מפליאה העובדה שטשרניחובסקי “היוני” “הדיוניסי”, מעריץ היופי שבגבורה ואוהב התפארת שבנצחון הכוח, נאחז בשירתו התנ"כית וההיסטורית דוקא באותם הגבורים “שהסכילו ושגו הרבה מאוד”, אלה שלא השכילו להצליח, והם נפלו ולא הוסיפו קום.
לא דויד, הגבור הוקם על, נעים זמירות ישראל ותקוותיו, עורר את כינורו של המשורר שאול, כי אם דוקא שאול הנרדף, הנופל והכושל, השוגה והשוקע תמיד; דמותו המעונה היא שקסמה לו, ואל חייו האומללים ואל גורלו המר נצמד באהבה רבה, וחדר עמוק לנבכי נשמתו, והעלה משם את רובד יסוריו של אדם מלך זה שנספה בלא משפט.
הנושא “שאול” כמו הנושא “בר־כוכבא”, אופיני הוא לשירתו הלאומית־אנושית שנקלעה תמיד בין הקצוות: בין “אמת היחיד” ובין “אמת הרבים”, בין אמת השמים ובין אמת האדמה.
ולבסוף הכריעה זו הראשונה, והקרקע נשמטה מתחת רגלי העם, הרבים, והם נשארו תלויים בין השמים והארץ, ללא כל אחיזה ושורש בקרקע עולם, תלושים מן האם־האדמה הטוב והנצחית.
בשאול המלך־האכר, הארצי, רואה טשרניחובסקי, בניגוד למקובל, מושל צדיק וגבור, “ברוך אלוהים מגברים, משיח־אל הגדול על פני אחיו”. דמות טרגית נעלה שנתעלתה ונתקדשה בסבל וענות, “אדם עליון ספוג שכרון חוזה וגלוי עינים לחזות צל אל חי”.
ארבע פעמים נזקק המשורר למוטיב מדאיב זה. ובכל פעם הוא נאחז בו באהבה ובהערצה יתרה, במיצוי כל אישיותו המעונה, השרויה באור היסורים הממרקים והמעלים. וכה קלט והחזיר את האור הנאצל של הנשמה הדוויה, והגיע עד יסוד־יקוד מכאובי נפשו שאין כדוגמתם בין אישי התנ"ך, נאמני בית הכואבים, יודעי צער החיים והוד יגונם.
ראה ומצא טש. במלך שאול איש כלבבו – איש הרוח הטהור, בן־נביא, שהמופלא שבחיים קורא לו והוא הולך אחר צו זה ברוח ממריאה אל על, וכנפיו נוגעות בשולי האין־סוף.
לא רק גאולת נפשו מבקש שאול בין הנביאים, כי אם את גאולת כל האדם. שאיפתו היא להתפשט מכל גשמיות ולהפיל את החיץ החוצץ בין אדם לבין הבריאה כולה. “ויפל ערום כל היום ההוא וכל הלילה”. ערום מערמה, משנאה, מכעור, משלטון; טהור מכל דופי.
כמו יל“ג ב”צדקיהו בבית הפקודות", כן טש. בשירי שאול המלך תולה את נפילתו של המלך בתורת הנבואה, בשלטון התיאוקרטי, שעינו צרה מאז ומעולם בשלטון החילוני, בכוח האדם היוצר את גורלו בידיו הוא.
שלם היה בן אכרים זה בגופו ובנפשו, והנה בא הנביא הזועם והכניס בן את הרוח הרעה של השניות, שסע את נפשו לשנים ושסה את שני החלקים המפורדים זה בזה. וכך נוצר הניגוד־השבר בנפשו התמימה, – השגעון! – פילוג האני לשני קרעים עוינים שלא התאחו לעולם.
פרוצס זה של דיכוי מלכים גדולים על ידי נביאים גדולים, חוזר ונשנה בתנ"ך בפנים שונות. שמואל קם על בית עלי ועל בית שאול. אליהו רודף את אחאב, עמוס את ירבעם השני, ישעיהו עוין את אחז, וירמיהו מייסר בלי רחמים את צדקיהו.
