רקע
חנוך ברטוב
דוד יחיד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית מעריב; 1992

פתחתי את הדלת וראיתי את אבא. ראיתיו ומיד ידעתי – משהו אינו כשורה. ולא רק מפני שאין זה מדרכו של אבא לבקרנו בערב-שבת. מראה פניו, עמידתו המהוססת בפתח אמרו, כי לא רק לדרוש בשלומנו בא. שהרי – כאן עיקר מיהותו של אבא. הכול יורד עד לבו וכל היורד עד לבו נשקף מפניו. בעוד שלוש שנים, לערך, כבר יהא בן חמישים, ואולם בזכות אור-פניו הקָנוֹם, הממותח על עצמות-לחיים צרות, חטובות, בזכות פיו הנשי המרטיט עם כל משב קל ברוח העולם, בזכות עיניו שתמיד רואות הן משהו, תמיד צוחקות הן או בוכות או רוגזות או שמחות – נדמה שחוט-נעוריו יתמשך עד לזקנתו. כמה יפה לראות את פניו, שכל עננה, כל רוח מצויה, כל שעה משעות-השמש, באות לנוח על פניו, כמו על פני הים.

אך אותה שעה, בפתח ביתי, נראו פניו – וגם שפתיו וגם עיניו – כאילו שכבת טין יבשה עליהם. מיהרתי לנשקו על לחיו ולהכניסו אל תוך הבית. מזגתי לו תה ופרסתי לו מן העוגה שהביאה אמא קודם כמה ימים, ואחרי-כן משכתי שרפרף וישבתי בצדו.

ישר מבית-החולים הוא בא, אמר מביקור אצל שרגא. שרגא הולך ומצטמק, אמר, הולך ונשרף, ויד הרופאים קצרה לרפאותו. אין הם יודעים לא מה מחלתו ולא מה עושים כדי לנצחה. “ואני,” הוסיף אבא ואמר, “ואני סבור, שפשוט כשל כוחו מן הסבל. די. די לו בשלושים השנים שעבד, כחמור. הרי בעין רואים איך הולך הגוף הזה ונשרף. כבר השחיר כולו ויבש, כזמורה של הדרים אחר הגיזום.”

אבא נאנח ובחש את התה בחישה חדגונית, שכל תכליתה להסב את הלב אליה. אני שתקתי והבטתי בפניו האפורים של אבא, ופתאום נדמה היה לי, שעליו, על אבא מערים כאן המוות. אבא דודו של שרגא הוא, אף-על-פי שבאותה שנה נולדו ויחד הלכו ל“חדר”. אבל מה יש, אמרתי בלבי, עד כדי כך? חודשים רבים מוטל כבר שרגא על מיטתו ולא אחת אמר לי אבא עצמו, כי אבדה כל תקווה. לא, אמר לי לבי, דבר אחר הוליכוֹ בשעה זו לביתי. צריך הוא לגול משהו מעל לבו. אבל אני לא דחקתי עליו – ננערתי, חייכתי חיוך קונדסי ואמרתי לו, שיש לי קושייה יפה בשבילו.

אבא אוהב-ספרים גדול הוא, ובעיקר דברי חקירה, פרשנוּת ודרש. כמה מבני-דורי החלו בעת האחרונה לרגום זה את זה בפסוקים, אף-על-פי שסוד גלוי הוא, שלא עולמנו הם ולא בהם כוחנו. אף לא אני. אלא מפני שיודע אני נטיית-לבו זו של אבא ומפני שאוהב אני לשמחו הריני שומר בשבילו כל מאמר יפה וכל קושייה חריפה, בעת שהם מזדמנים לי. “בספר שמות, בפרשת משפטים, בפרק כ”ב," פתחתי, כמי שנהירים לו שבילי מקרא כשבילי השוק הקטן, “כתוב: ‘אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים: אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכּר בגניבתו.’ עד כאן הכתוב,” אמרתי והנחתי כף פשוטה על הספר הפתוח. “ובכן, כתוב זה כולו מוקשה ומבולבל. מה עניין ‘שלום ישלם’ שבפסוק השני? מי ישלם? והרי הוכה ומת. ומה פירוש ‘ונמכר בגניבתו’? הגווייה? לבית-הספר לרפואה? ואם גם נאמר שהמילם ‘דמים לו’ אמורות בממית, שוב מה פירוש ‘שלום ישלם’? הרי דמים בתנ”ך לעולם דם ולא ממון. ועוד, מה זה ‘ונמכר בגניבתו’?" בנשימה אחת הטחתי באבי את כל הקושיות ונשתתקתי, מצפה שיראני את כוחו.

