רקע
חנוך ברטוב
יומו של אבו-סולימאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית מעריב; 1992

באמת אין אנו נוקטים לשון גוזמה כשאנו מספרים, שפעמים צריכה היתה השמש להחיש ניסורה בשמים כדי שלא יביא אליה אבו-סולימאן בושה. כל-כך מדייק הוא בקימה. כשעוברים ראשוני הפועלים, בדרכם לפרדסים או לבתי-החרושת שצצו לאחרונה בעיבורה של המושבה, כבר רואים הם אותו מהלך בחצרו, סמוק ורענן, תמיר ומאושש, מלובש פיג’מת-משי כחולה ואצילית ופנטלונים של עור לרגליו. תשאלו – מה יש לאבו-סולימאן לעשות בשעה זו בחצרו? יש. אצל אבו-סולימאן עצם הקימה היא עשייה. ההליכה הזקופה והצעירה בפיג’מת-המשי היא עשייה. המתיחות הבלתי-נפסקת של יומו היא עשייה. עשייתו של אבו-סולימאן היא בעצם אישיותו, בהיותו מופת לרבים. מפני זה אסור, בשום מקרה ובשום שעה, שתתגלה אצלו חולשה מן החולשות ששברו גבם של בני-תמותה חלושים ורמסו כבודם של שיח’ים רמים. ולא זו בלבד. יש איזו סיבה פנימית יותר. כשפוקח אבו-סולימאן עיניו ומיד מזדקף במיטתו, קם, נוטל מגבת והולך אל המקלחת, שבנה לו בחצר, יודע הוא ששמונים שלו צעירות מעשרים של כל אלה הפולנים, כל “הזבלה” הזו שנתמלאה בה המושבה. מה שיש בכוחו לפעול היום– אם רק יידרש לכך– לא יצליחו אפילו בכוריהם ראשית-אונם לעשות. ואם בכל ימות השנה כך – היום על אחת אלף אלפים. י"ד בסיוון יומו של אבו-סולימאן הוא! עוד היתה איילת-השחר קורצת בין הדקלים כשניעור משנתו. בתנועה אחת זריזה, ששום מיחושים בגב, יֵחרַבּ בֵּיתום, לא יאיטוה, קם מן המיטה, פסע אל החלון הגבוה ופתח את תריסי-העץ הירוקים, שתיכנס רוח הבוקר אל תוך ביתו. הגויָבה והתאנה עוד טבלו בתוך החושך, אבל אמירי הברושים ופקעות-ראשם של הדקלים כבר רחצו בבוקר. פתח את הדלת הכפולה ויצא אל הבַּלקון. כשתי עלמות דקות-גו ניצבו הצפצפות משני צדי-השער. איך מתרחב הלב למראה הזה בעומדו כך על הבלקון ובהשקיפו על חצרו! יקום אדם ויאמר עליו, שאוהב הוא להתפאר ולהתרברב ­– אבל הכול יודעים שאין, אין כחצרו בכל הקולוניה. זו הרחבוּת השקטה של הבית, אלו האילנות המטופחים שבחצר. יַא רַבי! יא רבי!… פעמים אפילו הוא עצמו שוכח ששמו משה-דוד וששם משפחתו פולונסקי, כל-כך יצא שמו בארץ. והרי באמת לא בלאַש זכה בשמו – מיום שיצא ולימד לערבים שמכאן ולהלן ישלמו בדם תחת דם, קיבל הכול בארץ פנים אחרות. אה, – פורח שחוק על פניו הגדולים והקמוטים של אבו-סולימאן – אה, זה היה יום! עד היום שומעת אוזנו את קול הראשים המפוצחים. כמו בּאַטיחס נתבקעו מתחת לנַבּוט שלו ושל בניו. כעדר כבשים נתפזרו וברחו להם עד לוודי ועד להרים. הוא לבדו פתח שישה או שמונה או עשרה ראשים, יָה – אל כביר! אל כביר…

