לוגו
החרם על "הוא הלך בשדות" והשתקפותו ב"על סוסו בשבת" למשה שמיר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. החרם על הרומן “הוא הלך בשדות”    🔗

בשנת 1947 סיים משה שמיר את כתיבת הרומן הראשון שלו, “הוא הלך בשדות”, ומסרו לדפוס להוצאת “ספרית פועלים”, ההוצאה שאליה היה קשור מבחינה מפלגתית ורגשית כאחד. זמן קצר לפני שעמד הרומן לצאת לאור עוכבה הדפסתו למשך כשמונה חודשים משיקולים אידאולוגיים חוץ-ספרותיים, מאחר שמנהיגי תנועת “השומר הצעיר” החליטו להטיל עליו חרם.

בדברים שלהלן תתואר פרשת החרם והשתקפותו בסיפורו של שמיר “על סוסו בשבת” שנכתב באותה תקופה.

* * *

החרם התרחש בתקופה שבין יולי 1947 לפברואר 1948. בשנים אלה הגיעה לשיאה השפעתה של האידאולוגיה המרקסיסטית מבית מדרשה של ברית המועצות על הסופרים ועל הספרות הארץ־ישראלית. מבחינה אישית – נדרשו הצעירים (ובהם גם סופרי דור תש"ח), בוגרי תנועות הנוער, “להגשים” את האידאולוגיה שחונכו עליה ולאחר תקופת “הכשרה” להצטרף לקיבוץ – האידאל של תנועת העבודה. מי שעזב את הקיבוץ נחשב ל“בוגד” בעיני החברה הקיבוצית ובדרך כלל גם בעיניו שלו. מבחינה ספרותית – נתבעו הסופרים למעשה (בעיקר אלו שהיו קשורים ל“קיבוץ הארצי” ולתנועת “השומר הצעיר”) לכתוב את יצירותיהם בנוסח “הראליזם הסוציאליסטי”.1 אמנם בספרות העברית מעולם לא היה פיקוח מפלגתי חמור על הספרות והסופרים לא נדרשו במפורש לכתוב יצירות ברוח הראליזם הסוציאליסטי כפי שנוסח בשנת 1934 בברית המועצות ועם זאת קיבלו סופרי “הקיבוץ הארצי” את העיקרון, שהספרות צריכה להיכתב מתוך מחויבות אידיאית.2

משה שמיר, כפי שנראה בהמשך, הפר את שני הצווים כאחד. מבחינה אישית – הוא עזב את קיבוצו משמר העמק, לאחר כתיבת הרומן “הוא הלך בשדות”; מבחינה ספרותית – הוא כתב רומן שלא השביע את רצון חלק מאבות התנועה ובעיקר לא נשא חן בעיני יעקב חזן.3 על כך נענש ב“הקפאת” ספרו תוך כדי הדפסתו ובניסיון להחרים אותו.

מפרשת החרם ניתן, כמובן, להסיק על עוצמת הנזק שיכול להביא החיבור בין אידאולוגיה לספרות. אולם לחשיפת הצד השלילי, שעשוי לגרום קישור הדוק בין אידאולוגיה, פוליטיקה וספרות יש גם צד נוסף – אופטימי. שכן, פרשת החרם מגלה גם את חוסר האפשרות וחוסר הרצון להעביר לארץ את הדגמים הקיצוניים של החיבור בין האידאולוגיה לספרות, אותם דגמים שרווחו בארצות הקומוניסטיות.

כידוע, העירוב בין הספרות לאידאולוגיה במדינות הקומוניסטיות גרם לתוצאות טרגיות של דיכוי – ואפילו רצח – של הסופרים שספריהם לא נשאו חן בעיני

השלטונות ובכך גרמו לניוונה של הספרות והאמנות הרוסית.4 לעומת זאת, פרשת החרם בארץ ישראל הקטנה, בימים של “מדינה שבדרך”, רחוקה מהפרשות האכזריות שהתרחשו בברית המועצות כרחוק מזרח ממערב.

ממרחק השנים נראית פרשת החרם על ספרו של שמיר מבישה, אך זוהי גם פרשה יוצאת דופן ואף קוריוזית בתולדות הספרות הארץ-ישראלית. בעצם ימי התרחשותה נראתה פרשה זו פתטית משהו ומביכה לחלק מן האנשים שהיו קשורים בה, והם השתדלו לסיימה בהקדם.5

החרם שלנו “תוצרת כחול-לבן”, נראה יותר כריב בין חברים, שלזמן קצוב פרשו איש לפינתו “ברוגז”, אך משיירגעו הרוחות ישלימו וישלבו ידים כמקודם. ואכן זמן קצר לאחר תום החרם, משנרגעו הרוחות, חזרו יחסי הידידות וההערכה ההדדית בין משה שמיר לבין אנשי “השומר הצעיר”, והם נמשכו עד לאכזבה הגדולה ולמשבר שפקד את מפ"ם ואת כל העולם הקומוניסטי באמצע שנות החמישים.

הרומן הראשון של משה שמיר, “הוא הלך בשדות”, נכתב, לפי עדותו, בשנים 1947–1946, בשעה שהיה חבר קיבוץ משמר העמק.6

באותה עת כבר היה שמיר סופר צעיר ומבטיח, מראשי המשמרת של סופרי דור תש"ח. הוא זכה להערכה רבה הן מצד המשורר אברהם שלונסקי ודוד הנגבי, שעמדו בראש הוצאת “ספרית פועלים”, הן מצד הסופרים בני דורו שכיבדו אותו, התייעצו עמו ושיתפו עמו פעולה בכל מפעל ספרותי חשוב.7

קשה היה לשמיר להתמסר לכתיבת ספרו ולעבוד עבודה מלאה כחבר קיבוץ. את הרומן “הוא הלך בשדות” כתב “בשעות גנובות, תחילה באוהלי פלמ”ח ואחר כך בצריפון בקיבוץ".8 על כן, כמו סופרים אחרים חברי קיבוצים (יגאל מוסנזון, חבר נען, ונתן שחם, חבר בית אלפא, למשל), תכנן לבקש מקיבוצו משמר העמק חופשה מיוחדת לצורך כתיבה. במאי 1947 הוא כתב לדוד הנגבי וביקשו שיפנה בשם “ספרית פועלים” למשמר העמק, כדי שיאשרו לו חופש של חודש-חודשיים לצורך סיום הרומן שלו. הוא גם ביקש שהוצאת “ספרית פועלים” תשלם לו שכר סופרים הגון, כדי שיוכל לנסוע, לאחר סיום כתיבת הרומן, ללונדון להשתלמות.9

בין משה שמיר לבין דוד הנגבי, עורך “ספרית פועלים”, שררו יחסי אהבה והערכה הדדיים. דוד הנגבי אהב את שמיר אהבת נפש,10 ומשה שמיר תיאר את דוד הנגבי כ“ידיד טוב ועורך מסור שאינני יכול לתאר לעצמי את התחלת כתיבתי בלעדיו”11

על כן ברור, כי הנגבי, שהתלהב מכתב היד והחליט להוציא את הספר לאור, ביקש בכל מאודו לעזור לסופר הצעיר להשיג חופשה מקיבוצו.

במכתביו של דוד הנגבי אל מנהיגי תנועת “השומר הצעיר” ניכרת השתדלותו להאיר את דרישותיו של שמיר באור חיובי. ראשית, העלה טיעון ענייני והוא, שבמשך כל זמן כתיבת הרומן נמנע שמיר מלבקש חופשות מקיבוצו וכתב את הרומן בזמנו הפנוי. לנימוק זה הוסיף הנגבי נימוק רגשי, “פטריוטי”, והוא, שאמנם שמיר מבקש לצאת בקרוב להשתלמות ללונדון, אולם אין הוא רוצה לנסוע לפני סיום הרומן, משום שהוא רוצה לסיים את הרומן הארץ-ישראלי שלו בארץ ולא בחו“ל, ו”דבר זה יש לזקוף לזכותו ולא לחובתו".12

אולם אשר לתנאים הכספיים, לא היה הדבר בתחום סמכותו הבלעדית של דוד הנגבי, והיה עליו להתייעץ עם אנשי המנהלה של הוצאת “ספרית פועלים”. הללו כעסו מאד על דרישותיו הכספיות של שמיר.

עוד בטרם שלח הנגבי את מכתבו - כתב לו משה לויט, איש המנהלה ב“ספרית פועלים”, מכתב נזעם, ובו סיפר לו על דרישותיו הכספיות המוגזמות, לדעתו, של משה שמיר:

“משה שמיר פגשני במשמר־העמק. מתברר לי כי יש לו תיאבון עצום. אמנם לא נקפח אותו כלפי יגאל [מוסינזון], אבל אינני מוכן בגלל שזה משה שמיר ושיש לו תכניות להשתלם, אינני מוכן לשלם לו כך וכך מאות לא”י".13

גם יעקב צביאלי, המנהל הכספי של “ספרית פועלים” באותה תקופה, כתב לדוד הנגבי שלושה ימים אחר כך ביום 30.5.47: “היה אצלי משה שמיר וסיפר לי, כי ספרו יכיל למעלה מ-340 עמוד. והוא רוצה 150 לא”י. הצעתי לו בתחילה כמו ליגאל [מוסינזון] ולבסוף הצעתי לו 120 לא“י”.

