רקע
אדמונדו דה אמיצ'יס
הנודד הקטן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: איטלקית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; בתוך: ביבליותיקה לנערים - כרך 5; 1930?

 

א.

לפני שנים רבות נסע נער צעיר לימים, בן שלש עשרה שנה, מעיר מגורו גֶנוּיָה וישם את פניו ארצה אמריקה, לבקש שם את אמו.

שנתים ימים לפני הדבר הזה נסעה אמו אל העיר בּוּאֶנֶס־אַיְרוֹס, בירת הרפובליקה1 הארגנטינית. מגמתה היתה למצוא שם משרת משרתת או מבשלת באחד מבתי העשירים, למען תוכל להרים את מצב משפחתה, אשר רוששה ותדל מאד תחת מעמסת הלואות וחובות רבים. נשים רבות, אמיצות־הלבב, בוחרות להן נסיעה כזאת; ותודות להשכר הרב אשר המשרתות מקבלות בארצות ההן, תשבנה לארץ מולדתן – ואלפי לירה2 בצלחתן.

האם האומללה בכתה תמרורים בהפרדה מילדיה הנחמדים: האחד בן שתים־עשרה שנה והשני בן אחת עשרה; אבל נסעה לדרכה מלאה רוח־אמץ ותקוות מאליפות. בבואה לעיר בואֶנס־אירוס מצאה לה בעזרת אחי אביה, אשר גר שם מכבר, משרה טובה בבית אדונים עשירים ונכבדים, אשר שלמו לה ביד נדיבה ויאירו פניהם אליה. ימים רבים ערכה את מכתביה אל בני־ביתה באמונה; ובעלה היה שולח את אגרותיו על שם קרובו; הלז מסרן לה ויקח ממנה את תשובתה, ויוסף שם שורות אחדות משלו, וישלח את האגרת לעיר גנויה.

ובקבלה מדי חדש בחדשו שמונים לירה, לא השאירה הרבה למענה ותשלח בכל רבע־שנה סכום הגון הביתה; ובעלה, כאיש הגון וישר, שלם את חובותיו לכל נושיו וַיָּגֶל לזות־שפתים מעל שמו הטוב. בין כה וכה – ויחל גם הוא להשתכר ויהי בטוח ושבע רצון, כי הצליח ה את דרך רעיתו הנאמנה, ויחכה לבואה בקצר־רוח: כי בלעדיה היה הבית ריק ושמם. וביתר שאת ערגה אליה נפש הבן הצעיר, אשר זמן רב לא יכל לשכח את פְּרִידת אמו החביבה.

ושנה אחת אחרי נסיעתה מביתה, אחרי שלחה מכתב קצר, שבו הודיעה את בני־ביתה כי חולה היא, נסתם כל חזון ממנה. ויכתב האיש לשארו הקרוב אליו – ואין עונה. ויכתבו להאדונים הארגנטינים, אשר שרתה בביתם, – ואין קול ואין קשב. ויכתבו אל הקּוֹנְסוּלִיָה האיטלקית אשר בבואנס־אירוס, וכעבור שלשה ירחים נתקבל מענה הקונסול, כי למרות המודעות אשר הדפיס בהעתונים3 לא קבל שום ידיעה על אדות האשה הדרושה. יכול להיות – הוסיף – כי בחפצה להציל את כבוד משפחתה (אולי נחשב לה הדבר לחרפה להיות משרתת) – לא הגידה את שמה הנכון לאדוניה הארגנטינים, אשר שרתה בביתם.

עברו ירחים אחדים – ואין קשב. האב והבנים התמוגגו בצרתם, והבן הצעיר לא יכול להבליג על יגונו.

מה יעשו? ולמי ישעו? –

המחשבה הראשונה, אשר עלתה בלב הבעל השכול, היתה: לנסוע לאמריקה ולדרוש ולחקור אחרי אשתו. והעבודה מה תהי עליה? ומי יכלכל את הילדים? היסע הבן הבכור? אבל הוא אך החל להשתכר, ומשכֻּרתו נחוצה מאד בבית. וביגון קודר ובדאבון־נפש עברו שבועות וירחים אחדים – ויהיו כאבדי עצות.

פעם אחת, בערב, אמר הבן הצעיר מַרקא אל אביו ברוח־אמץ:

– אבי! הנני נוסע לאמריקה לבקש את אמי…

האב הניע את ראשו בתוגה ויאמר:

– מחשבתך טובה, בני! אבל קשה ממך הדבר לעשותו. הנך כעת בן שלש עשרה שנה, ואיכה תדוד לאמריקה לבדך? הן ימי נסיעתך בלבד יארכו כחדש ימים!…

אבל הנער פצר באביו ברוח־אמץ ובישוב הדעת יומם ולילה כאיש גדול, ולא נתן דמי לו:

– הן רבים המה הנוסעים כעת לאמריקה – אמר ברוח נכון – וגם נערים הצעירים ממני לימים נוסעים שמה. אם אך אהיה באניה – אבוא שמה אל נכון, ובבואי שמה – אחקר ואדרש אחרי חנות דודי. יש שם הרבה איטלקים, אשר יורוני בדרך זו אלך, ובמצאי את דודי – אמצא גם את אמי, ואם לא, אלך לי אל הקונסול עד אשר אמצא את האדונים הארגנטינים. איך שיהיה, אמצא לי עבודה עד אשר יהי לאל ידי לשוב הביתה.

ואחרי הרבה וִכּוּחִים והפצרות עלתה ביד הנער להטות את לב אביו, עד אשר הסכים גם הוא לנסיעתו.

אביו כבדהו במאד מאד וידע כי הוא חכם ונבון, אמיץ לב, ומוכן הוא לסבול כל פורענות4 שבעולם – אבל את מגמתו העליונה ישיג! –

ורב החובל אשר באניה אחת, אחד ממכירי אביו, שמע על אדות הדבר הזה, ויבטיח לתת לנער פּתקת־מסע של המדרגה השלישית, חנם אין כסף, עד בואו לארגנטינה. ויכינו לנער צדה לדרך: ככרות לחם אחדים בשק וסקודות5 אחדות בצלחתו ויתנו לו אדרֶסת דודו, ובאחד מערבי החדֶש אפריל עזב את ביתו ויסע לדרכו.

– בני מחמדי מַרְקָא! – אמר האב בדמעות וישק לבנו בפעם האחרונה על סֻלם האניה – חזק ואמץ; הנך נוסע לעשות מעשה נעלה, ואלהים יהי בעוזריך….

נער אמלל! הוא היה נכון ולשאת את כל תלאות הדרך בלב בטוח; אולם בהעלם מעיניו עיר מגורו גנויה והאניה המלאה כרמון אנשים נשים וטף החלה להפליג6 בים, והוא בודד וגלמוד באין מכר ומודע, – החל להרגיש כי רוחו האמיץ הולך וסר מעליו מעט מעט. שני ימים ושני לילות שכב סרוח על מכסה האניה ואׂכל לא בא אל פיו; מה ערגה נפשו לדמעות!… על לבו עלו מחשבות עצובות מאד, וביחוד לא נתנה לו דמי מחשבה אחת איומה מאד: כי אמו – מתה… ומדי ישנו את שנתו נראה לו בכל פעם מראה מוזר, שהביט אליו בחמלה רבה וילחש לו: “אמך מתה”… הוא נתן קולו בבכי – ויקץ….

ויעברו את הרי גִבְּרַלְטַר. מראה הים והמון גליו החיו מעט את רוחו הכהה ויחזקו את לבו הנואש. אבל רַוחתו היתה עדי־רגע! מרחב־הים, השרב הנורא אשר הלך הלֹך וגדול, תוגת הנוסעים הבודדים ובדידותו7 דכאו את רוחו שנית. והימים, אשר ישב באניה בָּטֵל, החלו להתבלבל בזכרונו בערבוביה משֻנה מאד, עד אשר נדמה לו כי שנה תמימה הנהו כבר על הים.

ובהקיצו בבקר בבקר משנתו בעתַתו המחשבה האיומה, כי אך הוא לבדו נוסע לאמריקה ואין איש אתו… הדגים היפים, אשר חלפו לפני עיניו, מבוא השמש הנהדר בשלל צבעים, פני השמים המופזים לפנות־ערב ונגה הרקיע בדומית הלילה, – נדמה לו, כי את כל אלה הוא רואה בחלום ולא בהקיץ. ובבוא שואה ורוח־סערה לא יצא מחדרו, וירעד כעלה נדף מפני רוח סופה. ויתהפך מצד אל צד ויתקצף ויתרגז ויקלל את יומו. ואז חשב בלבו כי כבר בא קצו.