במקום זה קטם את מחשבותיו שהחלו מפליקות להן כבכרות קלות. בתנועה מורגלת אחז בקצה שפמו וגילגלוֹ, כדרך שמגלגלים סיגרייה. היוהרה מידתם של רפי-האונים היא. אנשי-השם רבי-העלילייה נזהרים מפני זחיחות-דעת וכשמרגישים הם שהשטן מתחיל לרקד לפניהם פונים להתעסק בדבר של ממש, ואפילו בדבר של מה-בכך. לכן סב אבו-סולימאן לאחור, נכנס אל תוך הבית, נטל מגבת והלך אל ירכתי החצר לרחוץ גופו. אף זה דבר שאינו מחסיר כל השנים ­– מקלחת של מים צוננים, שאין כמותה לבריאות ולאריכות-ימים.

כשיצא מן המקלחת כבר היה הבוקר שלם והאור הגיע עד לעבי-החצר, בין לגזעים העבים. עכשיו כבר ניעורה גם שרה, מנהלת משק ביתו, שמיום שהלכה חיה-רחל לעולמה, מתגוררת בבית, שלא להשאיר את אבו-סולימאן לבדו. נטל לנעליו השחורות, נעלי-השבת, הוציא מן הדפפה שבמרפסת האחורית צנצנת של משחת-נעליים ומברשת וקרע של קטיפה, וישב לצחצח את נעליו. שרה, שראתה אותו בכך, מיהרה להביא מגבת ולפרוש אותה על המדרגה, שלא יזהם אבו-סולימאן את מכנסי פיג’מת- המשי, וחזרה למלאכתה. אף היא, כחיה-רחל, אומר הוא בלבו, יודעת שביום זה, בי"ד בסיוון, אין איש נוגע בנעליו, אלא הוא מצחצחן וממרקן עד שהוא רואה את בבואתו נשקפת מחרטומיהן. לשעבר, כשהיתה עוד חיה-רחל בין החיים, נוהג היה ביום זה לנעול את מגפיו הגבוהים וללבוש את מכנסי-הרכיבה הירוקים, שטלאי גדול של עור תפור עליהם, כנגד מקום המושב. מגפיים אלו ומכנסיים אלו כבר נתבלו מן-זמן וחדשים לא תפר, שהרי, למען האמת, סוסה כבר אין לו ומה יאמרו הפולנים הללו אם יילך פתאום אל הסנדלר לתפור לו מגפיים. אף כי, אילו חיה-רחל עמו כאן, ודאי לא היה יוצא היום לוועד-המושבה ונעלי-נשים ברגליו.

