רקע
חנוך ברטוב
אחות רחוקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד; 2013

 

א

בעת האחרונה חוזרות כל שיחותיו של צבי ציפורי עם בניו אל השנים הרחוקות ההן, אל העיירה שעזָבָהּ לבלי־שוב לפני יותר מארבעים שנה. יודע הוא היטב, שסיפוריו אלה מפילים שעמום על בניו, מקצרים את ביקוריהם ומאריכים את פרקי הזמן שבין ביקור לביקור. מאה פעמים ואחת גזר על עצמו שתיקה, אבל רק כשמשמיע אחד הבנים איזו הערה לגלגנית, מתחוור לו ששוב הפליגו דבריו, ממש מאליהם, אל המחוזות האבודים. כילד שנתפס בקלקלתו מכחיש הוא תחילה הכול בכול, שב ומודה בחיוך מתחטא וממהר להסביר: רק בשנים האחרונות זה כך, כלומר – מהססת לשונו –אולי לא כל כך אחרונות. הלב מסרב להאמין, אבל את לוח השנה אי־אפשר לרמות: הנה הנה מגיעה לסופה השנה העשרים וחמש מאז המכתב האחרון – –

עשרים וחמש שנה! עשרים וחמש, חוזר צבי ציפורי בקול רם, ואוזניו מסרבות לשמוע מה שפיו מדבר, עיניו אינן מאמינות למה שמראה הלוח הצבעוני התלוי ב“הול”. הן רק אתמול ליוותה אותם כל המשפחה עד לעיר הסמוכה, רק אתמול ניצבו שם כולם על הרציף, והוא ממש רואה אותם לפניו, כמו חיים. מתי חלפו, איך נדחקו להן ארבעים שנה לתוך הרווח הצר שבין אותו יום קיץ של בחרותו לבין זקנתו המחשיכה? הכול ברור וחריף, ועם זאת, כאילו לא היה ולא נברא, לא ארבעים השנה, לא אמא, לא אבא, לא כל אחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, לא הוולדות שהיה כל אחד מהם מעמיד כסדר, מדי שנה בשנה. צבי ציפורי צוחק בקול:

“אבא עליו השלום אומר היה על עצמו שאינו יוצא מתוך הדז׳יביצה־של־משי, עוד הוא מכניס בן אחד בבריתו של אברהם אבינו וכבר קוראים אותו לתורה בבר־מצווה של בן שני, ועד שהוא מספיק לפתח את אבנטו עומד הוא ליד חופתו של נכד. אתם לא מתארים לעצמכם כלל”, אומר הוא לשני בניו המגחכים, “אבל משפחה גדולה וענפה הייתה משפחתנו, ופתאום – לא כלום, רק חלום רע – –”.

אמת מה שמקשים בניו, ששנותיו בארץ־ישראל כפליים כשנותיו בבית אבא, ואיך זה שרק אל השנים שלפני ארץ־ישראל חוזרים כל סיפוריו. גם דבר זה שהם משמיעים דרך קנטור, שמספר היה להם תמיד כי משחר ילדותו חולם היה על ארץ־ישראל, רק עליה, כולו אמת. אם כך, איך יתרץ את הדבר הזה, שאחרי כל השנים האלה כאן, עדיין תקועות כל מחשבותיו שם? צבי ציפורי יודע שהם טומנים לו פח, והוא אונס עצמו להתבדח יחד אתם. באחד הספרים, אומר הוא לבניו, קרא כי ככל שקרב אדם לקצו, חוזרים ונפרשים לפניו כל חייו כבמחזה, עד לרגע הלידה. בכלל, זקן דומה לילד, אומר צבי ציפורי ומצפה שבניו יכחישוהו, אבל מן המבטים שהם מחליפים ביניהם מבין הוא מה חושבים הם בלבם, והוא משתתק, מבויש.

שוב גוזר הוא על עצמו שתיקה בנוכחות הבנים, שלא ינהגו בו כאילו הוא כבר עובר־בטל. כל המשפחה מתה מזמן, אבל אין למוות שליטה על זיכרונו של צבי ציפורי ולא על חלומותיו. דווקא בשנים האחרונות נפתחו מעיינות זיכרונו, וכל פנים, וכל תמונה וכל שיח מסופגים ממש בלשד החיים ההם, כאילו לא קרה כלל מה שקרה, כאילו עודם חיים אי־שם במרחקים, ורק הקשר אתם נותק. קשים מן הזיכרונות – החלומות. מפני חיותם המבעיתה מתיירא הוא באמת. בימים עוד אפשר להישמר. עבודתו במחלקת הרישיונות של העירייה מעסיקה את ראשו בענייניהם של אחרים, בבקשותיהם, בקובלנותיהם, במאבקיהם על איזו חנות קטנה, על דוכן בשוק, על פרנסה כלשהי. לפני שולחנו עוברים מוכי גורל ובעלי אגרוף, תמימים ונבלים, והשיחות עמהם, והעיון בטפסים וצלצולי הטלפון אינם מותירים לו פנאי לעצמו. אך למן הרגע שהוא קם משולחנו ויוצא לרחוב, יורדים עליו נחילי הזיכרונות, אינם מרפים ממנו. הדיבור מקל עליו, אבל הבנים אינם רוצים לשמוע. כל האור הגנוז בלבו אינו מאיר להם, וצודקת מלכה המפצירה בו לחדול מסיפוריו בשעה שבאים הבנים לבקרם, אם אינו רוצה שיוקירו רגליהם לגמרי מביתם. מלכה צודקת, אך מה נורא הצדק הזה. אני לא אוהב לקונן ולדבר על יום המוות, מודע צבי ציפורי לעצמו, אבל זאת עובדה, ביום שאמות אני, תמות כל המשפחה. בתוך קברי ייטמנו כולם. וגם להיפך: כל עוד חי אני, מוסיפה גם המשפחה לחיות. ואיך! ואיך, אם בשעות היום מתקשה הוא לפרקים להיזכר בשמו של איזה אדם שפניו החיים ניצבים לנגדו, מיטשטשים פרטיו של מקום – מבוי, בית, חדר בעיירת מולדתו, הנה בלילה מתאכלסת הריקנות החשכה של חדר השינה בכל החיים האלה עד אפס מקום, עד כאב ממשי מאוד בתוך הלב, כאילו על לוח חזהו באו וישבו כולם, החיים האלה, שאינם עוד מזמן, מזמן.

“מי שמרגיש כך”, חוזר צבי ציפורי ומגיב על הערותיהם הזלזלניות של בניו, “רשאי לצחוק על החלומות, אבל אני יודע שלא דבר ריק הם. לא דבר ריק. ממש לא יאומן”, סיפר לבניו, “אבל עוד אז, בשנים הראשונות ההן, בעוד כולם בחיים שם, פרץ ריב נורא ביני לבין המשפחה שם. קשה היום להאמין, וגם איני רוצה להתראות לפניכם כחוזה, אבל עובדה היא שבחלום הראו לי דבר שנרמז בו הרבה ממה שעתיד היה לקרות. אימה אחזה אותי, מפני שמעודי, מעודי, לא נהגתי קלות ראש במה שהראוני בלילות. כתבתי להם מה חלמתי. התחננתי לפניהם. אבל הם –אש וגופרית שפכו עלי. משה דוד אחי”, רואים הבנים איך בורקות לפתע עיניו העייפות כעיני איש צעיר, יורות אש שחורה, “משה דוד אחי כתב לי: ׳שבתאי־צבי׳ניק! לשונם של משיחי שקר לשונך! סרחון הסטרא־אחרא עולה ממכתבך׳ –”.

לא, גם זאת היה עליו להימנע מלספר לבניו, שלא יתחיל הצחוק לרקד בעיניהם. חומה של עופרת גבהה בינו לבין ילדיו. שום קשר, שום הבנה, שום רצון מצדם לשמוע על כל החיים האלה שעודם מפכים בחלומותיו, כל כך מוחשיים עד אשר גם אחרי שהוא מקיץ מאימתם, בלילות, עוברות שעות לפני שהוא מצליח להפריד בין מה שראה בשנתו לבין מה שהוא חדר השינה בדירתם שבחולון, לחזור אל השנה שבלוח התלוי ב“הול”, דור שלם אחרי שכל זה איננו עוד.

איך ייתכן הדבר, מדבר הוא אל לבו, שהרי אין אוזן כרויה לשמוע, איך ייתכן הדבר שהלילות חיים כל כך והימים מתים כל כך?

מה לעשות, כך זה בכל זאת, ולפעמים אין שום יחס בין ההתרחשות הפשוטה שבחלום לבין מה שזו מסעירה בנפשו. הנה, לפני זמן לא רב, מתי בדיוק אינו זוכר, הראוהו דבר כזה: הוא עצמו, הרשל, משחק ברחוב, פתח ביתם. השמש הכרסתן של ההאופטמאן הגרמני מבריש את מדי אדוניו. זהו יום חול, וברחוב מצויים עוד אנשים, ועניינים רבים, שאינו זוכר מהם. הוא, הרשל, אינו אלא בן שש או שמונה בסך הכול, וכל מעייניו בעגלתו השחורה של “דער שווארצער פרידעריך”, עושה הפחמים, המתנהלת לה לאיטה ברחוב. הוא רודף אחרי העגלה, מנסה להיתלות בה ולנסוע עד מקום שמסתיימים הבתים והדרך משתפעת ויורדת אל היער. עודנו רץ והנה נבלמת מרוצתו, כאילו העלוהו בחכה. הוא תלוי בצווארון בגדו, רגליו מפרפרות באוויר, ולפני עיניו זקנו השחור של אחיו, משה דוד, שערו ממש דוקר את לחייו, חוטמו נוגע בחוטמו:

“אחרי ׳דער שווארצער פרידעריך׳ אתה רץ… אחרי עושה הפחמים השיכור… אל היער דוחף אותך השד… אל האש, אל הפיח… פחמי, גוי, גרמני שיכור רוצה אתה להיות, ׳דער שווארצער פרידעריך׳…” ואחרי כן עוברים הם שניהם ברחוב המבויץ, משה דוד פוסע פסיעות גסות, ואילו הוא, הרשל, שאוזנו צבוטה בין אצבעותיו של אחיו, מתאמץ לכוון הליכתו כך, שלא תיקטף האוזן, ובשפת הדרך, על מדרכות העץ ובפתחי הבתים, כל הפנים המוכרות, כל העיירה כולה. משה־דוד אינו חדל לצעוק בקולי קולות, כדי שישמעו הכול:

“דער שווארצער פרידעריך רוצה הוא להיות… פחמי שיכור… יערות להבעיר… גוי, גוי הוא רוצה להיות…”

ראשו של הרשל מוטה הצדה, כדי להקל מהכאב הצורב באוזנו, ואת הפרצופים הוא רואה באלכסון, צוחקים, מתפקעים מצחוק.

זה היה כל החלום כולו, אבל כשנחלץ מתוכו והקיץ, היה כל גופו מרעיד ממש מפחד, ריאותיו בלי אוויר, פטישים הולמים בתוך לבו, כאילו באמת רץ אחרי אחיו הגדול לאורך הרחוב כולו. אוזנו להטה כל כך עד שקם מהמיטה, נכנס לחדר האמבטיה, הדליק אור ובחן אותה היטב במראה, לראות אם לא ניכרים בה אצבעותיו של משה דוד, שלפי עדויות לא מהימנות גווע בגטו בחורף ארבעים ושתיים, לפני יותר מעשרים ושתיים שנה.

“מה קרה?” שומע הוא את קולה של מלכה מחדר השינה.

“שום דבר,” אומר צבי ציפורי, “שום דבר. בער לי קצת ושתיתי כוס מים”.

מה הפחד הזה שירד עליו, שואל עצמו צבי ציפורי בשובו אל המיטה הכפולה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן? מה ביקש להודיע לו החלום הפשוט הזה? למה זה משחק הוא ברחוב ביום חול רגיל, כשצריך להימצא ב״חדר"? וההאופטמאן הגרמני, זה שאומנם תפס לעצמו את רוב ביתם, אבל שנים אחר כך, בימי המלחמה הגדולה, מה עשה שמשו בחלום? וזה הגרמני האחר, מתושביה הגרמניים של עיירת מולדתו, הגוי השיכור פרידעריך, מה מבקשים לרמז לו בו? לא כלום, לא כלום, אין צבי ציפורי מצליח לפענח את צפונות החלום הזה. סתם שעת ילדות המוסיפה לחיות בחביון נפשו, תמימה ורעננה, היא וכל הפרצופים הצוחקים שמשני צדי הרחוב. מהו, אם כן, הדבר שהחרידו מהחלום הזה ומילא אותו אימה חשכה?

אני יודע מה, משיב צבי ציפורי לעצמו, בשכבו על המיטה הרחבה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, אינו עוצם עיניו, שלא יגיח עוד חלום מהחשיבה, אני יודע מה: ברגע שתצא נשמתי, ימותו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, וברגע ההוא הרץ לקראתי בבטחה, בלי מנוחה, יכבו גם הם. זאת האימה החשכה.