ואבא, ברגע שפתחתי נתמתח כולו, הזדרז להרכיב על חוטמו את משקפי-הגיל וזוויות-שפתיו החלו לפרפר באותה עירנוּת-נעורים האהובה עלי כל-כך. כשסיימתי לקח את הספר ושב לקרוא את אותם הפסוקים, חזר וקרא, אחת קריאה שתוקה ואחת בקול ובניגון. ברק-הנחושת שב לפניו, פרודות-הזיעה הזעירות שביצבצו על אפו ואשר קודם היו ליאות, עכשיו אמרו דבקוּת והתעצמות בתורה. בעיני נראתה הקושייה גדולה וחמורה, ואילו אבא יישבה מהר, ועל דרך הפוגעת במסורה, היינו על-ידי שהעתיק את חלקו האחרון של הפסוק השני לסוף הפרק שלפניו. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לאבא, שיש כאן פגיעה במסורה, אך הוספתי ואמרתי כי גם פרשנים שומרי-מסורת הלכו בדרך זו ובכך גרמתי לא נחת-רוח גדולה. הצלתי לו את שני הכתרים, את כתר החקירה ואת כתר האמונה. יושב היה מפויס, שתה את התה ואכל גם את פרוסת העוגה של אמא. ואז התחיל לדבר בסבא. כפותח אבא לספר בסבא יודע אני כי שוב נשמטת הקרקע מתחת לרגליו, ששו נעלבה נשמתו העדינה, נשמת הילד, איזה עלבון קשה. אילולא רחקתי כל-כך ממשפחתנו, ממש עקרתי עצמי מתוכה, בוודאי היו מספרים לי שאני הוא סיבת עצבותו של אבא, שבשלי פרץ ריב בינו לבין גדליה, בכור בני-אחיו של אבא, ואולי הייתי מונע ממנו שנה שלמה של צער ועוגמת-נפש. אבל את האחים לא ראיתי ואבא עצמו כל-כך כבד עליו כנראה העלבון שעלב גדליה הן את כשרונותי והן את כבודו של אבא, שכל אותו הזמן לא סיפר לי אפילו ברמז על דבר ריב זה. ואפילו עכשיו פתח, כדרכו בשעות אלה, לדבר בסבא.

“אבא עליו השלום,” אמר, “ודאי היה תלמיד-חכם וירא-שמים, אבל לא מפני זה הריהו עמוד-האש ההולך לפני בדרך-חיי. כבר עשרים-ושבע שנים אני בארץ וכעשרים שנה עברו מיום שנפטר אבא מן העולם, ועדיין לא הועם זיוו. זה כוח-האהבה שהיה בו. אם אהבת ישראל ואהבת האדם בכלל היא הדרך ליראת-שמים אמיתית היה הוא שלם בתכלית השלימות. ומידת הענווה שהיתה בו. את מצוות ‘הצנע לכת עם ד’ אלוקיך' קיים במלוא מובן הצו הזה. ועם כל השתדלותו להסתיר את מעשיו לא הצליח להסתיר את הנוגה הגדול ואת זוהר נשמתו…”

אבא היה מדבר ומוסיף, משתהה קצת, גורף בסכין את פירורי העוגה שנשרו על השולחן, מערם מהם ערימה קטנה, מעלה אותה לצלחת וממשיך. ואני האזנתי לדבריו וכמו בכל פעם שדיבר בסבא ואני הירהרתי בענוות-נפשו, עלתה גם עכשיו, חריפה וברורה, אותה תמונה רחוקה, כשהשגתי לראשונה כי סבא אמנם מת וכי במותו מת משהו בביתנו.

מנורת-הנפט ניצבה על השולחן, כמין בזיך גדול שמשפך זכוכית ירוק חבוש עליו. שני פמוטי הכסף הגבוהים זלגו נטפי-חלב. צלחות המרק כבר עמדו ריקות ורק פליטת-אטריות דבקה בהן. אבא הניח מרפקו על השולחן והיה מזמר “צור משלו אכלנו”. בידו האחת החזיק את סכין-הלחם הגדולה וקצב בה קצב למזמור ומפעם לפעם היה מזרז אותי בתנועת-יד שאשיר גם אני, או מעיר את אמא בהגבהת-קול. אמא ישבה ממולו, על שפתיה משוך חיוך רפש, כמו מתוך חלום, אישוני עיניה נמשכים להיסתר מתחת לשמורותיה הצונחות וראשה מיטלטל לכאן ולכאן, כראשו של נוסע ברכבת. כל פעם שהגביר אבא קולו, או היכה בכוח על גב השולחן, היתה אמא מגביהה שמורותיה, מכריזה שאינה ישנה ומיד שבה ומצניחה אותן. הסכין עולה ויורדת ואני רואה את כף-ידו של אבא, שאצבעותיה ארוכות ודקות ופלומת-שיער כהה עוטה אותן. כששב אבא מן העבודה משח ידיו יפה בשמן והסיד נעלם. כעת שב וביצבץ בסדקי העור ובשורשי הציפורניים. עור הכף, בין הבוהן לאצבע, היה מבוקע עד לבשר האדום. מביט הייתי בידיו ותמה, שאינו כואב אלא לופת את הסכין, מכה בה בכוח על השולחן ושר. איני יודע אם הגיע אבא לסופו של המזמור, או הפסיקוֹ באמצעו, אך פתאום היה שקט ורק את יבבת הרוח ואת ציוץ ציריו החלודים של התריס שמעתי בגבי כרוחות-רפאים. פחדתי ונדמה היה לי, שאבא מאזין, דרוך ומרוכז, לאותם הקולות. אך הוא רק שקע במחשבות. ופתע הביט באמא ושני הנרות היבהבו בעיניו היפות. הוא אמר לה, שנזכר בשולחנו של סבא. ישיבתו של סבא בראש השולחן, אמר, היתה ישיבת מלך וכשהיו מזדמנים סביב שולחן זה כל הבנים והנכדים, היתה זו ממש מלכוּת. אור כזה. ושמחה כזו. תחילה נראה היה לי, שאין אמא מאזינה, שכן את עיניה לא הגביהה והיא הוסיפה לנענע בראשה. אך כשסיים, אמרה, שאת השולחן הזה לא יראו עוד לעולם. גם שם אינו כבר, אמר אבא, השולחן הזה. האזנתי ולא ירדתי לסוף כוונתם – איזה פסול מצאו בשולחן שלנו, שהיה גדול וכבד והוא ושתי המיטות והספה מילאו את רוב החדר. ואז דיבר אבא על מותו של סבא. איך ייתכן שסבא מת. תמונתו היתה תלויה על קיר הצריף, מעל לספה שלי. החזרתי ראשי והבטתי בתמונה. היה לו זקן קצר ושחור ועיניים אפלות, כלכולנו. התמונה תלויה היתה בחבל על מסמר ונוטה מעט לפנים, וכך נדמה היה, שהוא נרכן אלינו. הבטתי בו ורציתי לדעת במה ניכר שהוא מת. ואותו רגע הרעידוני חריקת-כיסא ופרץ-בכי. ראיתי את אמא ניתרת ממקומה, עיניה הקטנות, דלוקות-הריסים, היו מוצפות דמעה והיא רצה אל המטבח. אבא קם ויצא אחריה ואני נשארתי יושב לבדי אל השולחן. הנרות כבר הותכו לגמרי וזנבות-הפתילות צפו כנמלים שחורות בחלב הנוזל ומעליהם היבהבו השלהבות בקול נפץ. צללים קפצו ונתארכו על התקרה. קירות הצריף היו בקועים במקומות רבים והרוח צרה על כל הבקעים ונשפה נשיפות חדות וקרות כסכינים. נתמלאתי אימה, קפצתי ממקומי ונמלטתי מהחדר. אמא היתה עומדת ליד פתיליית-השבת שאורה צהוב ויותר משהוא מאיר הוא בורא צללים, ואבא היה מדבר אליה חרש. בעניין שהרבו לדבר בו בביתנו – בפולין. אמא היתה מנענעת בראשה ומקנחת חוטמה בקול גדול ולא נעים ואחרי-כן אמרה אותו פסוק שהיה מיירא אותי ימים רבים מאז, ואשר אולי בשלו נחרתה כל-כך התמונה הזו בלבי והיא עולה תמיד בדבר אבא על סבא: “לא ניסע כבר לבקרם. כולם ימותו כך, אחד-אחד, ואנחנו לא נראה אותם עוד.”