כשהגיע למחשבה זו כמעט שנתפס לקצת-תוגה, אלא שלא מדעת, מכוח עצמן, אפשר לומר, שטפוהו מחשבות יפות ומהנות. אף-על-פי-כן. אף-על-פי-כן! כשהוא עובר ברחוב, וקומתו זקופה ובלא מקל, אין אדם שלא יתעכב ולא ייתן בו מבטי התפעלות. ראס-בן-עַנום יתפעלו! שהרי לא כבודו כאן, כבוד הדור הוא, אלה האנשים, אלה הגברים שעשו את הקולוניה! אחד-אחד פרשו להם לעולם אחר ועכשיו נותר רק הוא לבדו כאן. רק הוא. וכל האנשים האלה יודעים מי הוא ואולי אף מתקנאים הם בו על ההילה שאופפת אותו. אלא שטוב שכך. צריך שכך. צריך שהוא יוסיף להלך ברחובם, וקומתו זקופה, כמו בן עשרים הוא. באלוהים, אילולא נבלות אלו – בניו – שסבבוהו בכחש, היה עוד היום מורה להם, שלא שווא נושא הוא כתרו זה ארבעים שנה-ושלוש שנים, היתה עוד היום קשורה סוסה באורווה. אלא שסרסור זה, שליימ’לה שלו, ואֶטל ובעלה האדבוקט, שמדבר תמיד כמו באסיפה, באו וסיחררו ראשו. ברופאים ייראו אותו. אילו חיה-רחל כאן היתה מראה להם היכן מפתן-הבית. קינדער – ודאי היתה אומרת להם חיה-רחל ומצמצמת עיניה הממזריות – וגם אתה, רבי דוקטור, טלטלו עצמכם מכאן. פולונסקי ירכב לוועד על סוסתו. ואת, אטל, אם כבר שילמת לדוקטור שכר-טרחה, אמרי לו שירכיב לך באנקֶס!… מרפקו של אבו-סולימאן נשען על ירכו ונעלו חבושה על כפו ובעיניו מתקשרת דמעה. שמונים שנה כבר זִקנה הן ובלא חיה-רחל גדולה הבדידות. זקף ראשו והביט לפניו. מלוא כל תחום-ראייתו עמד הבית הלבן, בן ארבע הקומות. כאן עמדה פעם האורווה. מכאן נתמשכו עשרים דונם של כרם משובח. כשם שאהב את חזית ביתו בעומדו על הבלקון, כן שנא את ירכתיו, את הגדר הזו שמתחו לו עכשיו מתחת לחוטמו. בתים גיבבו כאן – בתים גדולים וקטנים וצריפי-עץ ובמקום שאין בתים הפריא הכרם והעלה קוצים וברקנים. בר’לה הוא שפתח בדבר. חַלַס, חלפה שעת הכרמים, אמר. יש לעשות פרצלציה ולמכור למגרשים. החובות אוכלים אותנו. נמכור את האדמה, נשלם את החובות ונעשה עסק. אף פעם לא היתה דעתו של בר’לה נוחה במה שיש לו. אבל באמת, ראש היה לו על כתפיו, לעַקרוט הזה! אילולא קם והלך לאוסטרליה היה עולה לגדולה במושבה. היום ­– כבר ראש-הוועד היה בוודאי. והכרם ­– הכרם נמכר בין-כך ובין-כך, אלא שבלא בר’לה נשארו בלא אדמה ובלא כסף. שליימ’לה סרסור הוא, תולעת, בחלקלקות ידבר, נמכור חמישה דונם. ועוד חמישה. וכשחלב הכול ­– קם והלך לתל-אביב. לתל-אביב ­– כולם הולכים שמה… תל-אביב…

נאנח והסיט מבטו עד שנתלה בברוש הקיצוני. השמש כבר נאחזה באמירו, שהיא שעה שמונה בתקופת שנה זו. מיד לאחר שיתפזר הקהל שבחצר הוועד יילך אל ויינברג ויבקשו שישאיל לו את הג’מוס שלו ליום אחד. צריך ללכת ולראות מה עם הפרדס מעבר לגשר. שוב נתרונן לבו. צחקו אלו, צחקו. אפילו הזקנים באו אליו ואמרו לו: מַה-לָך, אבו-סולימאן, איפה אתה הולך לטעת את הבַּיָּרָה? את כל העצים יעקרו לך. אבל לא, יא-חביבי, בפרדס של אבו-סולימאן לא ייגע איש לרעה. ואם ייגע ­– גם אם אל המדבר יימלט תמצא אותו ידי! מה, נגעו? לא נגעו! אחר-כך התחילו כולם לטעת פרדסים מעבר לגשר, שהאדמה שם אין כמותה לפרדסים… בכל-זאת, שלושים-וחמישה דונם פרדס זה משהו, אף כי מי יכול לתת אמון בשליימ’לה, שעושה הוא מה שראוי לעשות. פעם היו החורנים רועדים מפניו כמפני השד. אבל עכשיו… היום יילך ובעיניו יראה.