דומה, לא מעשה היסטורי מעלה לפנינו הסיפור התנ"כי, אלא אפוס מכוון על נושא היסטורי. חומר היסטורי בלבד אינו נעשה מציאות היסטורית מבלי שתגע בו יד אמן־יוצר גדול, שרק הוא נופח בו רוח חיים נצחית.
המוטיב התנ"כי משמש לטשרניחובסקי כמין חומר גלמי ליצירתו הלאומית והאישית כאחד, וממנו שאב את רעיון המרד והמלחמה בישן, את שנאתו העזה לרעה החולה – לחוסר האונים שבחיי הגלות המושפלים.
דרך שער הכבוד הרם של הוד התנ“ך נכנס טש. הצעיר אל עולם הקדומים של ישראל הצעיר, ובכוח הגבורה הזה הלך והוליך את דורו גם מחוץ לתחומי התנ”ך. מנגינת הדם והאש קראה תמיד למשורר, והיא שעוררתו לשיר, להגות ולקרוא לעמו לשוב אל עצמו, לחדש את ימיו כקדם.
בהיסטוריה, כמו בטבע, ראה “לא רגעי שנית וחלומות ימתקו”, רומנטיקה וזכרונות נעורים יפים, כי אם “רגש וסערות הקרב”, לאמר: מלחמת הקיום, מאבק איתנים של נוי וכוח נצחיים. את התנ"ך ראה טש. כספר המעשים הכבירים והמופלאים, שכל הרעיונות האנושיים הנועזים נובעים ממנו. באבות העריץ בעיקר את כוח מעשיהם. כיבוש כנען בסערה, ובמעשה גדול זה ראה סימן לבנים בכל הדורות:
וְכִבְשוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶם בָּהּ
וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לְדוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא.
אין טש. מחסידי “הרוגי מלכות”. מבכר הוא על פניהם את הורגי מלכות הרשעה, המתקוממים לרע, לשעבוד הזר, ומנצחים אותו בכוח.
אכן הזדהותו הנלהבת עם קדמות קדמותו הארצית, הגבורית, של ישראל הנער, ישראל־צבא ולא “ישראל־סבא”… הוא החיוב הגדול ביותר של “שירתו־שירתנו הצעירה”, שעוררה בשעתו את התפעלותו העזה והרעננה של ביאליק הצעיר.
ואמנם שירת טשרניחובסקי היא סוף האסכולסטיקה העקרה של הפיוט המשכילי וראשית “שירות החי על אדמות”, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.
ואשרי העם שמשורריו יודעי תרועה הם, ששירתם היא בחינת “נחל איתן בהמולת אביב, זרמי חיים ושללם”.
ומכאן הערצת טש. עד לפולחן ממש את הגבור בר־כוכבא, בן־הכוכב, בן הכוח, זה “השני”, “הנאדר והחסון, הענק שהחריד את מלוא אסיה ואיי הים, וגם רומא על שבעת שפייה אחזה חיל”. ומפליא הדבר: דוקא במנוצח בר־כוכבא ולא במנצח יהודה המכבי ראה את התגלות הגבורה הישראלית הקדומה! רק בו, בגבור הנופל, המכזיב את תקות ישראל לגאולה ולחרות מדינית, ראה וקדש את סמל הגבורה הנצחי שבנצח ישראל.
וַיִהְיוּ בְּךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז
כָּל זִרְמֵי בְנֵי עָמְךָ הַגֵאִים,
אֲשֶר אֲבותֵיהֶם עוד שָׁרוּ עִם אֵל
וּבְחֶזּקַת־יָד לָקְחוּ בִּרְכָתוֹ:
וַיִהְיוּ בְּךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִים וְהָאוֹר
לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ, עֹז־אֻמָּה.
ולא את שמם של המכבים המנצחים, משחרר המולדת מעולה של יון, הוא קושר עם “אחרית הימים” שבחזונו, “כי יקום העם”… אלא מזהה הוא את חזון הגאולה שלו עם שמו המנואץ של בר־כוכבא שהיה לבר־כוזיבא, למשיח שקר, שהכזיב את התקוה המשיחית של העם בגאותו הרמה ובמפלתו העמוקה; בשמו ובזכרו של הגבור הנופל הוא קושר את חזון המדינה לעתיד לבוא, חזון שהיה בימינו ולעינינו למציאות:
לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה
לֵב־כָּל מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם,
בְּנֵי־חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם!
