רקע
אחד העם
תורה מציון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1


יאמרו הפֶּסימיסטים שבנו מה שיאמרו – אנו הולכים “לפנים”. בעבודה הלאומית המעשׂית אמנם הפּרוֹגרס שלנו עדיין צריך ראיה, אבל בעבודה העיונית, בשכלול התורה הלאומית, פוסעים אנו על דרך ה“התקדמות” פסיעות גסות נראות לעין, ועוד מעט ונגיע עד קצה הדרך – עד למקום שאין אחריו כלום.

שתים עשרה שנה מה הן בחיי עם? ואעפ“כ, בוא וראה, כמה נשתכללה תורתנו הלאומית בזמן קצר כזה. לפני שתים עשרה שנה היה מעשה ואחד “מגֵרי ארָיות” שנלוו אז אל הדגל הציוני במערב, גִלה דעתו בכה”ע, שהלאומיות היהודית של עכשיו אין לה דבר עם התורה והנביאים ושאר קניני הרוח של עמנו בעבר. אז היה גלוי דעת זה בעינינו, המזרחיים, שׂיחה בטלה של “עם הארץ”, שאינו יודע מה הוא סח, ובלשון של ודאי יכולתי אז לכתוב עדיין: “לאומיות יהודית שאין בה שום רושם מכל אותם הדברים שהיו נשמת חייה של האומה במשך אלפי שנה ושעל ידם קנתה לה מקומה המיוחד בהתפתחות הקולטורא של כל המין האנושי – בריה משונה כזו אין אדם יכול לצייר לו במוחו אלא אם כן רחוק הוא מרוח עמנו מהלך ת”ק פרסא" (על פרשת דרכים, ח“ג, ע' רצ”א). ולא נמצא אז בתוכנו מי שערער על דברים אלו, אבל נמצא מי שנתעורר על ידם לשאלני, אם יוכל, לפי דעתי, להקָרא “לאומי” מי שאינו מאמין בעיקרי הדת, אך “אוהב” עמו וספרותו וכל קניני הרוח אשר לו". מה שהשבתי על זה ימצאו הקוראים במקום הנזכר (ורוצה הייתי אמנם שיחַדשו הקוראים בזכרונם עתה את הדברים הישנים ההם), ופה אין רצוני אלא להזכיר, שבאותם הימים היו שואלים עוד על האמונה הדתית, אם היא חלק עצמי מן הלאומיות היהודית, אבל לא עלה אז על לב שום אדם במחננו לעורר שאלה, אם נחשב כתנאי הכרחי ללאומי, שיהיה “אוהב עמו וספרותו וכל קניני הרוח אשר לו”. דבר זה היה לכולנו מוּשׁכּל ראשון, המובן מאליו לכל איש בריא בדעתו.

והנה עברו מני אז שתים עשׂרה שנה של עבודה לאומית – וזה פריָה: אותה “בריה משונה”, שלא יכלה להצטייר אז אלא במוחו של אדם “הרחוק מרוח עמנו מהלך ת”ק פרסא“, - מצטיירת עתה היטב, בפשטות גמורה, במוחם של אנשים עברים משלנו, שעלו ממעמקי הגטוֹ המזרחי, מתוך בתי מדרשיה של היהדות, ובקפיצת הדרך הספיקו לעבור כל אותן ת”ק פרסא ולהגיע עד למקום שבעלי תשובה המערביים עמדו בו לפנים. ההבדל הוא רק בזה: שהמערביים היו משמיעים תורתם מן החוץ, בארץ נכריה ובלשון נכריה, והללו הם מבפנים, מרביצים תורה בארץ ישראל ובלשון עברית, כאִלו רוצים להראות בחוש, שאין מנוס ואין מפלט לנו מגזר דיננו, וגם בארצנו ובלשוננו ישׂיגנו מלאך המות הרודף אחרינו, כאדם הנס מן המגפה ונושא עמו בקרבו את ה“בַּצילים” הממיתים לכל המקום אשר יבוא.