ועכשיו ניצבה תמונה זו לנגד עיני ורגע חזרתי להיות אותו ילד נרעש שמלפני קרוב לעשרים שנה. אך בו ברגע הייתי גם הבן הגדול, המפוכח, המטה אוזנו לדבריו הנרגשים של האב ומבקש, בסקרנות נטולת כל מתח רגשי, לגלות את סיבתה של הרגשת העליבות והיתמות והגעגועים לשלימותו ולסמכותו של סבא, אבי-אבא.

“בזכות מה,” הוסיף אבא ואמר, “בזכות מה מכובד היה על הכול? רק בזכות מידותיו התרומיות. ועל-כן היה קודם כול בעל השפעה נעלה בבית. הוא היה ראש-המשפחה, במלוא מובן המלה. לא היה אחד הבנים עושה מעשה – ואפילו במסחר, שלכאורה לא הבין בזה כלום ­– בלא שייוועץ תחילה בו. מפני כך האציל אבא מרוחו על העיירה כולה. ואם תמצא לומר, הרי שדבר זה, שאבא היה אבא ואמא אמא ודוד דוד, שהמשפחה היתה משפחה, דבר זה הוא שנתן לנו את הכוח הגדול להתקיים…”

במקום זה נשתתק אבא. עכשיו, ידעתי, הגיעה שעתו של הנמשל. עכשיו גם ניחשתי מהו. שוב נפל איזה ריב במשפחה, ודאי בינו לבין אחד מאחד-עשר בני אחיו היושבים בארץ. שכך אמר ­– דוד היה דוד ומשפחה – משפחה! סבא שלי העמיד ארבעה-עשר ולדות חיים ורוב בניו כוח-ההולדה שלהם יפה היה ככוח אביהם. ואולם מכל המשפחה הפורייה הזו לא נותרו אלא בניו של האח הבכור, משה דוד. אחד-עשר בנים ובנות היו לו וכולם הגיעו לכאן. ראשון עלה שרגא, לפני שלושים שנה. איך הגיע לכך, נער כמותו, בן שבע-עשרה, יוצא איזו עיירה נידחת, איני יודע. מכל מקום, הוא עלה ואחריו עלו, בזה אחר זה, כל אחיו. עמהם עלה גם אבא, שבן-גילם של בכורי האחים הוא. צעיר-אחיו היה, ואילו הם בני בכור-האחים ובין זה לזה הפרידו יותר מעשרים שנה. במצב-דברים לא רגיל זה נוצרו שאלות דקות מאוד של יחסים בין המעלות השונות בהיררכיה המשפחתית, שאלות שהגעישו הרבה רוחות במשפחתנו, משפחה שטיפחה מאוד את הקשרים בין בניה.

אבא הוסיף לשתוק וגם אני החשיתי והמתנתי.

“רצוני לספר לך משהו,” אמר אבא לפתע, בעוז-רוח בלתי-צפוי. “הנה אנחנו פה מדברים על משפחה… משפחה, שבגולה היתה יסוד-קיומו של עמנו… ופה ­– מה נשאר מכל זה! שום דבר. הכול נחרב. הרי לילות, לילות שוכב אני ומתייסר על הדבר הזה. חובט אני בידי על ראשי ושואל: איך, איך זה הצמיחה משפחה כשלנו, שבה היה כל אחד מוכן למסור את נפשו למען חברו, איך זה הצמיחה מין עשב שוטה כזה, מן אינג’יל… לא דרך-ארץ, לא כבוד! עיניו רק לבצעו… סוחר חשוב. ומבין גדול. מה שהוא מבין – הרי אפילו פסוק עברי כצורתו אינו יודע לכתוב עד היום הזה. ופתאם הצמיח כרבולת ונעשה מבין גדול. אפילו מומחה לציור נעשה… מתהלך לו בגרון נטוי ומתנשא על כולנו!”

