רקע
אהרן אמיר
אל היום הארוך ביותר או יומן טברני
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: כרמל; תשס"א 2001

 

א

לֹא בִּשְׁבִיל זֶה שִׁגַּרְתִּי אֶת עַצְמִי לְכָאן.

לֹא בִּשְׁבִיל לְהִשְׁתּוֹרֵר פִּתְאֹם, אַחֲרֵי גְּמִילָה

מְמֻשָּׁכָה, שֶׁהֲרֵי קִבַּלְתִּי עָלַי מְשִׂימוֹת דּוֹחֲקוֹת יוֹתֵר.

כָּךְ נִדְמֶה הָיָה, עַד שֶׁקַּמְתִּי הַבֹּקֶר וְעַל רֹאשׁ

שִׂמְחָתִי הֶעֱלֵיתִי גַּם זָכַרְתִּי שֶׁהַיּוֹם הוּא הַיּוֹם

הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר בַּשָּׁנָה, וּבָהּ בָּעֵת דִּמִּיתִי לִשְׁמֹעַ

אֶת בַּת-הַשִּׁיר, זוֹ הַיְקָרָה מִכָּל יְקָר, דּוֹפֶקֶת

עַל דַּלְתֵי לְבָבִי (מִתְנַצֵּל עַל הָאַרְכָאִיזְמִים),

וּמִיָּד הִסְתַּבֵּר שֶׁעָתִיד אֲנִי לְשַׁנּוֹת סֵדֶר-יוֹם

שֶׁנֶּחְרַץ, וּלְהִתְפַּנּוֹת לָהּ, בְּכָל הַמְּאֹד, וּבְתַכְלִית הַשְּׁקִיקָה,

בְּצֵרוּף שֶׁל סַקְרָנוּת וְתִקְוָה, וְשִׂמְחָה לַבָּאוֹת. אוּלַי

כְּדֶרֶךְ שֶׁעֲלֵי הַתְּאֵנָה, טְעוּנֵי אָבָק וּמֻכֵּי חַרְבוֹנֵי קַיִץ,

פּוֹצִים פִּיּוֹנִיּוֹת צְמֵאוֹת בַּהֲרִיחָם רֵיחַ נִשְׁכָּח שֶׁל

רְטִיבוּת, וְלוֹחֲשִׁים בַּלֵּבָב-פְּנִימָה:

“גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, בּוֹא…”

 

ב

וּלְעֶצֶם הָעִנְיָן…

בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ לָנוּ עַל מִרְפֶּסֶת

בֵּית-הָאֹכֶל הַגָּדוֹל שֶׁלְּחוֹף הָאֲגַם – הָרוֹבֵץ לוֹ,

עַל אֲגַפָּיו וְנִסְפָּחָיו, בְּשֶׁטַח שֶׁבְּעָלָיו, אִישׁ בְּרוּךְ-יָזְמָה

וְרוֹאֶה לְמֵרָחוֹק, הִשְׂכִּיל לְיַבְּשׁוֹ בְּסַבְלָנוּת קְפוּצַת-שִׁנַּיִם

(אַךְ גַּם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה), זֶה הַשֶּׁטַח הַהוֹמֶה הֲמוֹנֵי