“יהודים לאומיים” הם האנשים האלה. כך הם מעידים על עצמם. אבל – יהודים לאומיים “בעלי הכרה לאומית חפשית”. ולפי שהכרתם הלאומית היא “חפשית”, לכן אינם מרגישים בנפשם שום קשר עם העבר הלאומי. היהדות? – “אין להם וליהדות כלום”. אלהי ישראל? – הם אינם “מתרפסים”, כאבותיהם, לפני “איזה אב שבשמים”. כתבי הקודש? – הם כבר “נשתחררו מן ההיפּנוז של כתבי הקודש, והרבה ספרי חול יותר קרובים לרוחם”. ומה נשאר להם מכל הנחלה הלאומית של העבר? לא כלום! לא חיוב – ואף לא שלילה. אבותיהם היו שוללים את האמונה הנוצרית ויוצאים ליהרג על שלילה זו דור אחר דור, והם, בעלי ההכּרה הלאומית החפשית, אינם שוללים את האפשרות “להיות יהודי טוב ולהתיחס עם זה ברטט נפש רליגיוֹזי אל הלֶגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפּר עוון הדורות”. ואם נעקר מלבם העבר הלאומי עם כל שרשיו, כאִלו לא היה, - לאומיים הם על שום מה? על שום העתיד: רוצים הם לרכּוש “מקום לעבודה פרוֹדוּקטיבית בשבילנו היהודים”, רוצים הם “להרבּות עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים”, ועוד הרבה דברים טובים הם רוצים, ומתוך שרוצים כל זה, הרי הם לאומיים בעלי הכּרה לאומית חפשית.

ובכן – “השתא דקשישנא לדרדקי”. אחר תקופה ארוכה של “לאומיות”, צריכים אנו להתחיל שוב מבראשית, לטפּל במושגים היסודיים של הלאומיות יהודית, ולא רק בוכּוּחים עם “עמי הארץ”, כי אם בינינו לבין עצמנו, כאִלו לא למדנו כלום או שכחנו הכל. צריכים אנו “להוכיח”, שהכּרה לאומית “חפשית” מן העבר הלאומי – זהו “אַבּסוּרד” שלא נשמע כמוהו בשום אומה ולשון. אין מצוּי יכול להשתחרר מתנאי מציאותו הטבעיים, אלא אם כן “ישתחרר” עִם זה גם מעצם מציאותו. וכי יכול האילן להשתחרר משרשיו, הטמונים בעמקי האדמה ושוללים ממנו חופש התנועה ? ואם יחמול עליו הגרזן וישחררהו – מה תהא עליו? גם ההכּרה הלאומית – בושני לחזור על אלפא ביתא זו – שרשיה טמונים עמוק בקרקע העבר הלאומי, שממנה היא יונקת ונזוֹנת וחיה, ואם “תשתחרר” מיניקה זו, אין לה תקומה. אלפי אלפים בני אדם, שבאו מכל קצוי ארץ למדינה אחת ומצאו בה “מקום לעבודה פרוֹדוּקטיבית”, עדיין אינם אומה אחת ואין להם הכּרה לאומית משותפת, אלא הכרת אינטרסים משותפים בלבד. רק עתה, אחר מאות שנה של עבודה פרוֹדוּקטיבית, מַתחילים להגָלוֹת באמריקא סימני התרקמותה של אומה חדשה, “אמריקנית”, ועוד כמה דורות יעברו עד שיגיע יציר חדש זה לגמר הוָיתו: עדיין אין השרשים בקרקע העבר עמוקים די צרכם! ההיסטוריא יודעת רק נסיון אחד של אומה בת תרבות – האומה הצרפתית לפני מאה ועשׂרים שנה – שרצתה לעקור משורש את העבר הלאומי ולמחות כל זֵכר לו, עד למנין השנים ושמות החדשים. ומה עלתה בידה? לא היו ימים מועטים והכּירה בטעותה: השרשים לא נעקרו, והאילן עדיין עליהם הוא עומד ומהם הוא יונק, אע"פ שלבש צורה חדשה מבחוץ… ואולם “גבּורי ישראל” – כֹּל יוכלו! בני עם עני ודל, מפוזר ומפורד, שגם “מקום לעבודה פּרוֹדוּקטיבית” הוא לו אך אידיאל רחוק, וכל יסוד קיומו בהוה בתור עם אחד אינו אלא הנחלה הרוחנית של העבר, - בני עם כזה הם המה בעלי הכּרה לאומית חפשית, שאין לה ולנחלת העבר כלום! –