“גדליה?” שאלתי. עכשיו אנו מגיעים לגוף המעשה. מכל האחים נפנה רק גדליה למסחר. לקח בתו של סוחר-צבעים אחד, לקח בית-מסחרו של חותנו ונעשה סוחר גדול בעיר.

היו אצלך?" נדרך אבא.

“מי?” “מן האחים.”

אמרתי לו, שאיש לא היה אצלי, אבל מעצמי הבינותי שבגדליה דברים אמורים.

“אני באתי כדי לשאול בעצתך,” אמר. “וגם לספר לך מה אירע. האמן לי, את עיני לא יכולתי לשאת מפני הבושה…”

פרטי הסיפור שהשמיע אבא באוזני לא נאמנו עלי כבר ברגע אמירתם. עם כל רוגזו ביקש גם עכשיו לטהר את גדליה בעיני ולהמתיק משהו את חריפות הדברים שהטיח הלה. יתר על כן, איזה קול אמר לי, שכל ההקדמה הארוכה הזו לא באה אלא מתך רצונו של אבא להתפייס עם גדליה, למרות מה שפתח בדברי מלחמה. לפיכך, מתוך שמכיר אני את בני משפחתנו, את שיחם ואת שיגם, שמעתי דבר מתוך דבר ושיחזרתי לי, ביני לבין עצמי את המעשה כהווייתו:

באותם הימים, כלומר, שנה קודם לביקורו של אבא, הצגתי את תמונותי באחת הגלריות הקטנות של תל-אביב. היתה זו תערוכת קבוצה, תערוכה ראשונה שהשתתפתי בה ואין לומר שהציבור יצא מכליו מרוב התלהבות, מכל מקום לא יותר מבכל תערוכה של צעירים. אבל אדם אחד היה נרגש מאוד מכל המאורע הזה – אבא. כבר עם הופעת המודעות הראשונות בחוצות העיר ומתוכן מאיר, בין שאר שמות, גם שמי – אבדה מנוחתו. אך ביום הפתיחה החגיגית, כשראה את הקהל הנכבד והנורא שהצטופף בתחומה הצר של הגלריה – חישב לבו של אבא להתפוצץ מעוצם רגש. ואחר-כך עיכבוהו אנשים ברחוב המושבה ושאלוהו, אם באמת אני הוא אותו צייר צעיר, שאת שמו ראו במודעות, אם באמת בנו של אבא הוא. אלא שעדיין לא הגיע שבוע גדול זה בחייו של אבא לשיאו. פתיחת התערוכה היתה בשבת וביום שישי שלאחריו, בשעת צהריים, פגש אבא, בתל-אביב, ליד כיכר-המושבות, את ידידו פייגיס המורה. פייגיס פגשוֹ בשמחה ומיהר לפרוש את העיתון שהחזיק בידו ולהראות לו מה כתב מבקרו האמנותי של העיתון על הצייר הצעיר שמואל לרמאן, “שבתמונותיו מעוררת תשומת-לב הנחת הצבע הלירית והאינטימית המשלימה באופן מפתיע את הקו הנועז והגברי, הכמעט-אגרסיבי של האמן הצעיר.” איני יודע אם ירד אבא לסופה של הערכה זו, אני בטוח שלא קרא מה נאמר שורה קודם לזו ושורה לאחריה. וגם אילו קרא לא היה מחשיב דברים שלא רצה לשמוע. הוא שמע רק ששמו של בנו נדפס באותו עיתון וזכה לשבחים מפורשים מפיו של מבקר, שמר פייגיס אומר עליו, כי מבקר נודע הוא. ברגע זה היה כל-כך נפעם – ולא מפני התערוכה ולא מפני הביקורת. ברגע זה יצאה משפחתו של אבא מן האנונימיות, משפחה של לרמאנים, ככל הלרמאנים שבעם ישראל. מכאן והלאה מתייחסים הם כולם על לרמאן הצייר. הוא היה כל-כך נפעם, עד שהרגיש צורך להתחלק מיד עם איזו נפש קרובה, אפילו לא להמתין עד שיגיע למושבה ויספר לאמא. כיוון שפגישתו עם מר פייגיס היתה ליד כיכר-המושבות וכיוון שבית-מסחרו של גדליה נמצא גם הוא באותה סביבה רץ מיד לשם.

אותה שעה היה גדליה עסוק בשקילת אוקר. דברי אבא לא העירו בו לא התלהבות, לא שמחה ואפילו לא סקרנות. נתן ללקוח עודף והפטיר אגב כך, כי אמנם כבר הגיע שמע תערוכה זו אל אוזניו. “כבר ראית את העיתון?” שאל אבא. בטוח היה בלבו, שעכשיו בהולה כל הארץ אחר העיתון והכתוב בו על בנו הצייר הצעיר.

