

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

מעשה השגחה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

כל ימות הקיץ היה ליבוש ברמן נע-ונד בין הכפרים, אוכל פת במלח, שותה מי באר, מכתת רגליו, בדרכים לא-כבושות ושוכב בטחב על אדמתו של בורא-עולמות. על הגנים ועל הכרמים פרנסתו. קונה הוא פרי הגנים בכפרים בראשית ימי האביב קודם שבאו לעולם. על אחריותו של הזן-ומפרנס שחתך לו חיים בראש השנה דאשתקד עד לשנה הבאה; וחזקה שפסק לו גם קיצבה ל“חתיכת” חייו. מתפלל הוא כל ימות השנה, שישלח אלהים על שדות האיכרים וכרמיהם טל-ומטר לברכה, רוחות של נחת, חום-שמש שאינו קודח – הכל מה שצריך, בעתו ובזמנו, כדי להרבות שפע בשדות האיכרים, שהוא צריך להרוויח אצלם אותה המחיה, שקצב לו הקדוש-ברוך-הוא.

ואחר-כך, לעת גמר בישולם של הפירות, הוא סובב מכפר לכפר, אוסף פירותיו שולחם העירה לאשתו. זוהי אשת-חיל העוסקת במכירתם, וכונסת מה שראוי לכניסה לימות החורף. יש לו על מי להיסמך.

שונאים רבים יש לו לליבוש, שהוא יכול להתגאות בהם: סערות שאינן מצויות, שכנראה כל עיקרן לא באו אלא כנגדו, להשיל חלק הגון מציץ גנותיו, שמא יתעשר ויבוא לידי חטא. חום קודח היוצא מנרתיקה של חמה, כדי שיתעלפו העלים וילקו פירותיו; ברד קורח, שכל עיקרו לא נברא אלא בשביל לייסר את הרשעים, אבל מפני שהוא בא בערבוביה שוב אינו מבחין.

השונא הגרוע ביותר הוא אצלו התולע. זוחל זה בזחלנותו עולה ומשחית, יורד ומחבל, מטיל ביצים תחת עור העצים, ולפעמים בלב הפרי. נקי-הדעת סולד מהזכירם בתפילתו להקדוש-ברוך-הוא. מעולם לא התפלל עליהם חוני המעגל, ולא כהן גדול בבית-המקדש. בשונא כזה אין כדאי להלחם אלא בכלי-זיין, שנקיי-הדעת סולדים ממנו. מראשית ימי האביב הוא מעלה עשן בגנים מתוך גללים במחילה, עד שהם נחנקים וכלים, קודם שמכניפים; מפני שאז, תולע כשהוא מכניף, הוא מסוכן ביותר.

כמדומה שיותר אין לו שונאים.

אבל…

נגלה הדבר פתאום, שגם שכיבה על הקרקע שמה שכיבה; פת במלח היא בכלל סעודה; ולינות של נע-ונד לא יצאו מכלל ישיבה. נגזר עליו לשלחו מתוך הכפר שמצאו אותו שם.

במקצת הוא גופו אשם בדבר. מכיוון שהוא מעביר על תביעותיו אצל בוראו, ומודה לו בכל יום על פרנסתו ועל חייו, הרי לך הודאת בעל-דין שגם חיים אלה הם בכלל חיים וישיבה זו היא בכלל ישיבה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.