רקע
חנוך ברטוב
ראֵה שָׁם שָׁם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד; 2013

 

א

אל הטלפון הריץ אותו, מותר לומר, הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו. כבר עקרו טוחנות מחניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר, כבר התנסה בייסורי תוספתן שהזדהם, ייסורים קשים כדי כך שהרופא המנתח עצמו בא לאחר שהתעורר. הוא אינו מאמין, אמר, ששלושה ימים נשָׂאָם עד שהתייצב למסדר החולים.

ואולי לא כאב הוא שישב בתוכו בשלושת הימים שכלא עצמו בחדר, משעה שנחלצה השיירה מהכיתור במבואות בית־לחם ונחלצה איכשהו, בלי המשוריינים והנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, חזרה, כמו שאמרו, בשלום.

הפנסיון שמשוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקנים החדשים שוכנו בו בקיץ שעבר, כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליים, חולפות על פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתה. רק לא פנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההמופיליה, שדמם פשוט ניגר וכלה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחולי הזמן הניגר וכלה, כאב היום האחרון, זה שלפני השיירה האחרונה, לפני הקרב האחרון שבעיצומו תכלה טיפת הזמן האחרונה, כאב זה הוא שהחישו, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון. לא כך, בסך הכול שאל את פרופסור וייסנבאך אם ייאות לקבלו לשיחה בביתו.

גם אם יישנה הנס, או אם לאו, עבודה זו כאשר יאשר אותה הפרופסור, יישמר בפנקס התלמיד שלו לפחות משהו מסמסטר החורף שלא היה, בינתיים משהו. פעם שלישית להתחיל הכול מחדש, לא יוכל. גם שיבה שנייה, לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ, וג’ניפה, וטוברוק, ובנגאזי, וסאלרנו, וברינדיזי, ופיוג’י, ופַאֶנצה, ומֶסטרֶה, וטורניי, וסחיבנינחן והיכן לא, שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי"ג הייתה טירוף גמור.

מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הביטחון שמקנה המוכר, אולי שתי שנות הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהקהה את כאב הזמן השותת, אולי קצבת המחיה והפטור משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות לכיסא התלמיד, לאותיות הקטנות, למראי המקומות, לארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים, סמסטר שלם עד ששכחו כפות ידיו את גלגל ההגה, את המפתחות, את שמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי המדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האפנינים, גשרי הביילי על נהר הפו, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה“בריחה”, עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבו הקבוע של המסלול הצר, מהחדר בבית־הכרם באוטובוס מספר שתים־עשרה, מקולנוע תל־אור להר הצופים במספר תשע וחזרה.

כשהסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאווייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג משנה, אבל את עיקר כוחו שיקע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה המלחמה, והוא בתוכה.

אל הטלפון בפינת בית הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מטלפון זה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חורבות. המים אינם מגיעים עוד מהמעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם, מקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. לְמָה אתה מצפה מטלפון זה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקתדרה, רפה, משתנק, יקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק זמן שאינו יודע כמה יארך, והוא מטלפן בעניין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה”?

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי אם שמח בו.

“מר צוריאל, האלו, האם אדוני שומע אותי”?

כן, שומע. והוא לא רחוק מבית הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד”. מהעבר השני של קו הטלפון הגיע שאיפה אסתמטית, כבשעה שהוא קוטע את הרצאת הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם ההרצאות וממשיך:

“אשמח לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”


 

ב

החשיכה שירדה על העיר הייתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוסעה בידי הבריטים בגדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בן חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לבה. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית המעלות, נפתחת הריקנות המועדת לפורענות מכיוון חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרב בבניין דמוי הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמלה מצור מגדירה מצב. השיירה שמתוכה נחלצו לפני שלושה ימים במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכח את נבי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז של המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום, בצליפה קרה של רוח, בואכה עמק המצלבה, היא כמעט אביב, ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף, ואולי בשל חזות בתי האבן החבויים בין האורנים המאוושים כאילו שאף לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, זה שלפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, לפני שבע שנים, חזר ונתלה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, שהנה תידרדר לתהום, הוא לופת אותה ואינו ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקייה – עבודה: קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקווקווים כל מראה מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המונומנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שכתב בה את ספרו, אינך קורא. יהא כלל זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינה על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים אגב השוואתם הדקדקנית למקורות כלליים בני הזמן, לעתים באותם מקומות. באוזני וייסנבאך, שאין תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בו, אל תנסה להתהדר בידענות, אך ראוי שתגלה היכרות כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוטו הובא בפתח העבודה ירווה פרופסור וייסנבאך נחת:

