רקע
ראובן וינטרויב
הבריחה מהגטו
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים

המקום – ורשה, הזמן – מלחמת העולם השניה.

הכותב – ר' ראובן וינטרויב ז"ל

וכך סיפר:

בודד וגלמוד, לכוד בציפורני המוות, גווע הגטו ואין תקווה ותוחלת.

נער (כבן 14) הייתי בגלות משפחתנו בין שאר בני קהילתנו הקדושה לוביץ', לגטו ורשה.

איפת הרזון הדלה שהעברנו לגטו אזלה חיש מהר.

מראות האימים שאפפונו מסביב ביחד עם מצבנו הנואש בגבור הרעב והמצוקה, לא הותירו בלבנו אף צל של ספק, כי ביום מן הימים נגווע גם אנחנו כגווע אחינו.

ואז גמלה בלב אמי מרת חיה־שרה ז"ל, החלטה נחושה להימלט מהגטו, ויהי מה. קשה היום להעלת על הדעת, מה רבת־תעוזה הייתה החלטתה, ומה רבת־סכנות מימושה. ובכל זאת, בתכנון מדויק, בתחבולות שונות, תושייה ומסירות נפש, הצליחה אמי ז"ל להבריח את משפחתנו בשלום, דרך חומות הגטו.

אותו הלילה היה לנו ליל שימורים.

מלאי חרדה ותקווה אל הבלתי נודע, צפינו לאור הבוקר.

מצוידים בצרור קטן, פליטת רכושנו הדל האחרון ובו כמה חפצי ערך בזהב, שעון וכו'

בדמדומי שחר של דממת־מוות מעיקה, הגטו היה שקוע בתרדמה עמוקה, כשרק יבבת תינוקות מזי־רעב בוקעת מעמקי מרתפים. הגטו טרם התעורר לסבלות יומו ולמצוקת רעבונו, וקרני חמה ראשונות, מבוישות ונכלמות, ראו חמש נפשות העושים דרכם לאטם, לעבר החומה המוארת באלומות אור.

התקדמנו לעבר לוע הארי, והלב פעם בחזקה.

בעלטה שלפני עלות השחר, הסתמנו בבירור שתי דמויות על יד השער של הגטו.

האימה גברה ועמה עמעום החושים.

אחת הדמויות היא דמותו דל שוטר יהודי. אמנם חשוד גם הוא, אבל ברירה אין. רמז מוסכם מאימי ואנחנו נבלעים בשער אחת החצרות.

עלינו לחכות לאות, והלב ממאן לנחש.

אימי מתקדמת לאטה כשהצרור הקטן בידיה. מאותתת בידה האחת לשוטר, כמבקשת שיתקרב אליה. אנו עוקבים אחרי כל תנועותיה בלב מלא חרדה לגורלה. האם תצליח? או שמא לא נזכה לראותה שוב?

מרחוק אנו מבחינים במשא ומתן, ובניסיון מאת השוטר לגרשה מפניו. תנועות ידי אימי הפשוטות קדימה מעידות, כי תחנונים תדבר וכי תבקש על נפשה.

לבסוף סונוור כנראה השוטר מהאוצר הקטן, והורה לה בתנועת יד לסגת ולחכות, עד שיביא את דבר הצרור לפני הגרמני, תמורת התעלמותו מהתחמקותנו דרך השער.

כשהצרור בידו, מחיש השוטר היהודי פעמיו לעבר שומר השער הגרמני.

גדולה המתיחות והצפייה. כל רגע הופך לנצח, וגדולה חרדתנו לשלום אמנו. כעבור דקות ספורות, ניצב השוטר היהודי שנית מול אמנו ברמזו כי “העסקה” הצליחה, אם כי מדבריו ניכרת הסתייגות וחוסר בטחון.

מרחוק קלטנו את הסימן להתקרב. האומנם?

האם לא מלכודת טמנו פה לרגלנו, וכי רק נתקרב אל השער ניירה כולנו?

בדמיוני הלוהט, בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמנו שרועים בתפזורת כשאנו ירויים על יד החומה, כשצחוקו השטני של הקלגס הנאצי שהוליכונו שולל, מתהדהד בחלל האוויר ומחריד את דממת העלטה.

תוך כדי הרהורי־סיוט אלה, מכווצים ולחוצים זה לזה, והנה אנו עומדים לפני השער.

– שער המוות או שער ההצלה?!

האות ניתנת ע"י השוטר היהודי, כשהגרמני נוטש לרגע את משמרתו.

עמומי מחשבה ורטוטי אימת מוות, והנה אנו מעברו השני של השער. מומרצים על־ידי השוטר, אנו מתרחקים במהירות ונבלעים בין העוברים והשבים מעבר לחומה לתימהונם הרבה של העוברים ושבים.

לא מקסם שווא וחזון תעתועים – תקווה חדשה פעמה בקרבנו.

נפעמים ונרגשים עד עצירת נשימה, אנו נבלעים מהר באחת הפינות הצדדיות כדי לא לעורר תשומת־לב.

באחת הרחובות הסואנים, בשעת בהלה שאחזה בנו לפתע, בהיותנו אחוזי פחד מתמיד שמא יזהונו, נעלם אבי ר' עקיבא ז"ל, ואבדו עקבותיו עד היום.

בדרך לא דרך, מבועתי אימים, שרכנו דרכנו בלי איזו מטרה ברורה.

באוסטרובצ’ה העיר אליה נקלענו אחרי דרך ארוכה ורבת תלאות, אימי הכניסה אותי כפועל במפעלי התעשיה שם, בשערה שביום צרה תעמוד לי זכותי כפועל ותצילני מגירוש ומוות.

וביום המר והנמהר, כשלקחו את יהודי אוסטרובצ’ה למשרפות, אימי תחבה לידי תעודת עבודה כפועל בבתי החרושת שבעיר, ונאבקה עמי ולא נתנה לי לכת איתה ועם שאר אחיי מנחם־דוד ושלמה ז“ל הי”ד, לדרך שממנה לא שבו.

חמשה נמלטנו מגטו ורשה, ובדד נשארתי מהחמשה.

ת. נ. צ. ב. ה.



ערך: הנכד, רובי ו.

בס“ד. תשע”ט.

המלצות קוראים
תגיות