ברגע ההוא, כשנעשה עניין יום הזיכרון לאותו י“ד בסיוון קרוב מאוד, וכשכבר היה לו עוד מעשה של ממש – רכיבה אל הפרדס שמעבר לגשר – שדחק עליו לזרז מעשיו ולקצר הרהוריו שכבשוהו, נזכר בדבר שהציקוֹ כבר מזה שבעה ימים, אלא שהבוקר, מפני התרגשות-הנפש, נשכח מלבו. על-כך נתמלא בריח בוקר סיוון זה, בוקר שמזה ארבעים שנה-ושלוש שנים כולו שלו הוא, ששכח, כי עד עתה לא בא אליו ירקוני להזמינו, כנהוג. בשנים קדמוניות מקובל היה ששבועיים-שלושה קודם לי”ד בסיוון בא כל הוועד לביתו ונועץ בו – באיזה אופן יוחג השנה יום זה. לאחר-מכן, משנקבע המנהג, היה ראש הוועד נוהג להיכנס אליו שבעה ימים קודם לחג ולהזמינו בכבוד ובשם המושבה. ואילו השנה – מה-זה היה להם השנה. שבעה ימים ציפה לירקוני שיבוא ויעתיר עליו אלף סיפורי-בדים שיצדיקוהו ויסבירו שכחה זו. שהלוא ירקוני – אף-על פי שמעקרון הוא, נוכל הוא ולשונו חמקמקה כשל הרוכלים בשער-יפו. אתמול בטוח היה שיבוא. אלף פעמים ואחת שאל את שרה אם יש קפה בבית. לפנות ערב יישב לו בחצר, על כיסא-הנוח וירקוני ייכנס ויישב לידו. ישתו קפה. ידברו על דא ואל הא. יספר לו ירקוני איך בוועד ואיך כל המעשים שנעשים במושבה וכאילו בדרך-אגב יעלה עניין יום-הזיכרון. יש לחוג יום זה כראוי, מפני שיום היסטורי הוא, היום החשוב בהיסטוריה של המושבה, ועל כן, אף-על-פי שיודע הוא כמה קשה לו, לאבו-סולימאן, בגילו, להיטרד מביתו, ואף שיודע הוא כמה בורח הוא, אבו-סולימאן, מן הכבוד, הנה מפני שהוא גיבורו העיקרי, אם לא היחיד, של יום היסטורי זה, הרי מפני טובת המושבה, ובעיקר כדי שהדור הצעיר יידע איך היו בימים ההם החיים במושבה, מבקש הוא אותו שיבוא וגם יישא דבריו. כך נוהג היה כל השנים. שבעה ימים לפני המועד נוהג היה ירקוני לבוא לביתו, והנה גם אתמול לא בא. מה חושבים הם בלִבם, בני הכלבים הללו. חַלַס, כבר פולונסקי מת, שלא מזמינים אותו? אבר אפשר אפילו בי"ד בסיוון בלעדיו? טפו, רקק אבו-סולימאן כנגד החצר, צפרדעים ממוקמקות. כשהיתה סכנה צפויה למושבה ממזרח ומצפון ומדרום ידעו תמיד היכן שער חצרו של אבו-סולימאן. ידעו תמיד, כי אפילו בחצי-הלילה אפשר להוציאו ממיטתו. ועכשיו – שכחו! לא די לו בכבוד, לירקוני, שהוא חושש שמא ייתנו כולם עיניהם בו, כשיופיע? אלא שהוא, גם הוא לא אתמול נולד וגם עם נוכלים כבר התהלך, ברוך השם. אדרבא, יעשה שם ירקוני הכול לבדו. עכשיו, אפילו אם על ברכיו ייפול ואת עפרו ינשק לא יילך היום לוועד. אדרבא, יעמוד שם ירקוני לבדו, יעמוד על הגזוזטרה וידבר. כל המושבה כולה, צעירים וזקנים, יעמדו למטה, בחצר, וירקוני ייצא אל הגזוזטרה ויפשוק שפתיו. ופתאום יזקפו הכול עיניהם בתמיהה: אָה, ואבו-סולימאן איפה? ועד שיוציא ירקוני משפט מפיו כבר יעבור הקול בכל הקהל: אבו-סולימאן! פולונסקי איפה! ואחד מן הקהל יצעק אל עבר הגזוזטרה: שוּ הַדה, ירקוני, ווּ איז אבו-סולימאן? וכבר תקום מהומה גדולה ותתגלה המזימה. מיד יקומו נכבדי-המושבה ויבואו אליו ויתחננו בפניו שיבוא עִמהם. את ירקוני זה נזרוק! הביתה שיילך! כך יאמרו וידם על לבם. אבל הוא, אבו-סולימאן, הוא יעמוד על הבלקון, ואפילו לביתו לא יכניסם. רק יאמר להם, כדרך שהיה אומר לשֵיח’ים שהיו באים אליו: רוּחוּ, יא-אכלב, יא כפויי-טובה! רק זה תגידו קודם – מי הציל לכם את המושבה הזו? מי לימד אתכם לצאת בנבּוטים וברובים ולהילחם בערבים, כמו גברים? מי? אה, מי?… משהגיע לכך שוב לא יכול להחניק את דמעותיו. מה לך, יא זֶלָמִי מֵלִיך? אפילו כשמתה חיה-רחל והוא נותר לבדו בבית הגדול, לא בכה, ואילו עכשיו… אלא ששוב לא היתה לו שליטה על כבודו שנעלב. הוא יישב כאן, על המדרגה ויחכה. ושם יעמוד ירקוני בפני הנערים ויספר כל מה שהוא, אבו-סולימאן, עשה למען המושבה. ואולי אף לא זה. אולי יעלים שמו בכלל. אולי לא יתעורר אדם לשאול? אולי סבורים הם שבאמת כבר נפטר גם הוא? מה זה – כלום אפשר הדבר שבמושבה חושבים שכבר מת?…