יש אשר הים נראה לו כעומד תחתיו מבלי אשר ימוש ממקומו; השרב גדול מנשוא ותוגת נפשו – גדולה מני ים!… השעות ארכות ואפלות; הנוסעים שוכבים סרוחים בלי סדרים על רצפת האניה, על השלחנות ועל הספסלים ואינם מניעים יד ורגל כפגרים מתים… ולהמסע אין סןף! ים ושמים, שמים וים; היום – כאתמול ומחר – כיום… תמיד, תמיד, בלי־הרף, בלי סוף ותכלה, עד עולמי־עד! – ויש אשר שעות שלמות עמד בירכתי האניה ויבט אל הים הגדול ורחב הידים אבֵל ובלב נשבר ונדכא, וזכרון אמו היקרה לא סר מלבו אף רגע, עד אשר נפלו עליו חבלֵי שנה וראשו הורד לארץ מִלֵּאוּת ועמל הדרך. ואז נראתה לו עוד הפעם התמונה הזרה והרחמניה, אשר לחשה באוזניו: “אמך – מתה!”…

הוא נתר ממקומו… ועוד הפעם המחשבות הנוגות ושוב הפעם – מרחב הים בלי ראשית ותכלית…

דרך עשרים ושבעה יום! – אבל הימים האחרונים היו טובים מהראשונים. השמים זכים וטהורים והאויר צח ובהיר. מרקא התודע אל זקן אחד מעיר לומבַּרד, שנסע אל בנו היושב באחוזה אצל העיר רוֹזַרְיָה אשר באמריקה. ויספר לו מרקא את כל הקורות אתו, והזקן אִמץ מעט את רוחו הנדכא וינחמיהו מיגונו:

– אל תדאג ואל תחרד! – אמר אליו רכות – יתן ה' ותמצא את אמך חיה וקימה.

וקִרְבַת הזקן היתה לו לעונג־נפש. רגשותיו הנוגים עברו כליל מלבו; הוא ישב על יד הזקן על מכסה־האניה תחת כפת השמים, המלאים כוכבי־פז כחול שעל שפת הים; מסביב התאספו נוסעים אחדים ויתנו את קולם בשיר; הזקן קִטֵּר את מקטרתו, ומרקא שוה לנגדו בפעם המאה את המחזה הנעים שעה שיבוא לבואנס־אירוס. הנה הרחוב והנה החנות… הוא רץ נבהל אל דודו… “מה שלום אמי? – נלכה נא, דודי היקר, מהר, מהר נלכה נא אל אמי! אל אמי!” –

והם רצים, רצים על מעלות הסֻּלם… הדלת תִּפָּתֵחַ….

אבל פה יִנָּתֵק פתיל דמיונו! חזיונותיו טבעו ברגשי אהבה טהורה ונשגבה עד מאד. הנער הוציא תמונה קטנה התלויה על לבו וישק לה, ויבך, ויתפלל בלחש…

 

ב.

וביום העשרים ושבעה באו אל מחוז חפצם. בבקר בהיר אחד, בחדש האביב, השליכה האניה את עוגנה בהנהר הרחב לַא־פְּלַטָה, אשר על חֻפו עומדת העיר בואנס־אירוס, בירת הרפובליקה הארגנטינית.

היום הצח והבהיר נראה למרקא כמבשר טוב. רגשי שמחה ופחד מלאו את כל חדרי לבו: האם קרובה אליו כל כך! בעוד שעות אחדות יראה את פניה… הוא – באמריקה! בארץ החדשה! הוא גמר בלבו לנסוע לבדו, וכל הדרך הארֻכה והנוראה הזאת כאין וכאפס נראתה לו… היא עברה וחלפה כחלום ליל, והנה עתה הקיץ משנתו.

הוא היה מאֻשר ושבע־רצון מאד, עד כי לא נבהל ולא התמרמר כלל בתתו את ידו בצלחתו ולא מצא את צרורו, אשר הכיל בקרבו את חצי רכושו… גָּנֹב גנבוהו! ובצלחתו נשארו אך לירות אחדות, – אבל אין רע! – הן אמו קרובה אליו ככה!…

ויקח מרקא את שקו בידו וירד מן האניה יחד עם כל הנוסעים, וישב בספינה קטנה שהוליכה את כלם אל החף.

ויפרד מרקא מאת מכרו, הזקן הלומברדי, וישם את פניו העירה.

ובהיעו אל הרחוב הראשון שאל את אחד העוברים: איך צריך הוא ללכת אל הרחוב לוֹס־אַרְטֵס? הנשאל היה איטלקי, ויבט אל מרקא בתמהון ויען:

– היודע אתה קרוא?

– כן.

– אם כן, לך לך ישר ברחוב הזה, ובכל פנה ופנה תקרא את שם כל רחוב ורחוב, עד אשר תבוא אל מחוז חפצך.

הנער הודה לו על חסדו וילך לדרכו. הרחוב היה צר וארוך מאד. משני עבריו עמדו בתים לבָנים ונמוכים כאהלי־קיץ; המון עם רב ועגלות־צב ועגלות־משא גדולות מאד, וקול שאון מחריש אזנים. במקומות אחדים התנוססו דגלים גדולים וברֻדים באותיות גדולות ומאירות־עינים: ידיעות מסע האניות לערים מוזרות שונות.

בפנות כל רחוב ראה מרקא לפניו עוד רחוב חדש, ארוך וצר כהקודם, בתים שפלים ולבנים כהקודמים, עגלות וכרכרות רבות מאד, אנשים המונים המונים וכמשק גבים שוקק בם. נדמה, כי לעיר הזאת אין כל סוף!… ויש אשר גמר מרקא אֹמר, כי באפן כזה יוכל לנוע ולנוד ברחובות הקריה שבועות וירחים שלמים. שמות הרחובות היו זרים לו מאד, עד כי קראם בכבדות. בהגיעו אל רחוב חדש החל לבו לדפק בו בחזקה, באמרו כי זֶהוּ הרחוב אשר הוא מבקש. ויבט בפני כל הנשים אשר פגש, בקוותו לפגוש בתוכן את אמו…

ברחוב אחד ראה אשה אחת עוברת על פניו. דמו החל לרתוח בעורקיו… וירץ וישג את האשה. אבל – היא היתה כושית…

ובפנת רחוב אחד קרא מרקא מעל לוח גדול: “רחוב לוֹס־אַרְטֵס”. ויעמד נדהם ונפעם. ויט הצידה וירא את הנומֶר מאה ושבעה־עשר, אבל לו היה דרוש הנומר מאה ושבעים וחמשה, חנות דודו. וירץ בדרכו במהירות, עד באו אל הנומר מאה ושבעים ואחד; אבל פה אֻלץ להנפש להשיב את רוחו.

– אמי! אמי! – קרא מנהמת לבו – הבאמת אראה את פניך כרגע?…

וירץ הלאה אל חנות קטנה, שֶׁבָּה ישבה אשה זקנה אחת אשר שיבה זרקה בה.

– הזאת היא – החל מרקא לגמגם – חנות האדון פְרַנְצִיסְקָה מָרֶלִי?

פרנציסקה מרלי מת, עמתה הזקנה איטלקית.

– לב הנער החל לדפק בחזקה.

– מתי מת? –

– זה ירחים אחדים – ענתה הזקנה בנחת, – עסקיו לא הצליחו, עד כי אֻלץ לברוח מזה, יש אומרים – עירה בי, הרחק מאד מעירנו; ושם, כפי הנשמע, מת. החנות – שלי.

פני הנער חורו כשיד.

– מָרֶלִי ידע את אמי, אמי היתה משרתת בבית האדון מֶקִינְס, והוא אך הוא לבדו היה יכול להגיד לי איפה היא אמי. אני באתי לאמריקה לבקש את אמי… ועלי למצאה – ויהי מה!

– נער אמלל–! אמרה הזקנה ברחמים – אני אינני יודעת מאומה, אקרא להעובד בחצר ואשאלהו. הוא יודע בלי ספק את השליח אשר למרלי.