“עיתון?” תלה גדליה את עיניו האדומות באבא. איני יודע אם מפני שהוא ישוב כל הימים בצל חנותו, אם מפני שעיסוקו בצבעים ובכימיקלים, מכל מקום צבעיו שונים מצבעה של משפחתנו. רק הוא עור פניו לבן, כשל בשר המכוסה, ועיניו אדומות. רק הוא אינו מקריח, אלא שערו צהוב, כנייר עתיק. חושש אני בו, שאפילו אצבע מיובלת, כלכל בני משפחתנו, אין לו ברגלו. עכשיו אמרו פניו פליאה ולגלוג גם יחד. “אני צריך לקרוא בעיתונים?” וכשראה שאבא תמה הוסיף, “כל העיתונים האלה יכולים לבוא אלי ולשמוע משהו הן על קלסתרי-פניהם של הציירים גופם והן על הדיוקנאות מעשי-ידיהם.”

“מפיך?” הוכה אבא תדהמה. מפי גדליה יקבלו הסכמות על ציור? פתע-פתאום נעשו הכול מבינים באמנות הציור. לפני שלושה שבועות בלבד לא זכה לשמוע איש מכל ידידיו וחבריו משמיע מלה אחת בעניינים אלה ועכשיו אפילו גדליה מועיד אליו את כל העיתונים, כדי לאלפם בינה! “כן, כן, מה אתה מתבונן בי כך? מפי, מפי! ולא ידעת שאצלי החנות של כל הציירים? זכות גדולה נפלה בחלקי! הלוא אין עם בזוי ונתעב מהם! בר-קו, למשל, והוכשטפ, ופלצ’יק – אנשים נכבדים הם, הלוא?… ידועי-שם, מלוא כל הארץ כבודם… אבל רק כאן, בחנותי, אפשר לראות מי ומה הם באמת – אלו שיחות משיחים הם ביניהם, מה אומרים הם זה בגבו של זה ואיך כולם כאחד מכשכשים בזנבם לפני!”

“אתה מוכר צבעים לציירים?”

יכול אני לשמוע את נעימת-קולו של אבא, שעה ששאל שאלה זו רתת. בית-מסחרו של גדליה אינו אלא בית-ועד לציירים. איך זה נעלם ממנו הדבר עד היום הזה. הרי כאן פתח פתוח לסיוע לכשרונו המובהק של שמואליק שלו. איך מתרכז הכול בתוך המשפחה! ואולי כבר הקדים גדליה ודיבר עמהם בעניין זה…

“מוכר?!” השיב גדליה. “רק למען הסדר רושם אני לקיחותיהם בספרים, רק כדי שאדע כמה כסף זריתי לרוח. הרי שבט של נוכלים והוללים הם, מקטון ועד גדול… ציירים!… שאל אותי ואומר לך מי הם ציירים אלה! גרוש אחד לא תוציא מידיהם. ולא רק זה, אלא מבקשים הם לבלבל את דעתי במתנות. כשהם מרגישים, שחשבונם כבר עובר על גדותיו באים להציע לי תמונה. אבל זה לא! לא אצל גדליה!… שיידעו שחיייבם הם כסף, קבצנים אלה, שאינם משלמים, שאיני תובע מהם את חובי, אבל אל יאמרו בלבבם, שבתמונה זו שהם תוקעים לידי חסל סדר חוב…”

אבא רצה לשאול אם דיבר עמהם בענייני, אלא שבתוך כך נכנס אדם אחד, לבוש בגדי-עבודה לבנים, משוחים בשלל-צבעים וגדליה החל מערם לפניו צבעים ושמנים וקיט וגבס. אבא זקף אוזניו, לשמוע איזה דברי חוכמה ישמיע זה, ואולם אותו אדם היה שתקן, לא השמיע אלא את שמות החומרים שקנה, בדק בקפדנות את החשבון, הוציא חריט-עור גדול מכיסו, שילם ויצא. “מי זה?” שאל אבא, שסבור היה, כי זכה לראות פנים של אחד מגדולי הציירים. “זה?” טילטל ראש לעבר הפתח וצחק. “סייד. אלה הם הקליינטים הממשיים. אבל הציירים…” “על התערוכה…” לא יכול אבא עוד להתאפק, “על התערוכה דיברו עמך?” גדליה הגביה מברשת-שיער רכה מן הרצפה והחל מטאטא בה את אבקת-הצבע מלוח-השיש המכורסם. ברגע ההוא נאטמו פניו, כפני איש השירות החשאי, לא ראה, לא שמע, כל כולו מרוכז היה במברשת.

“שמעת, גדליה, שמעת?” חזר אבא ולבו ניבא לו רעה.

כל רגע יקר היה לגדליה והוא לא נפנה לשמוע את דברי אבא. אחרי שניקה את דלפקו נפנה להחזיר את המכסים לחביות הצבע, להזיז שקים, לתלות מברשות, להשליט סדר במדפים. אבא עמד על עומדו, ממעך את העיתון שקנה מיד אחר שפגש את מר פייגיס ופחד לחזור על שאלתו. ואז החזיר גדליה פניו אל אבא, שהה משהו והתיז:

“זה שום דבר!”

“מה שום דבר?” הרטיט קולו של אבא.

“כל ממשח-הקולמוסים הזה. מעשה נערוּת.”

“מה?” אמר אבא ונסתמר, כאילו ירקו בפניו.

אבל גדליה לא חזר בו, אדרבה, כיוון שנתאזר ואמר פסוק ראשון יצאו שאר דבריו מעצמם. “דוד, צריך לדבר אתו! שמואליק הוא בחור טוב. בחור צעיר. ועל כן חבל על כל יום שהוא מבטל. שילמד איזה מקצוע…”

“מה זאת אומרת… על סמך מה אתה…” נעתקו מלים מפי אבא.