עם תום הוויכוחים הכספיים הגיעו הצדדים לעמק השווה, וביום 15.6.1947 נחתם חוזה בין משה שמיר ל“ספרית פועלים” בקשר להוצאת “הוא הלך בשדות”.14 ימים ספורים אחר כך הוא קיבל מהקיבוץ חופשה בת 50 ימי עבודה לטיפול בסיום ספרו.15

מכאן ואילך התגלגלו המאורעות בצורה דרמטית וסוחפת. תקופה זו של סיום הרומן הראשון שלו הייתה גם תקופה של חשבון נפש נוקב, שערך משה שמיר בינו לבינו. ניתן לשער, שבין השאר חישב את המשך דרכו כסופר בתוך הקולקטיב הקיבוצי. חשבון נפש זה הביאו לידי כך, שימים ספורים בלבד לאחר שנענו לבקשתו והקציבו לו ימי חופשה לסיום הרומן, ובעוד נסיעתו המתוכננת בשליחות תנועת “השומר הצעיר” ללונדון קרובה ביותר – הוא קיבל החלטה קשה: לעזוב את קיבוצו משמר העמק. “בין כתיבת “הוא הלך בשדות” להופעתו – חל השבר הקשה ביותר בחיי”, כתב משה שמיר. “גירשתי את עצמי מגן־העדן שלי, ועל ראשי מאז להט החרב המתהפכת –– רעייתי ואני צררנו חפצינו בסדין אחד וירדנו מן הקיבוץ לעלות לתל־אביב לחדר כביסה על גג”.16

החלטתו של משה שמיר לעזוב הכתה בתדהמה את קיבוצו ואת ראשי “השומר הצעיר”. הם ראו בכך בגידה מצד הסופר, שכל כך העריכוהו. לאחר שנכשלו הניסיונות האינטנסיביים לשכנעו ולשנות את דעתו – החליטו ראשי “השומר הצעיר” לנקוט בצעד דראסטי ולעצור את הוצאתו לאור של הרומן, “הוא הלך בשדות”, שלפי עדותו של משה שמיר כבר הגיע עד לשלב הכריכה.17

נוסח ההחלטה שהחליטו אנשי “השומר הצעיר” לגבי ספרו של משה שמיר ולגבי פרסומיו בעיתוני התנועה נשמר במכתב מיום 28.7.47:

בקשר לעזיבתו של משה שמיר את קיבוצו- משמר־העמק – החליטה מזכירות הקבוץ הארצי בהתייעצות עם ספרית־פועלים לדחות את פרסום ספרו, שעמד להופיע בזמן הקרוב. אנו סבורים, כי חבר, אשר עזב ללא כל הצדקה את הקיבוץ, אין הבמות של התנועה צריכות לשמשו. [ –– ] אי לזאת אנו פונים אליכם בהצעה להודיע למערכות של ‘משמר’ ו’עתים', כי עליהם להפסיק את פרסום כתביו של מ. שמיר. אין אנו אומרים לקבוע בזה את קו התנהגותנו כלפי מ. שמיר לתמיד. אולם בתקופה הקרובה, כל עוד לא נשתנו באופן יסודי הנסיבות, יש לדעתנו לנהוג לפי הקו הזה בכל חומר הדין.18

ממרחק השנים ניתן לומר, שמשה שמיר קיבל את הצעד הזה בהבנה. כבן זמנו ותקופתו, וכמי שהכיר את הנורמות של אותן שנים - הוא הבין שלדעת אנשי “השומר הצעיר” הוא נחשב לבוגד וככזה מגיע לו עונש כבד, וכאשר דנו את הספר “רק” לגניזה – הוקל לו. ממרחק השנים כתב, כי היה מאושר בהחלטה קלה זו “כי הייתי בטוח שאני ראוי לתליה”.19 ועוד כתב: “היה ברור לי שאני פושע והיה מקובל עלי שאין נותנים פרס לפושע”.20

אף על פי כן היה הכאב רב, ואת עצמתו ביטא שמיר במכתבו מיום 8.7.47 לאנשי “ספרית־פועלים”: “בשיחה נמסר לי על דבר החלטתכם לא להוציא את ספרי לאור –– החלטה זו הייתה מכה קשה מאד בשבילי. לא השליתי את עצמי, כי הדברים יימשכו ללא שינוי לגמרי – אך מצד שני לא יכולתי לשער החלטה כל־כך קשה אשר כמוה כהחרמה גמורה.”21

אולם עזיבתו של משה שמיר לא הייתה הסיבה היחידה לצעד הקיצוני של הפסקת הפקתו של הספר. מסתבר, כי דעתם של אחדים ממנהיגי “השומר הצעיר”, ובראשם יעקב חזן, לא הייתה נוחה מתכניו של הרומן הארץ־שראלי.22 לדעת מנהיגי התנועה, “מבחינת הנושא, הסביבה הכפרית, דמויות הקיבוצניקים – היה בו [בספר] מענה לביקוש, ואפשר לומר לצמא גדול. אבל הוא לא היה כן מבחינת תוכנו, שבמרכזו משפחה מתפוררת, פער דורות, חריגה חוזרת מן הנורמה האידיאלית של חיי הקיבוץ”.23

יעקב חזן, חבר קיבוץ משמר העמק אף הוא, סבר, כי הספר לא תיאר באופן חיובי די הצורך את הקיבוץ "וטען כי אין בו די חיוב וכי לא יוכל לתת אותו לבתו לקרוא אותו ולהתחנך עליו. [… ] הספר אמנם הוכן לדפוס בלחצו הכבד של דוד הנגבי, אולם עתה סביר להניח שחזן לא הצטער, על כי הספר שלטענתו לא יוכל לתת אותו לבתו לקריאה ולומר לה ‘כך נראה הקיבוץ שלך’ – לא יצא לאור ".24

זמן קצר לאחר שהוחלט לא להוציא לאור את הרומן החלה תסיסה בקרב אנשי “ספרית פועלים” שהתנגדו לסנקציות. אמנם חברי מזכירות “הקיבוץ הארצי” טענו במכתבם, כי ‘העונש’ שהוטל על משה שמיר התקבל בעצה אחת עם אנשי “ספרית פועלים", אך מתברר כי הדברים לא היו מדויקים. דוד הנגבי, העורך הראשי של “ספרית פועלים” התנגד לסנקציות אלה.25 הנגבי כתב מכתבים אישיים לכמה מחברי התנועה בנסותו להניאם מהחלטתם, ובתגובה כתבו לו הללו מכתבים נזעמים וטענו, שכיוון שהם רואים בו חונך ומורה דרך לסופרים הצעירים – מן הראוי שהוא עצמו, הנגבי, יעשה חשבון נפש ויבדוק את החינוך שלו, שנחל כישלון במקרהו של משה שמיר.

מעיון בתכתובת הקשורה לפרשת “הוא הלך בשדות” והחרמתו מתברר, שרק אחדים ממנהיגי “השומר הצעיר” היו שלמים עם התגובה הקיצונית ביחס לספר. חלק מאנשי “השומר הצעיר” לא הסכימו לעיכוב הדפסת הרומן, וחלק הסכימו לו בעידנא דריתחא ובלחץ מנהיגי התנועה מאיר יערי ויעקב חזן. חילוקי הדעות באו לידי ביטוי בעיקר בשיחות פרטיות נוקבות שבין אנשי “השומר הצעיר” לבין עצמם, אולם שמץ מחילוקי דעות אלה מופיע גם בחוזר מיום 7.8.47 של 'איגוד הסופרים –הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר". החוזר הרשמי משמר גם את הכאב העמוק, האמיתי, של חברי התנועה, כאב שמסביר מעט את תגובתם החריפה לעזיבתו של משה שמיר:

במזכירות האיגוד הוחלפו גם דעות בקשר לעזיבתו של משה שמיר את קיבוצו והתגובה לכך במוסדות התנועה. לפני זמן קצר הודיע משה שמיר על עזיבתו את הקיבוץ. האכזבה על פרישתו של חבר, שהיה סופר של הקיבוץ וגם במשך זמן רב בהנהגת התנועה החינוכית והמשמרת הצעירה בתוך הקיבוץ – מצאה לה ביטוי במוסדות התנועה. בהוצאת “ספרית פועלים” עמד להופיע בימים הקרובים ספר שלו ומזכירות הקיבוץ הארצי החליטה לבטל את הופעת הספר הזה בהוצאת התנועה. רובה של מזכירות האיגוד רואה בזה צעד צודק בהדגישה בייחוד את נושא הספר שהוא על חיי קיבוץ, ואין הוצאה של תנועה קיבוצית יכולה להרשות לעצמה לפרסם ספר על חיי קיבוץ, שכותבו עצמו פרש מהם רק אתמול. יחד עם זה אין מזכירות האיגוד יכולה לסמוך את ידיה על פעולות עונשין או נקמה. [ –– ] דעתו של צבי ר. לא הייתה שלמה עם התגובה הרשמית בהזהירו בפני ‘סנקציות’. לדעתו לא היה צורך בהחרמת הספר, כי אם רק בדחייתו לכמה חודשים.26

מכתבו האישי של מאיר יערי למשה שמיר מאותו תאריך, 7.8.47 מגלה אף הוא את האכזבה והכאב של מנהיג “השומר הצעיר”: “פרישתך מהקיבוץ ירדה עלי כמהלומה. לבי ניחש לי, כי משהו מעין זה יכול לקרות ביום מהימים ובכל זאת שפת העובדות היא שפה אכזרית, במידה שאין לשער למפרע”. ועוד הוא כותב בהמשך:

לנו החלוצים הוותיקים, לא יכולה להיות הבנה לפרישתך ולמניעיה. הפרישה היא יותר מדי מנקרת עיניים ומניעיה הם יותר מדי חסרי משקל, כדי שנשתכנע. אנו שרפנו בנעורינו מאחרינו כל אניות וכל גשרים המרמזים לנסיגה. את דרך העבודה, הקיבוץ והתנועה העמדנו מעל הורים, מעל עניינים פרטיים. […] והנה שוב פעם חבר, כמו רבים שקדמו לו, סוער וכשרוני והוא הלך אחרי חולשתו.

