"בִּפְרוֹטְרוֹט לְךָ אַגִּידָה הַמּוֹצְאוֹת אוֹתִי כַּסָּעַר,

שְׁמַע אַתָּה וּכְרֵה אָזְנַיִם, הַעֲמֵק חֲקֹר וּדְעֵה.

הֵן יִחַלְתִּי לְבוֹאֶךָ בְּתוּגָה רַבָּה וָצַעַר;

כִּי נִמְאַס עָלַי הַגַּחַר, וָאֶרְכַּב אֶל הַשָּׂדֶה.

דֶּרֶךְ חֲרוּלִים וָשַׁיִת עַל רֻכְסֵי הָהָר נִשֵּׂאתִי,

וְהִנֵּה נְמֵרָה מוֹפַעַת וְאַחֲרֶיהָ בָּא אֲרִי,

כְּזוּג נֶאֱהָבִים הַשְּׁנַיִם לִי נִדְמוּ וְנֶהֱנֵיתִי;

אַךְ הָפַךְ שִׂנְאָה הָאַהַב; וָאֶכְעַס, כִּי חָרָה לִי.

הִתְעַקְּלָה רַכּוֹת, נִלְחֶצֶת אֶל הַלַּיִשׁ רַב-הַכֹּחַ.

לֹא גָרַעְתִּי מֵהֶם עַיִן, דֹּם עָמַדְתִּי – פִּתְאֹם

פָּעֲרוּ לֹעָם הַשְּׁנַיִם, מַתְחִילִים בִּקְרָב לִצְוֹחַ.

שׁוּר, וְהַנְּמֵרָה נִרְתַּעַת, הִדְבִּיקָה הַכְּפִיר בְּחֹם.

שׁוּב הֵם מִתְלַטְּפִים בְּלֶטֶף וְשׁוּב רֻתְּקוּ בִקְרָב שֶׁל מָוֶת,

זֶה אֶת זוֹ מַכִּים בְּטֶלֶף; אֵין לָדַעַת: צְחוֹק אוֹ קְרָב.

הַנְּמֵרָה הִיא מִתְחַמֶּקֶת בְּעָרְמַת נָשִׁים כּוֹזֶבֶת;

קֶם וְהִפִּילָהּ הַלַּיִשׁ עַל הָאָרֶץ בְּכַעַס רָב.

לַחַיָּה אֲזַי קָרָאתִי. 'אֲבָל אֵין זֶה דֶרֶךְ גֶּבֶר

פֶּצַע לְהוֹסִיף עַל פֶּצַע לִידִידָה תִּפֹּל בַּמְּרִי!'

מִן הַנָּדָן חֻטַּף הַלַּהַב בְּאֹמֶץ לֵב – וְלוֹ לַשֶּׁבֶר;

בְּרַק סֵיפִי – וְהַגֻּלְגֹּלֶת רְצוּצָה. מֵת הָאֲרִי.

אָז סֵיפִי זָרַקְתִּי, חַשְׁתִּי אֶל אוֹתָהּ נְמֵרָה זְהַבְהֶבֶת,

כִּי אָמַרְתִּי: אֶשָּׁקֶנָּה, כְּאִשָּׁה לִבִּי לָקְחָה;

אֶפֶס בִּנְהִימָה קִדְּמַתְנִי, בְּכַפָּהּ לִבִּי חוֹצֶבֶת;

בְּזַעְמִי אָז מִגַּרְתִּיהָ, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְשַׁכְּכָהּ.

בְּזַעְמָהּ הִיא מִשְׂתָּעֶרֶת, מַכְאִיבָה בְּצִפָּרְנֶיהָ.

חִבַּטְתִּיהָ אָז בָּאָרֶץ. הִיא מֵתָה. לִבִּי יָגִיל;

אַךְ יָמִים עָבְרוּ זָכַרְתִּי, תַּמָּתִי, בּוֹאִי אֵלֶיהָ,

וְהִתְכַּוֵּץ לִבִּי מִצָּעַר. דִּמְעוֹתַי רְאֵה, אַבְטַנְדִּיל.

כְּגַלּוֹת לְאָח גִּלִּיתִי, מַה קָּשִׁים חַיַּי בָּאָרֶץ,

מַה מְאֹד אֲנִי נִלְאֵיתִי, אֵיךְ הָפַכְתִּי מִתְבּוֹדֵד;

הַחַיִּים, בְּעֵינַי אַךְ הָבֶל, שָׁוְא אֶשָּׂא עֵינַי אֶל קָרֶץ!

הָאַבִּיר גָּמַר, הַנַּעַר – וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ."

תל-אביב, יוני 1939