“זה ככה, דוד. זה לא פשוט להיות טוב במקצוע הזה. ואני אומר לך מפני שאני דואג לשמואליק.” עתה ריכך את דבריו ואמר כמה דברי-פיוסין: “אני לא חושב שזה נורא. שמואליק הוא בחור חכם ואפשר לדבר אתו. אפילו אני מוכן. שלח אותו אלי ואני אדבר אתו. אני אספר לו מה שידוע לי על הציירים. איך אפילו המפורסמים והגדולים שבהם חיים ככלבים. זה לא מקצוע שיש בו עתיד, בעיקר למי שהוא לא כל-כך… שלח אותו אלי, דוד.”

נקל לשער איך פעלו דבריו של גדליה על אבא, בעיקר כשנאמרו סמוך לשיחתו עם פייגיס. עיניו הבוערות של אבא הוצפו דמעה וזוויות-פיו הרעידו. כל-כך גדולה היתה בשעה זו הזדהותו עם בנו, לא בנו אלא שם-משפחתו שדרך ועלה, עד שפגיעה זו נשמעה בעיניו ככוונת-זדון לקעקע מוסדי-המשפחה.

“מה אמרו הם?” כבש אבא את קולו, בשארית כוחו.

גדליה החזיר פניו אל אחד הפחים, נבר בתוכו בידו ובתוך כך ניענע בראשו כנגד אותו פח ­– ימין ושמאל וחוזר – כאומר: מה יש כאן להשחית מלים, איִן ואפס!

“כך!” אמר אבא. עכשיו לא ראה אבא את הציירים, אלא רק את גדליה לבדו. הוא שמשמיע דברים אלה. הפניית-העורף הזה, שקידה זו על הפחים והתיבות, משל הכריז: להתגדל עלינו ביקשת לך, דודי. הרי לך, אני וחנותי חשובים מכל טינופי-בדיו של בנך. “אותם ציירים, משמע,” אמר אבא, ועדיין קולו כבוש, “אילמים הם!”

“למה אילמים?” פקח גדליה את עיניו האדומות, מפני שלא הבין למה מרמז אבא. “זו התשובה שנתת בשמם – הפנית אחוריך וחתמת פיך.”

“דוד נחום!” התייצב גדליה מאחורי הדלפק מלוא קומתו הגמודה ואת כפותיו הלבנות, שעור אצבעותיהן קמוט, הסמיך אל לוח-השיש. אגב, בזה ניכר בו שמבני משפחתנו הוא, שקומת כולנו לא עלתה יפה.

“האמן לי, איני רוצה לצער אותך.”

“אין שום ספק בעיני!” הטיח אבא בלשון סגי-נהור. “וגם אם רצית לא יעלה בידך!” “דוד נחום!” חזר גדליה והכריז, כפרקליט ששימר לבעל-דבבו את הבליסטרה המוחצת. “וכי רצתי ובאתי אליך לספר מה שמעתי? הרי אתה באת וביקשת שאספר! כך אמר בר-קו ועל דבריו חזרתי באוזניך!”

“בר-קו! איש שהמוזיאון מלא בתמונותיו, שראשי-המדינה רואים לעצמם כבוד אם הוא מתחבר אליהם! אחד בר-קו! והרי זה שורש הרע, שאינך יודע ומדבר…”

“ולמה לא אדבר? וכי בר-קו הוא סיני? אתה שמעת את בר-קו ואני דיברתי עם רבגון!” “רבגון?” אבא העיד, שבאותו רגע ראה הבהוב של רשעות בעיניו של גדליה.

“כן, רבגון! בפתיחת התערוכה ניגש אלי, לצץ כפי בשתי ידיו ואמר: אשרי אביו מולידו של שמואל לרמאן!”

גדליה לא השיב, רק הגביה גבה לבקנית אחת, כאומר: מצא לו אילן!

“אהה!” צעק אבא מפני שלא יכול עוד להתאפק. “כבר רבגון קטן ממידותיך!… ורק הוא? והכתוב היום בעיתון?” ודחק את הגיליון בין עיניו של בן-אחיו. הלה הפריח עין על הרשימה והפטיר: “נו, קליבנסקי…”

“ומה קליבסקי? איזה פסול מצאת בו? אינו מפריס פרסה? לכתוב בעיתון זה גדולתו מספקת, אבל לגדליה אין גדולתו מספקת!… אבל אילו כתב מלה אחת בגנותו של שמואליק…” “דוד…” “אל תאמר לי דוד!”

“דוד!” שינה גדליה את נעימת-קולו, כדרך שנוהגים באנשים חולים, “למה לנו לריב ריבם של ציירים? אתה – איש תם וישר אתה, אבל אני היודע, שמימיך לא עסקת בציור…”

“ואתה נולדת ומכחול בידך!”

“איני רוצה לריב…”

“אני איש הריב!” פירכס כל גופו של אבא מן הכעס. “ואילו אתה רודף שלום ואמת! אני רץ אליך, מבקש לשתף אותך בשמחתי, בשמחת כולנו, שבני זכה והתפרסם ואנו כולנו יש לנו במה להשתבח, והרי אתה קם ומשתדל להמעיטו בעיני…”

“אתה שוטה, דוד!”

“הריני חכם ממך, אף-על-פי שכיסיך מלאים כסף. הקנאה מדברת מגרונך, אומר אני לך, אם כבר הגענו לדברי אמת. כן, הקנאה… פתאום יקרה לו האמת והוא מוכרח להטיחה בפני.” “אתה ביקשת…”

“זה מה שביקשתי?… כל תמונותיו של שמואליק – הבל הבלים. דברי רבגון – קש וגבבה. קליבנסקי – משתין בקיר. ואני עצמי – תם ובטלן. אני ובני. ובכן, אומר אני לך, מוטב לי, ששמואליק יהיה בטלן כל ימיו, משיתנפח לפני בכסף שצבר. מוטב שיצייר תמונות כגון אלה משיסחור בצבעים וביתו יהיה מלא קנאה ושנאה.”

