רקע
נתן אלתרמן
אבא של סווטלאנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

1

הזעזועים, שטלטלו את העולם הקומוניסטי בעשור האחר האחרון, הקהו את חוד המחץ הפוליטי שבמעשה בריחתה של סווטלאנה. מאורע זה, אף שמצד ההברקה השטנית של הגורל הוא שיא של ליטוש וחריפות, נמצא מוסח כמאליו אל השוליים המדיניים, מקום הפיקאנטי נעשה רב מיסודו המרעיש, מקום שהסקרנות רבה מן ההלם.

גם שעה שהעולם שומע כיצד בתו של סטאלין מצהירה, בבואה לארצות־הברית, כי אין היא יכולה לחיות בארץ שאין בה אלוהים, נופלים הדברים על קרקע שכבר הוכשרה להפתעות. אמנם רוח הדתיוּת הסאלונית של משכילי זמננו, זו שבאה במקום הקומוניזם הסאלוני לשעבר, ערה להצהרות מסוג זה, אך גם המבקשים ללמוד מכך על “כשלון האתיאיזם בברית־המועצות” יודעים, כי הן אם כשלון זה יש בו ממש והן אם אין בו ממש, אין מופת זה קובע יותר ממופתים וגילויים אחרים שנודעו בשאלה זו, אם לחיוב ואם לשלילה.

לא. מרכז הכובד של המאורע אינו בשטח זה. אמנם ייתכן כי בתו של סטאלין תיכנס באחד הימים אל בית־תפילה פראבוסלאבי ריק־למחצה בניו־יורק, או בעיר אחרת, וייתכן כי יתפרסמו אף צילומים של בת האֵל הקומוניסטי, שעה שהיא כורעת אל מול צלמו של הצלוּב, אך גם קונפרונטאציה זו עיקרה יהיה לא מופת של “תבוסת האתיאיזם הסובייטי”, אלא משהו שונה מזה בתכלית. אותה שעה ישקיף האיש מנצרת לא אל סמל האתיאיזם המובס הכורע לפניו, אלא אל סמל מפלתה של כנסיה קנאית יריבה, האדירה ואולי האחרונה בכנסיות הדתיות שהיו מעולם, אשר אלוהוּת שלה מוטלת בעפר זה שנים, וסווטלאנה אינה אלא אחד הרסיסים העפים עדיין בעולם אחרי אותה מפולת.

2

הדיבור על הקומוניזם העולמי כעל כנסיה דתית הוא דיבור שגור, אך מרגע שאנו מדברים בשנות החשכה של האמונה הסטאלינית, אין השיגרה צריכה להעלים מעינינו את חד־פעמיוּתו של חזיון זה ואת העובדה כי חילוניוּתו המוצהרת לא סתרה את יסודו הדתי העל־טבעי והיתה חלק לא־נפרד ממסתורין שלו. האתיאיזם לא קבע בדת הקומוניסטית של ימי סטאלין אלא שינוי מהותי אחד: הוא נטל ממנה רק את “בנין־העל”, את המרחב הרוחני אשר בו התגלגלו, בתוך שאר דתות שידע העולם בתולדותיו, השאלות הנצחיות של הספק והכפירה. זו היתה דת מבוצרת ואטומה, אשר עיקרי אמונה ועיקרי הלכות וניסוחים של ראשוני הוגיה, שהמציאות היתה להם חומר ולבנים וההגיון היה כלי־מלאכתם, נהפכו בה להשבעות ולחשי־כישוף המשיבים על כל בעיה וקמים במקום מציאותו וחמרו של עולם. בברית־המועצות קוראים כיום להתנוונות מחשבתית זו בשם מארכסיזם ווּלגארי, ורואים בה פרי שלטונם של “דוגמאטיקנים”, אך מבעד להסברים אלה נשקפת תקופה שאין נוראה ממנה בדברי ימי הרוח האנושית.

כיום אתה מוצא מפעם לפעם בכתבי־עת סובייטיים את סימני הצמרמורת העוברת בגוש הקומוניסטי לזכרה של אותה תקופה שבה היו ויכוחי האקאדמיה למדעים של ברית־המועצות נחתכים על־פי ציטטים מנאומי סטאלין, תקופה שבה היו תורות של פיסיקה או של גנטיקה יורדות שאולה יחד עם חסידיהן, בתוקף נוסחה מכתבי לנין או מארכס, תקופה שבה היו ועידות־סופרים נראות, מתוך חשכת הטרור, כקרקס מאולף או כעדת כלבי־ציד, העטים על הקרבן שנקבע מגבוה. לא לשם גינוי ואישום נאמרים כאן דברים אלה, אלא לשם המחשתו של מחץ השלטון העריץ אשר אפילו ספרות רוסיה, זה הכוח הרוחני האדיר שהעולם לא ידע עז ונאצל יותר ממנו, הודברה תחתיו, כשם שהודברו תחתיו כוחות הרצון וההגיון של החברה כולה, של מיליונות בני־אדם משתתפי המיטינגים והתהלוכות, אשר אולפו להגיב בדרך של רפלקס־מותנה על כל דיבור שיצא מפי הגבורה.