“בני אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו ביישובי הארץ באותה העיר מה עניין הגויים אם גדורים בערווה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321).

מובא זה מאפיין את שיטתו המחקרית של וייסנבאך, חוזר צוריאל בראשו על העבודה, שפרטיה צפים ועולים מאליהם, משמש כמין מוטו וכן כקריצה מוסווית של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לעומקה של כוונתו. כך גם אזכור השקפתו של אנרי פירן על תפקידם של סוחרים מן החוץ (היהודים?! ) בהחייאת הקאסטרום או הבורגוס שקמו בקיסרות הרומית, ובהדרגה התנוונו וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד. כוח חיצוני הוא שזירז את החזרת מעמדם כמרכזי עצבים כלכליים (וראה “קיימברידדג' מידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 8־503, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השונה מזו של פירן, וכן ראה וייסנבאך, שם שם) – –.

לפתע נהפך לו לימודו לשעשוע, וכמו מתוך בית גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שבמהלכו לא הייתה כל מציאות לבד מזו של גלי הספרים באולם הקריאה שבבית הספרים הלאומי ואלה שהספרנים מעלים לדורשיהם, כמו מבאר, ספרים שאתה בהול, הו, הזמן שאבד, לשלוף, לסווג, לחבר, לקרוא ולהבין, לשחק במלוא כובד הראש את הבור הסוד, החריף ובקי, הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחר דף, במובאות וסימוכין, מראי מקום והערות (ראה פראנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן; סאלו בארון; טוני, הנצרות ועליית הקפיטליזם, וראה הרבעון למדי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, אזכור מאקס ובר לפחות באחת מהערות השוליים). לא, לא שעשוע. מלים ששב והעלה מנשיית שיירות הטירוף הזוחלות לאיטן לירושלים ומתוכה ליישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוטרים דרך חישוקי אש, שסופה הטוב של כל אחת מהן הוא ראשיתה המאיימת של הבאה אחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות שלמה, שאומנם נחלצו מתוכה, אך רק עם תלי המלים בקפלי המוח, המלים העולות מהנשייה.

והנה הרחוב המתעקל על שם ההרפתקן מטודילה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפירנאים, ומה טלטל ממדינה למדינה את בנימין הראשון, שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא “כמו מאתיים יהודים ובראשם שלושה רבנים”.

איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שיגעון נדודים. וייסנבאך יכול. יושב במקום אחד ועם ספריו בלי מנוח ממדינה למדינה, מיהודים לנוצרים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יואכים די פיורי וה“אוואנגליום אטרנום”, נוסע במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח הערב הצולפת ועולה מעמק המצלבה, נושאת עבים שבמהרה ייהפכו לגשם, מלים המרחיקות את שחייבים לשכוח.

כמו: שמלאו לך עשרים ושבע.

כמו|: שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בניין רוזנבלום לבניין

וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חודשי החורף נתייתם מרבים מאוהביו והנותרים מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בשבוע הבא, מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

לפני שהלך לצבא הבריטי שמע צוריאל שנתיים שיעורים אצל וייסנבאך, והיום הוא תלמיד השנה הרביעית, אחד הקשישים, ובביתו של הפרופסור לא היה אפילו פעם אחת. להבדיל מכמה מעמיתיו, אין וייסנבאך מקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצווארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתור של האורנים כמו נאגר חושך מלילות עברו. בכל זאת נראים פחי אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי חול. הכפתור בחדר המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נורה שרופה, קצר, או השד יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי קומה. הרצפה אינה מבויצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבש מחזיר איזו תוגה. שתי לוחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שיקלר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת מולה אין רואים. רק לאחר שקירב אל המזוזה את הגפרור ואת עיניו, ראה פיסת קרטון, שנגזרה מתדפיס של אחד ממאמריו ונתחבה למגרעת המצילה דמוית לוחית הדומינו: וייסנבאך.


