לוגו
חלומות של אשפה
תרגום: שמשון מלצר
מיקום ביצירה:
0%
יצחק ליבוש פרץ
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

ממנעלים וממגפים ישנים עושׂין נעלי-בית, ואת האַפּנתוֹת החתוכות עם העקבים מוכרים לסנדלר לצרכי טלאים!

בבתי אמידים, שבשביל שלוש פרוטות אין רוצין שם להכּנס בדברים עם סנדלר, משליכין אותם אל האשפה. ובמקרה זה גורלם יפה יותר, שכּן אם הם באים ומגיעים לידיו של סנדלר, נחתכות חתיכות הפּנתה לחתיכות קטנות עוד יותר, והעקבים נפרקים חלקים-חלקים; הראשונות נעשׂות טלאים לפנתות ובתי-שוק, ויש להם שוב מגע-ומשׂא עם המרצע העקום והחוט המזופת; ומן העקבים עושׂים טלאים לסוליות. והם נתקלים שנית במרצע הישר, במסמר ובקורנס, והצד השווה בהם, ששניהם נדקרים ונדרכים ונשחקים מחדש… אך הדריכה והשחיקה עדיין היא כאַין וכאפס לעומת האסון המוסרי שבדבר! כל עקב, מחוּבּר ומסוּמר זה משנים חתיכות-חתיכות שווֹת, ובפרט פּנתה שהיא עשׂויה, מ“עור אחד”, הרגישו עצמם תמיד חבורה שאינה נפרדת, ועכשיו הם נפרדים ונפזרים בין כל מיני מגפים זרים! על תל האשפה יש להם לפחות מנוחה… אמנם, הם מרקיבים, אך ראשית – מרקיב לו כל אחד בשלימות, בלא געגועים, בלא קרע שבלב; והשנית, טבעו של עור שהוא קשה וקשה-עורף, והם מרקיבים לאט עד כדי כך, שכמעט אינם מרגישים בזה! ואם יארע, שאחד מהם מרגיש אף-על-פי-כן, הריהו מהרהר: מילא! עד שהרקב יעבור אותי כל-כולי, אפשר שתפרוץ מלחמה… שיבוא המשיח!

ובינתים הרי לפחות חמים ונעים! שום אדם אינו דורך עליך, מפני ששום אדם אינו רוצה לנעוץ את מגפו באשפה… יארע לפעמים, ששכּור נופל ושוכב על תל האשפה, והריהו ישן כל צרכו – ואיננו! חרדים רק מפני הסמרטוטרים! זה היה לפנים עם יודע-שׂחוק, נעלים שלימות היו מטילים אל האשפה, כהיום הזה הם מלקטים אפילו חתיכות ונושׂאים אותן אל הסנדלר! והנה, משום כן באמת הם מתחפרים יותר ויותר עמוק בתוך תל האשפה… ועמוק בתוך האשפה חם ומחניק… העקבים הישנים ושיירי הפנתות מקבלים מעט חום ומפטפטים שלא בדרך הישר, ובשעה שמשטיפים את האשפה אל תוך הביב, חולמים הם על – גלגול מחילות… וקרוב לוַדאי, שמתוך חלומות מאושרים כאלה היו מרקיבים כל שארית שנותיהם אילמלי השׂטן – המחלוקת… אין להם אחדוּת בתוך האשפה: הפנתה והעקב אינם רוצים לדעת זו את זה, שני עקבים של זוג מגפים אחד מתנפחים זה כנגד זה – הימני טוען, שהוא של רגל ימין, והשׂמאלי טוען כנגדו – אילו היו מניחים תפילין ברגלים, היו הסימנים הכחולים מן הרצועה מנת-חלקו שלו! מבין מגפים שונים נמצא אחד דוקא צרפתי חד-החוטם, והשני אנגלי שטחי-נוקשה; ואם כבר מזדמנים יחד שני צרפתים או שני אנגלים, מסתכלים זה בזה כמחצית השעה מכל צד ועֵבר, ואם אחד רואה, שהשני שחוק יותר, הריהו מזדרז להמלט מחברו הקבצן. ועל כן הם מרקיבים בתוך צבּוּר האשפה, ואף-על-פי-כן בודדים ועצובים. כל אחד מרקיב, וכל אחד חולם לחוד… וכך הם נשטפים ושוטפים בגלגול-המחילות החזוּי להם…

אך כל ליל-שבת, בשעה שהחזן אומר “לכה דודי” ושר: “התנערי מעפר, קומי!” מרגישים הם פתאום רעדה בעצמותיהם ורוצים לקום! אך כל חטיבה לעצמה מורקבת ובלא כוח, ולהתגבר ולהתחבר יחד אי-אפשר…

וכך הם מוסיפים ומרקיבים משבת לשבת.