 

ב

המשפחה, חוזר היה צבי ציפורי ואומר מיום שהוברר לו, שהכול נמחה, המשפחה זה אני. משפחה כזאת, כמו שהייתה לנו, אי אפשר שפשוט לא תהיה. איך זה, שמאתנו לא שרד איש. הלוא בכל זאת היו שנשאר אחריהן מישהו, בן, שריד אחד. משפחות שיודעות לפחות מתי קרה הדבר, באיזה נסיבות, באיזה מקום, באיזה יום. יודעות מתי להדליק נר נשמה, מתי לומר קדיש לעילוי נשמתם. מאתנו נמנע אפילו זה. העיירה כולה פשוט נמחתה כלא הייתה.הלא אנחנו יושבים על הגבול ממש, ולא מעטים הגרמנים אצלנו ובסביבה. מי יודע אם לא קמו הם, השכנים שלנו, ביום הראשון ממש ורצחו את כולם.

בשנים הראשונות עדיין נאחז בתקווה, לא מסוגל לעכל את המחשבה, שממשפחת פטאשק נותר רק הוא לבדו. אבל כשגם מבין השבים מגלותם ברוסיה לא נתגלה איש, וכל חקירותיו לא גילו לו אפילו מתי הושמדה העיירה, ראה עצמו מחויב לפעול כאילו הוא המשפחה כולה. הוא השריד האחרון והוא הראש. אז גם קבע את י״ז באלול, יום כניסת הגרמנים לפולין, ליום השנה. “אני לא נעשה דתי”, התנצל באוזניו בניו, שעוד היו ילדים קטנים בימים ההם, “אבל את המינימום הזה אני חייב להם, להדליק נר נשמה וללכת לבית הכנסת לאמירת קדיש. אפילו היה במשפחה רק אחד, והיו רבים שמצווה לומר עליהם קדיש, מצוואה זו אין לי זכות להתעלם. אם אני מאמין באלוהים או לא, זה ענייני, אבל כאן מדובר במשפחה. דבר אחר לא ניתן עוד לעשות למענה”. את מעשיו אלה של צבי ציפורי לא שללה מלכה, אף שפעמים אחדות אמרה, בנוכחות הבנים, שלא תמיד מדבר היה באהבה גדולה כזאת על המשפחה. “אני עוד זוכרת”, אמרה, “שתנאי אחד היה לך לחתונה שלנו, שנעלה לפלשתינה. וכל השנים הוספת בצחוק, שרק בשביל להיפטר מהשם הרשל פטאשק ולהיקרא צבי ציפורי, שווה היה לעלות”.

“אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה”, היה משיב מאז נספתה המשפחה, “ואינני חושב שאי־פעם התביישתי במשפחה. לא היה, ברוך השם, במה להתבייש. אבל כשעלינו לארץ־ישראל היו ימים אחרים, היו רעיונות אחרים ורצינו מיני דברים, מה בדיוק כבר אינני זוכר, ואם תשאלו אותי היום, במה יפה צבי ציפורי יותר מהרשל פטאשק. אינני יודע. אבל בכלל”, הוסיף בכעס עצור, “מה שייך מה שהיה בשנים ההן, כשידעתי שיש לנו משפחה גדולה כזאת, והם אינם זזים ממקומם, יכולתי לבעוט בהם, אפילו לשנות את שמי. לא צריך הייתי לחפש, מפני שהם היו שם כולם”.

לא כן עכשיו. היום, כשלא נשאר איש, מוכרחים לנסות, אולי שרד מי מהם, שביום ההרג היה במקרה במקום אחר. הן לא ייתכן, שמשפחה שלמה פשוט נמחתה מספר החיים. ובאמת, עכשיו, אפילו שמע על איזה דוד של אחד מקרובי אמו, דרך המחותנים, שהתגלה לו לפתע שמשפחתו עלתה לארץ לפני שלושה דורות והם יושבים בבית־ישראל החדשה, שיגר לו גלויה, נסע אליו, הזמינו לביתו.

הוא הדין בלאנדסמאנשאפטים, שהחלו מתארגנים בשנים האחרונות. כשהיה רואה באחד העיתונים הודעה על כינוס יוצאי איזו עיר קרובה, היה קם והולך גם הוא. הבנים מלגלגים ואומרים, שהוא פשוט מחפש לו עניין לענות בו.

“מה לך ולכל אלה העולים החדשים, הנדחקים זה אל זה אך ורק מחמת הרגשת הניכר המשותפת להם. אתה מתנהג כמו זקן”, מקניטים הם אותו מתוך כוונה להניאו. “תראה את אמא”, מוסיפים הם ואומרים, “הלוא גם ממשפחתה לא נותר איש. למה היא לא מתרוצצת כך? יש לה ידידים, שהיא קשורה אליהם זה עשרות שנים, ידידים ישראליים. היא יודעת מה לעשות בזמנה הפנוי. היא פעילה בארגון אמהות עובדות. היא אוהבת תיאטרון. נפשה סולדת מכל הלאנדסמאנשאפטים האלה”.

בנוכחותה, לא היה מגיב, אבל כשנשאר לבדו בחדר עם בניו היה אומר: “אצל אמא זה אחרת. הלוא מילדותה גדלה בביתה של אם חורגת, עם אחים חורגים. זה אל״ף. ובי״ת, אל תטעו לחשוב, שאם כולא אדם את כאבו, פירוש הדבר שהוא עשוי מאבן. ההבדל בין אמא לביני הוא רק בכך, שמילדותה למדה היא להצניע את יתמותה, ואני לא. עד היום הזה לא התרגלתי, אינני מסוגל להתרגל אל היתמות העגולה הזאת”.

להיפך, דברי בניו רק הכניסו מחשבה בלבו, שחובתו לחפש גם את משפחתה של מלכה. אף שבלבו חדל כבר להאמין, שיתחולל אותו נס נמנע־האפשרות ויתגלה מישהו, הנה משנה לשנה גברה להיטותו אחר מפגשי הלאנדסמאנשאפטים, וכל ויעוד כזה, אחת בשלושה־ארבעה חודשים, היה מסעירו מחדש. נכנס היה לאחד מאולמי החתונות שהתפשטו בעיר בשנים האחרונות, מתהלך כזר בין זרים, הכול לובשים חג, הכול עיניהם תועות ומחפשות. ופתאום ניגש אליו איזה אדם, מושיט לו יד, והוא, צבי ציפורי, משיב, בלי משים: הרשל פטאשק.

ארבעים שנה הוא צבי ציפורי, אף שבאופן חוקי לא שינה את שמו אלא אחר ייסוד המדינה, אבל כאן הוא מציג עצמו כהרשל פטאשק, שהרי רק שם זה עשוי לעורר משהו בלב שומעיו, להחיות איזה זיכרון שכוח. כאן גם שב הוא בלי משים לדבר יידיש, ולא הווילנאית המגוהצת שקנה בארץ, אלא דווקא בעגה המעוכה של עיירת מולדתו. כמוהו בשאר הלאנדסמנים הנדחקים לכאן, נשים כבדות בשמלות ברוקאדה וג׳רסי וגברים כרסתניים בחליפות כהות ובעניבות צעקניות. בפעם הראשונה חש, שרק בטעות נקלע אל בין האנשים האלה, אבל אך עצם לרגע את

עיניו וכבר היה במחוז ילדותו, באחת העיירות של הגוברניה, וכל קול לבש פנים, מן הפנים שהוא רואה בחלומותיו. ובאמת, במפגשים הבאים שוב לא שמע אלא את היידיש הזאת של ילדותו, שב גם הוא לדבר כמותם, עבר מאיש לאיש והציג עצמו: הרשל פטאשק.

 

ג

כאן חי לא רק הרשל פטאשק, כאן חיה המשפחה כולה.

פתע פתאום, עוד כף ידו לפותה בין אצבעותיו של איש שלא פגש מעודו, יפער זה את עיניו כמשתאה, יקמט את מצחו, יטלטל באוויר את כל עשר אצבעותיו העבות ויאמר: "פטאשק… פטאשק… פטאשק… ריבונו של עולם, הלוא אני פגשתי איזה פטאשק, פגשתי – –אבל איפה, איפה, איפה…״.

האיש לופת בכוח את זרועותיו של צבי ציפורי, כאילו לא להניח לו להימלט, נושך בשיני זהבו את שפתו התחתונה ומוסיף:

״אבל איפה? – –זה היה באיזה מקום ברוסיה, אבל, לא, אינני זוכר… ואולי בכלל לא בשנות־המלחמה, כי אם לפניה, בפולין… כל כך הרבה זמן, גלגולים, ולמי יש כוח לזכור הכול…" זה עצמו אינו הרבה, אבל העובדה ששם המשפחה מחזיר איזה הד, גם אם הוא עמום ורפה, אינו דבר של מה בכך. לא־אחת נקרה לו אדם, שאמנם נתקל במקום מן המקומות באחד מאחיו או מדודיו הרבים:

“הפטאשקים, אוי, משפחה של יהודים שומרי מצוות, תלמידי חכמים, משפחה יפה מאוד… אבל מה אתה אומר? לא נשאר איש…”

צבי ציפורי שוב אינו מצפה לאיזו הפתעה. כבר עברו שבע־עשרה, תשע־עשרה שנה מאז תום המלחמה, ומי שלא נמצא עד היום, שוב לא יימצא. אלא שהוויעודים הללו כשהם לעצמם נעשים יקרים וחשובים יותר משנה לשנה. מיום שקם גם הבן הצעיר, נשא אישה והקים לו בית משלו, התרוקנה הדירה, ורק הזיכרונות והחלומות ממלאים את הריקנות. ארץ־ישראל כולה אינה מה שהייתה, וכאילו כל האנשים הזדקנו בן לילה. משפרש מעבודת הבניין ובא לשבת – בעזרת ידיד אחד – במחלקת האישורים של העירייה, גבה קיר סמוי בינו לבין חבריו מן השנים היפות, לא בבת אחת קרה הדבר, אבל פתאום הסתכל כה וכה והנה אין איש: זה נפטר, זה עקר למקום אחר, זה היה לאחד מגדולי הקבלנים וזה פשוט אינו נראה. חבריו למשרד, שכנים ומכרים שקנה מאז, אינם מחממים את הלב. להרצאותיהם של המנהיגים אינו הולך מזמן, ואפילו אינו יודע אם עודן מתקיימות, ואילו מן הקולנוע ומן התיאטרון הוא מתיירא. גם בלי זה נודדת שנתו בלילות. ולמה יכחד, לפעמים מושכת אותו מלכה, ממש בכוח, והוא יושב באולם, מביט בעיניים ריקות בנעשה על הבמה, ומחשבותיו במקומות אחרים, בזמנים אחרים. לא כן ויעודי הלאנדסמאנשאפטים: שם אופף אותו רגש אחר, תמים ועדין כעצם הימים ההם הטובלים באור יקרות. כשהוא לבדו עם זיכרונותיו, הריהו חש ממש ברחשו של המוות: כשהם מתכנסים כולם באחד האולמות, שואבים הם חיות זה מזה. יצחקו להם הבנים, אפילו על זה שגם אליהם מדבר הוא פתאום יידיש פולנית ממועכה. טוב לו בקהל הלאנדסמאנשאפטים, ואפילו אנשי ערים אחרות הם. שם חי הוא, הרשל פטאשק, שם חיה המשפחה. והנה בערב אחד כזה, הציגו אחד מידידיו החדשים לפני אדם שלא ראוהו במפגשים הקודמים.

“הרשל פטאשק?” חזר האיש על שמו. “אני שמעתי את השם הזה – – –”

“כולם שמעו”, חייך צבי ציפורי בתוגה.

“לא־לא,” אמר האיש, “אני שמעתי עכשיו, ברדיו”.

“מה־זאת־אומרת ברדיו? מישהו דיבר על המשפחה”? “רגע, כבר אני אומר לך, כבר אני זוכר, מי מכיר מי יודע. זה של הסוכנות, שמחפשים קרובים”.

רעד עבר את צבי ציפורי: “חיפשו? פטאשק? אתה זוכר מתי? מי”?

"אני אגיד לך מה אני זוכר. זה היה לא מזמן. אני הלוא מאזין יום יום לתוכנית הזאת, שנים על שנים, כן, זה היה מישהו. מישהו מאמריקה חיפש, והשם היה פטאשק. זה אני בטוח.

מי יש להם באמריקה שישאל עליהם ברדיו?

“הם שאלו על פטאשק? או זה שמם של השואלים”?

“זה אני לא זוכר”.

“ומתי זה היה”?

“לא מזמן. אולי לפני… לא, הרבה יותר, אולי חצי שנה, אפילו יותר. הנה, כבר אני לא בטוח מתי. אבל השם נתקע לי בראש מפני שגם אצלנו בעיר היה איזה פטאשק. אולי זה היה ברדיו אפילו יותר מזמן, שנה. דבר אחד אני בטוח, זה השם, מפני שכמעט כתבתי לסוכנות, אבל זה בכל זאת משפחה שלי. שכחתי מכל העניין”.