אמת הדבר, כי נחלת העבר שלנו מלאה רוח דתי, שאין בעלי דעות חפשיות יכולים לקלטו. אבל, אם חושבים אתם, שזהו מה שמבלבל את המחשבה השטחית בקרבנו, אינכם אלא טועים. אִלו היה העבר בלבד מלא רוח דתי, היו הכל מבינים, שאין זה גורע כלום מערכּו הלאומי. אבל “האסון” הוא, שהרוח הדתי הזה אינו עבר בלבד, אלא כוח חי ופועל עדיין גם בהוה. נצייר לנו רגע אחד – אעפ“י שכמעט לא יצוּיר – כי נצח הבעל בעמנו בימי אליהו, והעבר ההיסטורי שלנו מיוסד על עבודת הבעל ושאר אלילים, אשר עתה כבר עברו ובטלו, אך לפנים בישראל נבּאו נביאים בשמם לצדק ומשפט, לטהרת הלב וקדושת החיים, ולמען שמם יצא עמנו בגולה והראה נפלאות של מסירת נפש בעד אידיאל, ובאמונתו בם מצא די כוח בנפשו, למרות כל צרותיו, לברוא לו קולטורא לאומית מיוחדת, שיש בה, לכל הדעות, כמה מַרגליות טובות, עם היותה מיוסדת על אמונה דתית ועבודה דתית שכבר נכרתו מן החיים. אִלו כך היה מהלך ההיסטוריא שלנו, אין ספק שהיו כל הלאומיים של עכשו, בין המאמינים באל אחד ובין הכופרים בכּל, נושׂאים עיניהם אל העבר ההוא בהתלהבות לאומית והיו משקיעים רוחם ברוחו, בשביל לשאוב מתוכו כוחות רוחניים לעבודת התחיה. ואִלו בא אז אדם ואמר: “אין לנו ולאותו עבר כלום, מפני שאין אנו מאמינים עוד באלילים שבמרכזו”, היו הכל מסתכלים בו בתמהון, והכופרים בכּל, ביחוד, היו שופכים כל חמתם ולעגם על “קנאי שחור” זה, שאינו מוכשר להתרומם על החוג הצר של אמונתו (או כפירתו) בהוה, בשביל להבין רוחם של דורות שעברו. “וכי מה ענין אמונה לכאן? – היו צועקים – את רוחנו הלאומי אנו מבקשים, ואותו אנו מוצאים בחייהם ויצירותיהם של אבותינו. וכי הגרמנים, הסקַנדינַבים וכו' מאמינים עכשיו באלילי אבותיהם הקדמונים? ואעפ”כ, כמה הם מחבּבים שארית נחלתו של העבר ההוא”… אבל עכשיו, שבמרכז העבר הלאומי שלנו עומד לא הבעל המת, כי אם אֵל חי באלפי רבבות לבבות, אותו “אב שבשמים” שעדיין רוב העולם התרבותי “מתרפּס” לפניו; עכשיו שהרוח הדתי הממלא את העבר הלאומי שלנו עוד לא תש כוחו ולא פקעה קדושתו בעיני המון בני עמנו גם בהוה, - עכשיו אין בעלי פרזות של “חופש” יכולים לעמוד במחיצתו של עָבר זה. לפי שעִם כל “חפשיותם”, עבדים הם לרגש השׂנאה הממלא את לבם ביחס אל הדת החיה בהוה ותמיד הם רואים בדמיונם עדת קנאים רודפים אחריהם להלבישם ציצית ותפלין, ועל כן מוחלים הם על העושר הלאומי שבעבר, ובלבד שלא יהיו נראים כאלו יש להם איזו שייכות לעניני אמונה ודת שבהוה.