תקופת היידלברג, תקופת ההיסערות וההשתערות של הרעיון הציוני והשירה הלאומית־ציונית, גרסה יותר שאיפה נועזה מחשבונות שקולים.
תקופה זו בשירת טש. ננהתה אחרי קול שירו של “בן האגדה”, הרצל, ולא שעתה לשבט אורו של “המורה” – אחד העם. אסכולה זו העדיפה את “רוח הגבורה” על “רוח הקודש”. “הלב השמם”, “הלב חסר האון”, נאחז במקסם השיר, ולא התמהמה הרבה על “פרשת דרכים” כדי לשאול: “לאן?” ודמותו של בר־כוכבא הענק, הגבור שמתחתיו צמח, לא כהן ולא נביא, לא עשיר ולא חכם, זה שנגלה בעב־ענן, כספיח הים וכשירו שאין לו פתרונים;
דמות מופלאה זאת קסמה לו יותר מדמותו המקודשת של בן הכוהנים – יהודה המכבי. הוא לא זהה את דמיו הרותחים עם דם המכבים. לא! וכך הוא אומר במפורש: “מי אתם דמי רותחים בי? דם המכבים? לא! עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”.
במלחמת המכבים־הפרושים ראה מלחמה בין שתי דתות, או בין “שתי תורות”, והוא לא הכריע מעולם נגד “עצבי השיש” של יון, נגד היופי והפילוסופיה היוונית! עברי קדום היה בדמו ובנפשו ואת “שומרינו – חונטינו לדורות” לא סבל, נלחם בהם ומרד בתורתם.
אדמת התנ"ך הדשנה והטובה, ולא ים התלמוד העמוק שאין לו סוף, הצמיחה לו כנפים ונתנה לו קול. חרב הגבורים, ולא עט הסופרים, הלהיבה את רוחו העזה; את “החיל לאוריתא” בלבד לא גרס מימיו.
"חַיִל לְאוֹרַיְתָא – לָמָה הוּא לָהּ?
שָא נָא עֵינֶיךָ,
רְאֵה תַלְמִידֶיךָ
טְרוּטֵי הָעַיִן וְקִצְרֵי הָרְאוּת,
דַלֵי הֵשְרִירִים וּמֻכֵּי הַטְחוֹרִים,
יָרְדוּ וְעָכְרוּ הַמַיִם הַטְהוֹרִים.
וְאִם יָפָה תוֹרָתֵך, כְּעוּרָה הַכְּסוּת!"
את “מרחיבי הדת” ראה כמחריבי המולדת, כמוהו כרבו יל"ג. הפרושים, לפי תפיסתו, לא עמדו בפרץ כי אם להפך – הוסיפו פרץ על פרץ בעם, ובעטים חלק העם, מפני שהיו מתנשאים על “עמי הארץ” – זה הבן הנאמן תמיד למולדת ולאדמה; ואילו נושאי התורה ראו בו יצור שפל, “מטמא הארץ”, שמותר לקרעו כדג.
ובבר־כוכבא, בן העם הפשוט ו“עם הארץ”, מצא דמות תנ“כית מובהקת, כדוגמת גדעון ויואב, שדם כובשי כנען בסערה קלח בעורקיו ולא נח; אדם בן־חורין, ששום מסורת לא אסרה את רוחו, ש”רצועות של תפילין" לא כבלו את יצריו העזים, ורק מטרה אחת לפניו – חרות העם ומיגור האויב ביד חזקה ומוחצת. ואז נדמה לו רגע שהאויב הוא מבפנים, ויהא זה אפילו אדם כר' אליעזר המודעי, תלמיד חכם זקן ומיוחס, הרי הוא מכריעו בבעיטה אחת!
אכן כאחד מגבורי המקרא האגדיים מופיע לפנינו “בן הכוכב” המזהיר. מה רבה אמונתו בעצמו, מה איתנה היא השענותו על כח ידיו. וכדמות מיתולוגית רבת הוד מעלהו המשורר מערפלי הדורות:
גִיבּוֹרִים בָּעֲרָפֶל!