מאיר יערי חשב, שאסור לגלות סלחנות כלפי משה שמיר ועל כן הצדיק את החרם על ספרו. במכתבו לשמיר הסביר לו מפורשות, כי לגבי הדור הצעיר – הליכתם של הצעירים בתלם האידאולוגי חשובה בעיניו יותר מכול. על כן לא ייחס יערי כל משמעות לקונפליקט של הסופר בתוך הקולקטיב הקיבוצי, ולא היה מוכן להכיר בו כלל: “מוטב לו, לדור הצעיר שלנו, שיפנה עורף מתוך יושרו לכל יפי רוח פיוטי וינוד לכל מליצה מכונפת, וילבש שריון של פשטות ותהא היא אפילו קצת קנאית ודוגמטית ובלבד שישמור על האמת היחידה, אשר מלווה את תנועת העבודה ואת ספרות העבודה בארץ – את אמת ההגשמה ואת יושר הביצוע”.

את מכתבו הוא מסיים בהחלטה נוקשה הנובעת מהפגיעה העמוקה: “שערי תשובה בהחלט אינם נעולים, אבל אל תצפה להתפשרות. דווקא משום שהכזבת אותנו יותר קשה מאחרים, יותר קשה תהיה ההתפייסות”.27


אולם כידוע, החרמות ושערוריות הקשורות ליצירות אמנות פועלות גם פעולה הפוכה, והן משמשות גם מקדמי סקרנות ומקדמי התעניינות - וממילא גם מקדמי מכירות - מצוינים. ישנן עדויות, כי דווקא לאחר שהוחרם הרומן ולא ניתן היה לקרוא אותו בגלוי - גדלה ההתעניינות בו. ממכתב של אחד מאנשי “השומר הצעיר” עולה, שלמרות שהחרמת הרומן וההחלטה לשמור עליו מכל משמר פן חלילה יעבור מיד ליד ויקראו בו - לא התאפקו האנשים, ובניגוד להחלטת מנהיגי התנועה קראוהו בתירוצים מתירוצים שונים. אחד מחברי מרכז “השומר הצעיר”, ז' ברנרד, כתב לדוד הנגבי, כי הוא החל לקרוא את ספרו של שמיר “(למרות ההחלטה התנועתית שנתקבלה ביחס לפרסום כתביו ורשימותיו), כי אני מוצא עניין לעצמי להתרשם מיכולתו וכיוון התפתחותו. עם סיום קריאתי אחזיר את הספר וכן זוכר אני שהבטחתי לך שהוא לא ‘יתגלגל’ לידיים אחרות”.28 למרות הבטחה זו מתברר, כי הספר מצא את דרכו לקוראים נוספים.

משה שמיר עצמו נאלץ לקבל את רוע הגזרה, אך ניסה להמתיק את הגלולה המרה, והעלה את הרעיון לבקש מאנשי “ספרית פועלים” שישה עותקים לא־כרוכים של הספר. כפי שהעיד, חשוב היה לו לשלוח עותקים אחדים לסופרים שהיו בעיניו “‘הסיפים’ של הספרות העברית”.29 “פגשתי את דוד הנגבי בהיחבא מחבריו וביקשתי, כי יתיר לי להוציא מן המחסן עותקים אחדים בלתי-מכורכים. הרי הספר לא יופיע לעולם אמרתי לנפשי, וכך יאה לי – לפחות תישאר ממנו מזכרת כלשהי. חצי תריסר עותקים אושרו לי”.30 לאחר שנענתה בקשתו, הוא כרך את העותקים על חשבונו ושלח אחד להוריו, ארבעה לסופרים עגנון, הזז, שלונסקי ואלתרמן ועותק אחד השאיר בידיו.31

אולם שמיר לא הסתפק בכך והוא גם מסר את כתב היד של ספרו ליוסף מילוא מהתאטרון הקאמרי. מילוא התפעל מהספר והודיעו, כי הוא מבקשו לעבד את הרומן למחזה, כדי להעלותו על הבמה.

התפתחות זו עזרה למשה שמיר להתגבר על החרם שהטילו עליו, וכעבור זמן קצר – רק כחודש לאחר הטלת החרם – כתב שמיר לאנשי “ספרית פועלים”, שבתאטרון הקאמרי החלו לעבוד על המחזה “הוא הלך בשדות”, המיוסד על הרומן.32 העבודה על מחזהו של שמיר בתיאטרון הקאמרי שימשה גם עילה לדוד הנגבי לחזור ולשכנע את מנהיגי תנועתו לבטל את החרם. במכתבו אל מזכירות “השומר הצעיר” מיום 11.10.47 הנגבי משתמש גם בנימוק, שבקטלוג של ההוצאה צוין שהספר עומד להופיע, ואי הופעת הספר מעמידה בספק את מהימנותה, ועל כן אין לאנשיה ברירה אלא להוציא את הספר לאור במהירות.33

בקשתו של שמיר “להקדים את הוצאת ‘הוא הלך בשדות’ למועד הצגת המחזה בתיאטרון הקאמרי”34 בצירוף הנימוק הכלכלי של אנשי ההוצאה שהבינו, כי הוצאת הספר בסמוך להעלאת המחזה תעלה באופן בולט את מכירתו – נתנה למנהיגי “השומר הצעיר” אפשרות לסיים את הפרשה בכבוד. ממרחק השנים סבור שמיר, שהתחושה שעומדת לפרוץ מלחמה תרמה לסיום החרם.35


בסופו של דבר כתב רישרד ויינטרוב ביום 47.14.10 מכתב לדוד הנגבי בשם מזכירות הקיבוץ הארצי" ובו נאמר, כי הם דנו בבקשה והחליטו כי “יש להקדים את הוצאת הספר כשבועיים לפני ההצגה ולא מוקדם מזה”.36 מסמך נוסף מאותה תקופה מדבר על כך ש“יש לשמור על רווח זמן מתאים בין מועד הוצאתו של הספר ומועד עזיבתו של שמיר את קבוץ משמר־העמק. לפיכך אין להוציא את הספר לפני חודש מארס, שנת 1948.” אולם גם התאריך מרס 1948 לא נשמר, והוחלט להקדים ולהוציא את הספר בפברואר. במכתבו של יעקב צביאלי למזכירות “הקיבוץ הארצי” מיום 25.12.47, הוא כותב, כי התיאטרון הקאמרי הודיע שהצגת הבכורה של “הוא הלך בשדות” תתקיים באמצע פברואר 1948 ועל כן הם יוציאו את הרומן בראשית פברואר.37 לדברי משה שמיר בסופו של דבר יצא הספר בינואר 1948 - למרות שבדף השני שלו מודפסת השנה 1947.38


בינתיים פרצו קרבות מלחמת השחרור, ואחיו של משה שמיר, אליהו, נהרג בינואר

  1. מותו העמיד את כל פרשת החרם על הספר באור חדש, ואולי אף מקברי. העירוב בין ספרות לאידאולוגיה, העונש שהוטל על ספרו של עוזב הקיבוץ הטרי והוויכוח הנלווה לו - מתגמדים נוכח הקרבות הקשים שפרצו ונוכח האירוע הטרגי שפקד את שמיר ומשפחתו. הדיונים החוזרים ונשנים בשאלה “כבדת המשקל” מתי יאה לסיים את העונש ומתי ניתן לפרסם את הספר בלי פגיעה בכבודם של אנשי התנועה שהחליטו על החרם – נראו קטנוניים ותפלים.

התחושה של שמיר, כי עליו “לכפר” על עזיבתו את קיבוץ משמר־העמק לא עזבה אותו גם לאחר תום החרם והוצאת ספרו לאור, והוא פנה אל “ספרית פועלים” בבקשה שיעבירו את שכר הסופרים שלו בסך 100 לא"י לזכות ההנהגה העליונה של “השומר הצעיר”.39 שמיר זכה לקבל שכר סופרים רק לאחר צאת המהדורה השנייה של הספר.