מֵיטִיבֵי-לַעַס, רֹב שְׁעוֹת הַיְמָמָה, כָּל עוֹנוֹת הַשָּׁנָה –

שָׁם הִתְכַּנַּסְנוּ לָנוּ אֶמֶשׁ, בְּאִחוּר שֶׁל יוֹמַיִם,

שִׁבְעָה מֵאַנְשֵׁי הַחֲבוּרָה הַקְּדוֹשָׁה, לִסְעוּדָה סִינִית מָסָרְתִּית

שֶׁמּוֹעֲדָהּ בְּכָל צָהֳרֵי-חֹדֶשׁ, עֵת יָהֵל יָרֵחַ-בִּמְלוֹאוֹ…

בְּהֲנָאָה הִתְחַלַּקְנוּ בַּצַּלָחוֹת הָעֲמוּסוֹת, שָׁתֹה וַאֲכֹל בְּכָל

פֶּה, מִתְעַנְּגִים לִרְגָעִים עַל מַרְאֵה אֳנִיּוֹת הַקָּטָמָרַן

הַמְשַׁיְּטוֹת לָהֶן רָצוֹא וָשׁוֹב, גְּחוֹנָן נִבָּט אֶל

מַעֲמַקִּים-לֹא-הָיוּ, חוֹצוֹת בַּמַּיִם כְּבַרְבּוּרִים מְצֻחְצָחִים,

עֲדוּיוֹת שַׁרְשְׁרוֹת חַשְׁמַלִּים, מְמַצְמְצוֹת אֶל בָּבוּאוֹת זַהֲרוּרֵיהֶן

הַמְרַצְּדִים, זְחוּחֵי פִּנּוּק וּמְשׁוּבָה, בָּאֲפֵלַת הָאֲגַם הָעֻלְפֶּה…

 

ג

בְּהֶסַּח-הַדַּעַת, וּבְשׁוּבָה וָנַחַת – תּוֹךְ שֶׁאָנוּ מְתַבְּלִים

אֶת לֻגְמֵינוּ בִּקְצָת דִּבְרֵי-רָכִיל, דִּבְרֵי-הֲבַאי,

דִּבְרֵי-סָרָה, מַזְכִּירִים אַגַּב אֹרַח אֶת פְּטִירָתוֹ

שֶׁל שַׁלִּיט דַּמֶּשֶׂק וּבֵירוּת, וּמִתְרַפְּקִים אֲסוּמֵי-זִכְרוֹנוֹת,

בִּקְצָת נוֹסְטַלְגְּיָה, עַל אוֹתָם יָמִים רִאשׁוֹנִים, שֶׁבָּהֶם

נוּכַל לְצַיֵּר אֶת עַצְמֵנוּ בְּחִינַת נְפִילִים-כִּבְנֵי-אָדָם,

וּלְמוֹתָר הוּא לוֹמַר כִּי טוֹבִים וּמְתוּקִים הָיוּ הַלָּלוּ

מֵאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁאֵין בָּהֶם עוֹד חֵפֶץ( לִכְאוֹרָה) –

חוֹזְרִים אֲנַחְנוּ וּמְצִיצִים מֵעַל כְּתֵפֵינוּ מִזְרָחָה, אֶל

מֵעֵבֶר לַכִּנֶּרֶת, מֵעַל לְגוּשׁ הֶהָרִים בְּזוּק-הָאוֹרוֹת

שֶׁל רָמַת הַגּוֹלָן, אוֹרְבִים לָרֶגַע הַמְדֻיָּק שֶׁבּוֹ

יִזְרַח-יִתְגַּל יָרֵחַ מְיֻחָל, וְלוּ יֶחְסַר מְעַט מִמְּלֹא

נִפְחוֹ( שֶׁהֲרֵי מְפַגְּרִים אָנוּ בְּיוֹמַיִם, כַּנִּרְמָז לְעֵיל),

וְאֵין לְהָשִׁיב, שֶׁלּוּלֵא כֵן הָיָה מֵאִיר לָנוּ מִכְּבָר…

 

ד

עוֹד אָנוּ מְחַכִּים, וְיֵשׁ בָּנוּ הַמִּתְנַדְּבִים לְהִתְנַצֵּחַ

בִּשְׁאֵלוֹת אַסְטְרוֹנוֹמְיָה הַכְּרוּכוֹת בְּמוֹעֲדֵי זָרַח-וְשָׁקַע

שֶׁלַּמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן. רוּת א', שֶׁבִּצְעִירוּתָהּ לָמְדָה

מַדָּעִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית, שָׁם יָצְקָה מַיִם עַל יְדֵי