 

ג

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, וכיוון שהואר מגבו באור הנפט של נורת חשמל חמישה־עשר ואט, נראה צל בתוך צל. במסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה (גם לשולחן עבודתו, ביחידות, ישב בחזייה מכופתרת היטב ובמקטורן), שמתחת לפניו הבהיק הצווארון המעומלן של חולצתו הלבנה ושֵיבת תספורתו הפרוסית, נראית נראתה שחורה ממש.

ניכר בו שאת שמחתו בתלמידו התאמץ להוציא לאור. שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, ואצבעותיו לפתו את כף ימינו המהססת של צוריאל, טלטלוה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מלמל משהו חנוק, שבחצי־ניחוש נשמע כ“ברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם”, ורק אז הרפו האצבעות הקרות מכף־יד האורח ורמזו לו שייכנס ראשון לחדר המואר בסוף המסדרון, שספריו כמו גלשו והגיעו עד לדלת הכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולו בדוד פח מגלוון, וסביבו הייתה הרצפה לחה, אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים לכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מעל החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אישה, לא הייתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת העור הישנה שבפינת החדר ושאל אם ישתה כוס תה, ובלי שימתין לתשובה יצא כנראה למטבח. שום קול נוסף לא נשמע, לא אישה, לא בנים, לא עוזרת, מישהו שיסעד מלומד דגול זה, ולפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל מראהו של פרופסור וייסנבאך, נדמה לצוריאל, לא השתנה כהוא זה בשבע השנים מאז שמע פעם ראשונה הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה לא שחורה, אפורה כרמץ, אותה חליפה. רק לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות הסומק מתחת לעצמות הלחיים החדות הן כלהטו של איזה חולי. ועדיין גזרתו דקה ומתוחה ואף בין קירות־ספרים אלה אין חזותו מתחברת לקהילות שו“ם, השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חוכמת הנסתר, הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תלי התיקים, תיבות הכרטיסים השחורות, פיסות הנייר התחובות בין הדפים, נראה הוא לא ככותב דברי ימיהם של יהודים מוזרים ביערות אירופה, חוסים בצל מצודותיהם של מלכים והגמונים, ומגירוש לגירוש נושאים זיכרונות וחלומות שאינם מזמנם וממקומות שמהם גלו אבות אבותיהם לפני דורי דורות. כמרשל פרוסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות, יושב פרופסור וייסנבאך, מולך על ספריו. הבשר כמעט כלה, העור לבן ושקוף והאצבעות התעקלו והתקשו, אך הסנטר תקיף כחרב רחבה, השפתיים חשוקות. עיניו שקועות בחוריהן, ומבעד לעדשות־משקפיים עבות מוסיפות לנהל בסמיוּת מוגדלת מלחמות עתיקות, שהוכרעו מזמן. ואולי כאחד מנזירי הצפון, שבגילופי העץ חוזרים לעיקרם, קשיות מזוותת וצלילים עמוקים, אש סגופה באש חיוורת.

שתי כוסות תה מקשקשות על תחתית זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, ואילו הוא הציב בזהירות את הכוס השנייה והתיישב על כיסאו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל, שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שהגיש, אלא שזו הייתה רק תנועה שגורה של מצביא, שעל שולחן זה מנצח על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דיאמאנט”? שאל וייסנבאך, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו”? נחרד צוריאל, כשומע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האחרונים נודע לו על עוד נופלים, וסגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שם נוסף.

“חס ושלום…. אני שואל משום שנעדר משעורים שאני משתדל לקיים בספריית ישורון… שאלתי לשלומו שניים־שלושה מחברינו, ולא היה מענה בפיהם. כלי יקר הוא, ובכוּר אחד כבר נצרף”.