שָם נִגְלוּ לִי פְּנֵי הַשֵנִי
הַנֶאְדָר, הֶחָסֹן…
מִי תִּכֵּן רוּחֵךָ, הַגֵד־נָא? מִי בָּא
עַד חֵקֶר זוֹ נַפְשְךָ הַנַעֲלָה?…
את כל אהבתו והערצתו ליפה ולנעלה מעניק המשורר העברי לגבורו האהוב; את געגועיו העדינים והיפים הוא מעורר על “הגבור בערפל” שהיה לבוז. ומתוך חיבה יתירה לדמות הנערצה הוא בא לידי שנאה מופרזת לאלה שלא אהבוהו, שלא העריכוהו, שלא היו מסוגלים להבין לרוחו, והם זרקו אבן אחרי הנופל ורגמו את ארונו וזכרונו.
אכן לא נספד, לא הושר כהלכה, בר־כוכבא, כמו שלא נספד קודמו, אחיו לגורל ולגאון – המלך הראשון בישראל – שאול.
ומה עזים ונוקבים דברי המשורר על גורלו של הגבור הנופל:
אַךְ אַתָּה נָפַלְתָּ – וַתִהְיֶה לָבוּז!
־ הַהֵם יוֹקִירוּךָ? אִם הֵמָה,
עֲדַת הַנַנָסִים הַנְמִבְזִים, אֲשֶר
יַקְטִירוּ לֵאלֹהִים מַרְעִימִים
וּבֶרֶךְ יִכְרְעוּ אַךְ לַשָב מִן הַקְרָב
בַּעֲטֶרֶת־נִצְחוֹן עַל מִצְחוֹ?
אִם הֵם יעֲרִיצוּךָ – עִם שָפָל וְלֹא עָז?…
רק אחד הבין את הגאון בר־כוכבא ויאהבו כנפשו, ויקשור את גורלו בגורלו – הלא הוא עקיבא בן יוסף, מי שהיה עם הארץ, רועה נקלה לאדון תקיף ועשיר! רק הוא, האדם והחכם הנעלה, בן דלת העם, ראה בבן בלי שם בן־כוכב עולה ודורך מיעקב; ולאורו הגדול, אור המשיח, הלך והוליך את אלפי תלמידיו, כוכבים עולים אף הם בשמי עמם וארצם לקרב האחרון עם רומי, הזאבה הטורפת.
נפל הכוכב המזהיר ושקע בערפלי הדורות! ובנפלו גבר החושך בעם שבעתיים. עמק הכאב והחרבן גדל לבלי הרפא עוד! המשיח היה למשיח שקר, הבונה להורס, והנאמן לבוגד, שכל פה מקללהו ומזכיר את שמו בבוז על שפתיו: בן־כוזיבא, בן הכזב המכזיב!
אך המשורר הצעיר בן תקופת התחיה, מחזיר את כבודו הראשון לגבור הנעזב, והוא מבטיח לו, למקופח, ולמנוכר, ריהביליטציה שלמה בימים יבואו, "באחרית הימים, כי יקום העם, עם נקי מחלאת הגלות, שעינו לא כהתה עוד מאבק ספרות שוא ומדוחי המתעים, ויפעה לה, יפעת שדמות הבר, – אז על אדמת מטעם יחרד ויגיל ברעדה לב כל מעריציו.
רק עם של בני חורין יאהבו ויעריצו את הגבור המופלא הזה, שהיו בו כל מעינות החיים והאור החיל והעוז של עמו הגדול, “בטרם עוד היתה בו יד הגלות שחנטה אותו לדורות”.
ובסכום לדברים האמורים לעיל: האם לא מאלה השנים – משאול ומבר־כוכבא, נפתח לנו שער סתרים לעולמו הפנימי, הסגור, של המשורר שאול טשרניחובסקי? האם לא את דמות עצמו טבע ואת עלבון עצמו תבע מבעד לשתי הדמויות האלה שצר ושר בצער ובאהבה?
נציץ נא דרך נפשם לנפשו של המשורר ונראהו מבעד למעטה השיר המאיר, שבו החביא את סוד יסוריו מעינינו כהחביא ים סוער את פניניו על קרקעו העמוק והאפל.