כבר העירותי לפני כמה שנים, שכל דבר שפעולתו בחיים ניכרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא “מצוּי” אמתּי, ריאַלי, במובן ההיסטורי (שם, ע' שמ"ב). לפיכך, גם מי שאינו מאמין במציאות האלהות כשהיא לעצמה, אינו יכול לכפּוֹר במציאותה, בתור כוח היסטורי ריאלי, ויהודי לאומי, אפילו הוא כופר בעיקר, אינו יכול לאמור: אין לי חלק באלהי ישראל, באותו הכוח ההיסטורי שהחיה את עמנו והשפיע על תכוּנת רוחו ומהלך חייו במשך אלפי שנה. מי שבאמת אין לו חלק באלהי ישראל, מי שאינו חש בנפשו שום קוּרבת רוח לאותו “העולם העליון” שבּו השקיעו אבותינו את מוחם ולבם בכל הדורות וממנו שאבו את כוחם המוסרי – יכול הוא להיות אדם כשר, אבל יהודי לאומי איננו, אף אם הוא “דר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש”.

כיוצא בזה – היחס לכתבי הקודש. המאמין רואה בהם “ספר הספרים”, התגָלוּת האלוהות, שאינה נמדדת באַמת המדה של הבקורת הספרותית, וממילא אין שום דמיון בין ספר זה לשאר ספרים ואין מקום לשאלה על דבר ערכּו הספרותי. אבל גם הבלתי מאמין, אם הוא יהודי לאומי, אין יחוסו לכתבי הקודש יחוס ספרותי בלבד, אלא – ספרותי ולאומי כאחד. מן הצד הספרותי יכול הוא לשפוט על התנ“ך כראות עיניו, ואפשר שספרים אחרים ידועים יהיו נראים לו “יותר גדולים ויותר עמוקים”, אבל מן הצד הלאומי לא ישונה על ידי זה במאומה הרגש הפנימי המקשר אותו אל התנ”ך, רגש של קוּרבה מיוחדת המעולפת קדושה לאומית, רגש שאלפי נימים דקות יוצאות מתוכו ונמשכות והולכות מתקופה לתקופה עד לעמקי העבר הרחוק. ואין קורבת רוח זו דומה למַה שמרגיש אדם ביחס לאיזה ספר סתם, החביב עליו רק מצד תכנו או מצד צורתו. וכל זה לא רק מפני שהתנ“ך הוא ספר שאנו מוצאים בו “התגלמות רוח עמנו” בתקופה קדומה, שיותר מאלפּים שנה מפרידים בינה ובינינו. במובן הזה אין באמת הבדל גדול בין התנ”ך והאַפּוֹקריפים. גם אלו הם מצֵבה היסטורית נאה לתקופה שיצרה אותם. אבל אלו – העיקר חסר להם: אותו “היפּנוֹז” עצמו שהרים את התנ“ך ממדרגת מצֵבה היסטורית של תקופה ידועה למעלת כוח היסטורי של כל התקופות. ואחת היא לנו, מפני מה זכו לכך הספרים הכלולים בתנ”ך, ולא האחרים, - מכיון שזכו הם לכך, נעשו הם מה שנעשו: חלק עצמי מן ה“אני” הלאומי שלנו, שלא יצוּיר בלתּוֹ; “כתבי הקודש” במובן הדתי והלאומי כאחד. וכמה גדולה ונוראה ממשלת הפרַזא בקרבנו, אם אפשר שיבואו אנשים הקוראים לעצמם “יהודים לאומיים” ויאמרו: “כבר נשתחררנו מן ההיפנוז של כתבי הקודש, לפי שמצאנו ספרים אחרים יותר גדולים בעינינו”. שמעתם מימיכם בן פונה עורף לאמו, לפי שמצא אחרת נאה הימנה? – וכמה עלובה היא “דלות גאה” זו, כשאנו זוכרים, איך מתיחסים אל התנ“ך אותם העמים העשירים, שמן הים הגדול שלהם מלקקים בחורי ישראל ומשתחררים מן “ההיפּנוֹז של כתבי הקודש”. בה בעת שבאה לנו הבשׂורה מארץ העברים, כי בטל ה”היפּנוֹז" של כתבי הקודש, התחילה אנגליא להכין עצמה לקראת החג החל בשנה זו, חג זכרון למלאת שלש מאות שנה מעת שנוֹסף לה באוצר ספרותה – בדורו של שקספּיר! – ספר אחד חדש: “התרגום המקובל” (Authorised Version) של הבּיבּליא באנגלית. וצריך לקרוא מה שכותבים האנגלים, גם החפשים בדעות, על דבר החג הזה, בשביל לראות, כמה חזק עדיין ה“היפּנוֹז” של הבּיבּליא בלב אומה סכלה זו, שאינה יכולה לשכוח – למרות כל עשרה בספרים שיצרה בעצמה – כי היה הספר המתורגם הזה לכוח היסטורי גדול בחייה הלאומיים ורשומו העמוק ניכר גם באותם “הספרים הגדולים”2.