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שבשל היגויו ובשל נשימתו הקצרה אין שומעיו ערים לו, שפתו העברית המרובדת וההדורה, הנענית לו בזריזות, כמעט בחדווה. לצוריאל יקר אף יותר הגילוי, שבעל החיבור המונומנטלי “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוואתי”, מזהה את תלמידיו בשמותיהם. תמוה בעיניו, שראשון העלה דווקא את שמו של דיאמאנט התימהוני, ספק פרטיזן ספק ניצול מחנות, שלפקפק באמיתות סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, שכן מצד אחד הוא מלא וגדוש ומצד אחר מרוסק כרימון, כולו רסיסים, שלצרף אותם מחדש אינו מצליח. דווקא דיאמאנט חסר לו ולגורלו הוא חרד!

“האם הוא מגויס”? תוך כדי דיבור התחרט על צליל הרשעות שהתגנב לשאלה ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם יוודע לי משהו” – –

“אכיר טובה לאדוני, אך – – – הפסקה לנשימת אוויר הספרים, והמשך – – – תוהה אני על שאר תלמידי הספורים. האם שמע אדוני על יודקין, תלמידי המחונן” – – – "?

“זועזענו כולנו. בין הנופלים לא מעטים הם מהטובים בכולנו”, אמר צוריאל, אף שדווקא שמו של יודקין, שנועד לשבת על כיסאו של פרופסור וייסנבאך, פרח מראשו כשטלפן אליו. האוטובוס, שממש בפרוץ המהומות ירד בו יודקין מהר הצופים, הותקף ביריות בשיח' ג’ראח, כדור פגע בראשו וקודם שיצא האוטובוס מטווח היורים, כבר לא היה בין החיים.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומייה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגביה חוברת דקה מהגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסנבאך הגביה את משקפיו, קירבה לעיניו, העבירה לגל שמימינו ושאל:

“ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה”?

צוריאל שמע היטב את עצמו, ידע שהוא מכביר פרטים שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל ניסיון שעבר על קומץ היישובים המנותקים, שיחזר את מהלך ההתקפה הגדולה והדיפתה בנסי ניסים והוסיף וצייר את חסימת השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, בשובה מהגוש לירושלים. רק לאחר שהגיעו דבריו לסופם, ראה שראשו של וייסנבאך שמוט. הוא מנמנם. במבוכתו, קם צוריאל דוחק מעט את הכורסה, כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לעניין שלשמו בא.

“אדוני ממהר” – – הגביה וייסנבאך ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת הדליחו דמעות את משקפיו. צוריאל מלמל משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

“פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו כוח” – – עכשיו קם גם הוא מכיסאו ושאף שאיפה עמוקה – – “לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות”.

הקיף את השולחן, קרב אל צוריאל והוסיף: “רק עוד שאלה, ברשותו, אפשר נזדמן לאדוני לפגוש את בני”?

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית שאין מי שימחה אותה?

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח".

לשון הווה, ברוך השם.

"אותה שיירה שחזרתם בה, סיפר אדוני, עלתה לפני ימים מעטים מהשפלה, ואולי, במקרה, פגעת בפלוגת בני. אינש באינש – – – ".

את השאלה, שאין האב מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה ויודע שבין החיים היה, תרפה לרגע מהאב החרדה הממלאת עיר זו, שנותקה משאר חלקי הארץ, מחזיתות המלחמה, שבאחת מהן משרת בנו.

“כולם תקועים בעיר”, מיהר צוריאל לחזקו, “אילו עלה מהשפלה, ביום שנחלצנו היה ממהר הביתה”.

הוא ידע, שזו תשובה שאינה תשובה, ולא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובעניין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל”.

"זה לא חשוב כל כך בימים אלה. אני, בסך הכול – – ”.

“מאמירה זו אני למד, שאולי מכוח איזו אינטואיציה מציע אדוני – – – והפסקת־קַצֶרֶת – – השקפה היסטורית שונה”.