שנים לאחר שנואש מכל תקווה, בא הגילוי הזה והסעירו. אז קודם כול צריכים לשאול את המדור לחיפוש קרובים על איזה פטאשק דיברו, ושמא זה שמם והם שאלו על ציפורי. אולי בכל זאת ניצל מישהו, התגלגל לאמריקה וכבר שנים מנסה לשווא להתקשר עמנו. על הדירה בחולון ודאי שאינו יכול לדעת. גם השם ציפורי לא אומר לו כלום. הלוא רשמית החלפתי את שמנו רק אחרי שעזבו האנגלים והייתה לנו מדינה. מכל מקום, מרגיע צבי ציפורי את רוחו הנסערת, הפסד אין כאן. איך לא עלה על דעתי לשגר גלויה למדור לחיפוש קרובים, סתם כך, לשאול אם יש איזשהו פטאשק המחפש את משפחתו, אם יש אדם המחפש איזשהו פטאשק?

 

ד

לפני עיני מלכה מניף צבי ציפורי את פיסת הנייר שבידו ומצווח מהתרגשות:

“נו, הלעגתם עלי שאני רץ בין לאנדסמאנשאפטים ומחפש שארים רחוקים בירכתי ארץ, והנה הוכח שוב, שכלשהי תקווה יש בימינו רק בבלתי־מתקבל־על־הדעת, באחד־חלקי־מיליון. יושבים בני אדם, ומכוונים ראש סיכה שיחצה את חלל העולם ויפגע באיזו נקודה על כוכב, שגם הוא ראש סיכה, במרחק מי־יודע־כמה מיליוני קילומטרים. למה קשה יותר למצוא אחות שהתגלגלה לאמריקה? צריך רק לרצות. צריך רק לנסות כל דרך. לפני חמש שנים כתבה גוטשה לירושלים, ואילו הקדמתי לשגר את הגלויה הזאת, היינו מוצאים את גוטשה כבר מזמן. נו, אתם הלעגתם עלי, אבל אני אמרתי בלבי: לא ייתכן שמשתי משפחות לא ייוותר שריד אחד. אמרי עכשיו משהו מלכה –”

“אני פשוט לא יכולה להאמין”, מתעכרות עיניה של מלכה והיא מטלטלת את ראשה ונוטלת שוב מידיו את המכתב מירושלים: אישה בשם גוטשה דרוקר (בנעוריה פורמן) שואלת על אחותה וגיסה, מלכה והרש פטאשק, מן העיירה פ׳ שבסביבות העיר ס׳.

“זאת גוטשה”, אומר צבי ציפורי, “אין לי אפילו צל של ספק”. “אבל, צ׳ילה? מה פתאום צ׳ילה?” מפחד האכזבה חוששת מלכה לתת דרור לתקוותיה, “מה עוד כתוב כאן”? “מה כתוב? כתוב, אוונידה קארבילי, שם של רחוב, סנטיאגו. בירתה של צ׳ילה. מעט יהודים התגלגלו לצ׳ילה? אולי אחרי המלחמה, ואולי עוד קודם. הלוא היה לה איזה חתן, אולי הספיקו להתחתן ולנסוע לפני המלחמה”.

“התחתנו ולא כתבו לנו? לא מתקבל על דעתי. בכל חתן הייתה מוצאת איזה פסול”.

“היא הייתה עדיין בחורה צעירה”.

“מתי”? שואלת מלכה.

“בשלושים ותשע”.

“אומר לך בדיוק בת כמה הייתה. כשעלינו לארץ, הייתה גוטשה בת שלוש־עשרה. זאת אומרת, שבשלושים ותשע הייתה בת עשרים ושמונה.”

“זה גיל רע”? צוחק צבי ציפורי, “אני מוכן להיות היום אפילו בן שלושים ושמונה”.

“אתה חכם גדול”. עוד הם מתנצחים ביניהם וצבי ציפורי קם ומתחיל לחטט במדור התחתון של המזנון הסלוני, ובאלבום התמונות הישן מוצא את התצלום המשפחתי האחרון ששלח להם אביה של מלכה, כשנה לפני המלחמה. מלכה מביטה ארוכות בתצלום, ועכשיו אינה עוצרת עוד בעד דמעותיה. אפילו אביה, שהיה בעל טחנת קמח ואיש העולם, איזה גברתן הוא, וכל מראהו צעיר משל צבי היום. ואילו גוטשה ממש נערה, לא מבוגרת מרינה, אשת בנם הגדול.

“בתמונה היא דומה מאוד לרינה”, נכנס צבי ציפורי לתוך מחשבותיה.

“אם כך, בת כמה היא היום?”

“קל לחשב. הוסיפי עשרים וחמש. בת חמישים ושלוש”. “חמישים ושלוש”?!מלכה מליטה פניה וממררת בבכי. גוטשה היא כל השנים שאינן. רק אתמול הייתה בת־זקונים גנדרנית, והנה היא בת חמישים ושלוש בצ׳ילה, מחפשת קרובים.

“הנה, כבר”, מנסה צבי ציפורי להרגיעה, “מייד אני יושב ומחבר מכתב ארוך. עכשיו יתחדש הקשר, ומי יודע, אולי הם מתכוונים לעלות, אולי יחיה אתנו לפחות מישהו מהמשפחה”.

“כל אותו הלילה”, חוזר היה צבי ציפורי ומספר לאחר מכן, “לא עצמתי עין. מפני שחשתי במתחולל בלבה של מלכה, ששכבה בעיניים פקוחות, וכדרכה –בכתה בלי־קול”.

גם הוא, הודה בלי בושה, גם הוא בכה. לזה שגוטשה הייתה ממשפחתה של מלכה, לא היה שום שייכות לדבר. אדרבא, אמר:

“יש משהו ממידת החסד בכך שמלכה, היתומה־מאם מילדותה, שבה ומצאה לפחות אחות אחת, אחות־למחצה. היא זקוקה למשפחה יותר ממני”.

ואכן, המכתב שכתב עוד בו בערב נתן ביטוי לעוצמת רגשותיו, במלים נרגשות תיאר את השמחה שהציפה אותם כשנתגלתה להם האחות הרחוקה, אי שם בסוף העולם החדש, אף ששמחה זו, אין צורך להוסיף, מהולה באבל על כל הנפשות היקרות שלא זכו לראות את נס המדינה.

“אל תחכו אפילו רגע”, הפגיע בגוטשה ובבעלה (שיש לה בעל ושמו חוליו דרוקר, ראו בכתובת), “ושבו מיד לכתוב לנו את קורותיכם: מתי, גוטשה היקרה, עזבת את בית אבא? האם הגעת לצ׳ילה קודם המלחמה, או אחריה? ובעלך הנכבד, היכן נישאת לו? והאם יש לכם ילדים ובני כמה הם”? את כל השאלות האלה, הוסיף וכתב, שואל הוא כבר במכתב הראשון מפני שהם מבקשים לדעת הכול, ומהר. עשרים וחמש שנים לא שמעו דבר על המשפחה, ולא עבר אפילו יום אחד בלי שיהרהרו בה, והנה זו הפעם הראשונה שמכל המשפחה מצאו אוד מוצל אחד. “זו רק ההתחלה”, חתם צבי ציפורי את מכתבו, “ועכשיו, שהתחדש הקשר, לבי סמוך ובטוח שיחזק ויאמץ, והריני מקווה, מתפלל ומאמין שלא יארכו הימים ונתראה פנים על אדמת המדינה העברית העצמאית”.

את המכתב נשא במו ידיו אל הדואר המרכזי בתל־אביב ומתוך כוונה לא להאריך אפילו ברגע את הפרידה הארוכה הזאת, שלח אותו בדואר אוויר, אקספרס, רשום.

“שלא תקרה שום תקלה חס ושלום”, אמר למלכה.

אפילו דואר אוויר אקספרס אינו חוצה עולם שלם כברק, אבל כבר למחרת היום, בשובו מן העירייה, התאכזב כשמצא שהתיבה ריקה. משעברו שבעה ימים ועברו עשרה, ותשובה לא הגיעה, החלה דאגה לנקר בראשו. מלכה שתקה, יראה ממחשבותיה. מי יודע מה התרחש בשנים שחלפו מאז הגיע מכתבה של גוטשה לירושלים. הכול עלול לקרות, ומוטב שלא לתת אפילו שם לאפשרויות השונות. צבי ציפורי טלפן אל שני בניו ונועץ בהם, ותשובת שניהם הייתה אחת: להמתין בסבלנות. אך אם קצרה רוח הוריהם, ישגרו מברק.

“מברקים”, אמר צבי ציפורי, “לא שולחים במקרה כזה. ומה אם אחד מהם חולה־לב, חס ושלום, פתאום יגיע מברק! לא, זה לא”!

עברו עוד ימים אחדים ובתיבת המכתבים מצאה מלכה מעטפה מוארכת, מעוטרת בולים זרים וחותמות גדולים. בתוך המעטפה היו כמה גיליונות של נייר משי, מקופלים בשלושה, ובתוכם תצלום משפחתי על נייר קרטון. מלכה רק העיפה מבט במכתבה של גוטשה, באותיות העגולות המצוירות בקפדנות, קשורות זו לזו כשיירת גמלים, וכבר חזרו עיניה אל התצלום: אישה כבדה, שחזה השופע כלוא בשמלה הדוקה, יושבת בקצה כיסא מרופד, חרטומי נעליה מרחפים מעל לשטיח הרצפה. מאחוריה ניצב גבר צנום וככל הנראה לא גבוה, לבוש כמו לנשף, חליפה כהה, עניבה רחבה היוצאת לו מתחת לצווארון חולצתו המעומלן היטב. פניו –מה יש בפניו? –חוטם שמעיקרו היה דק וישר, אלא שבעניין רע כלשהו נשבר באמצעו והוא יוצא מזווית עינו השמאלית לעבר הזווית הימנית של פיו ובמחצית הדרך משנה כיון ויורד לעבר זווית הפה השמאלית, מעל לשפמו, שהוא כמו קו עיפרון ממש מעל לשפתו העליונה. העיניים, אומרת מלכה בלבה, קצת שקועות מדי בחוריהן. אולי מחמת האף הפונה לכאן ולכאן נראית העין הימנית כאילו פרשה לה במתכוון מחוג ראייתה של השמאלית. עוד גם רואה מלכה את שערו הדליל והמשוח היטב מסורק לאחור בקפידה טרזנית. זהו אם כן חוליו, גיסה, מצדו האחד נער כחוש, נמוך מאביו, גם הוא בחליפה, גם שערו מסורק לאחור, אלא שאינו מפורץ וקו ההתחלה שלו סמוך יותר לגבות עיניו. למי דומה הנער? לא למשפחת אבא, גם לא לגוטשה ולאמה. חוטמו אינו שבור ועיניו המצועפות משהו אינן שקועות בחוריהן, ובכל זאת יש דמיון בינו לבין הגיס, שימים רבים יעברו עד שתתרגל לחזותו.

ושתי הבנות, מצדו האחר של האב. רגע אחד מדמה מלכה לראות את גוטשה בפני הקטנה –היציבה המאוששת, הטיית הראש והחיוך הבוטח על שפתי הבובה, זו גוטשה של שנת־עלייתם, שאבא היה מכנה דרך חיבה “פונצ׳יק”, על שום לחייה המלאות כסופגניות, וכן “יאפונצ׳יק”, על שום גפיה הקצרות. גוטשה אינה עוד הבת הקטנה. היא האישה הקצרה, ששמלתה קרובה להתפוצץ עליה, שכריות שומן נרבדו על עצמות לחייה והן מעלימות את עיניה בתוך סדקים צרים, שפימתה כפולה מסנטרה, זו גוטשה, ילדת הטיפוחים… אם היא כך, ומהבגדים, והשומן, והעור חסר הקמטים, קל לראות שחרפת רעב אינם יודעים, אם היא כך, מה תאמר כשתראה אותי, שיפה לא הייתי מעודי, זקנה ממנה שבע שנים, שבע שנים של ארץ־ישראל…

רק בשוב צבי ציפורי מן העירייה ראתה מלכה שאל המכתב עצמו, ששורותיו הישרות הן מופת לכתיבה תמה, טרם הגיעה. לא כן צבי ציפורי. לאחר רגעי ההתרגשות הראשונים, ישב לקוראו ובמאמץ משותף (מתי קראו מכתב בפולנית?!) פענחו את הכתוב. תוכנו המבולבל לא היה כצורתו הנאה. את בעלה הכירה גוטשה בוורשה (איך, ומתי, הגיעה לוורשה?), וסמוך לפרוץ המלחמה נישאו וחזרו לצ׳ילה (חזרו? כוונתה ודאי לומר, שהוא בא מצ׳ילה לוורשה, אבל אם שמו דרוקר, מותר לשער שאינו מהספרדים). על גורל המשפחה לא ידוע גם להם.