כן הדבר. רק אַטרוֹפיא מוחלטת של הרגש הלאומי תוּכל להביא את היהודי לידי “שחרור” כזה, שכל קדשי האומה מימות עולם יהיו בעיניו כדברים זרים לו בהחלט, שאין לו ולהם כלום, והוא מקָרבם או מרַחקם, מתיחס להם בכבוד או בבוז, בהסכם למשפטו על ערכּם האוֹבּיֶיקטיבי, שהעלה “במצודת שכלו”. מי שלא הגיע עדיין לאַטרוֹפיא כזו אינו יכול לעקור מלבו את הקשר עם העבר הלאומי וכל קדשיו, אף אם הגיע בעניני הדת עד הגבול האחרון של הכפירה, ואין הבדל בינו ובין היהודי הדתי אלא שזה אומר: “אני מאמין”, והוא אומר: “אני מרגיש”. ואולם מי שאינו מקושר עם העבר הלאומי לא באמונה ולא בהרגשה – מה נשאר לו בשביל שתהא לו רשות להקָרא “יהודי לאומי”? לשון עברית?הסירו גם מעליה את ה“היפּנוֹז” של העבר – ומה לנו ולה? מפינו הלא נכרתה זה אלפי שנה, וזכותה הספרותית איך תעמוד לה, אם ספרותה עצמה, אם כל “היהדות” הכלולה בה, אם גם “ספר הספרים” שלה – כולם יחד אין להם שום אחיזה ברוחנו עכשו, לא בדעה ולא ברגש? ומפני מה לא נפנה עורף גם לה, אם נמצא – ובודאי נמצא! – אחרת נאה הימנה?