גְּדוֹלֵי הַגְּדוֹלִים בְּ“פִיזִיקָה-מַתְמַטְקָה”, דְּבֵקָה בְּדַעְתָּהּ

שֶׁלֹּא נוּכַל לִקְבֹּעַ בְּבִטְחָה מָתַי נִרְאֶה אֶת יְרֵחֵנוּ

עַל-פִּי שְׁעַת דָּרְכוֹ בְּלֵיל אֶמֶשׁ אוֹ שִׁלְשׁוֹם,

וְאִלּוּ רוּת ב', אָמָּנוּתִית בִּנְטִיּוֹתֶיהָ, בּוֹחֶרֶת לְשַׁחְזֵר,

נִפְעֶמֶת, אֵיךְ לַבְּקָרִים תִּצְפֶּה מֵחַלּוֹנָהּ (אַרְבַּע-מֵאוֹת

מֶטֶר מֵעַל פְּנֵי הָאֲגַם) בְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ

לִשְׁלֹחַ אֵשׁ – שַׁלְהֶבֶת פָּז וְאַרְגָּמָן! – בְּפִסְגוֹת הַחֶרְמוֹן.

וְכָךְ, בְּעוֹד הַשִּׂיחָה שׁוֹטֶפֶת לָהּ כְּנַחַל אֵיתָן, הַקּוֹבֵץ

אֵלָיו מֵימֵי שִׁבְעַת הַיּוּבַלִּים, וְהִנֵּה, שְׁעָתַיִם וָחֵצִי

אַחַר שִׁבְתֵּנוּ אֶל הַכֵּרָה, בָּא הַדָּבָר וְנִהְיָה…

 

ה

אָכֵן בָּא וְנִהְיָה. בִּמְחִי אֶחָד. בְּאֵין מַתְרֶה

וּבְאֶפֶס קוֹל. בִּיעַף-פֶּתַע גָּח, בִּן-שְׁנִיּוֹת הוּטַל

מָרוֹמָה: בַּלּוֹן אוֹ עֲפִיפוֹן תָּפוּחַ מֻזְנָק אֶל-עָל,

אוֹ עֲשָׁשִׁית-לוּקְס גַּמְלוֹנִית, רִקּוּעַ-סַנְוְרֵי-כַּסְפִּית,

עַז-חִוָּרוֹן, כֻּלּוֹ מֻפְנָם, וּפְחוּס שׁוּלַיִם מַצְהִיבִים.

וּבְטֶרֶם נְדַמֵּהוּ-כְּמוֹ וּכְבָר שֻׁנָּה מַרְאֵהוּ, תִּקְצַר

רוּחוֹ כְּסוּס אַבִּיר מֵרִיחַ מִלְחָמָה, נוֹשֵׁךְ מִתְגּוֹ,

אוֹ כְּנָמֵר שׁוֹחֵר לַטֶּרֶף. כָּכָה יָחוּשׁ לִפְרֹץ

מִסֵּתֶר אֶרֶב, לִשְׁפֹּךְ אֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ בְּלֹבֶן תִּפְאַרְתָּהּ,

לְהוֹתִירֵנוּ מִשְׁתָּאִים וַהֲלוּמֵי יִפְעָה מוּל הוֹד הַדְרַת יְרֵחוּתוֹ…

עוֹד מְעַט קָט וְנִתְעַשֵּׁת, וּמְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג

נָקוּם מֵאֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, אִישׁ אֶל רִכְבּוֹ, אִישׁ לְבֵיתוֹ,

חוֹצִים בַּמֶּרְקָחָה ( הַבְּרוֹיְגֵלִית כִּמְעַט) שֶׁל אוּלַמּוֹת הָאֲבִיסָה

הַתּוֹסְסִים, זוֹכְרִים כִּי מָחָר הוּא הַיּוֹם הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר…

 

ו

תָּמֵהַּ הֱקִיצוֹתִי אֶל יוֹם-מִיָּמִים, הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד,

הָאָרֹךְ בַּשָּׁנָה – וְהִנֵּה הוּא חַם כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם,

אִם לֹא יוֹתֵר, לוּלֵא מִהַרְתִּי אֶל שֻׁלְחַן-הַכְּתִיבָה

לְשַׁרְבֵּט אֶת שֶׁיַּגְרִיל לִי קֻלְמוּסִי דַּוְקָה הַיּוֹם,

סָפֵק אִם הָיִיתִי מוֹצֵא לִגְמֹל אוֹתוֹ מִגְּמִילָתוֹ.