לסיכום העניין ניתן לומר, כי החרם על “הוא הלך בשדות” הצליח רק באופן חלקי ביותר. כפי שהראינו, חלק מאנשי “השומר הצעיר” (ביניהם גם כאלה שיזמו אותו) כלל לא היו שלמים איתו, והספר זכה להתעניינות רבה גם בתקופת החרם. תקופת החרם הייתה קצרה מהמתוכנן והתכתובת מעידה, כי רבים חיפשו דרך לקצרה ולסיימה. אנשי “השומר הצעיר” למדו על בשרם, כי לא ניתן להעתיק את דגם החרם הספרותי, שהיה מקובל בברית המועצות באותן השנים. בברית המועצות החרימו בקלות ובמהירות כל סופר, שמעשיו, דעותיו או יצירותיו לא נשאו חן בעיני השלטונות, אולם בארץ דגם החרם לא יכול היה להתקבל. הסיבה העיקרית היא אופיים הפתוח והנוח, רוחב האופקים והיחס האנושי של רבים מאנשי המפלגה ומאנשי “ספרית פועלים” - ובראשם אברהם שלונסקי ודוד הנגבי - אל הספרות ואל הסופרים. מיחס זה ומהפתיחות שנלוותה אליו נהנו בעיקר הסופרים הצעירים, בני דור תש“ח. מנהיגי “השומר הצעיר” “לא דרשו מן הסופרים והמשוררים להלך בתוך השורות”, תיאר זאת נתן שחם,40 “די היה להם בכך שהם [הסופרים הצעירים] הולכים בנתיב משלהם – בכיוון הנכון”. ואכן רבים מסופרי דור תש”ח, היו אנשי “השומר הצעיר”, אך סירבו ללכת בתלם ולהתכופף בפני תכתיבי המפלגה.41


 

ב. השתקפותו של החרם בסיפור “על סוסו בשבת”    🔗

שמיר שיקע את פרשת החרם, את תגובתו ואת הלך רוחו בתקופה זו בסיפורו “על סוסו בשבת”. לפי עדותו שלו42 נכתב סיפור זה בעצם הימים שבהם עזב את קיבוצו והוחרם הרומן שלו “הוא הלך בשדות”. הסיפור “על סוסו בשבת” נתפרסם לראשונה בכתב העת “דף חדש” (אוקטובר 1947),43 ונכלל בספרו של שמיר “נשים מחכות בחוץ” (1952). הסיפור “על סוסו בשבת” מבוסס על הדמויות ההיסטוריות של התנאים, חכמי יבנה, אלישע בן אבויה ותלמידו רבי מאיר. כידוע, יצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה לאחר כישלון המרד ברומאים, ולפי אחת המסורות המובאת בתלמוד הירושלמי (מסכת חגיגה, טו ב) עבר בשבת על יד אחד מבתי המדרש בטבריה שבו דרש ר' מאיר לפני הקהל, ומיד הפסיק ר' מאיר את דרשתו ויצא אליו. הם שוחחו על הדרשה של ר' מאיר, אולם כשנתרחקו מן העיר הזהיר אלישע את ר' מאיר מפני חציית תחום השבת ואמר אליו: “דייך, מאיר, עד כאן תחום שבת”.

סיפורו של שמיר מתאר את אלישע לאחר שהפך “אחר” והתפקר. הסיפור פותח ברכיבתו של אלישע בשבת אל תוך השכונה היהודית, ומהרהוריו ניכר כי נפשו מסוכסכת עליו. מצד אחד הוא שלם עם החלטתו לפרוש מחבורת התלמידים של ר' מאיר, ומצד שני הוא מקנא בשלוות הנפש של חבורה זו, שלווה, הנובעת מאמונתם השלמה. הוא תמה כי עזיבתו אינה מכה כל הד בציבור היהודי, וכי איש אינו עוזב בעקבותיו. בעיני אלישע כל תגובה ולו גם קשה עדיפה על שתיקה ואדישות ולכן הוא רוכב בשבת, כדי לעורר את חמתם של ר' מאיר ותלמידיו. בקרבת בית המדרש פוגש אלישע את ר' מאיר, וזה מקבלו בכבוד רב ואינו משנה ממנהגו זה גם לאחר שאלישע מטיח בפניו דברים. גם בשיא העלבון, כאשר אומר אלישע לר' מאיר “חזור בך שכבר שערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת” לא יוצא ר' מאיר מכליו ורק משיב לו בקול רך “ואף את חוזר בך”. לעומת זאת זוכה אלישע לחרפות ולגידופים מפי התינוקות, צעירי בית המדרש. לרגע זה חיכה אלישע והוא מרגיש כי עתה באמת ננעלו בפניו שערי תשובה ואין לו עוד דרך חזרה.

לסיפור “על סוסו בשבת” ניתנו פרשנויות אחדות: פרשנות אינטרטקסטואלית, פרשנות הרמנויטית-אסתטית, פרשנות אידיאולוגית־פוליטית ופרשנות חברתית.

בצד הצגה קצרה של פרשנויות אלה תוצע פרשנות נוספת, ביוגרפית-אידאולוגית, הנסמכת על כך שהסיפור “על סוסו בשבת” נכתב כאמור בתקופה שבה עזב שמיר את קיבוצו משמר העמק והוחרם ספרו. פרשנות זו רואה בסיפור ביטוי אותנטי להלך הרוח ולהלך מחשבתו של שמיר בתקופה זו.


הפירוש האינטרטסקטואלי הוצג על ידי שני מבקרים: ארנה גולן וידידיה יצחקי. הפירוש של גולן44 נבנה על סמך השוואה בין הסיפור לבין המקורות בתלמוד העוסקים בפרשת אלישע בן אבויה. ההשוואה בין המקורות לבין סיפורו של שמיר מובילה אותה למסקנה, כי שמיר מדגיש בסיפורו את הסיבות שהובילו את אלישע לכפירה (ערעור ביטחונו בצדק האלוהי והתחושה כי קיומו של אלוהים מוטל בספק). אולם עם זאת היא מגלה, כי “הסיפור אינו מציג את אלישע קודם לכפירה ובתהליך המוביל אותו לכפירה, אלא בשלב מאוחר יותר, כאשר בעיית הפורש מעמו מזדקרת במלוא חריפותה”.45

דברים דומים כתב ידידיה יצחקי, שאף הוא עסק בפרשנות אינטרטקסטואלית, אף שבמרכז דבריו העמיד את הפרשנות הפוליטית־האקטואלית.46 הוא מצא, כי נקודת הכובד בדמותו של אלישע, כפי שמתאר אותה שמיר, היא רצונו של שמיר להבין את אלישע כמי ש“הוציא את עצמו מהכלל”.

הפרשנות ההרמנויטית –אסתטית, אף היא של גולן, עומדת על האירוניה הדרמטית, הנוצרת כאשר אלישע מבקש לעורר תגובה עזה כלפיו ולו גם תגובה של שנאה, אך במקום זאת מתעלמים ממנו, ודווקא כאשר הוא מנסה להתפייס הוא נתקל בתגובת השנאה כלפיו. אירוניה זו תכליתה “להגביר את האהדה ואת ההבנה לגיבור שטעה ונכשל”.47 מסקנתה השנייה של גולן קשורה לעמדתו של המספר כלפי סיפורו. לדעתה, עמדת המספר כלפי העולם היהודי שמגלם רבי מאיר היא דו־משמעית. מצד אחד הוא מכוון את הקורא לצדד בעמדתו של אלישע בעימות בינו לבין העולם היהודי, אולם מצד שני הוא מתאר את רבי מאיר כדמות חיובית, וכך הוא יוצר עמדה דו־משמעית כלפי העולם היהודי נוסח רבי מאיר.

יצחקי לעומת זאת, סבור, כי אין בסיפור עמדה דו־משמעית, וכי הסיפור מצדד בעמדתו של רבי מאיר. לדעתו “סיפורו של שמיר איננו הולך עם אלישע. הוא דוחה את כפירתו ואת יציאתו אל מחוץ לגדר”.