העובד בא.

– הגידה־נא – אמרה הזקנה – הזוכר אתה את שְׁלִיחַ מרלי, אשר היה מוסר לפעמים מכתבים לאשה משרתת בבית אדונים מאזרחי עירנו? –

– בבית מקינס? – יודע אני היטב – ענה העובד – הוא יושב בקצה הרחוב הזה.

– רב תודות לך – קרא מרקא בעליצות – הגידה־נא לי, יקירי, את מספר הבית או לַוֵני שמה; יש לי כסף…

הוא דבר בהתלהבות יתרה, עד כי נכמרו רחמי העובד עליו, וילך אתו לבית מקינס.

בחפזון ובמרוצה אחזו את דרכם, עד הגיעם עד קצה הרחוב הארוך. ויבואו אל חצר, אשר השתרעה מסביב לבית לבן, ויעמדו על יד השבכה.

מרקא משך בפעמון. ותצא לקראתו ילדה.

– הפֹה מתגוררת משפחת מקינס? שאל מרקא במבוכה.

– כן, בני, משפחת מקינס גרו פה לפנים – אבל היום גרים אנחנו פה, משפחת זַבֶלְס.

– ואיה משכן בית מקינס? שאל מרקא בקול רועד.

– נסעו מזה לקורדובה.

– לקורדובה? – קרא מרקא – איה איפה היא קורדובה?! והאשה אשר שרתה בביתם, הגם היא נסעה עמהם? – הן האשה הזאת היא עמי…

הילדה הביטה אליו בחמלה רבה.

– אינני יודעת – ענתה רכות – אולי אבי יודע שמץ דבר; הוא ראה את בני בית מקינס בנסעם מזה. חכה נא רגע.

ותרץ ותשב עם אביה, אשר התבונן אל פני הנער הנעימים וישאלהו איטַלקית:

– המעיר גנויה אמך?

– כן.

– אם כן יודע אני אל־נכון, כי גם היא נסעה עמהם.

– לאן?

– לקורדובה.

מרקא נאנח ויאמר במרירות:

– אם כן, אלך לקורדובה!

– אמלל! – קרא האדון ברחמים רבים – הן מפה עד קורדובה כמאה פרסה! –

פני הנער חורו כשיד עד כי נאנס להשָּׁען על השבכה.

– חכה נא ונראה איך יפול דבר – אמר לו האדון ויפתח את דלת הבית – גש הנה, ונתיעץ מה לעשות.

הוא ישבה על כסא, ומרקא ישב על ידו, ויספר לו בקצרה את כל הקורות איתו.

האדון חשב רגעים אחדים ויאמר:

– הן בוַדאי אפס כספך?

– יש לי עוד מעט, ענה מרקא.

האדון נגש אל שלחן־הכתיבה, ויערך על גליון קטן שורות אחדות ויחתם את המכתב במעטפה, ויתנהו למרקא.

– שמע־נא, איטלקי צעיר! – אמר אליו בחבה – לך עם המכתב הזה עירה בוֹקּו, דרך שתי שעות מזה. את הדרך יַראך כל איש. בבואך שמה תלך אל האדון, אשר אליו ערוך המכתב הזה; גם אותו יודעים הכל. ובמסרך לו את המכתב, ושלחך מחר עירה רוזריה ועל פי פקודתו ילַוך איש משם עד העיר קורדובה, שֶׁבָּה תמצא את בית מקינס ואת אמך. ולעת־עתה הא לך, יקיר, קְחָה־נא!

– ואל תרגז בדרך! הוסיף האדון לנחמהו – בכל מקום תפגוש את בני ארצך, אשר לא יעזבוך. היה שלום!

– רב תודות לך, אדוני, אמר הנער הנפעם; ומבלי מצא עוד מלים להגיד לגואלו על חסדו הגדול אשר עשה עמדו, לקח את ילקוטו ויפרד מהאדון רב החסד ומהעובד, וישם פניו עירה בוֹקו.

בערבוביה משֻׁנה חלפו בזכרונו כל הקורות אותו ביום האחרון. כמו קדחת עצומה התלקחה במוחו… מה עיף ונדכא הנהו!… את הלילה בלה בלשכת איזה בית בעיר בוֹקו עם אחד הַסַּבָּלים אשר על החוף. כל היום שכב על צרורות סחורות שונות, מסביב – ספינות, סירות ואניות־קיטור; לפנות ערב בא באניה גדולה, אשר הובילה פֵרות לעיר רוזריה. מלחי האניה היו אנשי־גנויה, וחברתם נחמה מעט את רוח מרקא הנעכר.

ויסעו. הנסיעה נמשכה שלש, ימים וארבע לילות, והנוסע הקטן השתומם למראה עיניו. שלושת ימים על הנהר הנפלא פַרַנָה!

האניה התנהלה לאטה מול שבלת המים האדירים. ויעברו על פני איים רבים, – משכנות נחשים ונמרים – המלאים עצים נחמדים ורעננים מאד. ויש אשר עברו בתעלות צרות מאד שעצרו בעד מהלך האניה; ולפעמים גאו המים במאד מאד ויכסו את כל המרחב הגדול מסביב. ועוד הפעם – אפיקים ואיים קטנים המלאים ירקרק־דשא ועצים יפים ונהדרים. שלות־השקט. ומרקא מביט בהחֻפים השממים ובהגלים הרחבים ומדמה בנפשו, כי הנהר הזה הוא מעולם טמיר ונעלם, וכי התּרֶן הלז – הוא הראשון אשר נועז לעשות את דרכו בין גלים הומים כאלה…

וכהוסיפם לנסוע כן הרבה הנהר לענות את נפש מרקא. הוא שער בנפשו כי מקום אמו – בקצה האפיק הנורא הזה, ושנה תמימה עוד תעבור עד אשר יגיע עד החף. פעמַים ביום היה אוכל פתותי־לחם אחדות ובּשר מלוח; והמלחים כראותם כי סר וזעף הנהו, עזבוהו לנפשו ולא דברו אתו מטוב ועד רע. בלילה ישן מתחת למסך, ויתּר לפעמים ממקומו בבהלה, נפעם ונרעש למראה נֹגַה הירח, שהלבין בזר־כסף את מי הים וחֻפּיו. לבו נלחץ כמו במלקחים…

– קורדובה! קורדובה! – נעו שפתיו בלי־חשך, ובלבו חשב: “הן גם אמי עברה בדרך זו, גם היא ראתה את האיים והחפים האלה”…

והאיים והחפים האלה לא היו לו עוד זרים ונכרים כמקדם: הן גם אמו ראתם! –

בלילה נתן אחד המלחים את קולו בשיר. ויזכר מרקא כי בשירה כזו היתה מיַשֶׁנֶת אותו אמו בעריסה בעודנו קטן, וישא את קולו ויבך מרה…

– הוי, נער! – קרא מלח אחד – הלא תכלם לבכות!… הוא בוכה כי איננו בביתו! – שוטה! הגנויים כבר סבבו את כדור הארץ פעמים אחדות בשמחה ואמץ־לב! –

מרקא קם, כמו התעורר מיינו; דם הגנויים החל לרתוח בעורקיו; ראשו התרומם בגאון ובהכותו באגרופו במשוט אמר:

– טוב! לוּ גם אאֻלץ לסובב את כדור הארץ, לנוע שנים תמימות, ללכת מאות פרסות רגלי – לא אחדל מקוות כי אמצא את אמי; ולוּ גם מת אפול לרגליה, אבל – אראנה! – קדימה!

וברוח אמץ ובכחות חדשים פגש את הבקר הקר בעיר רוזריה. העיר עומדת על מרומי חף היאור פַּרַנָה, שבגליו נשקפים אלפי תרנים, דגלים ונסים של כל הארצות.

ויחנו. מרקא עלה על ראש התל – העירה, לבקש את האדון אשר אליו ערוך המכתב מאת גואלו. העיר רוזריה לא היתה מוזרה לו כבואֶנס־אירוס: גם פה הרחובות צרים וארכים ומשני עבריהם בתים קטנים ולבנים; על הגגות משתרעים אל כל העברים חוטי הטלגרַף והטלפוֹן, כמו קורי עכבישים גדולים; גם פה עם רב, עגלות, סוסים ושאון מחריש אזנים. ראש מרקא סחרחר. כשעה שלמה סבב ברחובות העיר ואחרי עמל ותלאה הרבה מצא את בית גואלו החדש.