“עצוב לי”, כתבה גוטשה, “עצוב לי מאוד בלעדיהם. יש לי, כפי שאת רואה, אחותי האהובה, שלושה ילדים גדולים, ואני רוצה שיידעו מי הייתה משפחתי, מה מקורי, ולפעמים נדמה לי, שאינם שואלים, שלא אכפת להם. ארנסטו, הבן, כבר בן שבע־עשרה, צ׳יליאני קטן, ואני רוצה שיידע משהו עלינו, עליכם, על המשפחה, על ישראל. עכשיו, שמצאתי אותך, מלכה, יהיה יותר טוב, אבל האמת, עצוב לי מאוד אחותי. כתבי לי מכתבים. שלחי תמונות. גם של בניכם ונשותיהם. אם יש לכם נכדים בארץ־ישראל, מקנאה אני בכם עוד יותר. בזמן האחרון מרבים אנחנו ללכת לאסיפות ושומעים על ארץ־ישראל. גם תרמנו כסף, אף שאין זה אלא מעט ממה שדרוש לכם. כתבו לנו מייד וגם אנחנו נכתוב. כמה טוב לי שמצאתי אותך, אחותי, אם גם רחוקה את מאוד ממני ואני ממך. מלכה אהובתי, עצוב לי מאוד”.

 

ה

בו בערב ישב צבי ציפורי וכתב מכתב, אולי הארוך בחייו. כל תולדות היישוב מקופלות היו בדברים, שהיו כמין איגרת לגולה. שוב לא היה פקיד אפור במחלקת הרישיונות של העירייה, כי אם שלוח של ארץ־ישראל. תוך שהיה עטו רץ על גיליונות הנייר, נפתחו גם בנפשו מעיינות שחרבו לפני שנים. בתיבות אשוריות הדורות ובמשפטים יידיים מלוטשים סיפר על בנו הבכור, בנציון, שבנעוריו היה בהגנה ובימי מלחמת העצמאות שירת כקצין והשתתף בקרבות המסוכנים ביותר, ועכשיו הוא עורך דין מצליח. גם על בנו הצעיר, בנימין (על שמו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, לא שכח להוסיף) סיפר. גם חבר קיבוץ היה שנים אחדות, גם במבצע קדש השתתף וגם את הטכניון סיים בהצלחה גדולה. היום הוא מתכנן כפרים וערים לעולים הרבים שבאו ועוד יבואו לארצנו. העט רץ על הנייר, והוא עצמו רואה לפתע את כל חייו באור חדש. כשם שבמכתב אינו מרחיב את הדיבור על עבודתו בעירייה, על השנים הרבות שחלפו עד שזכו לדירתם, שעד היום רובצת עליה המשכנתא, כך מתמעט גם משקלן של כל הקטנות הללו לעומת עיקר העיקרים, תקופה מפוארת זו שהוא ובניו הם ממחולליה. לבו של צבי ציפורי עולה על גדותיו כשהוא כותב: “מי שזכה להינצל מהתופת ועוד להיות עד לתשועות ולנחמות אלה, אל יחטא בעצבות. שמחה, שמחה גדולה לכולנו”.

כך סיים צבי ציפורי את מכתבו ומעל לחתימתו הוסיף שלוש מלים עבריות:

“רק חזק ואמץ”.

שוב עברו כשלושה שבועות עד למכתבה השני של גוטשה, ימים של ציפייה מתוחה ומתוקה שכמותם לא ידעו מלכה וצבי ציפורי שנים רבות. הפעם פתחה היא בהתנצלות על שחוזרת היא וכותבת פולנית. אחרי שקראתי את מכתבך שלך, גיסי הנעלה, הכתוב בסגנונם של הסופרים היידיים הגדולים, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, לא העזתי אפילו לנסות להשיב לכם בלשון זו, שבקיאה בה לא הייתי מימי ואחרי כל השנים האלה בצ׳ילה, מעורבת היא אצלי בקסטיליאנית ובגרמנית. אך כל זה אינו אמור, הוסיפה גוטשה וכתבה, כלפי קריאה ושמיעה: כמו בדרך מקרה נתכנסו דווקא בימים אלה אצלנו חשובי הארגון, שחוליו הוא אחד מראשיו וכל פעולתו למען ארץ־ישראל. חוליו סיפר לכל הנאספים איך מצאנו אלה את אלה והפגיע בי לקום ולקרוא באוזני הנאספים את כל מכתבך. מה אומר ומה אדבר, גיסי ואחותי האוהבים, אינכם משערים בנפשכם איזה רושם כביר עשה המכתב הזה על כל הקהל. אנשים ישבו ובכו בלי בושה, כבר היו אצלנו מארץ־ישראל קולונלים ומיניסטרים, אבל איש לא הרטיט את לב כולם כמו מכתבך. התפעלו קודם כול מהתוכן, מהדמות הנפלאה, האמיצה, הקדושה, המצטיירת מהכתוב, ועוד יותר מכך מהסגנון הספרותי הנמלץ והמרומם, הכול –וגם חוליו ואני בתוכם –בטוחים שמחונן אתה בכישרונות ספרותיים גדולים. גלה לנו את האמת כולה, צבי היקר, האם כתבת איזה ספר? היו באסיפה אנשים שהיו מוכנים להמר בסכומים נכבדים על כך, ועליך לדעת, שלסופרים קשה להרשים את אנשי סנטיאגו.

דמעות נקוו בעיניו של צבי ציפורי, והוא היה אנוס להפסיק את הקריאה עד שיירגע, מלכה ליטפה בשתיקה את ידו הרועדת. בעיני רוחה ראתה את המעמד ההוא בביתה של גוטשה בצ׳ילה, בנוכחות כל חשובי הקהל, ומין גאווה שכמותה לא ידעה מימיה החישה את פעימות לבה. כמעט על כורחה אמרה לעצמה, שיש כאן איזו נקמה –קטנה מאוד, מאוחרת מאוד –על השנים שהייתה היא משמשת את ילדתה המפונקת של אשת אביה.

“קרא הלאה,” אמרה.

המכתב כבר היה קרוב לסופו. רק עוד דבר אחד, כתבה גוטשה באותיות קטנות יותר ובשורות צפופות יותר בשולי העמוד, רק דבר אחד סתום בעיניה, והיא הייתה מבקשת שיסבירו. את מכתבו סיים במלים “חזק ואמץ”. ארנסטו, בנם, קפץ אמנם ממש לתקרה מגודל השמחה, אך אם להודות על האמת, אין חוליו והיא מרוצים מהדבר. פתאום התחבר ארנסטו לחבורת נערים מאותה תנועה, שסיסמתה “חזק ואמץ” וגם הוא רוצה להצטרף לשורותיה, אף שהכול יודעים מי הם –היא מעדיפה שלא לפרש יותר. אין היא מעלה על דעתה, כי כותב המכתב הנפלא הזה הוא מאנשי “חזק ואמץ”, אבל אם לא, מדוע חתם במלים אלה את מכתבו?! הדבר חשוב מאוד, והיא ממש מתחננת לפניו שיסייע לה להרחיק את לבו של ארנסטו מאותה חבורה.

צבי ציפורי, לא “השומר הצעיר” היה בראשו ולא תנועת הצופים ולא שום תנועה אחרת, כי אם הכתוב בספר יהושע פרק א׳. אבל עכשיו, שפירש ארנסטו את הדבר כמין חיזוק לדרך שבחר בה, ואילו גוטשה וחוליו דורשים ממנו במשתמע לכתוב גינוי על אותה תנועה, אין בלבול יוצרות זה מבדח אותו עוד. גם מכתביו הבאים לגיסו וגיסתו עתידים להיקרא באסיפות ציוניות, ואם יכתוב דבר שאינו ראוי, עלול הוא להזיק לעניין הציוני בשעה שאדיר רצונו לסייע לו במכתביו. אם עלה ארנסטו על דרך ההגשמה הציונית, ואפילו הסתפח למחנה זה שאין לבו של צבי ציפורי שלם עמו, לא הוא האיש שיטה אותו ממנה. לא ולא.

ואכן, כך גם כתב לסנטיאגו: “חזק ואמץ” שלי הוא מספר יהושע פרק א׳. ארבע פעמים נאמר שם ליהושע “חזק ואמץ”, ובכולן הכוונה אחת, שלא יירא ולא יפחד, כי אם ידבק במטרה האחת, כיבוש הארץ, “כי אתה תנחיל את־העם הזה את־הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם”. לא קלה הייתה המשימה שהוטלה על יהושע בצאתו לכבוש מולדת לתועי המדבר (וכאן שב ומנה את כל הקשיים שצריכים היו להתגבר עליהם, הוא ושכמותו, מיום עלותם לארץ עד שזכו להקמת המדינה, ועד עצם היום הזה, שגם הוא אינו עדיין אלא בחינת אתחלתא דגאולה), אולם מי שיוקדת האש בלבו ונחושה הכרתו, שזה הדרך ואין בלתו, יגבר על כל המכשולים. אף־על־פי שאני הייתי תמיד, והיום יותר מתמיד, בלתי מפלגתי, העיקר הוא בניין הארץ, ובעניין זה אין הבדל בין המפלגות. ולפיכך, גוטשה וחוליו היקרים, אעשה שקר בנפשי אם אכתוב לכם, שאיני שמח על שארנסטו עלה על דרך ההגשמה. אדרבא, שמח אני מאוד, ומעומקא דליבא הריני מברכו, רק חזק ואמץ. ולוואי ונתראה אתך, ארנסטו, פה בארץ במהרה בקרוב.

בפעם הזאת בוששה האיגרת מסנטיאגו. מראש הזהירה אותו מלכה והתחננה לפניו שלא יכניס ראשו בין גוטשה לבין ארנסטו. מה אכפת לך, אמרה לו, ומה אתה יודע על המצב שם, בקצהו האחר של העולם, ולמה לוקח את על עצמך אחריות כבדה כזאת. שתנהל לה גוטשה את ביתה כרצונה. ואנחנו –הלוא רק מצאנו אותה, וכבר אנחנו זורעים זרע של מריבה. למה מריבה? חלק עליה צבי ציפורי. הלוא היא ששאלה, ואני רק משיב. מה הפחד הנורא שנפל עליה? היום זה לא הימים ההם, ואם תשאלי אותי, לא אדע לומר לך היכן הרי החושך, פה –או בסנטיאגו. אם שמחה גוטשה בחייה שם, בין הספרדים והגרמנים, אשריה. אך ודאי אינה מעלה על דעתה –ואין את, מלכה, מעלה על דעתך –שאוציא לעז על תנועה חלוצית בישראל! מלכה נאנחה ולא השיבה. נסתיים השבוע השלישי, והרביעי, ואין מכתב. עיניה של מלכה העגימו, ואנחותיה נעשו תכופות ועמוקות יותר ויותר. בסתר לב הצטער כבר גם צבי ציפורי על שנתפס לנוסח חריף כזה וכנראה שיבש את היחסים עם האחות שזה אך נמצאה, ממש בנסי נסים, אחרי שנואשו מכל תקווה. פעמים אחדות ישב צבי ציפורי לכתוב מכתב התנצלות ופיוסים, ולא יכול היה להביא עצמו לידי כך. למה הם מצפים ממני שם? שאעשה שקר בנפשי? שאכתוב לארנסטו, שבצ׳ילה חייב הוא להישאר?

בשבוע החמישי הציצה מתוך התיבה המעטפה המוארכת ועליה הבולים המוכרים והחותמות הגדולים. את מכתבו של צבי ציפורי לא הזכירה גוטשה כלל, ומלשונו ניכר היה שאפילו כעסה עליהם שבועות אחדים, שוב היא מפויסת. היא אף הוסיפה, כי היא שולחת להם, בידי חלוצים העולים לישראל, אי אלו מתנות קטנות.

בשולי המכתב היו מצוירות אותיות אשוריות, כאילו הועתקו מספר: “דוד דודה שלום להתראות חזק ואמץ ארנסטו”. מלים ספורות אלו שימחו את לבו של צבי ציפורי יותר מכל המכתב הארוך כולו. בין האותיות קרא את כל פרשת המאבק שהתחולל בין ארנסטו לבין הוריו, מאבק שמלים עבריות אלו מעידות על האופן שבו הוכרע.

“בחור יקר הוא, ארנסטו, גם אידיאליסט וגם בעל אופי”, אמר צבי ציפורי למלכה, מעיין תוך כדי דיבור בתצלום של משפחת דרוקר, שמוצג היה לראווה מתחת לזכוכית השולחן הסאלוני. “זה בדיוק החומר הדרוש לנו בארץ. אפשר לראות בפניו גם את האצילות, גם את המבט החולמני בעיניים. ומצד שני, באף, בשפתיים, ניכר אופיו התקיף. הוא יבוא. הוא יבוא”.