לפי הפירוש הפוליטי של גולן משקף הסיפור את המצב הפוליטי שהיה בארץ בימים שלפני קום המדינה. ובעיקר את המציאות, שבה החריף “המאבק הפנימי ביישוב בין ההגנה לבין האצ”ל ולח“י, שכונו פורשים “.48 לדבריה, שמיר אמנם השתייך באותן שנים לאנשי ההגנה, ואף על פי כן אפשר לפרש את הסיפור “על סוסו בשבת” כתגובה על התמקדותו של רוב היישוב בהבטחת הקיום הלאומי, ועל הימנעותו מהתקוממות נגד הכובש הזר”. לדעתה, אלישע מגלה, “כי אין כל ערך לצדקתו המוסרית של החלש” וניתן לראות בגילוי זה “ביטוי לדעתו של הסופר, המטיל ספק באמונה שהייתה מקובלת בחוגים שאליהם נשתייך. [… ] עם זאת, הסיפור מציג גם את החיוב שבדך האחרת, דרכה של ההגנה, והיא הדרך המנצחת בסיפור, [… ] מטעם זה אין העמדה האקטואלית העולה ממנו חד־משמעית.” כך איפשר הסיפור ההיסטורי לשמיר “להסוות את עמדותיו החריגות” ו”להשתחרר מן המוסכמות המקובלות בחוגו".49

ידידיה יצחקי נתן לסיפור פירוש פוליטי שונה. לדעת יצחקי הפליג שמיר לתקופת מרד בר כוכבא, שהיא התקופה שבה חיו רבי מאיר ואלישע בן אבויה, כדי לשקף אירועים פוליטיים בתקופתו שלו. אירועים אלה הם לדעתו “המשקעים שלאחר שואת אירופה” ומסקנתו היא, כי המספר איננו מצדד בדרכו של אלישע, הפורש מן הציבור אלא בדרכו של הציבור, ומטיף “ברוח הימים ההם” ל“אחדות העם, להתחדשות ולהמשכיות”.50

דוד שחר, בדברי הברכה שלו לשמיר לרגל קבלת “פרס ניומן” (1981), התמקד בסיפור “על סוסו בשבת” ונתן לו פרשנות חברתית-מוסרית. בעיניו, מוקד הסיפור הוא ב“צביון החברתי: אדם מול חברה, יחיד מול רבים”. לדעתו, השאלה הגדולה העולה בסיפור היא “איך אדם שמגיע למסקנה זו [מסקנת הכפירה באלוהים - ח”ה] יהיה שלם עם עצמו ושלם עם החברה שאליה משתייך הוא גם אחרי שהפליט את עצמו מתוכה? איך יראה אמיתות אשר כאלה – וחי?"51

הפרשנויות שניתנו לסיפור עימתו אותו עם המקור התלמודי וגילו קונפליקטים מרכזיים בסיפורו של שמיר: אמונה מול כפירה, יחיד מול ציבור. הפרשנים עמדו גם על הרובד האקטואלי שניתן למצוא בסיפור, ובחנו אילו השלכות יש לטקסט ההיסטורי על האקטואליה של המחצית השנייה של שנות הארבעים בארץ ישראל.

הפירוש הניתן להלן מבקש, כאמור, להוסיף נדבך פרשני לסיפורו של שמיר דרך קישורים בין הביוגרפיה, האידאולוגיה והטקסט הספרותי. פרשנות זו מבקשת למצוא אנלוגיה בין הסיפור “על סוסו בשבת” לבין פרשת חייו של שמיר בתקופה שבה עזב את הקיבוץ משמר־העמק והוטל חרם זמני על הרומן הראשון שלו. העימות הגלוי בסיפור הוא, כפי שהבחינו הפרשנים, בין סיפורו של שמיר לבין הטקסט התלמודי. אולם העימות הסמוי הוא, לדעתי, עם “הטקסט הביוגרפי”.

כבר דב סדן חשף את הקשר בין הסיפור ההיסטורי לבין “בעיית חייו ונפשו” של משה שמיר. “המספר נתאחדו לו שתי ספירות,” כתב סדן, “ספירת הקרוב, בעיית חייו ונפשו, בעיית האקטואליות, וספירת הרחוק, בעיית חייו ונפשו של בן דור אחר, בעיית ההיסטוריה”.52

גרעין לפרשנות ביוגרפית ניתן למצוא גם בהערתו של דוד שחר לסיפור. שחר הרגיש, כי דווקא הסיפור ההיסטורי חושף נקודות אישיות רבות. “נדמה לי”, כתב שחר, “שסיפור היסטורי זה חושף בו – במשה האיש – נקודות אישיות רבות שלא נחשפו ביצירות שאינן משתייכות על הסוג ההיסטורי”.53 אולם בהמשך דבריו מתמקד שחר, כאמור, בקונפליקט החברתי־מוסרי שעובר אלישע.

אם נמשיך את הכיוון הביוגרפי, שהחל בו שחר, נגיע למסקנה, כי דרך הסיפור ההיסטורי מתעד שמיר את הלך רוחו ומחשבותיו בתקופה זו. הוא בוחן ומסביר לקוראיו (ואולי בראש ובראשונה לעצמו) את מהלך האירועים הדרמטי, שעבר מתקופת עזיבת הקיבוץ ו“בגידה” באידאל של חיי הקיבוץ ועד החרם וההתייחסות הביקורתית של אנשי “השומר הצעיר” אליו, תוך שהוא מגלה את הטוב והרע בשני העולמות, עולמו ועולמם של חבריו בקיבוץ, ואת העימות ביניהם.

לפי פירוש זה התגלגלה דמותו של משה שמיר בסיפור בדמותו של אלישע בן אבויה, שפרץ את הגדר ונעשה “אחר”. ר' מאיר, תלמידו לשעבר של אלישע, המייצג בסיפור את הממסד הרבני יכול להתפרש כמייצג את קהילת “השומר הצעיר” ואולי שמו, מאיר, מקשר בין התנא ר' מאיר לבין מאיר יערי, מנהיג תנועת “השומר הצעיר” דאז. בסיפור מבצע אלישע מעשה פרובוקטיבי, והוא רוכב על סוסו בשבת אל לב לבה של השכונה היהודית. מעשה זה מקביל לפריצת הגדר של שמיר, שהיא עזיבת הקיבוץ. הרכיבה בשבת מקבלת בסיפור הסבר פסיכולוגי: אלישע מרגיש אשמה, ולכן ביודעין הוא מבקש לעצמו עונש על היותו פורץ גדר ופורק עול: “מבקש היה שירגמוהו עד מוות”. אולם הוא יודע, כי ר' מאיר חינך את אנשי קהילתו לסובלנות ולאהבת הבריות ועל כן אין סיכוי שייענש באורח כה קשה כפי שביקש בסתר לבו. גם כאן מתאימה תגובתו הקיצונית של אלישע לתחושתו של משה שמיר באותם הימים כמי ש“חייב מיתה” על בגידתו בדרך ההגשמה הקיבוצית.54

ההכרה בצדקת דרכם מאפשרת לתלמידי החכמים שלוות נפש ומעוררת את קנאתו של אלישע. תיאור אמונתם העזה והתמימה של המאמינים מתאימה הן לתלמידי החכמים בתקופת המשנה הן למאמינים האידאולוגים שהלכו באמונה עיוורת אחרי מאיר יערי, מנהיג “השומר הצעיר”. ר' מאיר, המנהיג עצמו, מתואר כמי שאינו סוטה ימינה ושמאלה מאמונתו העזה, והספקות ממנו והלאה: “משהולכת אותו בדרך – חזקה עליו שלא יסטה ימינה ושמאלה. חביב לתינוקות, קפדן לתלמידי־חכמים, קשה לציבור, נוח ליחיד”.55 נראה שגם כאן מבצבצת דמותו של מאיר יערי, ששמיר מתאר את החיוב והשלילה שבו.

יחסו של אלישע לקהילה שעזב הוא יחס מורכב מאד, ועל אף שלכאורה הוא שלם עם עזיבתו, אחת התחושות הקשות ביותר שהוא חווה היא, שאין שם לב

לעזיבתו. הוא היה אחד האנשים המרכזיים בקהילה ומעמדו היה רם ונישא, ומרגיז אותו מאוד שאין לעזיבתו כמעט כל הד: סבור היה שלאחריה יחרב העולם והנה “הללו ממשיכים, כביכול לא קרה דבר”.56

אדישותו של הציבור קשה לו מכול. מוטב היה לו היו מספידים אותו או מקללים אותו. תחושת ייחודו נפגמת, והוא מבין שפרישתו אינה פוגעת בציבור שממנו פרש. איש לא חיקה את דרכיו, ועזיבתו לא גרמה לאחרים להרהר אחר דרכם. בהרהוריו על אמונתו של ציבור זה הוא מגיע למסקנה, כי אמונתם היא כה חזקה עד כי שום כוח שבעולם אינו יכול לערערה, והוא מבטא זאת במשפט הבוטה והשנון: “אפילו הקדוש ברוך הוא, –– עוזבם, –– עדיין הם מאמינים”.57 הוא מגיע למסקנה, כי הם זקוקים לעצם האמונה, וההשוואה שיכול הקורא לערוך בין קנאות דתית לבין קנאותם האידיאולוגית של אנשי הקיבוץ היא כמעט מובנת מאליה.58 על רקע תחושה קשה זו ניתן להבין את רכיבת אלישע בשבת בלב לבה של השכונה היהודית כרצון לעשות מעשה פרובוקטיבי, שיערער את שלוות המאמינים, וזאת כדי להוכיח לעצמו שהוא חי וקיים ועדיין יש לו משמעות בעולמם ולו גם במחיר כעסם ושנאתם.

בפגישתו עם ר' מאיר אלישע מתנצח עמו ומצליח להפריך את דבריו בעזרת ההיגיון וניסיון החיים, אולם ניצחון זה גורם לו עגמת נפש, ואילו ר' מאיר נשאר סובלני, מאיר פנים וממשיך להאמין בדרכו. למרות רצונו חש אלישע רגשות חמים כלפי ר' מאיר ואין הוא מצליח לבוז לו. הוא קרוב להתפייסות ולחזרה בתשובה, שעה שהוא מגיע יחד עם ר' מאיר לבית המדרש. עתה מוותר הוא על כל פרובוקציה, ובלבד שיושבי בית המדרש לא ישנאוהו. הוא מבין שכוחו של ר' מאיר וחבריו נובע מ“דור ההמשך”, תינוקות של בית רבן ששונים את משנתם.