כלום שמע המורה נימת התנשאות מפי המהלֵך קרוב למוות באוזני מי שמפליא לפרש דברי ימי דורות רחוקים:

“רציתי לומר, שבמקרה הטוב ביותר שואפת תרומתי למחקר ההיסטורי לאפס”.

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוונתי הערה זו, כי אם – – שאיפת אוויר – – כלפי עצמי. בקרב ההיסטוריונים נשמעת גם השקפה, שעל ההווה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה – – שאיפת אוויר – – אינה מלמדת אלא זאת, שאינה מלמדת דבר. מדינאים היראים מהסגת גבולם טוענים כלפי ההיסטוריונים, שאינם – – שאיפת אוויר – – מסתפקים בקורות העתים ומבקשים לכוון את מחשבת דורם, לשמש מעין שוטרי תנועה. כאשר העירותי לאדוני, שמתוך אינטואיציה הוא מציע השקפה היסטורית חדשה, הכוונתי לכך וליותר מכך: מנקודת השקפתו של המשתדל – – הפסקת נשימה – – להבין את קורות ישראל, עוסק אדוני בשינוי העבר עצמו”.

ובעוד אצבעותיו הארתריטיות ננעצות בכף ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בגופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יזכה אדוני להשלים את עבודתו”.


 

ד

את עבודתו הסמינריונית של צוריאל על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג אכן זיכה פרופסור וייסנבאך בטוב מאוד, אך לא הייתה לזה השפעה כלשהי על עתידו.

מהמלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפה ממנו. בניסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות איטיות. כיוון שמצא עבודה, נעגן בתשובה אחת. כיוון שמצא אישה, נמצא לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזִקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת, הִרבָּה בקפיצות דרך. רק כעבור שנים, בגיל העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט אינו עודו. על נעוריו הארוכים הקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ועודו, כמאמר הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל את עיתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש. כדי להאיר את עיני הקוראים, הציגו הכתב כ“שריד אחרון לדור הראשונים, לשעבר בעל הקתדרה רבת המוניטין באוניברסיטה”. שלא כנהוג לגבי אישים שעברו את גיל הגבורות, הדגיש, מוענק הפרס להיסטוריון הדגול לא על “מפעל חייו”, כי אם על ספרו החדש שהרעיש את המלומדים בישראל ובתפוצות בזכות “גישתו החדשנית” לחקר ההיסטוריה היהודית, ויותר מזה על ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על גבי נדבך, הקדיש את חייו כחוקר עברו של עם ישראל, למעלה מחמישים שנה”. הכתבה מסתיימת בציטוט “מלומד ירושלמי נודע”: “על אומץ־לב אינטלקטואלי כזה ראוי הפרופסור הישיש לתואר גיבור ישראל”.

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית לא יתקשה להיכנס לאולם שיהיה ריק למחצה. מהקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע, ספק אם היה מוצא בקהל הנאספים מכר אחד לרפואה. תחילה וחשב לכתוב לחתן הפרס, וגם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כשעלעל ב“ראשית ושארית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה אותו חדווה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה החל מחלחל בו מחדש. לא שהגיע לכלל יומרה, שבערב הרחוק ההוא בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטודילה, היה כגרגר החול המגרה צדפה ומשמש זרז ראשון להיווצרות פנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שמה שהשמיע היה מכוח “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו שבבית פרופסור וייסנבאך היה עד לרגע הולדת “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה, היה שב ומשנן לעצמו בשעות הערב המאוחרות, קודם ששכב, קופץ מפרק לפרק, מהערת שוליים זו למראה מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו בחלום שב ועלה אותו קיץ עליז של תש“ז, בין מלחמה שאך זה נגמרה לבין זו שטרם החלה, כשראשו היה שקוע בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטרסול, במזוודה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמורים עם שאר ניירות נשכחים הכרטיסים הרבים שמילא אז. פתאום אין לו שום צורך בהם. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחייתה בזיכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע' 50).

יפה, אמר צוריאל בלבו, סגר את הספר והצניחו לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצו הכאב אל הטלפון… וכולי כולי, וראֵה שָׁם שָׁם.


המלצות קוראים
תגיות