מזמור לראובן וינטרויב, מאת הנכד רובי וינטרויב    🔗

סיפורו של ר' ראובן וינטרוב ז"ל, הוא סיפורה של המדינה.

הוא נולד ב 19.5.24 בעיר לאויטש בפולין.

היה אוטודידקט מנעוריו, למד בישיבת חכמי לובלין המפורסמת של הרב שפירא, והסופר ר' צייטלין נדהם מכתיבת שיריו.

הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה.

שומר תורה ומצוות, צנוע, חובב־ציון, עשיר מידות וכישורים, בעל נפש רגישה, אוהב ספר, וכישרונו המיוחד התבטא בכתיבת שירים.

הוא תרגם את הספר “מסילת ישרים” לאידיש בגיל צעיר, וכתב פירוש על ספר בראשית בשם “דודאי ראובן”, אך כל כתבי היד הללו אבדו בגטו ורשה.

במלחמת העולם השנייה נלקח עם כל משפחתו לגטו ורשה כאמור, והוא רק בן ארבעה־עשרה.

בגטו הצליח לנהל פעילות חברתית, בקרב הנוער.

אימו מרת חיה שרה ז“ל הי”ד, הבריחה אותו מחוץ לגטו בזכות תושיה ואומץ רב (לעיון בסיפור “הבריחה מהגטו”).

הוא עבר שבע מחנות! והיה השריד היחיד מבני משפחתו (5 נפשות).

לאחר השואה התמסר להעלאת בני נוער מהמחנות (בפרט באיטליה) לארץ, והכשרתם בעבודת חקלאות.

הוא הצטרף לשורות האצ"ל, ונלחם לתקומת ישראל.

בשנת 48 (יב סיון) הוא הגיע באונייה המפורסמת “אלטלנה” לארץ.

עם גיוסו לצה“ל נלחם בשירות גולני (גדוד 12) בכיבוש הגליל ואילת. בשנת 51 התחתן עם מרת יפה ז”ל (אשת חינוך), ונולדו להם שלשה ילדים.

בהמשך עבד בחינוך וניהול שנים רבות, והיה למורה אהוב ודגול. בד בבד היה גם מרצה ונואם בחסד, בנושאי חינוך ופסיכולוגיה.

הוא הוציא לאור ספר שירים על השואה בשם “גחלי אש”, ונכנס דרכו ל“היכל השירה”.

הספר נכנס בשעתו ללימוד במערכת החינוך.

העיתונאי יהודה נחשוני ז"ל, כינה אותו “משורר השואה”, וכתב עליו שלא נשמע כדוגמתו בישראל המתחדשת, ומבחינה זו יש בשירתו להדהים! ולא רק להפתיע.

את התואר “משורר השואה” קיבל בזכות שירים מרטיטים שחצב מעמקי נפשו המיוסרת, על אודות המוראות של השואה.

שיריו פורסמו בעיתונות הישראלית (בפרט ב“שערים”).

את ספרו השני שכתב בשם “שאהבה נפשי”, ספר שירים מדהים ביופיו על הטבע ארצישראלי, אהבת המולדת וערכי היהדות, לא הספיק להוציא לאור, כי שירת חייו נקטעה בגיל 49 בלבד.

ר' ראובן ז"ל נטמן בבית הקברות בחולון.

יום פטירתו – יד תמוז תשל’ג

(שנת 73)