הגיונותי ותפלותי
זכור תזכור את יום המות!
שכוח תשכח את יום המות!
הרי לך שתי תורות, שתי השקפות על העולם ועל ההויה, שכל אחת מהן נובעת ממקור אחר.
ואני ככל האָדם: יש שאני זוכר את יום המות, ויש שאני שוכח את יום המר. הכל לפי מעמד רוחי, לפי “מצב העצבים”.
וגם כעלות זכרון המות על לבי, אין אני מתייחס אליו באופן שוה תמיד.
יש שאני ירא מפּני השלד בעל-המגל, מפּני המלאך שכולו עינים, עם חרבו השלופה והטיפּה המרה שבידו, יד העצמות. בשעת חרדה כזו קשה לי להבין את רוח האנשים המלאים תמיד שלום ושלוה פּנימית, כאילו אין כלל מות וכליון בעולם. ובאותה שעה, שאני מפחד מפּני המות, אין אני יכול להשיג את רוח האנשים, ומה גם את חושבי המחשבות שבהם, שיש ביכלתם להתעסק בדברים קטנים ולהסיח את דעתם מסופם סוף כל האָדם.
אוהב אני את החיים ודבק בהם, אוהב אני את האהבה, את התקוה, את המלחמה, את הגעגועים, את העבודה, את התענוגים וגם את צער העולם. ובא פּתאום זכרון המות בלבי – ופרש כנפיו השחורות על כל אלה.
עובד אָנכי עבודתי בחדרי או הנני מטייל בחוץ, קורא אני בספר נעים או יושב בתיאטרון ורואה חזיון יפה; עומד אָנכי לפני ציורים או פּסלים נאים ומסתכל בהם ומתענג על חזותם, או יושב אָנכי בין חברים עליזים, המבדחים את דעתי בשיחותיהם ובדברי חדודיהם, – והנה פּתאום יפלח זכרון המות כחץ את מוחי: מי יודע, אם לא כבר הנהו אורב לי, והוא רחוק ממני רק פּסיעה אחת. עוד רק פּסיעה אחת, עוד רק שעה קלה – ואני, הנושם והחי, אהיה לאפס ואין, אהיה כאילו לא הייתי מעולם; אָמות בטרם שאשבע חיים, בטרם שאראה טובה ואחוש אושר. אָמות – ולא תשבע עוד עיני אור השמש; הפּרחים לא יהיו עוד שעשועי, לא אהיה עוד צמא ליופי, ותחדל גם אהבתי וגם קנאָתי, תפסק עבודתי וגם מלחמתי, יקרע חוט מחשבתי וכבו הרגשות בלבי הקר.
ברגע כזה דמי קופא בעורקי ואני כבר מרגיש אל פּני את נשימתו הקרה של המות. ברגע כזה הנני מכיר ויודע, כי אין עוד מפלט מפּני המות, יען כי בי הוא שוכן, אתי נולד, ומרגע ראותי אור החיים פּרש המות עלי את צלו.
*
ויש שאני שואף למות, לחדול מהיות, להפסיק את פּתיל חיי, למען צאת מעולם המלא קטנות, שפלות, הכנעה, כיעור, חולין, וטומאָה, למען צאת מעולם המלא תלאות, פּגעים וכל מיני יסורים, מעולם המלא הבלים ותעתועים.
לחיות! להלחם! לאיזה צורך? לאיזו תכלית? אין בכל העולם אלא מיתה, כליון וקרץ. בכל שאני פּונה הנני רואה רק את פּני המות, כי למענו הכל נברא, הכל נלחמים והכל סובלים.
צדקו אָמנם חכמינו הקדמונים באָמרם: “טוב מאוד – זה המות”. ובאמת, מדוע עלי לפחוד מפּני המות, מפּני האפס המוחלט? הן אפס הייתי בטרם נולדתי ואפס אהיה גם אחרי מותי. יסודי מאין וסופי לאין. והחיים שאני חי הם רק מקרה, רק שחוק רע, רק מארת אלהים. ומה הם חיי האָדם בכלל, אם לא גשר צר וקצר בין שני חופי אפס, גשר נטוי על תוהו ובוהו של נצח נצחים?…
ובשעה כזו ירא אני את החיים ותהומותיהם, יאושיהם וספקותיהם, ואני מחכה במנוחה שלמה לקראת בוא המות. אָמנם מתמהמה הוא מעט, אך בוא יבוא, לא ישכח גם אותי. הכל מתים, וגם אני נולדתי למות. זה גורל כל האָדם, כל החי, כל הצומח, כל גרמי השמים – וזה גם גורלי אני. ומה אתאונן – הן בשבילי לא ישונו סדרי-בראשית.
בשעה כזו הנני חושב: מי יודע, אם לא טוב באמת, אם לא נעלה האין מעל ליש? ואני אומר: איזהו החכם? הרואה את יום מיתתו המנוחה, החשבון ודעת.
ובשעה כזו קשה עלי להבין, מדוע דבקים הם האנשים כל-כך בחייהם, בחיים שאין בהם אלא בושה וכלימה, אונאָה ותרמית, שמחות קטנות ודלות וצרות גדולות ואיומות, תענוגים קטנים ויסורים כבדים, מעט אור והרבה חושך, מפּלות נוראות ונצחונות פּעוטים?
*
יש שאני חפץ לגוע לאט-לאט, כגויעת שירה, ככבית נר, כשקיעת שמש, כהאלמת הד, ככמישת פּרח, כמיתת כוכב, וחפץ הייתי להרגיש בדעה צלולה ומיושבת את טעם המיתה, טעם הגסיסה ואת המעבר אל החדלון הנצחי.