משהגיע אבא בסיפור הדברים מקום זה היה כל-כך נרגש, שלא יכול להמשיך. פייסתיו ואמרתי לו, שאין גדליה זה שווה בעיני את אבק-נעליו, שכל המשפחה יודעת מי הוא ומה הוא, איש צר-עין ורע-לב, שאין דומה לו במשפחתנו. ועוד אמרתי, שמה שאמר בשם בר-קו אינו נוגע לי כמלוא-הנימה, שכן כל אחד יודע, כי אין צייר גרוע ממנו בכל הארץ, וכל גדולתו ברברבנותו. ולעיקרו של דבר, הוספתי ואמרתי לאבא, טוב יעשה אם בכלל יימנע ממגע עם גדליה. “אמרתי לו!” קרא אבא. "אמרתי לו, שעד אחרון ימי לא תעבור רגלי את סף ביתו. וזאת אף-על-פי שכל שריד שנותר ממשפחתנו הגדולה יקר לי מאוד. חומץ בן-יין הוא, אמרתי לו. “יפה מאוד עשית,” שיבחתי את אבא. “יידע ברנש זה אחת ולתמיד, שאין לנו חפץ לא בו ולא בכספו. יתגדל לו בין חבריו הסוחרים ויתלונן בצלם של אותם לכלכנים – בר-קו ופלצ’יק והוכשטפ ודומיהם.”

נו, אמרתי בלבי, תם ונשלם. סוף-סוף שפך אבא את לבו, סיפר מה נאמר עלי, מה אמר הוא, אני היללתי את כל דבריו ושלום על ישראל. ואולם, מיד ראיתי, שלא הוא. הסכמתי הנלהבת לנדרו של אבא נשארה תלויה ביני לבינו, כקורבן שלא נרצה. כבר נתאחרה השעה, עוד מעט תיכנס השבת ואבא אינו זז ממקומו. אותו רגע עלתה בלבי תמיהה פשוטה: שנה תמימה עברה מאז התערוכה. מדוע זה בא אלי אבא דווקא עכשיו – ועוד בערב שבת – ובהתרגשות מרובה כל-כך? “ומאז, אבא,” תמהתי. “מאז לא התראיתם?”

“הוא…” התוודה אבא בנמיכות, “הוא היה אצלנו.”

הנה כי כן, אמרתי בלבי, עכשיו הגענו לפתרונה של החידה. אה, כמה מכיר אני את אבא.

“בא להתפייס?” שאלתי.

אבא ניענע בראשו ולא יסף.

“נזכר, אחרי שנה!” משכתיו בלשונו.

“והרי זה הדבר – עכשיו, שהוא צריך לי, בא, הנחש הזה!”

“הוא צריך לך?” במה עשוי אבא לעמוד לגדליה?

“הרי בכור-האחים הוא. עכשיו מלאו לו חמישים. הוא רוצה לחוג את יום הולדתו בעסק גדול. ובכן, בא והשביעני שלא אעשה לו עוולה ואשתתף במסיבה.”

“אה?” הצחוק פירפר בתוך בטני ונתדפק על שפתי החשוקות. מי מסוגל לנחש מין נקמה כזו שיעשה עכשיו אבא בגדליה. הוא יחרים את המסיבה! “ומה היתה תשובתך?” “כל מה שאפשר היה לומר בעניין זה. אילו באת, אמרתי לו, ואמרת: שנינו אשמים. אני שגיתי, אתה שגית – הייתי מוחל על כבודי ובא. דבר זה היה אבא עליו השלום חוזר ומדגיש, שלא חרב בית-המקדש ולא הלכנו בגולה אלא מחמת שנאת אחים. אבל עכשיו, אמרתי לו, ששנה שלמה התאפקת, לא אצה לי הדרך. התאפק, במחילה, עוד קצת. מחוּל לך ­– אבל למסיבה זו לא אבוא. לא, לא אבוא – ויעבור עלי מה!”

“אתה כביר, אבא!” לא יכולתי עוד להתאפק ובשתי ידי חיבקתיו ונשקתיו על מצחו. כל הימים מתגדר גדליה בממונו, במעשיותו, מבזה את אבא על בטלנותו. עכשיו יעשה לו יובל בלא הדוד. רק מי שמכיר את משפחתנו יכול להעריך כמו את חומרת החרם שגזר אבא על גדליה. כבר סיפרתי שמכל משפחתנו הגדולה ניצלו רק אחד-עשר בניו של בכור-אחיו של אבא, משה דוד. ואבא, דודם, הוא השריד האחד של דור האבות. אמנם, לא בבת-אחת זכה למעמד זה. בראשונה היה כאחד מהם ואפילו פחות מהם, בעיקר מפני שאבא, חרף כל השתדלותו, לא הצליח להסתגל לעבודת הגוף, שלא כבני-אחיו. ובאמת שייכוּתו לדור-האבות היתה משונה, שהרי בשנים צעיר היה מבני-אחיו הגדול. אבל במרוצת השנים – נקבע מעמדו כדוד המשפחה. לקביעת מעמדו זה סייעה בראשונה עלייתם של צעירי האחים. לגבי דידם היה דוד לכל דבר, הן בגיל והן בוותק בארץ. ואחרי-כן – השואה. פתע התחילו כולם מרגישים איזה חלל נורא שנפער בחייהם, חלל שלא הצליחו למלאו בשום תוכן אחר. סערות-הנעורים שככו ותחליף מלא למשפחה לא נמצא להם – תחליף שיהיו בו זו הקרבה האינטימית, זו האהבה העזה והשנאה היוקדת, זה המעיין המשותף של זכרי-ילדות. החלו קובעים ימים לאזכרת-נשמות, חוגגים ברוב-עם חתונות ובריתות וכל שמחה שנזדמנה להם, ובלבד שתימצא להם אמתלה להתכנס ולשבת שבת-אחים-גם-יחד. רסטורציה משפחתית זו צריכה היתה שאור, טבור. המועמד האחד לכתר זה היה אבא – הן בזכות מעמדו, הן בזכות דבקותו בסבא ובמסורת והן בזכות מידותיו. והוא גם שם עליו כתר זה בנפש חפצה. יותר משראה בו כבוד ראה בו עול, אחריות כבדה כלפי העבר וכלפי העתיד.