אכן, על טש. הפנתיאיסטן, האסתטיקן, הצייר, הליריקן, ה“יוני”, וכו' וכו', הרבו לכתוב ולדרוש תלי תלים של הערכות להלכות, וכל המרבה את המסובך הרי זה משובח! אין שיר ופואימה, סונטה ובלדה ואיגידליה, שלא דרשום הדרשנים ולא פרשום הפרשנים; ואילו את טש. האדם, “האדם שאינו אלא…” לא ידעו ולא הבינו!
והוא, השר ולא השיר, נשאר “זר ונכרי ללב אומתו”, “ערירי כי הופיע וערירי כי ילך, באפס לבב קולט אותו וללא בת־קול, כאותה צוחת נשר בודד, צוחת פרא, וכאותה רוח, אשר תדוד לעולמים”.
ופלא: את דבריו כפשוטם לא דרש איש ושום מבקר לא קלט אותם כהויתם.
למה התכון כאן המשורר? האם לא הרגיש טש. ששירו אינו זר ונכרי ללב אומתו? האם לא ידע שיצירתו, ואם במאוחר במקצת, נתקבלה באהבה ובהערצה על לב העם? כל סוגי יצירתו נקלטו סוף סוף ועיניו ראו זאת.
האידיליות נתחבבו, נלמדו ונחרתו בלבבות. הובנו גם השירים ה“קשים”, ואפילו הסונטות – בטויו הפנימי והעמוק ביותר, מצאו להם מהלכים בלב יודעי שיר, והפליאו בעז הבעתם ובצליל זהבם הדק, “מועט המחזיק את המרבה”, גם את אלה שפקפקו בשירה זו וראו בה מלאכה גדולה ולא שירה כנה.
לא! שירתו לא נכריה היתה לנו, נכרי היה הוא עצמו, המשורר. הוא לא הובן כל צרכו, לא נתפס נוף נפשו ושורש נשמתו. זר – משום שלא התקרבו אליו עד כדי ראיה מלגו, מן השירה ולפנים. מפני שרק התענגו על יפיו ולא תהינו על טובו. מפני שקבלנו ממנו הרבה ולא החזרנו לו אפילו מעט.
הלא כך הוא קובל באחד משיריו האחרונים, האישיים ביותר:
אֲנִי – לִי מִשֶלִי אֵין כְּלוּם, גַם לֹא שֻלְחָן.
הסתפקנו בהודאות בעל השיר כי “נטע זר הוא לעמו”, וראינו את עצמנו פטורים מלקרב אלינו את “הזר” ולהזמינו אל שולחננו.
נודה ונבוש ונכאב מאד כי שאול טשרניחובסקי כפרט, כאדם הגורל, כאמן נאמן לאמת היחיד וליגון היחיד שלו, נשאר לנו חידה שאיש לא נסה עדיין לפתור אותה.
וכי מי נתן דעתו על המשורר הגר “בין ד' כתלים של חדר לא לך, אשר גבי זרים הטילו בו לכלוך וטשטשו צבעים במבט ובמגע”. ידוע היה לו למשורר המזקין כי “לעולם לא יבנה בית לעצמו…” האם ידוע היה גם לאבות העיר העברית הגדולה הסוד הזה? הדאג מי שהוא לבנות בית קטן עם גינה קטנה ונאה למשורר הנכסף לכך?
והוא לא תפס מרובה: ו“לו אך שלחן! אותה פנה קטנה, שבה אדם רגיל להתיחד עם אור עולם־כל עולמותיו…”
ואמנם מי שבקר בביתו־חדרו של המשורר החולה ידע וראה שלא הגזים המשורר בקובלנתו זו. לא היה לו משלו אפילו כסא שלם! לא בארץ גלותו ולא בארץ אבותיו. איש שהעניק לנו משולחנו, שלחן גבוה, כל כך הרבה, טובה, משלו לא היה לו כלום! הוי, כמה עניים היינו לגביך, שאול טשרניחובסקי!