ויש שאני מתפּלל בסתר לבבי ליוצרי, כי ישלח לי פּתאום את צירו הנאמן, את המלאך-המות, מבלי אשר אחכה לבואו, מבלי אשר יבולבל ויבהל מפּניו רעיוני והגיוני ומבלי אשר יזדעזע בי ברגעי האחרון רגש-קיומי.
מתפּלל אָנכי למיתה חטופה, כשירה הנפסקת פּתאום בעצם נעימותה ורוממותה, וכברק אשר יעלם בן-רגע וכהרף-עין. חפץ הייתי למות ולהסתלק מן העולם בעודני מלא כחות-עלומים ובעוד אשר לא דלל מקור יצירתי הפּנימית; הנני משתוקק למות בטרם שקפצה עלי מכוערת זו וזקנה שמה, בטרם שיקהו חושי, בטרם שתשקע האש בדמי, בטרם שתרפּינה כנפי-מחשבתי ובטרם שתחדל האביונה. חפץ הייתי למות בטרם שאהיה למשא על אחרים, כזקן-ילד וכחלש אין-אונים, אשר על משענתו יתהלך וגם אור עיניו אין איתו, בטרם שאהיה למשא גם על חברי וגם על אהובי נפשי ויוצאי חלצי, בטרם שאטעם טעם המחלות, הסמים והרופאים.
ואני מתפּלל לאלהי מרום: אל-נא בחמתך תיסרני ואל תאריך ימי ושנותי, מיחושי ורפיוני עד אשר יזכרוני רעי, למען יתעללו בי כאות-נפשם ולמען יכלו בי חצי-נקמתם בדרשות ונאומים, בברכות וכבודים תפלים ומגוחכים.
ואם נגזר עלי מן השמים להגיע, בעונותי הרבים, לידי זקנה ושיבה, אל תקח נא, אָב רחום וחנון, את רוח קדשך ממני וככלות כח גויתי אל תכלה גם את רוח יצירתי, את טעמי הספרותי ואת משפּט שכלי. אל תביאני לידי נסיון קשה ומר לראות בימי אפיסת כח יצירתי, בימי כבית נר נשמתי, את חברי הצעירים, או את אנשי-מצותי, את אלה אשר פּגעו בי או פּגעתי אני בהם, בהיותי עוד מלא כח וליח, לראות אותם שמחים בסתר לבם לאידי, לדלותי המוסרית ולעניותי הרוחנית. למראית-עין ישימו על ראשי עטרת “סבא חביב” ויתנו לי כל אותות כבוד, ושלא בפני יבזו את צלמי, ינהגו בי ובכל אשר כתבתי קלות ראש ויבטלוני בתכלית-הבטול. בבואָם אל ביתי, ישתחוו לפני בהכנעה רבה, כתלמידים אשר שתו כל ימיהם את דברי בצמא, ובצאתם מעל פּני, ישלחו לשון למולי ויאמרו איש לרעהו, כי כליתי ימי בהבל, עפר ואפר הייתי בימי עמידתי, קל וחומר בזקנתי.
*
יש שאני מתפּלל לאלוה עושני, כי ישלח לי את מלאכו הטוב, זה המות, אל חדרי, אל נוי. חפץ הייתי למות על מטתי בקרב אהובי לבבי ומחמדי נפשי, על יד ספרי ופרחי, אשר הנעימו והעשירו את חיי, חוק צבאי עלי ארץ. חפץ הייתי למות בשעת שקיעת חמה, שקיעה יפה, ולשמוע ברגע האחרון של יציאת הנשמה קול שירה וזמרה נוגה, וגם את קול ילדי, ילדי בשרי ורוחי.
כבירה היא שירת החיים, אולם יותר רוממה היא שירת המות, ואשרי האיש, היודע לא רק לחיות מתוך יופי, כי אם גם למות מיתה יפה, כי זה כל האָדם.
ויש שאני מתפּלל בלבבי: יוצרי, אם נגזרה עלי מיתה שלא בזמנה, אל נא תמיתני באָהלי, בארבע אמותי ומתוך העויותיו המשונות והמכוערות של חולה גוסס, כי אם בשדה-קטל, בקרב הלוחמים של חופש עמם. המיתני נא בשדה-קרב, במלחמה בעד רעיון רם ונשא, לשם נצחון הצדק, לשם גאולת האומה השסויה והבזויה. כמה מכוערה היא המיתה, הבאָה מחמת חולשה וזקנה, המכעיסות, מרגיזות וממררות את חיי הבריאים והצעירים, המטפּלים בההולך למות, ומה יפה ורוממה היא המיתה לשם תחית האומה, לשם אשרה וחירותה, המיתה הבאָה מתוך גבורה, אומץ-לב ומסירות-הנפש.
ואם נגזרה עלי מיתה בעיר-הבירה, אל נא תהיה קבורתי והלוויתי למשכן-עולמים מחזה-שעשועים להולכי-בטל, לאנשים שלא הכירוני ולא ידעוני מעולם, ענין לספדנים ודברנים, לצלמנים ועתונים, למנחמים ומרחמים.
היום יקברוני ומחר – ישכחוני.
*
ויש עוד תורה אחת והיא אומרת:
זכור את החיים וחובותיהם ותביעותיהם יום-יום ורגע-רגע. והדברה הראשונה של תורה זו: עבוד, יצור, הלחם וראה חיים!
טובה תפלה לזקנים ורפי-כח, ועבודה – לבריאים ומלאי רוח חיים.
החי חיים יפים גם מיתתו יפה.