מרקא צלצל בפעמון. בפתח נראה איש זעף, שהכרת פניו ענתה בו כי סרסר8 הנהו, וישאל את מרקא בקול גס:

– מה לך פה?

מרקא קרא בשם האדון אשר אליו שלוח המכתב.

– האדון נסע אתמל עם כל בני־ביתו לעיר בואֶנס־אירוס, ענה הסרסר.

הנער נדהם מאד למשמע אזניו ויגמגם:

– אבל – אין לי פה… איש… גלמוד הנני…

ויושט לסרסר את המכתב.

– אינני יודע מה לעשות – אמר הלז בכלותו לקרוא את המכתב, – כאשר ישוב הנה האדון בעוד חדש ימים, אמסור לו.

– אבל גלמוד אנכי פה, אין לי מודע ומכיר! קרא הנער בקול מתחנן.

– ומה בכך? – השיב הסרסר – המעט עוד פרו בני ארצך?! לך לך והחזיר על הפתחים בארץ איטליה!

והדלת נסגרה בפני מרקא… הנער עמד כבול־עץ נדהם ונדכא עד מאד; ואחר כך הרים בדממה את ילקוטו וילך לדרכו ברחוב ההומה מאדם. מה יעשה ולאן ילך? מרוזריה ועד קורדובה – דרך יום תמים במסלת הברזל, ובצלחתו אך לירות אחדות. מעט מהם הוא צריך להוציא לצרכי הא­כל עוד היום, ובטרם בֹּאו לקורדובה יתם כספו. היבקש עבודה? אבל מי יתן לו עבודה? הן זר ומוזר הנהו פה! – היבקש נדבה? – לא! ירדפוהו, יחרפוהו, יעפרוהו כעפר כהסרסר הלז, אבל נדבות לא יבקש… טוב לו למות…

והמחשבה הנוגה הזאת ומראה הרחוב הארוך שדדו עוד פעם את אמץ־לבו. הוא הפיל את ילקוטו על המרצפת, ובהשענו אל הקיר נפל אין־אונים, נואש ומדכא, ויסתר את פניו בידיו. העם עבר עבור ושוב על פניו; קול משק אופנים רעם ממעל לראשו; נערים רבים עמדו מלכת ויביטו בו בתמהון, אבל הוא לא זע ממקומו.

קול איש אחד העירו מתוגתו. הקול היה קול איטלקי:

– מה לך, בני?

מרקא התעורר ויתר ממקומו.

– הפה הנך, אדוני?

זה היה הזקן הלמברדי אשר התוַדע אליו מרקא באניה.

והזקן התפלא לפגישה הזאת לא פחות ממרקא, אשר ספר לו בדברים קצרים את כל התלאה אשר מצאתהו בדרך אחרי הפרדו ממנו.

– הנה עתה – כלה מרקא לספר – אין אף סקודה אחת בכיסי. לוּ הואלת אתה, אדוני, להמציא לי איזו עבודה עד אשר תשיג ידי לאסף לירות אחדות להוצאות הדרך. נכון אני לעבוד כל מיני עבודה: לשאת משא, לנקות את הרחובות, להיות שליח או לעבוד בשדה, ומשכרתי תהיה קטנה מאד, אך פת לחם שחור, עד אשר אמצא את אמי… עשה־נא עמדי, אדוני, אות לטובה והמציא לי איזו עבודה, בשם אלהים! – כחותי כבר תמו…

– צר לי עליך מאד – אמר הלמברדי בהביטו אל כל העברים, ויגרד את זקנו – לא נקל הוא למצא פה עבודה.

והנער עמד נדכא עד מאד…

– אולם לך נא אחרי! – הוסיף הזקן אחרי דֻמיה ממֻשכה.

– לאן? – שאל מרקא וירם את ילקוטו.

– לך עמדי.

הזקן הלך ומרקא אחריו. זמן רב הלכו ולא דברו איש את אחיו דבר. לפני פתח בית־משתה אחד עמד הזקן מלכת. על השלט9 היה חרות כוכב וכתוב מתחת: “כוכב איטליה”. הוא הביט הביתה ויסב את פניו למרקא ויאמר:

– טוב, עוד לא אחרנו מן המועד.

ויבאו אל חדר גדול ורחב־ידים. המון־עם רב שתו וישוחחו בקול רם סביב השלחנות הרבים. הזקן הלמברדי נגש אל השלחן הראשון וידרש בשלום המסֻבים, אשר פניהם אדמו מיין ויהמיו ויתהוללו וימלאו ויריקו את כוסותיהם.

– חברים! אמר הזקן בהראותו באצבעו על מרקא – הנה הנער האמלל הזה – בן ארצנו. הוא בא מגנויה לבקש את אמו בבואֶנס־אירוס, אבל שם הגידו לו: “אמך איננה פה; בקורדובה הנה”. ויבא הנה.

 הוא הביא תעודה אל תושב אחד, וימסרנה, אבל מן הבית השליכוהו. בצלחתו אין פרוטה. גלמוד כערער הנהו, אבל נער טוב וישר. שימו נא זאת אל לבכם, חברים, אולי יש תחת ידכם מעט כסף לקנות לו פתקת־מסע לקורדובה, עד אשר ימצא את אמו. הגם אנחנו נשליכהו כנצר נתעב מעל פנינו? –

– היה לא תהיה!

– חלילה לנו מלעשות נבלה כזאת! – צעקו כל המסבים ויכו באגרופיהם על השלחן.

– בן ארצנו, פַּטְרִיוט10!

– גשה הנה, נער!

– גשה הנה; הן גם אנחנו נודדים כמוך.

– מה נחמד ונעים הנהו! –

– חברים! הוציא את כיסיכם!

– בן־חיל! לבדו בא! לגדולות נוצר!

– שתה־נא, הגיחה, פטריוט!

– שלח נשלחך אל אמך, אל תדאג!

אחדים מרטו את לחיו ויכוהו על שכמו לאות חבה יתרה; גם מלפני יתר השלחנות קמו המסבים ויגשו ויקשיבו אל ספור מרקא. ואחרי רגעים אחדים מסר הזקן למרקא את כובעו, ששם היו ארבעים ושתים לירה, באמרו:

הנך רואה, כי באמריקה עושים עסקים על נקלה!

– שתה־נא! – קרא השני ויגש לו כוס־יין.

– לחיי אמך, פטריוט!

כל המסבים הרימו כוסותיהם.

– לחיי… החל מרקא, אבל לא כלה את דבריו, ויעמֵד את הכוס על השלחן ובדמעות רותחות נפל על צוארי הזקן…

וכעלות השחר ביום המחרת נסע מרקא לקורדובה עלז ושמח, אמיץ לב ומלא תקוות־עדנים.

 

ג.

אולם להבריאה יש מחזות כאלה, אשר בפניהם לא תוכל עליצות הלב להתקים זמן רב. היום – יום עגן המסע, כמעט ריק מאדם, רץ את דרכו בערבה שוממה ובָתה. מרקא היה בעגלת־מסע ארֻכה, כעגלות אשר בהן מסיעים את הפצועים. ויפן כה וכה – ובכל מקום ראה מדבר איום ורחב־ידים, עצים יבשים וחרולים, ערערים נשברים, אשר מעודו לא ראה כמוהם. מכאוב טמיר בצבץ מכל אלה; על החציר היבש כמו רחפה רוח תוגה חרישית; כל הערבה נראתה לפניו כחצר־מות גדול ונורא. יש אשר נרדם מרקא מִלֵּאוּת וייקץ ויבט סביביו – והנה הכל כשהיה! – התחנות היו ריקות כחדרי־הנזירים, וגם בחֲנות המסע לא נשמע קול אדם. הנער האמלל דמה בנפשו, כי הוא רק הוא האחד נוסע בהמסע הנדח הזה. בכל תחנה ותחנה עלתה מחשבה בלבו, כי זוהי התחנה אשר ממנה והלאה תחל ממלכת הפראים. הרוח הקר כמו דקר את פניו. מגנויה נסע בסוף החדש אפריל, ומבלי דעת כי באמריקה יחל החרף, הלבישוהו בגדי־קיץ. אחרי שעות אחדות החל גוו לקפא מקור; ויחד עם הקור הרגיזו מנוחתו המקרים והמעשים שעברו עליו ולילות הנדודים הנוראים. הוא נרדם ויישן זמן רב; ובהקיצו – הרגיש את עצמו נקפא וחולה. רוח־רעה בעתתו פן יחלה וימות בדרך. והמחשבה, כי את גופו ישליכו כנצר נתעב על פני השדה למאכל לחיות טרף ולעוף השמים, כנבלות הסוסים והפרות, הפילה עליו אימה חשכה ואפלה, ובמצב נורא ומרגיז כזה עוד זרה דמיונו מלח על פצעיו… “הלנכון ימצא את אמו בקורדובה? ואם לא היתה שם מעולם? ואולי טעה האדון הלז אשר ברחוב לוס־ארטס? – ואם מתה אמו?”… –