רבי מאיר, כאמור, נשאר סובלני, אולם מתברר שהתינוקות של בית רבן אינם כה סובלנים כמו רבותיהם. מה שביקש אלישע תחילה – את שנאתו של הציבור - קיבל עתה במנה גדושה. תינוקות של בית רבן ביזוהו וראו בו רשע, חוטא ומי שראוי רק לבוז. אולם אלישע, בניגוד לציפיותיו, אינו מרוצה ממצב זה. להפך, הוא כועס וחש שנאה לציבור שעתה מתקהל סביבו "במעגל של דין קשה ללא-רחמים ".59 עתה הוא מבין, כי “נעולים שערי תשובה”, וכי השנאה שהוא חש סביבו תעטוף אותו מעתה ואילך, ולעולם לא יוכל לה.

המשפט “נעולים שערי תשובה” והמשכו, המסביר כי השנאה היא “הנועלת שערים, המגיפה שערי תשובה”, מקשר בין הסיפור של שמיר לבין מכתבו הנ"ל של יערי, שבו כתב: “שערי תשובה בהחלט אינם נעולים.” הסיפור מנהל דו־שיח של ממש עם מנהיג “השומר הצעיר” ומבהיר לו, בין השאר, כי לדעת שמיר, למרות ההצהרות של יערי על אפשרות החזרה – בפועל גרמה השנאה והנקמנות כלפיו לנעילת השערים.

ניתן לומר, כי הקשר בין “הספרות” ל“חיים” הוא דו־כיווני. הפרשנות הביוגרפית נסמכה על אירועים בחייו של שמיר ומכתבים שתיעדו תקופה זו בחייו. אולם האנלוגיה בין הסיפור לפרק הביוגרפי בחיי שמיר יכולה גם ללמד על הלך רוחו של שמיר והתמורות שחלו בו בתקופה רבת־משמעות זו בחייו.

אם אכן משקף הסיפור את הלך רוחו של משה שמיר לאחר עזיבתו את הקיבוץ ניתן להגיע למסקנה, כי למרות עזיבתו לא נפרד שמיר סופית מן הציבור שממנו פרש, וכי בתקופה זו היה רגיש ביותר לדעתם עליו. רגשותיו, כפי שהם באים לידי ביטוי בדמותו של אלישע בן אבויה, עוברים שינויים מרחיקי לכת. מתחושה ילדותית - משהו של רצון להרגיז את הציבור - לתהייה מדוע הציבור אינו מתרגז ומדוע הוא כה סובלני. מתחושה של רצון יתייחסו אליו כאל “הילד הרע” שסרח, ובלבד שלא יהיו אדישים אליו, ועד להבנה, כי הציבור ממשיך את חייו ואינו מתעניין בו יותר, למרות מעמדו המרכזי בקרבו בשכבר הימים. ולבסוף, כאשר הסובלנות של המנהיגים כמעט מנצחת את רגשות העוינות שלו והוא כמעט וחוזר בתשובה, גורם יחסם הנוקשה של הצעירים, המחרימים אותו, מוקיעים אותו ומבקשים לנתק עמו מגע, להבנה, כי ננעלו שערי תשובה וכי מעתה עליו להמשיך בדרכו החדשה.

נראה, שהסיפור מגלה את היחס המורכב של שמיר אל אבות תנועת “השומר הצעיר”. זהו יחס הערכה והערצה לאמונתם העזה, לשלוותם באשר לצדקת דרכם ולסובלנותם, ועם זאת מובעת כאן כמובן גם ביקורת נוקבת. נראה שיש כאן רמיזה להערכתו לסובלנות שבה התייחסו אליו אנשי “ספרית פועלים” ובראשם דוד הנגבי, בצד ביקורת כנגד הללו שהוקיעו אותו והחרימו אותו לאחר עזיבתו והורידוהו ממעמדו המרכזי ל“בירא עמיקתא”.

הסיפור ההיסטורי, שנכתב בעידנא דרתחא, איפשר לשמיר לבטא דרך הפרספקטיבה ההיסטורית את מערבולת הרגשות שפעלה בו ביחס לעצמו וביחס לאישים אחדים שכיבד ושביקר כאחד.

* * *

כאשר יצא הרומן “הוא הלך בשדות” לאור, הדביקו בו, לפי בקשתו של משה שמיר, מדבקה ובה הקדשה לאחיו: “לעילוי נשמתו הטהורה והאמיצה של אחי אליהו אשר נפל במערכה.” הספר נמכר במהדורה גדולה של למעלה מחמשת אלפים עותקים (ואחריה יצאו מהדורות נוספות)60 וזכה בפרס אוסישקין (1948).

הצגת הבכורה של המחזה “הוא הלך בשדות” בתאטרון הקאמרי הייתה במאי 1948 באולם מוגרבי, והייתה זו הצגת בכורה ראשונה במדינת ישראל, שקמה ימים ספורים קודם לכן.

כיום נדמה, כי הרומן, אשר כמעט ונגנז הן משום שלא הציג את הקיבוץ באור חיובי די הצורך והן משום שמחבר הרומן עזב את קיבוצו, שוכן בכותל המזרח של הספרות העברית. “הוא הלך בשדות” נהפך לרומן בה“א הידיעה, המייצג את ספרות דור תש”ח אף על פי שכאמור נכתב לפני המלחמה.61 תכף להופעתו נתפס הרומן בעיני הציבור כמין ביוגרפיה דורית של הצבר, המוכן להקריב את עצמו למען הכלל. הקוראים, בניגוד למנהיגי “השומר הצעיר”, התעלמו מהמורכבות שבה עיצב שמיר את דמותו של אורי. מותו של אורי בתאונת אימונים, שניתן לראותו כספק מעשה גבורה ספק רצון התאבדות, נתפרש כמות גיבורים על מזבח המולדת. דמותו של אורי נשארה חקוקה בתודעה הציבורית “כאילו היה הדמות המייצגת של הצבר לוחם (ונופל) תש”ח".62

אין ספק שלקיבועו של הרומן “הוא הלך בשדות” בזיכרון הקולקטיבי כרומן האולטימטיבי של דור תש“ח תרם במידה רבה גם הקישור שעשו דורות של קוראים עם המחזה “הוא הלך בשדות”. המחזה, שהוצג לראשונה עם פרוץ מלחמת השחרור ענה על צורך עמוק של הציבור להזדהות עם דמות הצבר הלוחם. משה שמיר נענה חלקית לצורך זה והחליף במחזה את “אורי המתלבט” ב”אורי הלוחם". מותו של אורי במחזה אכן היה מות גיבורים “במסגרת המאמץ להציל את ‘שארית הפליטה’ ולחזק את היישוב העברי בארץ-ישראל”.63 עם זאת, גם במחזה נשמרו עדיין קווים אחדים של אורי, “שלא כולו מתק ודבש אלא שיש בו חטאים ויצרים, והוא מתלבט”.64 “הקהל הפך את הקערה על פיה”, אמר משה שמיר. "כיוון שבינתיים החלה המלחמה, והיו לנו כבר הרוגים ופצועים, והיה בהצגה הבן שהלך, הפך הקהל את המחזה להרואי, ולא עזר דבר. "

במשך השנים הפכה דמותו של “ההולך בשדות” למיתוס, המסמל את השנים ההרואיות של קום המדינה. סופרים ואמנים שביקשו להתמודד עם מיתוס גבורת תש"ח עשו זאת באמצעות העימות עם הרומן והמחזה של משה שמיר. המשותף לניסיונות אלה הוא הביקורתיות, האירוניה ואף הציניות, לעתים, שבה התייחסו היוצרים למיתוס האב של “ההולך בשדות”. עם זאת, מוכיחות דווקא היצירות המהפכות את המיתוס על פיו את חיותם ועצמתם של הרומן והמחזה.65

נראה לי, שלמרות מרחק השנים ושינוי הנורמות, יכול קורא בן זמננו להתבונן ברומן לא רק באירוניה ובציניות או בנוסטלגיה, אלא בהבנה ואפילו בהזדהות מתוך התבוננות הרואה את מרכז הרומן במורכבות דמותו של אורי ובביקורת של הקיבוץ.66 ניתן לומר אפוא, כי הרומן המוחרם הוא כיום אבן דרך חשובה של הספרות העברית בכלל, וכל דור יגלה בו פנים אחרות.


 

הקיצורים הביביליוגרפיים    🔗

  1. אלמוג, 1997 – עוז אלמוג, הצבר-דיוקן, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1997.

  2. בן-עמוס, 1995 – אנבר בן- עמוס, “הוא הלך בשדות ב- 1948, שכול, זיכרון ונחמה”, הקאמרי, תיאטרון של זמן ומקום , בעריכת גד קינר. אלי רוזיק ופרדי רוקם, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 1995, עמ' 24 – 47.