 

ו

ואכן, יום אחד נתבשרו כי נפלה ההחלטה –ארנסטו עומד לבוא לישראל. כלומר, יותר משתי שנים היו המכתבים הולכים בין חולון לסנטיאגו, ובסדירות קבועה פחות או יותר. הכותבים היו גוטשה וצבי ציפורי, ואילו מלכה וחוליו מסתפקים היו במילוי החלל הריק בשולי הגיליון האחרון. גוטשה מתרכזת הייתה בדיווחים על כל מאורע משפחתי –הצלחת הילדים בלימודים, אירוסיה של הבת הגדולה, כרמלה, חופשות ומחלות –וכן בשאלות על המתחדש בארץ. צבי ציפורי מספר היה על התקדמותם של שני בניו, בנציון עורך הדין ובנימין האדריכל, ששניהם היו מצליחים בכל מעשי ידיהם ועולים משלב אל שלב, וכן על המתחדש אצלו ואצל מלכה, חידושים שניתן היה למצותם בשתיים־שלוש מלים. את עיקר דבריו מקדיש היה לענייני הכלל, והם היו כמין מאמרים המקיפים את כל בעיות העם והמדינה, הכול לפי הזמן: מבאר היה במכתביו את טיב הסכסוך שבינינו לבין הסורים על הכינרת, מתאר את הפעולות לאכלוס הנגב והגליל, מספר על הפריחה הכלכלית החדשה, על הצינור הגדול, על נמל אילת ועל הנמל החדש ההולך ומוקם עכשיו על חורבות העיר הפלישתית אשדוד, ובעיקר על גלי העלייה. יהודים מוסיפים ובאים, היה חוזר ומדגיש, ולכולם יש עבודה ויש מקום. להיפך, כשהיינו כאן כמה רבבות, לפני עשרות שנים, הייתה אבטלה, ואילו עכשיו רק הבו לנו עוד ידיים עובדות. בכל אחד ממכתביו מרמז היה –במישרים ובעקיפים –על עניין זה, וכשנדמה היה לו שמצא במכתבה של גוטשה משהו על כך שביום מן הימים יבואו גם הם, הקדיש מכתב שלם לתיאור ההבדל בין כאן לבין שם. שהוא כמו ההבדל שבין אור לבין חושך.

ובכל זאת באה הידיעה על בואו הקרוב של ארנסטו כהפתעה גמורה.

דווקא בעת האחרונה העידו סימנים שונים, שהנער מתרחק מן הרעיון הציוני. כבר בשנתו האחרונה בגימנסיה יצא מתנועת הנוער, ואף שגוטשה תירצה זאת בעומס הלימודים, נראה היה לצבי ציפורי שלא את כל האמת גילתה. לאחר שסיים את לימודיו, כתבה גוטשה כי ארנסטו החליט שלא להמשיך באוניברסיטה (וזה אף־על־פי שגם בניו של הדוד, בארץ־ישראל, סיימו בתי־ספר גבוהים), כי אם לעזור לאביו בעסקי הרהיטים שלו. עיון קל במכתבים גילה, שאין ארנסטו מרווה אותם נחת, והנימה המוצנעת בהם קשה הייתה הרבה יותר מזו שבמכתב שבו קבלה על עניין “חזק ואמץ”.

אך כשקרא צבי ציפורי על החלטתו של ארנסטו, שכח את כל הדברים האלה. מיד שיגר אל ארנסטו מכתב אקספרס והכריז כי ביתם ביתו, הוא יהיה להם לבן והם יהיו לו לאב ואם. יש לנו דירה גדולה וריקה, כתב צבי ציפורי, ואין לנו מה לעשות בכל שלושת החדרים. שנים עמלנו עד שהגענו לדירה כזאת, ועכשיו אנחנו תועים בין החדרים. בוא ארנסטו. יהיה לך חדר משלך. נדאג לך לעבודה מתאימה, בנינו יכניסו אותך לחברת אנשים צעירים. רק בוא.

אין לתאר את ההתעוררות שהיה צבי ציפורי שרוי בה בימי הציפייה לארנסטו, את העמל ששיקעה מלכה בהתקנת החדר, את התוכניות שרקמו, את כל התכונה. ביום בואו חיכו לו כולם בחיפה, על הרציף, ובנציון –המקורב אצל אנשי המשפט, המשטרה, המכס ושאר משרדים –עלה לסיפון האונייה יחד עם אנשי משטרת הגבולות והמכס, הורידו לפני כולם, כאילו היה אורח המדינה, לחש משהו באוזני פקיד אחד ופקיד שני, ועד מהרה כבר נמצאו כולם במכוניתו של בנימין, דוהרים בדרך לחולון. מי זוכה לטיפול כזה, ובאיזה מקום בחוץ לארץ יחצו יהודים גבול בקלות כזאת, הרהר צבי ציפורי בלבו, מתגאה דומם בבניו, בזה שניהל את העניינים בנמל ובזה שיושב עכשיו ליד ההגה. רק בקושי התאפק מלומר לארנסטו: ראה איזה דור יפה צמח לנו כאן. ראה איזה הבדל.

בהבדל הבחין צבי ציפורי, ממש על כורחו, למן הרגע הראשון. ארנסטו נראה חיוור ונמוך יותר מבתמונות, ואפילו ביחס לכתפיו הצרות היה ראשו קטן מדי. עומד היה נכלם, או אולי כמתגונן מפני איזו התקפה, סנטרו כבוש בתוך צווארון מעילו, ואילו עיניו, כשאינן מכוסות, מחפשות איזו אבידה על הרציף. בחור עדין מאוד, שבה מלכה ולחשה באוזני צבי ציפורי מה שהיה הוא אומר לה. עכשיו שתק הוא, ורק בלבו אמר: זו הפגישה הראשונה עם ארץ־ישראל והוא מצמצם עצמו ומתמעט מולה. בקרוב ירחיב אווירה של הארץ את ריאותיו, השמש תשזף את פניו והחיים כאן יזקפו את קומתו. הוא עוד יהיה בסדר. רק חבל שקשה להידבר אתו.

ארנסטו החזיק אמנם בראשו אוצר לא קטן של מלים יידיות, וגם שיעורי העברית שלקח לא היו לגמרי לבטלה, אלא שכל מלה שיצאה מבין שפתיו נשמעה כאילו היא קסטיליאנית. הנגינה הנוכרית עיקמה כל הגה, ומה שהותירה הנגינה האביד לחשו הנכלם. צריך היה לרכז את כל החושים ולהצמיד את המבט לשפתיו כדי לנסות ולפענח את לחשיו. כשביקשו צבי ציפורי שירים קצת את קולו, הסמיק עד שערו המשומן והמסורק לאחור, ונאלם דום. בנימין –זה שהחזיק בהגה והיה הופך פניו מדי פעם אל ארנסטו, שישב בין צבי לבין מלכה –ניסה לעורר את סקרנותו, לספר לו על המקומות המתגלים בצדי־הדרך, על תוכניות הפיתוח וכיוצא באותם דברים שהוא בקיא בהם, וכן לחקור אותו על אופיה הארכיטקטוני של צ׳ילה בכלל וסנטיאגו בפרט. כל מאמציו היו ללא הועיל. בראש מושפל, ידיו אסופות בין ברכיו, כאילו מעט המקום שהוא נוטל מדודו ודודתו גם הוא רב מדי, ישב ארנסטו, מרבה לשתוק וממעיט להפטיר תשובות קצרות בשפה לא מובנת ולא נשמעת. עד שהגיעו לצומת בנימינה נואש בנימין מן השיחה ומכאן ואילך לא המיש עיניו מן הכביש שלפניו. בנציון, הבן הגדול, שהוא עורך דין מצליח וכל כוחו בפה, נטל את היוזמה לידיו וניסה לעשות כמנהגו מול דוכן העדים, למשוך את ארנסטו בלשונו ולדובבו. בצומת נתניה ירדה עליו עייפות, ומכאן ואילך שתק גם הוא. רק מלכה מכאן וצבי מכאן המשיכו לנסות את מזלם, וארנסטו היה משיב להם בלחש לעז, בהנים ובלאווים רפים.

ואולם, לא צבי ציפורי האיש שייחפז להעלות מסקנות, מה גם שחודשים הכינו עצמם לפגישה זו, שצבי ציפורי ראה בה מין סמל לראשית האיחוד האמיתי בינם לבין האוד המוצל ממשפחתם הגדולה. “לא צריך לשים לב”, אמר למלכה בשעת ערב מאוחרת, אחרי שפרש ארנסטו לחדר שפינו לו ואחרי ששכבו הם במיטתם, עייפים ורצוצים מהנסיעה לחיפה וחזרה, “ניתן לו שהות לנוח מן הנסיעה הארוכה בים, להתרגל אלינו, ללמוד קצת עברית”.

“שמתי לב, שיש לו מצח גבוה, כמו לאבא עליו השלום”, אמרה מלכה.

“אבא היה כולו רחב, גבוה, גברתן”.

“מה שבעיני קצת משונה הוא שעיניו עצובות”, אמר צבי ציפורי. “בחור צעיר כל כך, ומין עצבות. ותמיד שמעתי אומרים, שהם עליזים כל כך, אוהבי־נגן, הלאטינו־אמריקנים, שרים ורוקדים”.

“מה פתאום לאטינו־אמריקני”? אמרה מלכה, קצת נעלבת. “הוא אחד משלנו. גם אתה לא מנגן ושר ורוקד. הוא בחור עדין מאוד, ואולי –מי יודע –מונח משהו על לבו”.

“זה אמרתי ככה, בלי כוונה רעה, חס־ושלום”. עיניו כבר החלו נעצמות, ולא היה רוצה לסיים את השיחה בדבר שידיר שינה מעיני מלכה. “ילמד עברית. הילדים ייקחו אותו לטייל בארץ. נמצא לו עבודה מתאימה. ועוד תראי, הוא יתרגל, כמו כולם”.

בלב ונפש התמסר צבי ציפורי לארנסטו, וכשם שבמכתביו ראה עצמו שליח לגולה כולה, הנה עכשיו היה מופקד על הקליטה. יום יום קנה את העיתון המנוקד “אומר”, ובשובו מן העבודה יושב היה עם ארנסטו, מלמדו עברית, מספר אתו על תולדות היישוב, ואפילו לקח כמה ימי חופשה, בשביל לקחת את ארנסטו לסיורים ברחבי המדינה. בנציון, שאין אדם שאינו מכירו, השיג להם הזמנה לישיבת הכנסת, והם קמו ונסעו לירושלים. צבי ציפורי עצמו לא היה בירושלים מאז ביקר אצל אותו קרוב רחוק בבית ישראל החדשה, ובכנסת לא דרכו רגליו מעולם. מזל שהספיקו לבקר תחילה בהר הזיכרון וכן לעלות לקברו של הרצל, מפני שמראה הכנסת –אפילו למלכה התבייש צבי ציפורי לגלות כל מה שחש באמת –הנחיל לו אכזבה. כיוון שהיציע היה ריק מאדם, דחקו עצמם עד שראו, כי גם ליד שולחן הממשלה וגם באולם עצמו אין אדם, להוציא את היושב־ראש, הנואם, כמה פקידים ושומרים. כדי שלא יישא עמו ארנסטו את רושם הישיבה הזאת כדבר אחרון שראה בירושלים, הציע שיעלו להר ציון, לבקר במרתף השואה. על המרתף ידע צבי ציפורי מן העיתונים, אך את דרכו למקום לא הצליח למצוא ובינתיים ירד הערב, והם חזרו על עקבותיהם וחצו את העיר כולה עד שהגיעו לתחנת האוטובוסים. צבי ציפורי לא חדל להתפעל ממראה עיניו, והיה מספר על ירושלים שזכר משנתו הראשונה בארץ. מתוך שמלא היה בגדולתם של הדברים –ההר המרהיב ביופיו, שבאדמתו נח מנוחת עולמים חוזה המדינה ולא רחוק ממנו טמונים לוחמי העצמאות, והפרלמנט שהוא כולו שלנו ולא “סיים” שורץ אנטישמים, כמו בימים ההם בפולין –מתוך זה בטוח היה שגם את לבו של ארנסטו הפך לאהבה את הארץ.

בנימין, בנו הצעיר, מתכנן היה שכונה חדשה בבאר־שבע, וכעבור יומיים לקח אותם במכוניתו לראות את הנגב. גם בבאר־שבע היה זה ביקורו הראשון, והאמת כולה –בה הודה בתוך תוכו –מעודו לא הדרים מעבר לגדרה, וגם במושבת הבילויים ביקר רק פעם אחת, כשהיה חברו־ לעלייה, ואכטנברג, חולה במחלה אשר ממנה לא קם עוד. בנימין ידע לספר גם על הקרבות לשחרור הנגב, גם על היישובים שכבר התנחלו במרחבים וגם על התוכניות הגדולות לעתיד. בכל מקום היו לו מכרים, במושבי לכיש, בקרית גת, בקיבוצים המוריקים בלב המדבר, בין הבדווים שבשפת הכביש. כל מה שאמר לו בנימין, מיהר צבי ציפורי ותרגם לארנסטו, וכל כך מסוער היה מן המסע בארץ־ישראל הגדולה, החלוצית, שבנו בנימין מתהלך בה כבן בית, עד שדימה להבחין בשינויים גדולים בארנסטו –קולו רם יותר, הליכותיו משוחררות, צורתו נשתנתה מן השמש ומן האבק. בשובם, אמר למלכה: “הוא יהיה בסדר”. רצה לומר: אני הראיתי לו מהי ארץ־ישראל, אני הכנסתיו בבריתה.