וירדם שנית, וירא בחלומו: והנה העיר קורדובה; לילה; מכל הפתחים והחלונות קוראים אליו בקול גדול: “אינה! איננה!” – הוא נתר ממקומו נבהל ונדכא עד מאד…

בתוך העגלה ישבו שלשה אנשים שעירים, עטופים מעטפות אֲפוּרות11. הם התבוננו אל מרקא ויתלחשו יחדו. ותעל מחשבה בלבו, כי שודדי־ליל הנם וחפצם – להכותו נפש ולגזול ממנו את ילקוטו… עצמותיו החלו לרחף מפחד…. אבל האנשים לא חדלו מהתבונן אליו. אחד מהם נגש אליו.

והנער התחלחל ויספק את כפיו, ויקרא בקול בכי:

– אין לי כל!… הלא נער עני הנני… מאיטליה… אחרי אמי… גלמוד אנכי… אל נא תהרגוני…

והאנשים הזרים שמו לב לתחנתו, וירחמו עליו וידברו על לבו בשפה זרה מאד. שִׁניו רעדו מקור. האנשים כסוהו באדרת ויתנו לו אות, כי יתן שנה לעפעפיו. הוא נרדם לפנות ערב, ובהקיצו – היה בקורדובה! –

האח! מה מאשר הנו הפעם! מה עלץ לבו בצאתו את העגלה וכף רגלו דרכה על המישור! את אחד מפקידי התחנה שאל איה מקום המודד מקינס. הלז קרא לו בשם בית־מקדש אחד, אשר על ידו, בבית השני, יושב האיש אשר הוא מבקש. הנער רץ לדרכו… לילה… הוא בא העירה וידמה כי עוד הפעם ברוזריה הנהו:

אלה הרחובות הישרים ואלה הבתים הלבנים – קצב אחד ומדה אחת להם. העם לא היה רב ברחובות העיר; לאור נגה הפנסים12 נראו לו על הדרך פנים משֻׁנים מאד בעלי צבע ירקרק־שחור. וישא מרקא את עיניו וירא בית תפלה גדול וגבוה מאד, אשר ראש גֻּלָתו מגיע השמימה.

העיר נראתה לו כאפלה ושוקטת; אבל אחרי נודו במדבר השמם, דמתה לו לגן־עדן. את אחד הכהנים, שעבר על פניו, שאל למשכן בית־מקינס. ועד מהרה מצא את הבית המבֻקש ובידים רועדות צלצל בפעמון.

אשה זקנה פתחה לו את הדלת באחזה בידה נר. אבל הנער לא יכל להוציא הגה מפיו.

– מה אתה חפץ? שאלתהי ספרדית.

– לראות את המודד מקינס.

הזקנה הניעה את ראשה.

– הגם לך נחוץ המודד מקינס?! אבל הקץ לדברי רוח אלה! הן גם בהעתונים הדפסנו, בכל פנות הרחובות הדבקנו מודעות: כי האדון מקינס נסע מזה לגור בטוקומַן!..

הנער עשה תנועה כנואש, אבל פתאם צעק בקצף:

– שוד משדי! אם כן אמות בדרך ולא אראה את אמי! הלא אצא מדעתי… אטרף את נפשי בכפי… אלי! אלי!… מה שם הארץ אשר בה מתגורר האדון מקינס? הרחוקה היא מזה?

־ אמלל! – אמרה הזקנה הרחמניה – לא רחוקה היא ממך, ארבע או חמש מאות פרסה מזה, ואולי עוד יותר…

הנער נתן את קולו בבכי ויסתר את פניו בידו.

– מה אעשה? אנא אני בא?!

– גם אני איני יודעת, בני!…

אבל עד מהרה עלתה מחשבה על דעתה, ותאמר לו במהירות:

– שמע־נא! רוץ נא דרך הרחוב הזה לימין אל השער השלישי. שם, בחצר, יושב כעת קבלן13; הוא נוסע מחר טוקומנה עם שוריו ועם סחורתו. בקשהו נא כי יקחך אתו בתור משרת. אולי, יקחך. רוץ מהר, פן תאחר.

וימהר הנער ויקח את ילקוטו ויודה לזקנה וירץ.

בחצר רחבה, לאור פנסים, העמיסו עובדים רבים שקים מלאים דגן על עגלות גדולות מאד. על העובדים נִצַח איש גבוה אחד, בעל זקן ארוך, לבוש נעלים גדולים ועטוף אדרת־שער. ויגש מרקא אליו, ובפחד הביע לו את בקשתו, ויספר לו בדרך אגב כי מאטליה הנהו בא לבקש את אמו.

שר האורחה התבונן אל מרקא מכף רגלו ועד קדקדו, ויען בקצור:

– אין מקום.

– יש לי חמש עשרה לירה – התחנן הנער – אני אתן את כל כספי. אעבדך בחפץ־לב ואשרתך לכל אשר תצוני, אשאב מים, אתן מספוא לשורים, כל עבודה קשה אעבוד. מאכלי תהי אך פת לחם יבש. אבל חמל־נא, אדוני, עלי ותנה לי מקום בעגלתך. רחם נא!

הראש הביט אליו עוד הפעם ויען רכות:

– אבל אין מקום. ומלבד זאת אין אנחנו נוסעים כלל טוקומנה, כי אם למקום אחר, בס"ט־יַגָה־דִיל־עְֶסטְרָה. על אֵם הדרך אאֻלץ לעזבך לנפשך, ועוד כברת ארץ גדולה מאד יהי עליך ללכת ברגליך.

– הה! לוּ גם כפלים אלך ברגלי! – קרא מרקא בדמעות – אנכי אבוא בשלום אל מחוז חפצי. אל תדאג לי, אדוני! אבל עשה־נא עמדי אות לטובה, אל נא תעזבני… רחם־נא!

– שים נא לבך לדבר: דרך שלשה שבועות!

– אין דבר, אין דבר, אדוני!

– הדרך מלאה חתחתים, עמל ותלאה.

– הכל, הכל אשא באהבה.

– אנוס תהיה ללכת לבדך.

– אינני ירא! לוּ רק אמי… רחם־נא! חוס־נא!…

הראש הרים את הפּנס ויתבונן היטב אל תאר פני מרקא, ויאמר:

– טוב!

והנער נשק את כפיו נשיקות חמות מאד.

– שכב־נא בעגלה, – אמר לו ראש הארחה – מחר בשעה הרביעית בבקר נעירך משנתך, מנוחה נעימה! –

 

ד.

בשעה הרביעית, בזרוח עוד הכוכבים בשמים, מש ממקומו בקול שאון גדול מחנה העגלות הארוך, כל אחת רתומה לששה שורים ואחריה הלכו עוד שורים אחדים לחִלוף. מרקא התעורר מעט משנתו, וירדם שנית. הכבֻדה14 עמדה מלכת במקום שמם בזרוח כבר השחר. העגלונים ישבו במעגל. בתָּוך נצלתה חתיכת בשר על מוט־ברזל התחוב באדמה. הרוח הגדיל את הלהבה. ויאכלו יחדו את ארחתם ואחר נרדמו, ויסעו הלאה.

בבקר בבקר נסעו בשעה החמישית, ובתשיעית – חנו. וכן גם בצהרים: בשעה החמישית נסעו ובתשיעית – חנו. העגלונים רכבו על סוסים וידפקו את השורים בשוטים ארכים. מרקא הבעיר אש, נתן מספוא לשורים ולסוסים, טהר את הפנסים וישאב מים. הארץ אשר עברו בה נראתה לנגד עיניו בתמונה מעציבה מאד: יערים גדולים של עצים שפלים ואדמדמים; כפרים קטנים עם סכות מעטות; מרחק נורא מאד – ומכל העברים מדבר־שממה ודממת מות… לעתים רחוקות מאד פגשו בשנים שלשה רוכבים, או במחנה סוסים פראים, אשר עברו על פניהם כמו בסערה. הימים ארכו לו כמו אז, על הים, אבל האויר היה צח ובהיר.