  3. גוברין, 1995 – נורית גוברין, “ילקוט הרעים – מציאות של המשך ומיתוס של התחלה”, ספר ישראל לוין, קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, אוניברסיטת תל-אביב, 1995, עמ' 20 – 52.

4.גולן, 1994 – ארנה גולן, בין בדיון לממשות, סוגים בסיפור הישראלי, יחידה 4, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1984.

  1. גור, תשכ“ז – ישראל גור, “המחזה המקורי הראשון במדינת ישראל”, האומה, כרך ה', [20], תשכ”ז, עמ' 592 – 599.

  2. גרץ, תשנ“ג – נורית גרץ, סיפור מהסרטים – סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, תשנ”ג.

  3. הולצמן, 1995 – אבנר הולצמן, “לעבר האדם או מעבר לספרות, אוכמני, שמיר והוויכוח על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית”, עלי שיח, חוב' 36, קיץ 1995, עמ' 127 – 140.

  4. הולצמן, 1997 – אבנר הולצמן, “הסיפור של ‘דור בארץ’”, העשור הראשון, תש“ח- תשי”ח. הוצאת יד יצחק בן צבי, 1997, עמ' 263 – 280.

  5. יאקובסון, 1979 – רומן יאקובסון, “על דור שבזבז את משורריו”, סימן קריאה, בעריכת מנחם פרי, חוב' 9, 1979, עמ' 332 – 335.

  6. יצחקי, 1999 – ידידיה יצחקי, “על סוסו בשבת, עולמו של ‘אחר’ עפ”י משה שמיר", יהדות חופשית, בעריכת יעקב מלכין, מס' 18, דצמבר 1999, עמ' 20 – 21.

  7. כוגן, 1983 – דנה כוגן, “כשהמסך לא הפריד בין הקהל לבין הבמה, 35 שנה למחזאות הצברית”, נעמת, גיליון 48, מרץ-אפריל, 1983, עמ' 52–48.

  8. מוהר, 1973 – עלי מוהר, “רומנים זה עניין קשה, שיחה עם משה שמיר”, דבר השבוע, 2.3.73.

  9. סדן, 1963 – דב סדן, “דרך מרחב, על משה שמיר”, בין דין לחשבון, מסות על סופרים וספרים, הוצאת דביר, 1963, עמ' 283 – 300.

  10. סיון, 1991 – עמנואל סיון, דור תש"ח, מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת מערכות, 1991 סלונים, 1953 –

  11. Slonim Marc, Modern Russian Literature, from Chechov to the present, Oxford University Press, 1953.

  12. פוסק, תשנ“ט – אביגדור פוסק, “הוא הלך בשדות מאת תומרקין: על ספרות עברית ופיסול ישראלי”, מדעי היהדות, חוב' 39, תשנ”ט, עמ' 91 – 110.

  13. צחור, 1997 – זאב צחור, חזן, תנועת חיים, הוצאת השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, יד בן צבי ויד יערי, 1997.

  14. קורצוייל, 1982 – ברוך קורצוייל, “הוא הלך בשדות” (פני הסיפור העברי החדש לאן? מאמר ראשון), הארץ, 3.9.48. נכלל בתוך: חיפוש הספרות הישראלית, מאמרים וביקורת בעריכת צבי לוז וידידיה יצחקי, הוצ' אוניברסיטת בר- אילן, 1982.

  15. קריץ, 1978 – ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, הוצאת פורה, 1978.

  16. קשת, 1995 – שולה קשת, המחתרת הנפשית, על ראשית הרומן הקיבוצי, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.

  17. שחם, 1986 – נתן שחם, ההר והבית, בית אלפא בשישים לקהילייתנו, הוצ' ספרית פועלים, 1986, עמ' 144 – 150.

  18. שחם, 1989– נתן שחם, “ספרית פועלים 50 שנה" הוצאת ספרית פועלים, 1989.

  19. שחר, תשמ“ב – דוד שחר, “ברכה למשה, דברים על היחיד מול העם, תורתו ואלוהיו על פי ‘על סוסו בשבת’”, בצרון, כרך ג' (סדרה חדשה), חוב' 11–12, תשרי תשמ”ב, עמ' 16–12.

  20. שמיר וטנאי, 1992 – משה שמיר ושלמה טנאי (עורכים), ספרי ילקוט הרעים, הוצאת מוסד ביאליק, 1992.

  21. שמיר, “על סוסו בשבת” – משה שמיר, “על סוסו בשבת”, דף חדש, לספרות אמנות ובקורת, בעריכת חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה טנאי ומשה שמיר, ספטמבר 1947, עמ' 10 – 17

  22. שמיר, 1952 – משה שמיר, נשים מחכות בחוץ, י"ג סיפורים, הוצאת ספרית פועלים.

  23. שמיר, 1989 – משה שמיר, נושאי המשך, על גדולי הספרות העברית והעולמית, הוצאת דביר, 1989.

  24. שמיר, 1999 – משה שמיר, “הלך- או הולך? (על “הוא הלך בשדות” – אז ועתה)”, העומדים בפרצה, הוצאת ספרי בצרון, 1999, עמ' 145 – 147. (המאמר נכתב בסוכות, תשנ"ח).

  25. שמיר, 2001 – משה שמיר: סיבת המוות: אידאל, ריאיון עם משה זונדר, מעריב, 1.6.2001

  26. שקד, 1993 – גרשון שקד, “סופר בשד ודם”, עיתון 77, גיל' 100, מאי 1988, עמ' 175 – 185. המאמר כונס, בשינויים, בתוך: הסיפורת העברית, 1880–1980, כרך ד‘, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1993, עמ’ 230–268, הערות: עמ' 397–392.




  1. על הראליזם הסוציאליסטי בספרות העברית ראו: הולצמן, 1995.  ↩

  2. שם. על “העמדה המרכסיסטית בשאלת האמנות” והשלכתה על סופרי הקיבוץ ראו גם: שחם, 1986 ושחם, 1989.  ↩

  3. על יעקב חזן ראו: צחור, 1977 ובמיוחד עמ' 229.  ↩

  4. ראו למשל: סלונים, 1953 ויאקובסון, 1979.  ↩

  5. הפרשה פורסמה על–ידי משה שמיר עצמו בריאיון שנתן בשנת 1973 לעלי מוהר עם יציאתם המחודשת של כתביו בהוצאת עם עובד (מוהר, 1973) ובכמה ממאמריו (ראו להלן), אולם הקפה ופרטיה נתגלו מתוך עיון במכתבים ובתעודות השמורים בארכיון גבעת חביבה, יד יערי. תודתי למנהלת הארכיון, גב' דליה מורן, ולעובדיו על העזרה שהגישו לי.  ↩

  6. מוהר, 1973.  ↩

  7. לפני פרסום הרומן “הוא הלך בשדות” ערך שמיר את הביטאון של תנועת “השומר הצעיר” – על החומה, ופרסם בו את סיפוריו הראשונים. כמו כן פרסם את סיפוריו בילקוט הרעים ובמשמר. על ראשית כתיבתו של שמיר והתגובות הנלהבות שעוררה ראו גם: קריץ, 1978, עמ‘ 23. על פעילותו הציבורית של שמיר ראו: שקד, 1988, עמ’ 175, הערה

    4.על חשיבותו של שמיר הצעיר בעיני סופרי דור המודרניזם ניתן גם ללמוד ממכתב שכתב אברהם שלונסקי למשה שמיר ביום 9.6.1946 עם ייסוד כתב העת “עתים” (בעריכת שלונסקי). שלונסקי ביקש משמיר לכתוב רפורטז'ה ספרותית לגיליון הראשון של “עתים”. המכתב נמסר למכון כץ על ידי משה שמיר. המקור שמור אצלו.  ↩

  8. שמיר, 1999, עמ' 146.  ↩

  9. מכתבו של משה שמיר לדוד הנגבי, ארכיון גבעת חביבה, 24.4 (1). הנסיעה של שמיר לא יצאה לפועל, אולם בארכיונו הפרטי של שמיר שמור מכתב המלצה [ללא תאריך, ככל הנראה מחורף 1947] שנתן שלונסקי בידי שמיר לפני צאתו לחו“ל. בין השאר כתב שלונסקי במכתבו כי שמיר הוא ”אחד הכוחות הצעירים החשובים העולים בספרותנו. פרוזאיקן בעל כוח וחן עצמאי, יליד הארץ ברוח ‘סברה’ טוב, עם השכלה אירופית".  ↩

  10. יחסו החם של הנגבי לשמיר ניכר הן במכתבים שכתב לשמיר הן במכתבים לאחרים שבהם הזכיר את שמיר, וראו: ארכיון “ספרית פועלים” גבעת חביבה. על יחסו החם של הנגבי לשמיר שמעתי גם מפי אלמנתו מאשה הנגבי בשיחה אתה במרחביה מיום 1.7.99.  ↩

  11. מוהר, 2.3.73.  ↩

  12. מכתבו של דוד הנגבי אל רישרד ויינטרוב מיום 27.6.47, ארכיון גבעת חביבה,.24.4 (3).  ↩