מגודל ההתלהבות ביקש צבי ציפורי לקחתו גם לצפת ולטבריה, אבל ארנסטו מלמל ואמר, כי בלאו הכי ייסע לשם, שכן חברים שהיו לו בסנטיאגו הגיעו זה מקרוב, והם יושבים באחד מקיבוצי עמק הירדן. הוא ייסע אליהם, יעבוד, יראה קיבוץ מהו, יסתובב. הודעה זו שימחה מאוד את צבי ציפורי, שראה בה אות נוסף להיקלטות ארנסטו. בינו לבין עצמו, גם רווח לו: הטיולים הארוכים ייגעו את צבי ציפורי, ויותר מהם המאמץ לנהל שיחה עם ארנסטו, שידיעותיו ביידיש קלושות היו הרבה יותר מכפי שדימה בתחילה. מלכה לא גילתה מידה דומה של התלהבת: “אל תחשוב”, אמרה לארנסטו, “שבקיבוץ מלקקים דבש. קל לא יהיה לך שם, ובעמק הירדן, אומרים, שורר חום קטלני. בחור מעודן כמוך, שיש לו מומחיות מסוימת בעסקי רהיטים, יכול היה להסתדר יפה מאוד בעיר”. ארנסטו האזין, אך ממלמוליו ראתה שלא זז מהחלטתו. “לא נורא”, צירפה בלית ברירה את קולה לקולו של בעלה, “שבועות אחדים בקיבוץ לא יזיקו לך. רק שתיזהר מן השמש ותלמד עברית”.

 

ז

המכתבים, שבעבר היו מגיעים מדי שלושה־ארבעה שבועות, נעשו תכופים מיום צאת ארנסטו מסנטיאגו, ובכולם ניכרה איזו נימה של חרדה מצד גוטשה וחוליו לבנם. “ארנסטו הוא לא גיבור גדול”, כתבה גוטשה, “רגיש מאוד ומכונס בתוך עצמו”. במכתב שהגיע יומיים אחרי שנסע לעמק הירדן גילתה עוד טפח: הייתה לו איזו אהבה נכזבה, והריהי חוששת מהשפעתה עליו. עד עולם אחזיק לכם טובה, מלכה אחותי וצבי גיסי, אם תעקרו מלבו “אהבה” (כך כתבה, במירכאות) זו, ותמלאוהו באותה גברות קשוחה, שילידי הארץ מצטיינים בה, כפי שמספרים הכול. רגישות מופלגת רק מקצרת את ימיהם של הבריות.

צבי ציפורי, שכבר התעורר בו חשד, שיש אישה בגו, כך טען עכשיו באוזני מלכה, ישב וכתב לגוטשה, שאין לה כל יסוד לדאגה.

“טיילתי אתו בכל ארץ־ישראל, בירושלים ובבאר־שבע, ואינך מתארה לעצמך איזה תענוג היה זה. ממש אדם אחר בדרכו להיפך לצבר גמור. כשתבואו לכאן, לבקרו, פשוט לא תכירוהו”.

אלא שלידי כך לא הגיעו הדברים. שבוע אחד בלבד אחרי נסיעתו לעמק הירדן, הופיע פתאום ארנסטו, פניו וזרועותיו שלוקות, חוטמו הארוך מתקלף, עיניו המצועפות כבויות –וכולו קודר ומשמים. הוא ישב אתם דקות ספורות, מלמל משהו לא מובן, אמר שהוא עייף מאוד, התקלח, הסתגר בחדרו ולא יצא אלא למחרת בצהריים. מלכה הכריחה אותו למדוד את חומו, אבל הטמפרטורה הייתה נורמלית, וכיוון שכך החלו היא וצבי ציפורי חוקרים אותו. בקושי רב צירפו את שברי המשפטים לסיפור שלם: הציבוהו לעבודה במדגה, ועבודה זו שברה את כל גופו. קמים בחושך ועובדים בשמש בוערת. עומדים בתוך מים מרופשים ומבטבטים בתוך זבל. הריח הזה וריח הדגים מחלחל לתוך הגוף. לימודי העברית אינם לימודים, ואפילו היו מלמדים משהו –למי נותר כוח. לא זו בלבד, שעם בני המקום לא נפגש, גם אותם צ׳יליאנים שהכיר בבית נעשו פה לאנשים אחרים.

דברי ארנסטו הזכירו לצבי ציפורי את חבלי ההתאקלמות שלו. אין עבודה קשה שלא התנסה בה, וחיים היו מן היד אל הפה, מתגוררים באיזה חדרון שכור בדרום תל־אביב, וכך עד שמלאו לו שלושים ושמונה שנים וכוחותיו החלו כלים. ואז שיחק לו המזל וקיבל עבודה זו בעירייה, שגם היא מציאה קטנה מאוד. לא על עבודה כזאת חלם, אבל מה, העיקר הוא בהרגשה שבלב, כמו שהייתה לנו כשעלינו לירושלים וכשירדנו לנגב וראינו איך נהפכו מדבר וצייה לגן פורח.

ארנסטו ישב ושתק, וכשסיים צבי ציפורי את דבריו, קם וחזר לחדרו.

מאותו יום ואילך לא יצא כמעט את הבית. הוא הביא חבילה גדולה של ספרים בקסטיליאנית, וימים תמימים יושב היה סגור בחדר וקורא, ואפילו כשביקשוהו להצטרף לביקור אצל אחד הבנים, אפילו כשביקשה מלכה שילך אתה לקולנוע, התחמק באיזה מלמול סתום. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו כשהיו להם אורחים, סירב לצאת מחדרו.

משבוע לשבוע העמיקה דאגתם. בינם לבין עצמם אנוסים היו להודות, שכך לא יוכלו העניינים להימשך. אילו אך התקדם בלימוד העברית. אילו הסכים לפחות ללמוד באולפן ולסיים קורס, היו מוצאים לו עבודה כלשהי. אולי לא ברהיטים. בנציון הבטיח שימצא משהו בעזרת אחד מידידיו הרבים במשרדי הממשלה, אף שעכשיו אמר בפה מלא, וצבי ציפורי כעס על כך מאוד, שאין ארנסטו מתאים לארץ־ישראל.

“הוא טיפוס משונה”, אמר, “חלשלוש, דפרסיבי, והכי טוב שיחזור לחנות הרהיטים של אביו בסנטיאגו”.

“זה לא ככה”, אמר צבי ציפורי. “האשמה היא גם בנו, בכולנו, וגם בך. ובבנימין. סוף סוף הוא בן דודכם, ואתם, כמו זרים אתם מתנהגים”.

“ראשית, אני לא מדבר ספרדית ולא יידיש. ושנית, בכלל אי אפשר לשוחח אתו. הוא מוזר”.

אף־על־פי־כן הבטיחו הבנים, שיעוררהו להיכנס לאולפן, יטפלו בו, יסייעו לו לעבור בשלום את חודשי ההסתגלות. אחר־כך יסתדר כבר בכוחות עצמו.

אך עוד בטרם הספיק צבי ציפורי לשטוח באוזניו את התוכנית החדשה, אמר ארנסטו, כי החליט לשוב לצ׳ילה. בקרוב.

דברים אלה הכו את צבי ציפורי בתדהמה, והוא עמד לשוב ולתאר באוזניו את חבלי הקליטה שלו עצמו, להציב אלה מול אלה את הפלוסים של כאן ואת המינוסים של שם, לדרוש באוזניו את משמעות המאמר, ארץ־ישראל נקנית בייסורים. מימיו לא נראו חייו שלו נכונים, יפים, חיים שלא היה ממירם בעד שום הון שבעולם, כבשעה שעמד והוכיח לארנסטו מדוע אל לו לרדת מן הארץ. לאמתו של דבר, אמר בלבו, אין דברים אלה טעונים הוכחה, והקושי האחד הוא רק במציאת מלים שייכנסו אל לבו של ארנסטו. לא עלה כלל על דעתו, שכל דבריו נשברים אל אוזניו האטומות של ארנסטו. לכן היה המום כל כך, כשהפטיר ארנסטו כמה מלים מאונפפות ואמר: “לא, דוד, לי לא טוב פה. טוב. אני חוזר לצ׳ילה”.

 

ח

“טוב ויפה,” אמר צבי ציפורי למלכה בלילה, כששכבו שניהם בחושך ולא יכלו להירדם. “לא ראשון הוא שבא לרגל את הארץ וחזר כלעומת שבא, וגם לא אחרון. אולי באמת עניין של אהבה כאן, כפי שטוענת גוטשה, אף ש… מוטב שאשתוק. הצדק אתך, רצונו לחזור, בבקשה. לא מטיפוסים כמוהו ניוושע. רק שייסע כבר, מה שיותר מהר”.

“דבר יותר בשקט”, לחשה מלכה. “לא אכפת לי שישמע”.

“אני לא רוצה שניפרד בריב. ואם בכלל לא היה בא, היית מרוצה יותר? הוא לא יכול לחיות כאן. לא כל אחד מוכרח להיות ציוני”!

“לא אכפת לי אם הוא ציוני, ולא אכפת לי אם אינו ציוני, אבל בן אדם שיהיה. ואילו ארנסטו שלך, עכשיו כבר מותר לי להודות על האמת, מהרגע הראשון לא מצא חן בעיני: יש בו משהו –לאטינו־אמריקני…”

“הוא הבן של גוטשה, לא שום לאטינו־אמריקני”.

“זה ככה! עובדה! בכול רואים את זה, בכל תג ותג. קודם־כול, העצלות. הלוא הוא פשוט בחור עצל. מה רעה עשו לו בקיבוץ שנמלט משם אחרי שבוע? היה מזיק לו, אילו עבד שבועות אחדים, אילו חילץ קצת את עצמותיו המעוקמות”?

“הסתכלו עליו אתם”, אמר צבי ציפורי גם לבניו כשניסו לרסן את התפרצותו, תמהים על המהפך ביחסו אל ארנסטו. “הלוא יש בו כולו מין משהו דוחה, מנוון… האם ראיתם במה מבלה הוא את יומו? מסנטיאגו הביא אתו מין תרמוס, שהוא ממלא משקה של אינדיאנים, מאטה הוא קורא לו, וזה התענוג הגדול שלו, נועל עצמו בחדר, רוקח מאטה ויונק. ימים שלמים יושב הוא כך בחדר, יונק מאטה וקורא ספרים בקסטיליאנית. ואולי בכלל אינו קורא, אלא יושב מאובן במקומו. נועץ עיניים ריקות בתקרה, כמו לטאה. ובצורה כזאת מתכוון בחור צעיר להעביר את ימיו? מה זה, אם לא לאטינו־אמריקני”?

“מה אכפת לך שהוא שותה מאטה”, לוחשת מלכה, מתחננת לצבי ציפורי שינמיך את קולו. “אם הזמנו אותו לביתנו, והוא אורחנו, נתאפק עוד שבועות אחדים. שישתה מאטה, שיעשה מה שיעשה, הלוא אחרי־הכול, בן־אחותי הוא…”

“בעניין זה מוטב שלא אומר דבר. זו בדיוק הנקודה. התפוח נפל לא רחוק מן העץ”!

“אני מתחננת לפניך, הנח לזה עכשיו”, אומרת מלכה ושוב אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה. “אילו הייתה המשפחה חיה, היה הכול נראה אחרת. אבל עכשיו אינני יכולה להיות בררנית. אחות אחת נותרה לי, ואיני רוצה לאבד גם אותה מחדש”.

“לכן אינני אומר כלום”,חותם צבי ציפורי, קם, לוקח את עיתון הערב ויוצא למרפסת.

שבע ביום היה מכריז, “לכן אינני אומר כלום”, ואף לרגע אחד לא יצא ארנסטו מראשו, לא חדל לגלות בו מומים חדשים. מלכה הייתה מטלפנת אל בנציון ובנימין ומבקשת שינסו הם להשפיע עליו. לא רק ביחסו לארנסטו חל מהפך, הוא כולו התהפך והיה לאדם אחר. כל השנים היו ביתו ולבו פתוחים לכל אדם, ומסתפק היה בפחות ממועט, ואילו עכשיו אי אפשר לכוון לרצונו. בשלוש הוא שב מן העירייה, ומיד הוא רוטן:

“אני לא צעיר”, הוא אומר, "כבר עברתי את הששים, ואחרי העבודה פשוט אין לי כוח. אני סחוט. הקיץ, והאוטובוסים, והרעש, זה יותר מדי. אני מגיע הביתה ואני רוצה להירגע, בשקט, בפינה שלי, קצת לנוח״ –

“בסדר”, לוחשת מלכה, שלא ישמע ארנסטו, “היכנס לחדר השינה וסגור את הדלת”.

“אי אפשר לנוח בחדר השינה. הקיר הדרומי בוער ומהרחוב מגיע רעש האוטובוסים. אחר הצהריים אני רגיל לנוח בחדר של הבנים, על המיטה שלי”. עייף ונרגז מתהלך הוא בבית, עובר מן הסאלון לחדר השינה ומשם למטבח ולמרפסת, פותח דלתות וטורקן, מתיישב, קם, רוטן, הכול שישמע ארנסטו ויידע שחדרו של איש זקן גזל. עכשיו התחיל טוען באוזני מלכה, אך בקול שנשמע בכל הדירה:

“לא נשמע כדבר הזה, ששני זקנים כמותם יפרנסו ריקא צעיר, הולך בטל, ממשכורתם הדלה. רצונו לחזור לסנטיאגו, דרך צלחה. אבל עד שייסע, ועדיין איני מבין מה מעכב אותו כאן, לא יזיק לו אם יעבוד קצת גם הוא”.