העגלונים העבידו את מרקא בפרך, כאלו היה באמת עבדם הנכנע, ויתנהגו עמו בגסות. מיום ליום הוסיפו להעמיס עליו משא לעיפה, כל מיני עבודות קשות אשר היה עליהם לעבוד. וגם בלילה לא הונח לו מטלטולי העגלות ושאון צירי האופנים. יש אשר קמה רוח סערה ויעל האבק ויכס את כל העגלות והאנשים ויחדר גם אל העינים והפה ויהי למחנק נפש. עיף ויגע מעמל הדרך ולילות הנדודים, מגואל ולבוש קרעים, נכלם ונדכא מבקר ועד ערב, החל הנער להוָּאש מעט מעט. לפעמים התחבא בפנת העגלה ויבך מרה בהסתירו את פניו בילקוטו אשר נהפך לקרעים. מדי בקר השכים לקום יותר חלש ויותר עצב, ויבט סביביו – ולפניו המדבר הגדול והנורא, ים־האבק! –

– עוד טרם יבוא הערב אמות בדרך – אמר אל לבו…

ועבודתו עוד רבתה, והחרפות נוספו גם הן.

פעם אחת, בבקר השכם (ראש המחנה לא היה אז) הכהו אחד העגלונים על אשר אִחר להביא מים. ואחריו החלו גם יתר העגלונים להכותו, באמרם בלעג:

– הא לך, נודד! שא זאת אל אמך!…

לבו חשב להשָׁבר. הוא חלה את חליו ויתהפך על השק בחליו שלשה ימים רצופים. קדחת עצֻמה התלקחה בקרבו. ראש האורחה בקרהו לפעמים ויתן לו מים לשתות וימשש את דפקו. הנער האמלל דמה בנפשו כי כבר בא קצו, וביאוש נורא קרא אל אמו:

– אמי! אמי! הושיעיני נא! – בואי־נא אלי מהרה!… אני מת… אמי האמללה! לא אראך עוד… את גוי תמצאי על הדרך…

והודות לעמל ראש המחנה שב מרקא לאיתנו; אבל הרפואה נשלחה לו ביום נורא מאד – ביום, אשר בו נשאר לבד כערער בערבה. יותר משני שבועות נסעו, ובהגיעם לפרשת הדרכים, אשר האחת עולה טוקומנה והשניה – לס"ט־יַגַה־דיל־עסטרה, אמר הראש אל מרקא, כי באה עתם להפָּרד איש מעל אחיו; ויורהו את הדרך אשר ילך בה, ויקשר לו על שכמו את ילקוטו, ובמהירות רבה נפרד ממנו. מרקא נשק את ידיו וירטיבן בדמעות רבות. גם העגלונים האחרים, אשר העבידו את מרקא בפרך, כנראה, חרכו את לבם ובראותם כי נשאר גלמוד בערבה, ברכוהו לשלום בחבה. רגעים רבים נתנו לו אותותיהם מרחוק וימוללו באצבעותיהם, עד אשר נעלמה הכבֻדה בעב האבק.

אז נשא מרקא את רגליו וילך לדרכו. אחרי ימי נדודיו הרבים במדבר הגדול והשמם, ראה לפני עיניו טור הרים גבנונים כעין התכלת וראשיהם לבנים. המחזה הזה הזכירהו את הררי־אלף. איזה רגש של התקרבות התעורר בלבו למראה ההרים האלה: אלה היו הרי־אנדה, רכסי־יבשת אמריקה. עוד דבר אחד נחם את רוח מרקא הנעכרה: כי האויר הלך הלוך וחם, יען כי בהתנשאו לצפון הארץ, הוא מתקרב אל מקום התקופה15; לעתים רחוקות מצא מרקא על דרכו חצרות וכפרים קטנים, ויש אשר פגש בחנות קטנה ויקן לו דבר־מה לשבור רעבונו. לפעמים פגש באנשים רוכבים על סוסים, חמורים וגמלים, ויש אשר פגש בפנים משֻׁנים מאד. האנשים האלה הביטו אליו בתמהון וילווהו זמן־רב במבט חודר וינועו את ראשיהם כגלמים. אלה היו אנשי הודו.

ביום הראשון הלך מרקא בדרכו יותר מאשר הרשוהו כחותיו, ויישן בלילה תחת עץ. ביום השני המעיט ללכת, כי כשל כחו. נעליו נקרעו כליל, רגליו בצקו ומאכלו היה לו לגעל־נפש. לפנות ערב נפל פחד עליו. באיטליה שמע, כי בארצות האלה יגורו נחשים ועקרבים נוראים ויחלם בהקיץ את לחישתם… ויעמד מלכת ואחרי כן נשא את רגליו וירץ. עצמותיו רחפו ממגור; ואז התמרמר מאד על רפיון רוחו וילך הלֹך ובכֹה…

– לוּ ידעה אמי, כי פחדן הנני! אמר אל נפשו, ואמץ לבו שב אליו שנית.

ולמען השב את נפשו ולגרש את הפחד מקרבו, החל להעלות מתהום הנשיה זכרונות קדומים על אודות אמו, הכל, הכל על אדותיה, כל דבריה, מהתלותיה וחדודיה, וביחוד – את דבריה האחרונים, אשר אמרה לו בנסעה מגנויה, כאשר השכיבה אתו במטה ותכסהו בשמיכה: “הִלָּחֵץ־הלחץ, נא אלי, אוצרי הטוב!” – ותט ראשה אל ראשו ותצלל זמן־רב בהמון מחשבותיה…

– אמי! אמי! הן ראה אראך! גם לנדודי יבוא הקץ…

והוא הלך הלאה. ועוד הפעם עצים, מטעי־כרם, כרי־דשא; וממעל – הרים גבנונים שראשיהם מגיעים אל תכלת השמים. ארבעה ימים, חמשה, – עבר שבוע. כחותיו הלכו הלֹך וחסור, רגליו נפצעו. ופעם, בערב בבוא השמש, אמרו לו: “עוד חמש פרסאות לטוקומן”.

הוא החל לצעק מרב שמחה וישנס את מתניו, כאלו כבר נָפַש מעמל הדרך הרחוקה הזאת. לבו פָעם בקרבו בחזקה, והכוכבים נראו לו בערב ההוא יותר מזהירים ויותר נעימים מאשר בערב אחר. הוא הביט אליהם בשכבו לנוח על העשב ויחשב:

– אַיֵךְ, אַיֵךְ, אמי? מה אַתְּ עושה כעת? אולי גם את מבטת־כעת השמימה! הה, זכרי נא את בנך מרקא… הן קרוב הוא לך ככה!…

אבל לוּ ידע מרקא באיזה מצב נמצאה אמו ברגע ההוא, כי אז בלי שפק השתדל בכל מאמצי כחותיו הנשארים והקדים לבוא אליה כשעה תמימה. היא שכבה אז על ערש דוי בחדר היציע התחתונה אשר לבית מפאר אחד, שבו גרה משפחת מקינס. בני המשפחה הזאת אהבו מאד את הגנויית וידאגו מאד לשלומה.

האשה האמללה הזאת חלתה את חליה עוד בנסוע האדון מקינס לפתע פתאם מבואֶנס־אירוס, וגם בקורדובה לא שבה עוד לאיתנה. ואחרי כן, כאשר לא קבלה שום ידיעה מבני־ביתה, החלו מחשבות מחרידות להרגיז את מנוחתה ותגדֵלנה עוד את מחלתה, עד כי היתה למסֻכנת… שני שבועות לא ירדה ממטתה כליל, ורק בעזרת נתוח16 גדול יכלו הרופאים להציל חיתה.