מחשבותיו היו מבולבלות, סדרי המאורעות והשנים אָבדו ונתערבו זה בזה. פתאום דומה היה לו שלא רק בשנה זו אלא גם בשנה שלפניה ובזו שלפניה לא באו לקרוא לו, שמזה הרבה שנים אין חוגגים את הי"ד בסיוון במושבה. שהרי ארבעים שנה-ושלוש שנים עברו מאז. ואולי רק איזו חולשה היא שתקפה אותו וראשו נסתחרר. לא, הוא לא יישב כאן וימתין. הוא ילך. על אפם ועל חמתם. כל עוד חי הוא לא יימנה בין המתים. הוא יעלה במדרגות ויעמוד על הגזוזטרה ויספר. הוא יספר. הכול. איך היה. ומי עלה ראשון על סוסתו ­– הוא ובר’לה ושליימ’לה. הוא יספר. ואדרבה, ישמעו הכול. תיעשה המושבה כמרקחה.

“שרה!” קרא וקם מן המדרגה.

מנהלת משק-ביתו נחפזה ויצאה אל המרפסת, נבהלת מן הרעדה שבקולו. “את החליפה הלבנה,” אמר וההתרגשות חנקה את קולו, עד שנשמע כלחש.

“אבל,” אמרה שרה, מפני שידעה שכל מעשיו של ישיש זה, שכבר קצת עובר-בטל הוא, על ראשה יחולו. “יאכל אדון פולונסקי קודם כול ארוחת-בוקר.”

“את החליפה הלבנה, שרה. יאללה.” עכשיו כבר חזר התוקף לקולו ובקומה זקופה ופסיעות מאוששות נכנס אל הבית.

