בַּנּוֹף, בְּלִי סָפֵק, הָיְתָה מִין רוֹמְמוּת.

כָּךְ נוֹכַחְתִּי לִרְאוֹת בַּעֲלִיל

בְּצֵאתִי עַל סוּסָתִי וּפָנַי מַעֲרָבָה

לָתוּר שְׁבִילִים לֹא-מֻכָּרִים לְעֵת הַצָּהֳרַיִם

וְהִנֵּה אֲנִי עַל פִּסְגָּה מְחֻפַּת מַחְטָנִים רֵיחָנִים

חוֹלֶשֶׁת עַל מֶרְחַב הָרִים וּתְהוֹם וָחֹרֶשׁ

וּנְהַר הַקָּסֵמִיֶּה שׁוֹטֵף-נִפְתָּל מִתַּחַת

וּמֵעֲבָרִים הָרוּחַ לוֹטֶפֶת-טוֹפַחַת

וּמִנֶּגֶד מְאֻגְרָף בְּרֹאשׁ-הַר מִבְצַר-הַצַּלְבָנִים

זֶה הַקָּרוּי קַלְעַת אַ-שָּׁקִיף

(טֶרֶם נִלְמַד לִקְרֹא לוֹ בּוֹפוֹר)

וְצַהֲבוֹנָהּ הַמֻּתָּךְ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

נִשְׁפָּךְ אֶל הַכָּחֹל וְהַיְרַקְרַק –

“יַא!” כִּמְעַט וְקָרָאתִי בְּקוֹל

בְּעוֹדִי מְסֻמָּר אֶל הַמַּרְאֶה,

שׁוֹאֵף מְלֹא חָזֶה מִן הָאֲוִיר הַמְשַׁכֵּר,

הֲלוּם (כָּךְ מִסְתַּבֵּר בְּדִיעֲבַד)

הַרְגָּשָׁה שֶׁל מְלֵאוּת הַהֲוָיָה.