ובהרגע ההוא, אשר מרקא בנה קרא אותה בשם, ישב האדון מקינס ואשתו על מטת החולה, ובחבה יתרה דברו על לבה ויבקשוה בדמעות כי תסכים לנתוח; אבל היא מאנה לשמוע לדבר הזה:

– לא, אדוני! ענתם – הניחו לי, לא אעצר בי עוד כח ואמות תחת האיזמל; וטוב טוב לי למות כדרך כל הארץ!… חיי אינם יקרים לי עוד; בא קצי… תנו נא לי למות במנוחה – ולא תִוָּדע לי הרעה, אשר מצאה את בני ביתי.

אדוניה בקשוה, התחננו אליה, אמצו את רוחה הכהה וינחמוה בצרותיה, כי הם בעצמם כתבו מכתב לגנויה ומענה בוא יבוא אף כי יתמהמה, ויפצרו בה כי תסכים לנתוח למען ילדיה. אבל המחשבות על אודות ילדיה הגדילו עוד את מרת נפשה ויאושה; היא בכתה תמרורים:

– בני! בני! צעקה ותפרש כפיה – הן יוכל היות, כי אינם עוד בחיים!… וטוב לי מותי מחיי… אדוני הטובים! אודכם מקרב לבי על הטוב אשר גמלתם עם נכריה וגלמודה כמוני, אבל תנו לי למות, לי היא אחת; הן גם בנתוח אמותה, אני יודעת זאת אל נכון. אל תקראו לרופא, אדוני הנדיבים, כי מה יושיעני זה? – תנו לי למות, תנו־לי, אם רצון ה' הוא, כי אמות גלמודה ושכולה…

– אל תאמרי כזאת – נחמוה – עוד חיה תחיי לארך ימים.

אבל היא חבקה ידיה, עצמה עיניה ותשכב במטה כמתה. אדוניה נשארו אצל מטתה ובחמלה רבה הביטו, לאור הנר הכהה, אל פני האם הנפלאה הזאת, אשר באה למות בארץ רחוקה ונכריה, ותדד אלפי פרסאות לטובת משפחתה!…

וביום השני, בבקר השכם, בא מרקא עיף ויגע עם ילקוטו על שכמו טוקומנה ולבו מלא שמחה וענג עד אין קץ. הוא עבר רחובות ארֻכים וצרים כהרחובות אשר ראה בקרודובה, רוזריה ובאֶנוס־אירוס; ויתבונן אל פני כל הנשים העוברות על פניו, בתקותו למצא ביניהן את אמו. הוא חפץ לשאל את כל עֹבֵר על אודות אמו, אבל לא ערב את לבו לעצרהו מלכת. כל האנשים והשומרים, אשר עמדו אצל השערים, התבוננו היטב אל הנער העני המכֻסה באבק מכף רגלו ועד ראשו ולבוש קרעים נוראים, אשר, כנראה, מארץ רחוקה בא. מרקא בקש אנשים כאלה, אשר הכרת פניהם תעיר בקרבו רוח־אמץ לגשת אליהם ולשאלם על אודות אמו. ופתאם ראה לנגדו שלט־חנות, אשר עליו כתוב שם איטלקי. שם ישב גבר ושתי נשים. מרקא נגש אל פתח החנות וישאל:

– התוכלו להגיד לי, אדוני הנכבדים, איה איפה מעון המודד מקינס?

– המודד מקינס?

– המודד מקינס, שנה הנער.

– משפחת מקינס אינה בטוקומן, ענה החנוני.

קול זעקת שבר התפרץ מפי הנער. החנוני והנשים נִתּרו ממקומותיהם.

– מה לך, נער, כי נזעקת ככה? שאל החנוני רכות ויושב את הנער על כסא: – משפחת מקינס איננה גרה פה, אבל לא רחוק מזה, דרך שעות אחדות…

– איפה? איפה?

מרקא קם ממושבו.

– כחמש עשרה פרסה מזה, על חוף סַלְדִילָה, שם יש בית חרשת של סוּקֶר בכפר קטן, ושם גם בית האדון מקינס; הכל יודעים אותו ואחרי שעות אחדות תבוא למקום חפצך בשלום.

– אני הייתי שם זה כחדש ימים, – אמר פועל צעיר אחד בגשתו אל החנות לקול הצעקה.

מרקא הביט אליו בתמהון גדול וישאל פתאם:

– הראית, אדוני, את שפחת האדון מקינס, את האיטַלקית? –

– את הגנויית? ראיתי.

מרקא נתן קולו בבכי ושחוק גם יחד.

– איזו הדרך שמה? הגידו נא לי, אדוני הנעימים, מהרה. הגידו לי! הנני הולך! הגידו, הגידו־נא, אנה?!

– הן דרך יום אחד הוא – אמרו כל הנצבים – ואתה עיף ויגע, הנפש־נא ומחר תלך.

– לא! לא! הורוני את הדרך! חוסו־ נא! בזה הרגע! לו גם אמותה, אבל אלך…

הוא לא שמע לעצת הגדולים, וימהר ללכת.

– לוּ יהי כדבריך, לכה!

– השמר בלכתך ביער!

– צאתך לשלום, איטַלקי צעיר!

ופועל אחד לוהו עד מחוץ לעיר ויורהו את הדרך אשר ילך בה, ויבאר לו את כל המסלות והמשעלים ויבט הרבה אחרי לכתו. עברו רגעים אחדים – ועקבות הנער נעלמו בין סבכי העצים הרעננים.

 

ה.

ליל־זוָעה היה הלילה הזה לחולה. מכאוביה ויסוריה הקשים הוציאו מלבה קולות נוראים מאד, אשר פלחו את לבות השומעים. הנשים השומרות לראשה היו כאֹבדות עצות. גברת הבית באה החדרה בכל רגע. כלם פחדו, כי לוּ גם תסכים לנתוח לא ימצאנה עוד הרופא, אשר חכו לבואו בבקר, בחיים. ובהרגעים אשר סר חֻמה מעליה ובינתה שבה אליה, ראו, כי לא מכאובי הגוף הנוראים מעיקים על לבה, כי אם המחשבות על אודות בני־ביתה הרחוקים ממנה. מדכאה ונענה, נואשה ונעכרה גזזה את שער־ראשה…

– אלי! אלי! האמות פה ולא אראה את ילדי היקרים?! – אוי לי! – הם ישארו יתומים בלי אם… אוצרותי ורכושי!… מרקא עודנו ילד… גבה הקומה, טוב ונעים לכל…

הוי, אתם אינכם יודעים את טוב לבו ומעלותיו הרבות! הוי, אדוני! לו ידעתם את כל אלה… בנסעי מהם לא יכלו להפרידו ממני. הרבה, הרבה בכה… ובכיו פלח את לבי… כנראה, נבא לו לבו אז, כי לא יראה עוד את אמו… ילדי הנעים! אמֹר אמרתי כי אעצר כח… אוי לי!… הן טוב היה לי לוּ מַתִּי אז בהפרדי מהם… לוא רָעם רעם וימיתני אז… בלי־אם! הנער אהבני אהבה נצחת… נחוצה הייתי לו עד מאד… ועתה ישאר יתום בלי אם. במחסור וכפן… יבקש נדבות… אוי לי, מרקא בני ירעב ללחם… אלי! אלי! אלי! איננה חפצה למות! רופא! רופא! קראו הנה את הרופא! יגזרני, ינתחני לנתחים – אבל חיה אחיה!… חפצה אני לשוב לאיתני, לחיות למען ילדי… ואז אסע מזה – אליהם! אליהם! רופא! רופא! הושיעוני־נא! – –

הנשים השומרות השתדלו להרגיע את רוחה הסוער ותנחמנה אותה מיגונה. אבל היאוש הנורא שב אליה עוד הפעם, ואז החזיקה בידיה בשערות ראשה, שהפכו לבן בלי־עת, ותבך, ותיליל כילדה קטנה..

– עיר מולדתי גנויה! ביתי! ביתי! ים גדול ורחב… הה, מרקא! מרקא! מרקא אמלל! אַיֶכָּה, איכה, אוצרי הטוב?!