ומי שתבע את עלבונם של שאול המלך ושל בר־כוכבא גבור ישראל, את עלבונו הוא הוא תבע מאלה שהתנכרו לו, שלא ראוהו “בשעת חולשה חורה”, ב“התפללו בלאט – אין אומר ודברים – אל יד מלטפת ברוך, אל לב יחיל דומם, המחריש אתך, כואב את כאבך, בצערך לו צר ובגעגועים שלך על רמז כל שהוא מעבר לקטנות”.
הוי, כי לא נענינו גם לך בשעה שנרמזנו. כי לא ראינוך, הגדול, מעבר לקטנות… לא הגענו אליך “עד שעמדת… לא עיף, אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.
מה רבו מבקריו של טשרניחובסקי! אך היכן הוא אוהבו שהתיחד פעם עם “יגון היחיד” של המשורר העליז והשמח? איה הוא חוקר טשרניחובסקי ששמע את קול נפשו הבוכה במסתרים? ידענו תמיד את טש. של “את מי אוהב”, של “אגדות האביב”, של “קסמי יער”, של “השירים לאילאיל”, של האידיליות השקויות אור “בקר שאין דוגמתו רבים…” אך הידענוהו מאידך גיסא – בשעותיו הקודרות, בשעה שכנורו מועב וזוך שירו מוקדר?
וְאָנֹכִי יָדַעְתִּי בָּעוֹלָם הַגָדוֹל
לֹא יַחְדְלוּ חָדֹל
הַדָם וְהַדִמְעָה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
וְאִם לֹא נִשְמַע קוֹלָם.
אכן, הדם והדמעה שלו, של נפשו הפצועה, קולם לא שמענו, על כן חשבו וטעו רבים כי רק משל היו, מיטב השיר הכוזב.
עִם אֲנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָה תִפְרֹץ גַם אַנְחָתִי
וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָם עִם דְמֵי כֹּל דוֹר וָדוֹר!
צער העולם ויגון היחיד רקומים במסכת אחת – נפשו של המשורר, ואין המשורר נתפס אלא על צערו הוא ועל פצעיו עצמו.
“אַךְ מִיָמַי לֹא רָשַמְתִי שִיר קוֹדֵחַ אֶלָא בְּאוֹר עַל דְיוֹ־רְשָמַי”.
ודוק: “שיר קודח”… מדם התמצית בא לו השיר למשורר, והוא מואר באור הנפש ההולך ופוחת –
וּבַמנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִיז, בָּהִיר, גָדוֹל,
אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, אִם דַי הַשֶמֶן בָּהּ?
אויה, לא היה די שמן למאור, ואנחנו השתמשנו בו להנאתנו עד הרגע האחרון! ובדעוך נר חייו בקש רק דבר אחד קטן:
דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שוּלְחָנִי
אַךְ אַנְדַרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָּעֵץ.
תֵּעָש הָאַנְדַרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,
קָשָה כַּחַלָמִיש, תוֹסֶסֶת בְּדָמִים;
קָשָה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שוֹתֵת דָמָיו,
שִכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶדֶק רָם עַל כֹּל;
הַר גַעַש, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,
רַב־מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,
חוֹלֵש עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָדוֹש;
שוֹבֶה אֻמוֹת־עוֹלָם בְּרֶשֶף זַעְמוֹ,
נְגִיד חוֹזֵי־חָזוֹן, ־ תַעָש הָאַנְדַרְטָה
דְמוּת מְנַחֵם עַמִי יְשַעְיָה בֶּן אָמוֹץ.
הנה כך עצב ברוחו הוא את אנדרטת עצמו! הבה ונבנה לו מצבת זכרון כפי רצונו. נעשנה “מאבן יהודה קשה כחלמיש, תוססת בדמים”, כמות שהיה!… נעמיד אותה לנוכח הים, ומול “כוכבי־השמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים…” אשר אליהם נשא את עיניו לפני מותו ושאל בפעם האחרונה: “מה חזון ומתי קץ החזון?” תעשה אנדרטה! ונחרות עליה את הדברים העזים האלה שחרת הוא בדמותו של בר־כוכבא הנאהב והנערץ:
לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה,
לֵב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם
בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם.
"וַיִהְיוּ בְךָ מַעְינוֹת הַחַיִים וְהָאוֹר
לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ עֹז אֻמָה".
תֵעָש הָאַנְדַרְטָה!!!