וארץ ישראל עצמה?…

אך די בזה. באמת לא היה כל אותו הקשקוש במלים מבהילות, כל אותו הציניסמוס בכוָנה “להכעיס”, ראוי כלל לשׂימת לב מיוחדת, לולא נראה על פי סימנים שונים, שזו היא “שיטה” המתפשטת עתה בארץ ישׂראל. באו לשם שכּוֹרי מלים מחוץ לארץ והביאו עמהם את ה“מליצות” שהיו שגורות בפיהם בחוץ לארץ, - והרי הם משתדלים להשפיע מרוחם על הדור הצעיר בארץ ישראל ולעשׂותו לא רק “חפשי מן המצוות”, כי אם חפשי מכל דבר המקשר דור לדור בחיים הלאומיים. ואם מסרב אתה להיות שותף להם “בעבודה לאומית” זו, מוציאים הם מאוצר המליצות נשק “ממית”, שאין שום בריה יכולה לעמוד בפניו: את העיקר הגדול של “סבלנות וחופש הדבּוּר”, על פי פירושו של אותו “פרשן” בחו"ל עם הוספות ותקונים של ארץ ישׂראל. בחוץ לארץ היו בחורי ישׂראל “בימים ההם” באים לבתי כנסיות וכובשים ביד חזקה, על סמך העיקר הגדול של סבלנות וחופש הדבּור, את הבימה של הרב והמַגיד, ומחרפים ומגדפים משם את הדת וכל קדשיה. ובארץ ישׂראל הרחיבו והעמיקו עתה את הפירוש: לא זו בלבד, שאני רשאי לכבּוש בעל כרחך כלי הבנין שבידך, בשביל להרוס בהם מה שאתה בונה, אלא אף זו, שחייב אתה לעזור לי בהריסתי ברצונך הטוב, ואם אתה עוזבני לנפשי והולך לך, הרי אתה שולח יד בעיקר הסבלנות ומחזיר את העולם לימי האינקוויזיציא3.

לא יאומן – אבל כן הוא. ולא עוד אלא שעמדו סופרי ארץ ישׂראל למנין, בחורים וזקנים יחדו, וקבעו את הפירוש הזה הלכה למעשׂה, “ופורץ גדר יִשכנוּ נחש”…