כחצות־ליל. ומרקא בנה בלה אז שעות אחדות על קצה הגבעה ויתנהל בלי כח בדרך היער. בחשך ראה הנער אלפי ערערים וגזרי־עצים. ויש אשר עמד מלכת ויתבונן אל הדר פלאי הטבע. אבל עיניו ולבו נתונים היו לאמו! הוא היה גלמוד, מכפות רגליו זב דם… הוא לבדו, ביער נורא כזה! לפעמים, במרחק רב מאד, ראה מעונות אנשים הדומים לקֻפות הנמלים תחת העץ; ויש אשר פגש בִּרְאֵם נרדם על הדרך. הנער עיף מאד, אבל לא חש כל לֵאות; הוא היה לבדו, אבל לא ירא ולא חת. הדר היער שעשע את נפשו, וקִרְבַת אמו אמצה את רוחו ותוסף לו כחות חדשים. זכרונות הים, מכאוביו, עמל־הדרך הגדולה והמון נדודיו הנוראים הוסיפו לו עז ותעצמות וירימו את ראשו מעלה, מעלה. ואז שוה לנגדו את פני אמו, מבטיה, שחוק שפתותיה וכל תנועותיה, עד כי נדמה לו כי הוא ראה גם את צלה. ותפוש ברעיונות־עֵדן ונעם כאלה הוסיף הנער ללכת לדרכו ברגלים מהירות. רגשי האהבה הטהורה מלאו את כל לבו. דמעות ערבות שטפו בדממה על לחייו. הוא הלך בחשך וישוחח עם החשך הזה וילחש לו דברים, אשר עוד מעט יוציא משפתיו:

– אמי! אני – הוא… הנני! לא נפרד עוד לנצח – יחדו, יחדו נסע הביתה… בשום אופן לא אעזבך עוד לבדך פה… אתך אהיה באניה… אלחצך אל לבי… ואיש לא יפריד בינינו לנצח, לעולמי־עד! – אמי! – – –

בשעה השמינית בבקר בא הרופא מטוקומן אל מטת החולה יחד עם עוזרו. עוד הפעם נסו להטות את לב החולה כי תסכים לנתוח; האדון מקינס ואשתו פצרו בה עד מאד, אבל החולה ראתה, כי כחותיה הולכים הלֹך וחסור ולא קותה עוד לעזרת הנתוח. היא היתה בטוחה, כי לא תעצר כח ותמות בשעת הנתוח. ולמה לה לסבול עוד יסורים חדשים? –

– אבל הנתוח הן יושיעך בודאי – דבר על לבה הרופא, – ואז רפואתך קרובה לבוא, רק חזקי ואמצי. ולהפך, אם תמאני – תמותי, בלי ספק.

אולם דבריו עלו בתהו.

– לא! – ענתה ביאוש – למות אעצר כח, אבל להתענות – אין עוד ביכלתי. אודך, אדוני הרופא, על טוב לבך… הנח־לי!…

הרופא עזבה לנפשה. והיא פנתה אל גברתה.

– גברתי הנעימה! שְאַלָתִי האחרונה…

היא לא יכלה לדבר מהמון רגשותיה, ותשא את קולה ותבך.

– יש לי מעט כסף וחפצים שונים… שלחו־נא את כל זאת על־ידי הקונסול אל בני משפחתי. לבי אומר לי, כי עודם חיים… עשו־נא עמדי חסד ואמת וכתבו להם, כי אני לא שכחתים אף רגע ועבדתי למענם; וכאבי האחד במותי היה, כי לא אראם עוד. אבל אמרו נא להם, כי מַתִּי ברוח נכון ובדעת צלולה ואברך אותם מרחוק; וכי מבקשת אני את בעלי ואת בני הבכור, כי ישימו עין על בני… הקטן… מרקא… עד הרגע האחרון זכור אזכרנו עוד…

אך פתאם התעוררה כמו מיין ותקרא בקול גדול: “מרקא! ילדי! נשמת־חיי!” –

ותפן כה וכה, אבל הגברת לא היתה בחדר, כי נעלמה פתאם; ותבקש את האדון, וגם הוא יצא את החדר, כמו התגנב… ואצלה נשארו רק שתי השומרות ועוזר הרופא. בחדר הסמוך נשמע איזה קול־שאון, צעדים מהירים, שיחה מהירה וקריאות עצורות. החולה כוננה מבטה אל הדלת בכליון עינים… אחרי רגעים אחדים שב הרופא החדרה והוא הביט אליה בתמהון… וישובו גם האדון והגברת וגם על פניהם רחף איזה תמהון… שלשתם הביטו אליה ויתלחשו…

– טוב, בפעם אחת! אמר הרופא.

החולה שמעה את דבריו, אבל לא הבינתם…

– יוסִיפה. – החל האדון מקינס בקול רועד – הכוני־נא לשמועה נעימה; בשורה טובה אבשר לך…

הגוססת הביטה אליו בהתבוננות יתרה.

– חדשה, אשר תשמחך ותענגך מאד…

מבטי החולה גדלו עוד יותר.

– הכוני־נא… עוד מעט יבוא הנה איש, היקר לך מאד מאד…

החולה הרימה את ראשה ובעינים לוהטות הביטה פעם אל גברתה ופעם אל הדלת.

ופני הגברת חורו כסיד…

– איש יקר לך… זה עתה בא… לפתע פתאם…

– מי?!! צעקה החולה בקול נורא.

ועוד קול צעקה השמיעה החולה ותשב על מטתה נדהמה ונפעמה עד מאד, ותחבק בידיה את רקותיה, כאלו ראתה חזון־ליל נורא…

ומרקא, קרוע ומכסה אבק רב, עמד על מפתח החדר; הרופא אחז בידו.

– אלי! אלי! אלי!… צעקה האם.

מרקא מהר אליה, והיא, כלביאה טורפת, חבקתהו בזרועותיה הרזות ותלחצנו אל לבה, ותצחק, ותבך, ותתהולל – עד כי כשל כחה ותפל על הכסת; אבל עד מהרה נתרה עוד הפעם ממקום משכבה כמשגעה, ונשיקות וקולות משֻׁנים נשמעו כסערה:

– האתה זה בני מרקא? אך למה באת הנה? האתה זה באמת? מה גדלת, בני! אבל מי הביאך הנה? לבדך באת? – השלום לך? הלא אתה – מרקא בני? הלא? ומה שלום אביך ואחיך? – אלי! אלי! – הבחזון לילה אני רואה אותו?! – ספר נא מרקא מחמדי, ספר־נא!… אך לא! חכה־נא…

ופתאם פנתה אל הרופא.

– מהרה, אדוני הרופא, מהרה! נכונה אני. אל תתמהמה אף רגע. שלחו את מרקא מן החדר… מרקא בני! אין דבר… הן ספר תספר לי הכל… נשקני נא עוד, עוד… ולכה־נא אל החדר השני… אדוני הרופא! גזר־נא…

מרקא שֻׁלח מן החדר. האדון והגברת גם הם יצאו; וישאר רק הרופא והעוזר, אשר סגרו את הדלת בעדם.

האדון מקינס חפץ להוליך את מרקא אל אחד החדרים הרחוקים, אבל הוא לא שמע ולא אבה וישאר בחדר הסמוך.

– מה זאת? – שאל – מה יעשה באמי?

– שמע־נא, נער נעים – אמר האדון מקינס ויתאמץ להרגיע את רוחו – אמך חולה ונחוץ לעשות לה נתוח. אני אבאר לך, אך נלכה מזה…

– לא! – התנגד הנער – אני אשאר פה. ידבר־נא אדוני.

האדון מקינס נכשל בדבריו, והנער החל לרעוד מפחד…

לאזניו הגיע קול חודר נורא, אשר נשמע בכל הבית. ומרקא ענה לעֻמתו:

– אמי מתה!!…

– אמך נצלה ממות, – ענהו הרופא אשר נראה על מפתח החדר.

הנער הביט אליו ויפל לרגליו.

– אודך…

– קום־נא, נער נפלא! – אמר הרופא בחבה –לא אני, כי אם אתה, נער גבור, הצלת את אמך!


  1. ממשלת בחירי־עם.  ↩

  2. לירה – מטבע איטלקית.  ↩

  3. Tasetli, Zeitungen  ↩

  4. Unglücksfalle  ↩

  5. סקודה – מטבע איטלקית.  ↩

  6. .Segela  ↩

  7. Einsamkeit  ↩

  8. Mäkler.  ↩

  9. Schild  ↩

  10. אוֹהֵב עַמּוֹ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.  ↩

  11. graue  ↩

  12. פַּנָּס  ↩

  13. קַבְּלָן  ↩

  14. Wagensug  ↩

  15. .Wendekreis  ↩

  16. .Operation  ↩

המלצות קוראים
תגיות