“מה הוא כבר אוכל”, מלמדת מלכה עליו סנגוריה, “מזה לא נתרושש”. כאן מתפרץ צבי ציפורי, קולו רועד והוא מדבר רתת: “יותר מארבעים שנה אני בארץ, וכל השנים אני עובד קשה ומתפרנס בצמצום. עד שהגענו לשיכון הזה, בקצה חולון! איך לא מתבייש עלם צעיר להסתובב כך, לשתות מאטה ולקרוא ספרדית ולא לשאול אפילו אם יש לנו כסף. שאלת מה עוד מעכב אותו כאן, שבוע אחרי שבוע? תגידי לו: כאן לא פנסיון”!

“צבי ציפורי, אני לא שאלתי, ולא אשאל. אולי קשה לו. אולי הוא מתלבט. הרי גוטשה כתבה, שהייתה לו איזו אהבה נכזבה. הנח לו שיחליט בעצמו”.

גם בנציון ובנימין באו לבקשת אמם, וניסו לשדל את אביהם:

“בטח שהוא בחור מוזר ומגוחך, טיפוס גלותי. אבל הלוא אינך רוצה שילך לאיזה בית מלון בחיפה ויחכה שם לאנייה. אתה רוצה שיספר בסנטיאגו, שלא קיבלנו אותו יפה? התעלם מקיומו, אבא. לא לפי כבודך להקפיד על קטנות”.

"אני קטנוני?!… אילו בא לכאן, כפי שחשבתי תחילה, כעולה אמיתי, כמי שסיים את כל החשבונות עם הגולה, כדרך שהיו באים החלוצים פעם, מפולין, לא הייתי מחלק אתו אפילו את הפרוסה האחרונה? כך אתם מכירים אותי? ולא כך התנהגנו, ולא רק כלפי בן אחות, כי אם אפילו לאנשים זרים? אבל בחור צעיר כזה, מין יצור משונה מאיזה עולם זר, גויי, ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, וכבר החליט שכאן זה לא בשבילו״ – – –

ובכל זאת, לימים אחדים הייתה לדברי הבנים השפעה מרגיעה עליו, הוא ממש אילץ עצמו למצוא צד זכות בארנסטו, ואפילו למלכה אמר, כי רואים שיש לו ייסורים פנימיים נוראים. אך מה לעשות, אם עצם נוכחותו של ארנסטו בדירה הייתה מקור התרגזות, שלא לומר השיחות שמנסה היה לקשור עמו. צבי ציפורי לא יכול היה לגמור בדעתו אם אמנם התעשרה לשונו היידית של ארנסטו והתרחב אוצר המלים העבריות שבראשו, או שהוא־הוא שהתרגל לבליל הלשוני שבפי ארנסטו. מכל מקום, להבינו קל היה עכשיו יותר, אלא שדווקא הבנה זו לימדה את צבי ציפורי כמה טעה בארנסטו. צבי ציפורי ציפה לשמוע מפיו על ההוויה היהודית העלובה בסנטיאגו השורצת אינדיאנים, נאצים וסתם ספרדים. אך ארנסטו סיפר על נופה ההררי המופלא, על רכסי הקורדיליירים הנישאים ממזרח לעיר, על הפארק המרהיב במקום שבנה מייסד העיר, פדרו דה ואלדיוויה, לפני יותר מארבע מאות שנה, את מצודתו, סארו סנטה לוצ׳יה, על כל הארץ כולה הנמשכת כנקניק ארוך מקו־המשווה ועד לקצה הדרומי, הרחוק והקר של היבשת, ארץ שאפילו שווייץ אינה מגיעה לקרסוליה.

עכשיו כבר הבין צבי ציפורי למה מתגעגע ארנסטו. את יופייה של ירושלים לא ראה, ומרחבי הנגב לא הרחיבו את לבו. כשהזדמנו לביתם הבנים ומשפחותיהם ויושבים היו יחד לשולחן, נגרפת הייתה השיחה, כמו מאליה, לתוך המים הסוערים – מקסם השווא של הגולה לעומת ארץ־ישראל. כל הדר בחוץ לארץ, היה אומר ומתרגם, שלא יישאר ספק בלב ארנסטו למי הכוונה, דומה כמי שאין לו אלוה. וכן גם להיפך: מונה כל מה שאמרו חכמים בשבחה של ישיבת ארץ־ישראל. רק ברגע של בדיחות דעת אמר לארנסטו, כי הוא מכל מקום כבר מובטח לו מקומו בעולם הבא. איך? כך נאמר על מי שמהלך ארבע אמות בארץ־ישראל, ואילו הוא עשה את כל הדרך עד עמק הירדן וחזרה. הזדמנות אחת לא החמיץ כדי לעקוץ את ארנסטו, ואף הכריז באוזניו, שאל הנמל לא ייסע. ללוות יורד מהארץ, זה לא!

“מה נטפלת לאומלל הזה”, היו מלכה והבנים חוזרים וטוענים. “מאות אלפי תיירים נכנסים ויוצאים מדי שנה בשנה, ואנחנו עושים הכול כדי שיבואו עוד ועוד, שייכנסו לארץ השמש הבוערת וייצאו כלעומת שבאו, ואתה, בלי ארנסטו אינך יכול! שייסע! שייסע”!

צבי ציפורי לא נעתר להם ולא התפייס. וכשהגיע יום הפרידה, קם ממיטתו, כמנהגו בכל יום, אמר לארנסטו שלום חטוף, אפילו את ידו לא לחץ, והלך למשרדו בעירייה, ולא זז משולחנו עד גמר יום העבודה. מלכה לבדה ליוותה אותו לנמל, במכוניתו של בנימין, שפשוט נכנע לה: “למרות שזו שערורייה לנסוע לחיפה כשאני מוכרח להיות בבאר־שבע”.

כשנפרדו, פרצה מלכה בבכי, חיבקה את ארנסטו בכל כוח אל לבה וביקשה סליחה ומחילה על התנהגותו של צבי ציפורי: “מה לעשות, הוא איש זקן, עם כל מיני מושגים ופרינציפים. אבל הוא אדם טוב, ארנסטו. אני רוצה שתזכור: הוא אדם טוב”. כמו לעצמה שנתה וחזרה, שמחה על השלווה שתחזור סוף סוף ותשרור בביתם.

 

ט

פתאום נעשתה הדירה מרווחת וריקה, בשלוש חוזר צבי ציפורי מהמשרד, סוגר עצמו בחדרו, לוקח עיתון ונרדם. בערב יושבים הוא ומלכה בסאלון, פעמים באים ידידים לבקרם, ופעמים הולכים הם לבקר את ידידיהם. שמו של ארנסטו אינו נזכר, לא בפי מלכה ולא בפי צבי ציפורי. אלא שבחלל הריק שהותיר אחריו ארנסטו אי אפשר שלא לחוש. משהו זועזע ונסדק, ולא שב להיות מה שהיה. שני הבנים טרודים בעבודתם –ואצל שניהם זו עבודה שאין לה שיעור – וכשכבר קופצים הם לביקור, עד שהם מגיעים כבר הם פורחים ונעלמים. רק עכשיו חשים כמה ריק הבית, כמה אין עוד לצפות לשום דבר.

אחרי נסיעת ארנסטו הגיעו שני מכתבים, ושניהם נכתבו לפני שובו הביתה. צבי ציפורי השיב כדרכו, ואף־על־פי שנמנע מרמז כלשהו על אכזבתו העמוקה מארנסטו שוב לא כתב בחשק ובשמחה, אלא כדי לעשות את רצון מלכה בלבד. ואחר כך נפלה שתיקה ארוכה, כאילו אבדה צ׳ילה כולה אי שם מעבר לאופקים הרחוקים, ולא הייתה. גוטשה לא כתבה, ומלכה לא שאלה. ויום אחד – חודשים אחרי שנסע, בין סוכות לחנוכה – ראה צבי ציפורי את המעטפה המוכרת מבצבצת שוב מתוך התיבה. בסכין חדה פתח אותה, שלא יינזק המכתב עצמו, התיישב על הכורסה הקלה והמתין עד שנכנסה גם מלכה וישבה לידו, על הספה.

עיניו של צבי ציפורי כבר רצות על פני השורות, שפתיו מרטטות, אך קולו אינו נשמע. מלכה מסתכלת בו, ונדמה לה שמשקפיו נתכסו איזה דוק עכרורי.

“מדוע אינך קורא בקול? מה כותבת גוטשה”? נחרדת מלכה.

“רק רגע, רק רגע”. כצפצוף מרוסק יוצאות המלים מגרונו. הוא מסיר את משקפי הקריאה, מצחצחם בממחטה, כאילו בהם, במשקפיים, יש איזה אשם. מלכה פושטת את ידה לקחת את המכתב ולראות מה יש בו, אך צבי ציפורי מקדימה ומנחית עליו את כפו הפשוטה.

“רק רגע”!

“מה קרה, ציפורי? מה היא כותבת”?

“תני לי לגמור”.

פחד השמועה הרעה משתק את מלכה, והיא מגרשת את הדמיונות הנוראים. שוב אינה מעיזה אפילו לשאול, וכמשותקת היא יושבת ומחכה עד שיסיים את הקריאה הדמומה. מרגע לרגע מתמעט בפניו הדם וגיליון הנייר רועד בין אצבעותיו. מלכה מכירה היטב את הסימנים האלה, והיא זזה מעט לאחור, כאילו להתרחק מן הסופה הקרובה לפרוץ.

“את מבינה? את מבינה”?! אומר הוא פתאום, מסיר שוב את משקפיו ומגביה את ראשו, “זה הסוף! הסוף הוא שאת מתנהגת כאחות חורגת”?

“מה”? “מה שאוזנייך שומעות. אנחנו לא נהגנו כראוי בארנסטו, את מבינה. אנחנו ביזינו אותו, התעללנו בו, על כל צעד ושעל נתנו לו להרגיש, שבנה של אחות חורגת הוא”…

“מדוע שתכתוב דברים נוראים כאלה? אין זו אמת, אתה יודע. אני אף לא לרגע אחד… להיפך… מה פתאום”?

"מה פתאום? מפני שזאת גוטשה! שמעי את המתיקות המורעלת “ואני אמרתי בלבי, שכל מה שהיה פעם נשכח ואיננו, אבד יחד עם העולם ההוא. עכשיו אני רואה שטעיתי. בארנסטו ביקשת לנקום את עלבונות ילדותך”.

“הו, אמא… אמא… אמא” בוכה מלכה, קוראת לעזרת האישה שבעודה תינוקת נטשה אותה והסתלקה לעולם אחר. יובל שנים, יותר, לא בכתה כך. צבי ציפורי קפץ ממקומו, ביקש להרגיעה. אבל היא דחתה אותו מעליה, קמה ונמלטה לחדר השינה, נעלה את הדלת והשתרעה על המיטה, מפקירה עצמה ליתמות, שזכרה הרחוק ניעור עכשיו בכל חריפותו ודקר את לבה במחטים ארוכות. היא –הבת היחידה לאם שמתה פתאום, בצעירותה, והיא אינה זוכרת אותה אלא מתצלום אחד שהיה בבית, ואחר כך האישה השנייה וכל הילדים שילדה זו לאביה. מן הרגע הראשון היא הבוגרת, זו שהכול תובעים ממנה רצינות ואחריות ועבודה, ולה אין מי שתתבע ממנו דבר, מתלבטת בין האישה הזרה לבין האב שרוב ימיו הוא יושב בטחנת הקמח ובימים אחרים הוא נוסע למקומות רחוקים. לא העבודה הקשה מיררה את נעוריה, רק זה שגזלו ממנה את תפנוקי האם, את חסות האב, את הזכות להיות קטנה. הלוא רק לזה משתוקקת הייתה, שאותה אישה תהיה אם גם לה ושילדיה יהיו אחים גם לה. רק זה…

מאחורי הדלת עמד צבי ציפורי, ידו מניעה את כף המנעול ובקול רך מבקש שתפתח לו. מלכה לא השיבה, וגם קול בכייה לא נשמע עוד. עכשיו היא ודאי כמו בלילות הארוכים, אמר צבי ציפורי בלבו, שוכבת דומם בצד אחד של המיטה, עיניה פקוחות ודמעות אילמות ניגרות על לחייה.

“מה את בוכה, טיפשה”, דיבר אליה. “ממי את נפגעת כל כך, גולם. הלוא אפילו את האדמה שאת דורכת עליה אינה שווה. כאילו אין גוטשה יודעת, המכשפה, כמה היא חייבת לך. גם על מה שהעבידו אותך שם, בשביל לשרת אותה ואת אחיה, וגם על כל מה שהיית מוכנה לעשות כאן למען ארנסטו שלה, שעכשיו אני רואה כמה הוא דומה לה: זה כל מה שהיה לו לספר עלייך, ללא־כלום הזה. די, אל תבכי, מלכה. פתחי לי את הדלת”.

משראה שכל הפצרותיו אינן מועילות, החליט להניחה לנפשה. הוא חזר אל הסאלון, ולתוך עיניו קפץ שוב המכתב הפתוח. בהחלטת פתאום נטל את המכתב, פנה לחדר הבנים, נטל את בלוק־המכתבים וישב לכתוב תשובה לגוטשה.