ונמצא בא“י עתון אחד, שהוציא דבּה על בעלי “ההכרה הלאומית החפשית”, כי נמכרו בכסף למיסיוֹנרים נוצרים. כמובן, אין צורך “להכחיש” דבּה זו, שגם מוציאיה עצמם ודאי מכּירים בשקרוּתה ולא השתמשו בה אלא לשם תכסיס. לפי שסגולה מיוחדת היא לבני ארץ ישראל – בין שהם מן הישוב הישן או מן החדש, בין שהם “זקנים” או “צעירים” – שאם אדם אומר או עושׂה דבר שלא כרצונם, הם משתדלים קודם כל להטיל בו זוהמא של אינטרסים וחשבונות פרטיים. תכסיסי מלחמה יותר נקיים לא למדו עדיין… אבל יחד עם זה אין ספק בעיני, שאלמלי ידעו המיסיוֹנרים האנגלים, מה הן הדעות המתפשטות עתה בין צעירי היהודים בא”י, היו מתמלאים שמחה ורואים בזה “אתחלתא דגאולה”. סולחים היו לה, ל“ההכּרה הלאומית החפשית”, כל אותן השלילות הדתיות, שהיא מתגדרת בהן עכשו, ובלבד שתתפשט על ידה גם שלילת השלילה ביחס ל“בן האלהים”. אנשי מעשׂה מנוסים הם ויודעים להבחין בין עיקר לטפל, יודעים הם, שהכפירה בכּל אינה יכולה להשׂביע נפשו של עם לאורך ימים. סוף סוף שבה האמונה ותופסת מקומה ברוב הלבבות, בצורה זו או זו. ואולם אותה השלילה ההיסטורית הגדולה, שנקדשה בדם ואש במשך הדורות וסגרה את הדלת בפני הבריות הללו, - אם היא תֵעקר פעם אחת מן הלב, לא תשוב עוד לאיתנה וכוחה לשֶעבר, ובכל עת שתתעורר התשוקה לאמונה, ימצאו הללו את הלבבות פתוחים לפניהם, ובארץ ישׂראל – יותר מבכל מקום, לפי שכאן גם ההכרה הלאומית עצמה תוכל לשמש צנור להשפעתם. עוד לפני ארבע וששים שנה, בעת שבקרבנו לא חלם עוד איש על דבר ישוב ארץ ישׂראל במובנו החדש, כבר נמצא בין אלו אדם שפקח עיניו על זה, שאין היהודים משתדלים ליסד להם בא“י ישוב גדול על יסוד עבודת האדמה ומסחר, ובשׂמחה גלויה בא לידי מסקנא – אחר שחקר ודרש בין היהודים בא”י – כי “תורת הרבנים” עומדת לשׂטן לזה, בהיותה מתנגדת לעבודה של חול בא“י, וכי על כן אין הבטחת הנביאים על דבר שיבת ישׂראל לארצם יכולה להתקיים אלא בקשר עם האמונה הנוצרית, שתכשיר את היהודים לכך ותעורר את העולם הנוצרי לעזור להם בזה4. ומי שיודע מעט את האנגלים לא יוכל להכחיש, כי עוד גם עתה נמצאים ביניהם המון אנשים בעלי כוח והשפעה מרובה, שבחפץ לב היו עוזרים להרחבת הישוב היהודי בא”י בעל האמצעים שבידם – חמריים, מוסריים ומדיניים – אלמלי ראו איזה “סימן טוב”, שיִשוב זה הוא הדרך המוליכה את “עם ה'” לנצרת. ולאו דוקא לקבּלת הדת הנוצרית בכל דקדוקיה. יותר מחמש מאות כתּות נוצריות יש באנגליא, ואין מקפידים שם כל כך על הסמל החיצוני המשתנה לכמה גוונים. העיקר הוא – “להתייחס ברטט נפש רליגיוֹזי אל בן האלהים, אשר נשלח לבני האדם”. ואף החֶברה הלונדונית “להרחבת הנצרוּת בין היהודים” – כל מגמתה היא, לדברי העומד בראשה5, להביא את היהודים לידי הוֹדאה בדברי ביקוֹנספילד, “שישוע מנצרת, בן האלהים שנתלבש בבשׂר, הוא תפארת ישׂראל עד עולם”. “לשם כך – מוסיף הראש – אנו עובדים, ואָשרנו היותר גדול נמצא, כשנזכה לעזור להשׂגת דבר זה ולהדליק נר בירושלים, אשר לא יִכבּה לנצח”.

והנה אמנם עד כה לא זכו אלו “לעזור להשׂגת דבר זה” באופן מורגש, אבל עכשו, אם עתידה “התורה הצעירה” להתפשט בא"י, מי יודע אם באמת לא יזכו לראות ברבות הימים “הדלקת הנר בירושלים” על ידי “יהודים טובים”, יהודים “לאומיים”, שיאטמו אזנם משמוע קול דמי אבותיהם, הצועקים אליהם מן העבר, ובמנוחת נפש יפסעו על חללי כל הדורות, עד שיגיעו לכסא הכבוד של “בן האלהים” ושם יאחזם “רטט”. וההגיון מחייב, שבעלי “ההכרה הלאומית החפשית” של עכשו, עם כל כפירתם ושׂנאתם אל האב והבן גם יחד, יהיו מסתכלים אז בחזיון זה בנחת רוח ויאמרו בהתגלות לב: מה בכך? “יש נפשות שיש להן כוֹסף לעולמות אחרים”, - וכי לא אחת היא, אם ישׂאו הללו עיניהם אל האב או אל הבן? ומוטב שישׂאו עיניהם לזה, שכוחו יפה לקרבנו אל המטרה הלאומית “הממשית” – לעשׂות את הארץ “מקום לעבודה פרוֹדוּקטיבית בשבילנו”. תבוא הישועה ממקום שתבוא – ובלבד שתבוא…

אם באמת עתידים הם לאמור כך – איני יודע. אפשר שהם עצמם אינם מכּירים בדבריהם עד היכן הם מגיעים, ואִלו הכירו, היו נבהלים ונרתעים לאחוריהם. אם כה או כה, דברים כאלו טוב שיהיו ברורים עד לסוף כל תולדותיהם ההגיוניות – וידעו שומעיהם, וידעו גם בעליהם6.