הָפַכְתִּי בַּשְּׁאֵלָה מֶה הָיִיתִי עוֹשֶׂה עַכְשָׁו לוּ אֲנִי

חָלִילָה בְּפַאֲתֵי קֹטֶב: בְּאִי שְׁפִּיצְבֶּרְגֶּן, בְּאִיֵּי לוֹפוֹטֶן,

אוֹ בִּמְהֻפָּךְ – בְּטֶרָה-דֶּל-פוּאֵגוֹ. בַּמְּקוֹמוֹת הָהֵם

הַיּוֹם יוֹם-נֶטוֹ, חַף מִלַּיִל, וְשִׁמְשׁוֹ נֵר-תָּמִיד.

מְאוּם לֹא הָיִיתִי מוֹצֵא לַעֲשׂוֹת שָׁם, מִלַּלְתִּי

לְנַפְשִׁי, אַף לֹא בַּאֲבִיב נְעוּרַי. “סִיּוּר חָטוּף, וְלִבְרֹחַ!” –

הוֹסַפְתִּי לֵאמוֹר, מַבְלִיעַ פִּהוּק. יְמָמוֹת בְּלִי חשֶׁךְ,

הַגִּיעוּ בְּנַפְשְׁכֶם!… הֲגַם שֶׁצָּץ כָּאן כְּנֶגְדִּי אֶחָד תִּמְהוֹנִי

וּפָסַק לִי פְּסוּקוֹ: “כָּל מַה דְּעֲבִיד רַחְמָנָא”, וְכוּלֵי…

 

ז

לֹא בָּא לִי לְהַתְחִיל לְהִתְוַכֵּחַ עִם אֶחָד כָּזֶה.

לֹא הַיּוֹם. אַךְ הֲיִמָּצֵא מִי שֶׁמִּתְיַחֵס לִיחִידוּתוֹ

שֶׁל זֶה הַיּוֹם? נְבָרֵר בִּכְלֵי הַתִּקְשֹׁרֶת, כְּתוּבָה אוֹ

אֶלֶקְטְרוֹנִית… אַף לֹא רֶמֶז! אֲנִי שׁוֹלֶה עִתּוֹן מִשִּׁלְשׁוֹם,

וּבוֹ רֵאָיוֹן גָּדוֹל עִם סוֹפֵר מִדְּרוֹם-אַפְרִיקָה. לָבָן.

אַפְרִיקָנֶר. הִרְצָה בִּירוּשָׁלַיִם. וְגַם בְּבִיר-זֵית. נוֹגֵעַ

בַּ“תַּהֲלִיךְ”. שָׁם, מִסְתַּבֵּר, רוֹאִים בַּהֶסְדֵּר בְּרִית-נִשּׂוּאִים

מִתְקָרֶבֶת וְאִלּוּ כָּאן מְדֻבָּר בְּגֵרוּשִׁים מְאֻשָּׁרִים (אוּלַי),

שֶׁמָּא אֶעֱבֹר לָרַדְיוֹ?… הִנֵּה זֶה ז’וֹז’וֹ, שׁוּעַל-שִׁדּוּרִים

אַשְׁדּוֹדִי וָתִיק, הַמְדוֹבֵב שִׂפְתֵי מַאֲזִינִים. יוֹדֵעַ לְתַכְמֵן

אוֹתָם: נוֹתֵן פִּתְחוֹן-פֶּה, וְזָרִיז לִסְתֹּם פֶּה. הַפַּעַם

יַפְתִּיעֵנִי. לְטוֹבָה. כְּשֶׁאַחַד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁלּוֹ מֵשִׂים עַצְמוֹ

שׁוֹפָר לְנֶאֶמְנֵי “שָׁרָשִׁים”, ז’וֹז’וֹ זוֹרֵק לוֹ, כּוֹבֵשׁ

רִתְחָה: “אוּלַי נִתְעַסֵּק פָּחוֹת בְּשָׁרָשִׁים וְיוֹתֵר בְּצַמָּרוֹת?!”

טבריה, יוני 2000

המלצות קוראים
תגיות