ואולם מי שסבור, כי תוקף זה שנתן עכשיו אבא להחלטתו החגיגית מלפני שנה הוּא סוף פסוק, לא עמד עדיין על טבעו של אבא. הכול כבר היה אמור וגמור ואבא עוד יושב בחדרי, מתנועע על כיסאו ומנוחתו נטולה, פורש את עיתון השבת ושב ומקפלו, כמו טרם הגיע לאותה אמרה עיקרית שלשמה בא.

“והמשפחה,” פתחתי לו, “המשפחה תסכים שלא תבוא?”

“אה, הם רוגזים עלי.” אנחה כבדה היתה קשורה בדבריו שצללו ונפלו בינינו. “כולם. יהושע היה אצלי. ומאיר. ובלומה. איך אפשר, אומרים הם, להשבית כך את שמחת האח הבכור, ואפילו חטא לך, ואפילו גס-רוח הוא. הן אחר ככלות-הכול יובלו הוא.”

אמת היא, שלא ידעתי אם דברי האחים הם, או שעם עצמו הוא מתדיין. מקל שביקש לחבוט בו את גדליה, כותש אותו. במה מתפרסמת גדולתו של מלך – בעבדיו המנשאים ומקלסים אותו. מה מלך הוא זה שעוקר מתחומי מלכותו. אבא – כל שנותיו בארץ לא ראה הרבה טובה. עמל קשה, מתפרנס בדוחק, מתבזה על פת לחם, חולה. במה היתה חשיבותו של אבא מתגלית – בהיותו הדוד היחיד, נושא המאור של סבא. זה דבר אחד. דבר שני – אני, בנו שכבודו נפגע. כוח-היצירה שמוצא הוא בי, אותו ניצוץ של רוח-הקודש, משלו הוא. איך יכריע בינם לביני? “מתי המסיבה?”

“במוצאי-שבת. מחר.”

“אני חושב, שבכל-זאת חייב אתה ללכת. סוף-סוף אתה דוד יחיד…”

“לא,” אמר אבא. “כבר גמור היה בלבי שלא לעבור את סף ביתו של הבור הזה. אבל, הייתי רוצה להיוועץ בך…” רק עכשיו נזכרתי, שבכניסתו אמר לי, כי בא כדי ליטול עצה. אך עצה – משמע, לא תם ולא נשלם.

“שמואליק,” אמר אבא ועיניו היו עכשיו אטומוֹת ורחוקות, כמו צללו בארובותיהן. “כבר מוחלט היה בלבי. בלי שום ספק. כל האחים וכל דבריהם לא הזיזוני מדעתי. אבל, הנה היתה איזו התערבות…” רק מי שמכיר את אבא כמותי מסוגל היה לנחש מיד למי הוא מתכוון.

“סבא…” אמרתי חרש.

“לא,” חייך כמתנצל. אף-על-פי שפני היו רציניים, יודע הוא שאנחנו מלגלגים על חלומותיו, שבהם מורה לו סבא מה יעשה. “ולוואי ויכולתי להיוועץ בו… הייתי אצל שרגא היום. בבית-החולים.” “כן, סיפרת לי.”

“הוא קרא לי שאבוא. היה מוכן אצלו נאום גדול בכתב. נתן את הנאום בידי והשביעני שאלך ואקרא אותו במסיבה. בשמו.”

“כתב נאום? אדם שאין לו כוח לשבת במיטתו!”

“והרי זו משפחתנו. ביקש לשתף עצמו לפחות דרך הכתב. אמרתי לו, שאיני רוצה, שאיני יכול, שהוא אונס אותי לעשות דבר שהוא נגד מצפוני, ואולם הוא לא ויתר.”

אנשים מצחיקים, האנשים האלה! היתה, כנראה, איזו התייעצות משפחתית ושם הוחלט להטיל תפקיד זה על שרגא. עד היכן עשויים הם להגיע – לשתף אדם חולה במחלה ממארת, אדם שכבר לבו מלא דברים כבדים מאלה, במעשה-קונדס.

“והרי לא תדחה בקשתו של שכיב-מרע, אבא.”

“אני יודע, שחייב אני ללכת למען – שרגא.”

“אין כאן שתי עצות, אבא.” ומשראיתי, כי אבא עודו מפקפק הוספתי, “אם מפני כבודי אתה מהסס, הריני אומר לך בלב שלם, איני שומר טינה לגדליה: לי לא אכפת. סלחתי לו.”

המלצות קוראים
תגיות