הרחוב היה כולו חולין. השחר הצונן נשתנה כבר ליום שרב, יום יבש של סיוון. אבק-דרכים היה מרופד על האילנות שבצדי הכביש. תריסיהם הארוכים, היורדים עד לגובה-מותניו של אדם, של בתי-החומר הישנים, היו מוגפים. נשים מיוגעות שירכו רגליהן לאטן, בשובן מן השוק, על המדרכות. רק פולונסקי הלך באמצע הכביש. צעדיו גדולים וקצובים, כשר-צבא זקן. גופו הגבוה והזקוף מוּטה היה קצת לפנים וכובע-השעם הלבן לראשו יורד – בשמץ של גנדרנות – ומאהיל על עינו השמאלית. כל-כולו מרוכז במטרה, שאליה הוא חותר – בית-הוועד. אינו מביט לא לימין ולא לשמאל, אלא פוסע ועובר, בגאון, בהכרת מעמדו. ובכל-זאת, אי-אפשר היה לו שלא יחוש בריקנות המבהילה של הרחוב, ריקנות של חולין. כאן עומד רוכל עם עגלתו וחמורו וכמה נשים חופרות באצבעותיהן בגלי הירקות. כאן שני פועלים כורים תעלה ליד אחד הבתים. לא חיוך אחד של חג, לא ברכה אחת של כבוד. כמעט מאליה נמשכה ידו אל כובעו, לסילוד צבאי, כדרך שהיה נוהג בעבר, כשבירכוהו לשלום. אבל פניהם של האנשים היו מתים. והבתים זרים. בתי-בטון שפיגומי-עץ מטפסים סביבם ולרגליהם מתפלש בית-חמרה, שנחפשו לביניו האדומות – המגובלות בתבן. ברושים עלובים, שנמרטה שצמרתם. גזע של איקליפטוס, שנעקר ופינה מקומו למדרכה נבנית.

פולונסקי הרחיב צעדו. אף שזיעתו קלחה והדביקה את בגדיו לגופו, לא נשתהה. רצה למהר ולעבור את הרחוב הזה, למהר ולהגיע לבית-הוועד. יום זה שלו הוא ובשום תחבולה לא יגזלוהו מידו. ומשם יילך אל ויינברג וייקח את הג’מוס. מיד בחזירתו.

הגיע לקצה הרחוב, חצה את הכביש שצולבו ודרך השער המקומר, שמפלש את ביתו של פליישר באמצעו, נכנס לחצר בית-הוועד. “הלכו!” קפא במקומו, המגרש הגדול, הכבוש, מוטל היה, כביכול, וגבו מופנה אל אבו-סולימאן. לא אות של שמחה, לא סימן של חג, לא רמז של אסיפה. עמד נזוף במקומו, בחליפת בגדיו הלבנה, שפעם יצא בה לקראת סר הרברט סמואל, בנעליו הממורקות, שנתכסו שכבה אפורה ואטומה של אבק, בכובע השעם המוטה על עינו השמאלית. אֶה, צחוק עשו הם עליו! בזעם לפתה ידו את גולת-הכסף של מקלו, שנוטל הוא עמו לא כדי להישען עליו, אלא לנוי. ינעל-אבּוהום, הלבאַדס! הרוג יהרוג את ירקוני זה. במקל יפצפץ את ראשו. כאן, על כיסאו שבבית-הוועד!

כמעט בריצה חצה את המגרש ועד למדרגות בית-הוועד. החל מקפץ ועולה בזריזות, כמו עוד נער הוא, בימים בית-הוועד פתוח היה לפניו כשעריה של עיר-מלך. את המקל העביר לשמאלו ובימינו נשען קלות אל מעקה-הברזל. אלא שלא עלה חמש מדרגות וכבר כאילו הרים נתלו ברגליו. אינו עייף אלא שרגליו אינן נענות והכובע כבד על ראשו ונהרות של זיעה יורדים על רקותיו. קומה אחת – ולעולם לא יגיע. משך ועלה, מדרגה מעל למדרגה, כאילו העלה עגלה עמוסה אחריו. כשהגיע לדלת-הכניסה קצרה נשימתו עד מחנק. הדם היה מכה בעורקיו וידיו רעדו. עמד והשעין גופו אל הקיר המסויד לבן. הסיר את כובעו ומשך והוציא ממחטה גדולה ומגוהצה מכיס מעילו וקינח בה את עורפו שהאדים ואת שער-ראשו שהיה רטוב מזיעה. אלא שהכול עוד הסתחרר לפני עיניו – הגזוזטרה הגדולה של בית-הוועד, הרחוב, הקיר המסויד שנסמך עליו ובתוך כל אלה מחשבה אחת שניקרה ולא הרפתה: שא רגליך, אבו-סולימאן, שא רגליך ולך, אין לך מה שתעשה פה, אבו-סולימאן…

מתוך הבית יצא אדם אחר, נחפז לדרכו. פולונסקי ביקש לעוצרו ולבקשו שיתמוך בו ויעזור לו לרדת, אלא שקולו לא נענה. רק שמאלו, האוחזת במקל בעל גולת-הכסף, זעה. האיש עמד ונראה שתנועת-היד היא שעצרה אותו.