  1. נדפס ב“השלח” כרך כ“ד חוב‘ ד’ (אייר, תרע"א). [הדברים מוּסבּים על מאמר אחד שנדפס במהכ”ע “הפועל הצעיר”, היוצא ביפו. תוכן המאמר ההוא יובן ע"פ מה שמובא ממנו פה].  ↩

  2. גם “הדיפּוּטציא” שנשלחה באלו הימים אל המלך לשם החג, אע“פ שרוב חבריה היו כהנים, לא נגעה כלל בערכּה הדתי של הביבליו, ואף לא בערכה הספרותי, אבל הטעימה במילים יפות, מה היתה הבּיבּליא לאנגלים בתור כוח היסטורי לאומי: פעולתה על הלשון, הספרות והאומנות, השפעתה על התפתחות החוקים והיחוסים החברתיים וגם על עצם תכוּנתו של הרוח הלאומי. ”ובשביל שחייבת האומה הבריטית תודה מרובה כל כך לספר זה, הרי החג – חג תודה לאומי". כך מדבּרים בני עם חי באמת, בעלי רגש לאומי בריא וטבעי, שמוכשר להתרומם בשעת הצורך גם על האמונה וגם על הכפירה…  ↩

  3. [חברה ידועה היתה עוזרת בכספה למכה“ע ”הפועל הצעיר“, ואחד שנדפס בו אותו מאמר חדלה לעשות כן, והקימו בא”י “רעש” במאמרים ובאספות, על חטא שחטאה החברה נגד ה“סבלנות”.]  ↩

  4. J. Wilson, The Lands of the Bible, Edinburgh 1847, II, pp. 626–628.  ↩

  5. בהקדמתו לספר תולדות החברה הזאת, שיצאה בלונדון בשנת 1908.  ↩

  6. [אחר שנדפס מאמר זה ב“השלח” הייתי בא“י וראיתי, לשׂמחת לבבי, ש”התורה“ אשר דבּרתי עליה כאן אינה אלא קנין של כנופיא קטנה ואינה מתפשטת במדה מרובה, כמו שאפשר היה להאמין מרחוק ע”פ המאמרים שפרסמו בני הכנופיא בכה“ע שבא”י ובחו“ל (עי', למשל, “הד הזמן”, 1911, גליון 55 – 57). ואפילו בין ”הפועלים הצעירים“ עצמם ישנם הרבה שבאמת ”לא הכירו עד היכן הדברים מגיעים“, וכל יחוסם אל הענין הזה – ”ילדות“ היתה בו הרבה יותר מ”שיטה“ קבועה (כמו שנוכחתי מתוך שׂיחותי עמהם ומתוך דברים שבכתב ששלחו לי אחדים מהם). ובכן אפשר היה לקצר עכשו את המאמר – ביחוד, העמודים האחרונים – ולהשאיר רק את הדברים הכלליים שבּו. אבל חשבתי, שאין לי רשות לעשׂות כן. מפני שהנוגעים בדבר הוציאו דבּה על המאמר הזה, כאִלו נאמר בו, שצעירי א”י “נוטים לנצרות”. וכבר נמצא גם בין סופרי חו"ל שחזרו על השקר הזה במאמריהם. לכן ראיתי חובה לעצמי לשׂים כאן את המאמר בשלימותו, כמו שנדפס ראשונה, כדי שלא ליתן מקום לאמוֹר, כי אמנם נמצאו דברים כאלו במהדורה ראשונה ונשמטו עכשיו].  ↩

המלצות קוראים
תגיות