  13. מכתבו של משה לויט לדוד הנגבי מיום 27.5.47, ארכיון גבעת חביבה, 24 .4 (3).  ↩

  14. ארכיון גבעת חביבה, מסמך 24.1.(14).  ↩

  15. מכתבו של דוד הנגבי אל משה שמיר מיום 24.6.47, ארכיון גבעת חביבה, 24.3.(5).  ↩

  16. שמיר, 1989, עמ' 90.  ↩

  17. מכתבו של משה שמיר אלי מערב ראש השנה תש"ס.  ↩

  18. מכתבו של רישרד ויינטרוב, בשם מזכירות “הקיבוץ הארצי”, אל מפלגת פועלים “השומר הצעיר", ארכיון גבעת חביבה, 24.4 (3).  ↩

  19. מכתבו של שמיר אלי מערב ראש השנה תש"ס.  ↩

  20. שמיר, 1989, עמ' 90.  ↩

  21. מכתבו של משה שמיר לאנשי “ספרית פועלים”, ארכיון גבעת חביבה, ה– 3. 51 (1).  ↩

  22. שחם כתב, כי רוחם של עורכי “ספרית פועלים“ לא הייתה נוחה מביכורי יצירתם של סופרי דור תש”ח, ואף על פי כן הם פתחו בפני הסופרים הצעירים “שער רחב להתמודד על עמדה משלהם, הנוגדת את מדיניות בית–ההוצאה” (שחם, 1989, עמ' 16).  ↩

  23. שמיר, 1989, עמ' 90.  ↩

  24. משה שמיר בריאיון (מוהר, 1973) ובמכתבו אלי (לעיל, הערה 17). עוד על הצנזורה שהפעילו מנהיגי “השומר הצעיר” על סופרים, ש“לא הציגו כראוי”, לדעתם, את התנועה הקיבוצית ראו: קשת, 1995.  ↩

  25. משה שמיר סיפר, כי כאשר דיווח לו דוד הנגבי על החלטת מזכירות הוועד הפועל של “הקיבוץ הארצי” לא להוציא את הספר לאור ביקש לרכך את הדברים. “נדמה לי שהוסיף ברחמיו: לפי–שעה” כתב שמיר (שמיר, 1989, עמ' 90).  ↩

  26. מרחביה, חוזר מספר 89, ארכיון גבעת חביבה, 22.18 ( 4).  ↩

  27. צילום מכתבו של מאיר יערי למשה שמיר נמצא במכון “גנזים”, מכתב מס' 6008/4.  ↩

  28. מכתבו של ז. ברנרד לדוד הנגבי מיום 17.10.47, ארכיון גבעת חביבה, 24 .4 (3).  ↩

  29. מוהר, 1973.  ↩

  30. שמיר, 1989, עמ' 90.  ↩

  31. שם.  ↩

  32. מכתבו של שמיר אל אנשי “ספרית פועלים" מיום 13.9.47, ארכיון גבעת חביבה, 24. 4 (3).  ↩

  33. מכתבו של דוד הנגבי אל מזכירות “הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר”, ארכיון גבעת חביבה, ה– 3. 51 ( 1 ).  ↩

  34. ראו לעיל הערה 32.  ↩

  35. מכתבו הנ"ל אלי. ראו לעיל הערה 17.  ↩

  36. ארכיון גבעת חביבה, ה– 3. 51 (1).  ↩

  37. ארכיון גבעת חביבה, שם.  ↩

  38. מכתבו הנ"ל אלי. ראו לעיל הערה 17.  ↩

  39. ארכיון גבעת חביבה, 24.4 (3).  ↩

  40. שחם, 1989, עמ' 15.  ↩

  41. שחם כתב, כי רוחם של עורכי “ספרית פועלים“ הייתה נוחה מביכורי יצירתם של סופרי דור תש”ח ואף על פי כן הם פתחו בפני הסופרים הצעירים “שער רחב” להתמודד על עמדה משלהם, הנוגדת את מדיניות בית–ההוצאה"

    (שם, עמ' 15 – 16). ממכתביו של דוד הנגבי הנמצאים בארכיון “ספרית פועלים”, עולה דווקא הערכתו הרבה לאחדים מבני דור תש"ח ובראשם שמיר ויזהר.  ↩

  42. בשיחתי הטלפונית עם משה שמיר באוגוסט 1999, היסב שמיר את תשומת לבי לכך, שבתקופת החרם על הרומן כתב את הסיפור “על סוסו בשבת” ואני מודה לו על כך.  ↩

  43. כתב עת זה בעריכת חיים גליקשטיין, שלמה טנאי ומשה שמיר אמור היה לצאת כירחון ולהיות המשכו של כתב העת ילקוט הרעים, אך יצאה רק חוברת בודדת זו. על ילקוט הרעים ועל המשכו דף חדש ראו: שמיר וטנאי, 1992, עמ' 24 ו– 68. וכן: גוברין, 1995.  ↩

  44. גולן, 1984.  ↩

  45. שם, עמ' 29–28.  ↩

  46. יצחקי, 1999, עמ' 20–21.  ↩

  47. גולן, 1984, עמ' 33.  ↩

  48. שם, עמ' 38.  ↩

  49. שם, עמ' 39.  ↩

  50. יצחקי, 1999, עמ' 21–20.  ↩

  51. שחר, תשמ"ב, עמ' 16–12.  ↩

  52. סדן, 1963. עמ' 292.  ↩

  53. שחר, תשמ“ב, עמ' 12. כדאי לשים לב גם למשפט האחד, שכתב ראובן קריץ על סיפור זה. לדברי קריץ קוראים רבים פירשו בזמנו את הסיפור כ”מוטיב ביוגרפי מעובד" ( קריץ, 1978, עמ' 24).  ↩

  54. ראו לעיל דבריו של משה שמיר במכתבו אלי מראש השנה תש"ס.  ↩

  55. “על סוסו בשבת”, דף חדש, עמ' 11.  ↩

  56. שם, שם.  ↩

  57. שם, עמ' 12.  ↩

  58. על הבסיס המשותף לאמונה דתית ולאידאולוגיות שונות עמד דוד שחר. לדעתו, מדגיש שמיר את “הצורך היסודי של אותה חברה ב”טלית“ כפי שקורא לה שמיר – בכיסוי משותף, באותו מכנה משותף, שיכול להיקרא בשמות משמות שונים – תורה, אידאולוגיה, דגל, מיתוס, דת או כל שם אחר שהוא” על כן גם ימשיך “המיתוס לאחד אותם גם לאחר שיראו את השקר שבו” (שחר, תשמ"ב, עמ' 14).  ↩

  59. “על סוסו בשבת”, דף חדש, עמ' 11.  ↩

  60. הספר יצא בשנות החמישים והשישים בחמש מהדורות. המהדורה הראשונה בכריכה קשה יצאה ב– 3000 עותקים והמהדורה השניה בכריכה רכה יצאה ב– 20.000 עותקים! (שקד, 1993, עמ' 393 הערה 12). לאחר מכן רכשה הוצאת “עם עובד” את הזכויות ופרסמה אותו בין השנים 1972 ו–1991 בשבע מהדורות נוספות ( בן–עמוס, 1995, עמ' 46, הערה 67 ). לדברי משה שמיר “הרומן ממשיך להיות מודפס עד היום והגיע כמעט למאה אלף עותקים” (שמיר, 2001).  ↩

  61. בעניין זה ראו את דבריו של עוז אלמוג, הכולל את “הוא הלך בשדות” בספרות דור תש"ח (אלמוג, 1997, עמ' 102).  ↩

  62. סיון, 1991, עמ' 74.  ↩

  63. בן–עמוס, 1995, עמ' 35.  ↩

  64. דברי יוסף מילוא (“פפו”), במאי ההצגה “הוא הלך בשדות” בשנת 1948, מצוטטים במאמרה של כוגן, 1983, עמ' 49.  ↩

  65. דוגמאות לניסיונות לניפוץ מיתוס הגבורה של לוחמי תש“ח באמצעות קישור ל”הוא הלך בשדות“ מובאות במאמרו של בן–עמוס, 1995, עמ' 43–42: פסלו של יגאל תומרקין, ”הוא הלך בשדות“ (1995), סיפורו של יצחק לאור ”עוד פעם הוא הולך בשדות“ (1981), ההצגה של הבמאית יהודית קוריס, ששילבה קטעים ממחזהו של שמיר עם קטעים משיץ לחנוך לוין בהצגת תיאטרון חובבים של עמק חפר בשם ”שיץ הלך בשדות“. וכן: שירו של אבנר סיון ”על אנשי הגח“ל שנפלו בשדות לטרון במהלך מבצע בן–נון” (מעריב, 8.5.81) וסרטו של אסי דיין “מר באום” (1997), ראו: בן–עמוס, 1995, עמ' 25.  ↩

  66. זאת בניגוד לבן–עמוס, שלדעתו “שתי האופציות, של הרומן וההצגה, היו בנות זמנן, וכאשר השתנו התנאים שיצרו אותן, שוב אי–אפשר להחיותן” (בן–עמוס, 1995, עמ' 43 ).  ↩