“אדון פולונסקי,” אמר האיש ופניו אורו. פניו היו שחורים ועיניו שחורות וגם שערו שלא גולח היה שחור. פולונסקי הביט בו ולא זכר שראהו מימיו. גם מאיזו משפחה הוא אי-אפשר לדעת. אין חותם של שום משפחה טבוע בפניו. אבל האיש הוסיף לדבר בידידות ובשמחה גלויה. “מה אתה עושה אצלנו, אדון פולונסקי?”

עכשיו כבר שכך מעט הולם-דמו. וכשראה איך זוכרים אותו ומקדמים פניו בשמחה כבר לא רצה לרדת. אף-על-פי-כן ייכנס אל ירקוני. ייכנס ויאמר לו, שלא הוא, ירקוני, המושבה, ולא על פיו ינוהלו ענייניה.

“אתה מרגיש רע, אדון פולונסקי,” אמר האיש בדאגה, שילב זרועו בזרועו של אבו-סולימאן והוליכו עמו אל תוך הבית. מסדרון צר ואפלולי, שחציו התחתון של קירותיו צבוע צבע-שמן חום-כבד, וחציו העליון מסויד ירקרק ודלתות גבוהות ומקושתות-משקוף קבועות בהן. הכניסוֹ באחת הדלתות, הושיבו על כיסא שחור ורבוע, ואילו הוא עצמו נשאר עומד בצדו וחיוך נוח על פניו. פתאום שבה רוחו של אבו-סולימאן אליו. הוא נתמתח בכיסאו ובקול תקיף ומצווה אמר: “ירקוני. איפה יושב הבלד הזה, ירקוני?”

“ירקוני?” האיש צחק, בגב כפו השעירה חיכך את זיפי לחייו.

“ירקוני איננו כאן.”

“איננו? איך זה ­– איננו?”

“כבר מזמן, אדון פולונסקי. כבר מזמן. מאז הבחירות יש ראש-עירייה חדש.”

“עירייה…” מילמל אבו-סולימאן. “ראש-עירייה…”

הכול מטושטש מאוד ועם זאת בהיר להפליא. מה שהשנים רחוקות ממנו בהירות הן יותר ומה שקרובות – כסויות ערפל. הוא קפץ ועלה על הסוסה ונבּוט של לימון בידיו וג’יפט על כתפו וחיה-רחל עמדה בשער האחורי, ליד הרפת ולחשה: “יאללה, קינדערלאך…” לא, הוא לא יילך אחר האסיפה אל ויינברג, לקחת את הג’מוס? למה לו הג’מוס? כבר אין פרדס מעבר לגשר. הפרדס התייבש כבר בין-כך ובין-כך, אמר שליימ’לה, ומגרשים שווים היום זהב. שיכון רוצים הם לעשות שם… והאסיפה עצמה. והטקס. מה עושה כאן האיש הזה, שפניו שחורים ושיניו צוחקות. אולי הוא שבא במקומו של ירקוני… הוא…

“איך זה,” אמר וגרונו נאטם, “איך זה לא בא בן-אדם אלי להזמין אותי? אני אבו-סולימאן אני. איך זה לא הזמנתם אותי לטקס?”

איזה טקס, אדון פולונסקי? שום טקס לא היה כאן היום."

איך זה לא היה, דימדם קול בראשו של פולונסקי. איך זה לא היה. רצה לקום ולצעוק ולהכות במקלו את האיש הזה העומד מולו. אבל איבריו לא נענו. רק ידו הימנית, זו האוחזת בכובע-השעם, נתרוממה מעט לעבר האיש, שנענה מיד, בחיוך מלא רצון והבנה.

“טקסי, אדון פולונסקי?” – אמר, “מיד אטלפן ואזמין טקסי.”

המלצות קוראים
תגיות