אם עזת מצח היא כדי כך, שישבה וכתבה דברים כאלה על מלכה, והציפורן לא נשברה אל הנייר, רשאי גם הוא לכתוב לה את כל האמת, ובלי כחל ושרק. כדאי שתדע, שהוא רק הקריא למלכה כמה פסוקים וגם אותם ריכך קצת. את המכתב כולו הוא שורף, מפני שארס כזה אסור שיתגלגל בבית. לאמתו של דבר, צריכים היו פשוט למחוק אותה מן הלב, אך כיוון שהיא כותבת, כי אמא שלה נהגה במלכה יפה יותר מאשר בילדיה שלה וכי בשעה שנסעו לפלשתינה, זאת זוכרת היא היטב, ציידה אותם בכל טוב, וזה נוסף על הכסף שנתן להם האב כנדוניה. צריך שתדע סוף־סוף, כי אף שמעולם לא קבלה ולא התלוננה, אין מלכה שוטה. אל תשגה גוטשה באשליה כאילו לא ידעה מלכה מה באמת התרחש בבית ערב נסיעתם. הלוא את טחנת־הקמח ירש אביה מאבי אמה של מלכה, שהייתה בת יחידה, והצדק והיושר היו מחייבים שבתה היחידה של האם המנוחה תיהנה גם היא מהרכוש הזה. לפחות במשהו. לא שלטשו עיניהם לרכוש ורצו להתעשר, חס ושלום. לא בגלל טחנת הקמח נשא את מלכה לאישה. הם צפצפו על הכסף, ומהרגע הראשון מוחלט היה אצלם, שעולים לארץ־ישראל וחיים בה לא מירושה ולא ממסחר, כי אם כפועלים.

“אבל אמך, שאת טבעה הכרתי גם אני”, הוסיף וכתב צבי ציפורי, “סיבבה כך את הדברים, שטחנת הקמח הועברה ונרשמה על שמה. וכשעמדנו לנסוע גלגלה עיניה למרום ופטרה אותנו בשתי כסתות, כמה כרים וקצת כלי בית ישנים. זאת האמת כולה. וגם לא בזה העיקר. אל נא תחשבי, גיסתי החורגת, שלבה של מלכה לא שתת דם על רביד הזהב ועל עגילי הזהב שנעלמו פתאום, ממש ערב החתונה, ולא מפני שמזהב היו, כי אם מפני שבהם נוהגת הייתה להתקשט אמה המנוחה. הלוא זה היה מובן מאליו, ואביה של מלכה גם היה אומר לה זאת שוב ושוב, שתכשיטים אלה שמורים לה, וביום חתונתה תענוד אותם בפעם הראשונה. וכי סבורה את שאיננו יודעים מה קרה לתכשיטים, שלא נגנבו, כי אם נמכרו, ולמי, באיזו חנות? בימים ההם היית נערה צעירה, ואולי לא ידעת כל זאת, אך אם אומרת את שמלכה נהגה בארנסטו כאילו היה בנה של אחות חורגת, כדאי שתדעי מי הייתה הבת החורגת, ואיזו ילדות הייתה לה, ואילו נעורים, פצעים עמוקים נפצעה אז, ואף שהיום היא כבר לא צעירה, ויותר מארבעים שנה חלפו מאז, טרם נרפאה מהם. נפש עדינה היא מלכה, ולבה היה מלא געגועים למשפחה. היא, כמוני, שמחה שימחה גדולה כשמצאנו אותך, וממש מאושרת הייתה כשנודע לה שארנסטו יבוא אלינו, לארץ. אבל עכשיו, אחרי כל הדברים שטפל עלינו, אינני מבין במה חטאנו לו, ואחרי כל השיקוצים שהטלת במלכה, מוטב שיינתק הקשר בינינו, גיסתי החורגת”.

מעצמו רץ העט על בלוק המכתבים, צבי ציפורי כתב וכתב, לפרטיו גולל כל מה שאירע אז, דברים שהיה הוא עצמו עד להם ודברים שנודעו לו במרוצת השנים מפי מלכה. רגשות, שדומה היה כי גוועו והיו לאבן לפני שנים, הם והעולם ההוא כולו, ניעורו בו מחדש, כצרבת חיה. שוב לא הרהר במה שנפל בינתיים, והיה דן את המתים כאילו חיים הם עדיין, משקיף על העבר כאילו הוא הווה, והוא עצמו, הרשל פטאשק, בחור צעיר, הקורע עצמו מהוויה שנואה עליו, יוצא לבקש לו חיים אחרים בארץ רחוקה.

פתאום שמע את חריקת צירי הדלת הנפתחת. הוא הגביה ראשו וראה את מלכה, חיוורת ושקטה, נושאת את חייה דומם, כתמיד. אותו רגע שכח את החלטתו להשמיד את מכתבה של גוטשה לפני שתראה כל מה שכתוב בו.

“עניתי לה”, אמר, “כמו שצריך”. “לא”, אמרה מלכה, “אל תכתוב לה כלום. כל זה לא חשוב”.

“זה חשוב מאוד. הקשיבי”.

והוא עמד וקרא באוזניה, בגרון נחנק, את האיגרת כולה. כשסיים את הקריאה, לפתה מלכה את ידו ואמרה:

“אל תשלח את המכתב הזה. יש לי אחות אחת, ואיני רוצה לאבד גם אותה. זה כבר הכול לא חשוב, מה שכתבה, מה שהיה, אני סולחת לה”.

“אבל אני לא סולח”! הכריז צבי ציפורי. “אם היא מגישה לך חשבון, אגיש לה גם אני. קודם־כול שיהיה השולחן נקי. את המכתב אשלח, ויהי מה”!

“אני מבקשת אותך, חכה לפחות ימים אחדים, ואל תשלח מכתב שלא תוכל עוד לקחתו בחזרה”.

אותו ערב הזדמן לביתם בנם בנימין, האדריכל. צבי ציפורי שרוי היה עדיין בהתרגשות גדולה, ובאוזני בנו קרא גם את מכתבה של גוטשה וגם את תשובתו.

“ומה דעתך אתה, צריך לעבור בשתיקה”?

“כל העניין הזה נשגב מבינתי”, משך בנימין בכתפיו.

“מה, למשל”? נדלקה אש בעיניו של צבי ציפורי.

“הכול. המלחמה שלך בארנסטו. מכתבה של הדודה. המכתב הזה שלך, המזכיר עוונות שאין להם היום, לפחות בעיניי, כל משמעות. את מי זה מעניין”?

“אני לא מבין אותך. היא פגעה באמא עד שורש נשמתה. אחרי כל מה שעוללו, עוד מעיזה היא לטפול עליה עלילות דברים”?

“אבל אמא סולחת לה”.

“אני לא סולח, ולא אסלח. היא מרשעת, בדיוק כמו אמה, כמו אחיה, כמו הבן הזה, שותה המאטה”.

“תמיד שנאת אותם כל כך, אבא”? שאל בנימין בשקט. “תמיד”?

“אינך מבין כלום”, התפרץ צבי ציפורי, הלם באגרופו על השולחן וניתר מכיסאו, בקומו, הפך את כוס התה שלפניו, והנוזל הפושר ניגר על השולחן ונשפך על חליפתו של בנימין. מלכה נחפזה להביא מגבת נקייה ולנקות את החליפה. צבי ציפורי רץ למרפסת המטבח והביא את מטלית הרצפה. השיחה נקטעה, ושוב לא התחדשה.

רק ברחוב, כשעמדו ליד מכוניתו של בנימין, אמר לו בנו:

“הלוא כל כך התגעגעת למשפחה שלך, כל כך דיברת עליהם וחיפשת אחריהם. מדוע אתה בהול כל־כך לנתק חוט אחד זה”?

"אני מנתק? אני? אני לא רק מתגעגע למשפחתנו, איני חדל להרהר בהם ביום, ולחלום עליהם בלילה. אתה לא זכית להכיר אותם, ואינך יודע איזה אנשים היו אצלנו במשפחה. אבל גוטשה זו, אני זוכר עכשיו, כשהייתי חתן ובאתי להתארח אצל המשפחה של אמא, הרקיחה איזו מזימה״ – – –

“אבא, אל תספר”, שיסע אותו בנימין.

“הרי אתה מותח עלי ביקורת, כדאי לך לשמוע: סיפור אופייני מאוד”. “לא עכשיו, אבא. אני מוכרח לרוץ”. הוא כבר ישב במכונית, וכאילו כדי להחריש את אביו התניע את המנוע. דרך החלון קרא: “שמע בקולי, אבא, אל תשלח את המכתב הזה”. “אני מצטער שאין לך פנאי לשמוע. אולי היית מבין מדוע אני שולח את המכתב, שהיא תדע, אחת ולתמיד, שאיננו שוטים, לא אמא ולא אני”. “אתה תצטער על כך, וזה יהיה מאוחר מדי”.

“יכול להיות, אבל את המכתב הזה אני מוכרח לשלוח”.

 

י

ברגע ששמט צבי ציפורי את המכתב, וזה נעלם בתיבה האדומה, הצטער על מעשהו, אבל כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה.

בסתר לבו טיפח תקווה, שהדברים יקבלו איזה מפנה מפתיע, גוטשה תבין ששגתה ותשגר מכתב התנצלות, ומכאן ואילך יטוהרו יחסיהם מן הזיכרונות העכורים. ואולם שבועות וחודשים חלפו, ומתיבת המכתבים שבחדר המדרגות לא שבו להזדקר המעטפות המוארכות מסנטיאגו. חודש נכנס וחודש יצא, וכבר שוב ראש השנה וסוכות, וגוטשה ומכתביה היו כלא היו. סנטיאגו כולה, שארנסטו היה מספר על ההרים הרמים שעליהם היא בנויה, כאילו שקעה ואבדה אי שם, בסוף העולם. רק כשמזעזע הרעש את צ׳ילה, או כשפורצת הפיכה באחת המדינות ההן, נצבט לבו מחרדה לגורלם של גוטשה ובני ביתה, אבל גם אז אין הוא ומלכה מזכירים אותם. לא אותם ולא את המכתבים.

בכלל, ממעטים הם עכשיו לדבר. בבת אחת קפצה עליהם הזקנה. הממונה עליו במחלקת הרישיונות כבר רמז לו פעמים אחדות, כי קרובה שעתו לפרוש לגמלאות, ומחשבה זו אינה כאילו בישרו לו שהוא עומד לצאת לחירות, כי אם שגם שעתו קרבה. השכונה שלהם גדלה במהירות ולידה צומחים בחול עוד ועוד רחובות. הרחוב שלהם היה לעורק ראשי, וביום ובלילה ממלאת המולת הרכב את אוזניו. שעות ארוכות שוכב הןא ער במיטתו, והוא יודע שגם מלכה אינה ישנה, ודומם רוקמת היא בחושך את מחשבותיה האילמות. שוב אינה נמשכת לא לתיאטרון ולא לקולנוע, וגם חוג ידידיהם המצומצם הולך וצר.

רק כשמזדמנים לדירתם הבנים והכלות והנכדים מגרשים הדיבורים וקולות הצחוק של הצעירים את רעשי הרחוב. בנציון עושה חיל בעבודתו, וידידיו הרבים, כך מספר הוא, מעודדים אותו להיכנס לחיים הפוליטיים. משרדו של בנימין עמוס עבודה, והוא מתכנן עכשיו קריה חדשה. צבי ציפורי מאזין לסיפורי בניו, והוא שואב נחת מהצלחתם, אבל בלי משים חוזרות מחשבותיו שלו לעיירת מולדתו, לבית אבא, לאחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. לפתע מבחין הוא בזיק של משובה בעיני בניו, והריהו מבין שנתפס שוב בקלקלתו, בסיפור מעשה שאירע אצלם ביותו ילד, בן שש, או בן שמונה, והוא משתתק.

“זקן דומה לילד”, אומר הוא בחיוך מתחטא, ומחכה שיכחישוהו.

אך בניו אינם מכחישים אותו, ואילו הוא יודע שלא זה הדבר. בלילה, בשכבו במיטה הכפולה, הוא לבדו מכאן ומלכה לבדה מכאן, והמכוניות נוהמות למטה, בדרך שביום עובר בה הרכב השחור של החברה קדישא, יודע הוא מה הדבר:

אני האחרון, ברגע שתצא נשמתי יאבדו הזיכרונות, יאבדו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, כל המשפחה, אבל ברגע ההוא, הרץ לעברי בבטחה, יכלו כולם.

צופר פרוע של מכונית מקיצו משנתו הטרופה. ודאי ישן, שהרי בחלומו ראה הרים נישאים, ועיר בנויה בראשם, והמוני אנשים זרים, פנים שלא ראה מימיו, ורק פרצוף אחד מופיע ונעלם בתוך ההמון הזר הזה, פניו של ארנסטו. הוא שמח לקראת ארנסטו, אך זה אינו מכירו. אתה לא זוכר אותי, קרא בחלומו. לא, אמר ארנסטו. איך לא? הלוא אני הדוד שלך, הרשל פטאשק. אבל כבר הוא ער, בחושך, בחדר השינה של דירתם, ולתוך החושך הוא משמיע תמיהה: זאת הייתה סנטיאגו?


המלצות קוראים
תגיות