אותה אלוהוּת שאין עליה ערעור, אותו איש נמוך־קומה וקטן־עינים, ששכן בקרמלין – “הקוּרס הקצר” של המפלגה יצר למענו מיתולוגיה תמציתית של מלחמתו בכוחות־השטן ושל עלילות נפתוליו בהיותו רועץ ראשֵׁי לויתן ונחש־בריח – תפקידים שלשמם נבחרו הגדולים והנערצים שבין חבריו מימי ראשית המהפכה, ומיתולוגיה זו נעשתה סמל האמת והמציאות אף כי לא נבדלה ביסודה מאגדות האֵלים של בבל ושל צור במלחמותיהם בשדי־שאול. קשרי משפחה וחיי יומיום שלו היו מוצנעים וחבויים יותר מאשר בכל דתות ואֵלים שמקדם, ודומה כי הימנעות פוּריטאנית זו של המאמינים מהתענינות בפרטים אלה היתה לא רק תוצאה של שיטת מימשל, אלא גם התנזרות רליגיוזית מהגשמה והמחשה, ומבחינה זו היתה זו דת צרופה של יֵש עליון שלא ישיגוהו משיגי הגוף.

3

ואף־על־פי־כן, מי שמבקש למצוא גילוייה של אותה אמונה כשהם צרופים באמת מכל תערובת צריך לבקשם לא בתוך גבולותיה של ברית־המועצות גופה, או בתוך הגוש המזרחי, אלא מחוץ לגבולות שלטונו המוחשי של הקרמלין, שכן שם, בתוך תחומי שלטונה של הכנסיה, היו הדברים מעורבים יותר מדי בסיגי דמים ויסורים. הטרור ההמוני שהחזיק עשרים מיליון נפש במחנות־עבדים, והילך פחדי־סיוט על הכל, לא יכול היה שלא להתערב לא רק בתרועות ההמונים אלא אף בלהט הדבקות של האידיאליסטים, מוסרי נפשם על השקר באמת ובתמים, שהוסיפו להאמין באלוהוּת גם בהיותם מרמס למגפיה. בתנאים כאלה אין האמונה יכולה להישמר זכה כבדולח, ומי שרוצה לראותה טהורה וצחה וצרופה בתכלית היה צריך משום כך לבקשה, כאמור, במקומות שמחוץ לגבולות השלטון המוחשי של הסטאליניזם, במקום שהיא היתה לא פרי עריצות ומרמה כפויה, אלא פרי בחירה חפשית של בני־אדם הוגים ושוחרי־טוב ומתקדמים. כך בכל ארצות שמחוץ לגוש המזרחי וכך גם אצלנו, הן בשנות משפטי מוסקבה והן לאחר מכן, בסוף שנות הארבעים וראשית החמישים, ועד מותו של סטאלין ולאחריו, שנים שבהן הגיע פולחן זה לשיאי אמונה על־טבעית צרופה שהעולם לא ידע כמוה.

4

לא, האלוהוּת שבקרמלין לא חסה על מאמינים אלה שמחוץ לתחום שלטונה ולא עשתה את חייהם קלים. הם ראו כיצד אבות המהפכה, מאורות עולם־המחר, ניצודים אחד אחד ככלבים שוטים זוממי בגידה ורצח. הם ראו כיצד כל חברי הפוליטבּיוּרו של לנין, כולם פרט לסטאלין ולטרוצקי הגולה, מוקעים כאנשי העולם התחתון ונכלאים ונורים. הם ראו כיצד החוק והמשפט, יסוד לכל חברה אנושית, נהפכים לקאריקטורה שותתת דם, ראו והוסיפו לקרוא לעבדוּת חופש ולפורענות אושר, וכל המערער על כך ומסרב לראות בכל אלה את תקוות האנושות נחשב ריאקציונר ומורד־אור. אחד מעיקריה של אמונה זו היה חזון אחרית־הימים העתיד להתגשם ככורח, כגזר היסטורי שאין שום כוחות שבעולם עתידים לעמוד בפניו. אכּסיומה מארכסיסטית זו נועדה לבוא במקום החזיונות המשיחיים של הדתות, שהיו אוֹפיוּם להמונים, אך היא עצמה נעשתה בשנות הטרור הסטאליני אוֹפיוּם חזק מכל שיקויים קודמים. יאגודה שעזר לסטאלין להכין את משפטי 1936 היה בשביל המאמינים־בחוץ התגלמות הצדק הסוציאליסטי עד שהוא ניצוד ככלב מצורע על־ידי יז’וב. יז’וב היה התגלמות הצדק הסוציאליסטי עד שהוקע כערפד על־ידי בֶּריה ואילו בֶּריה גם הוא היה נושא גאולת־אנוש עד סופו הידוע. אמונה זו לא ביקשה ראיות והוכחות, שכן מבלי משים היתה מיוסדת על ההנחה כי בעולם־המחר הצדק מנצח תמיד והחזק הרומס הוא הצודק מעצם טיבו. כך כל השנים וכך אף בשיאי הקומדיה הנוראה של משפט פראג וסביביו וספיחיו. כך הגיעה אמונה זו לאיסטאדיה אשר בה נכנעו לה כל כוחות רצון והגיון ובינה, ורק כוח אחד היה יכול מעתה לערער אותה, רק אותו כוח עצמו אשר המאמינים סגדו לו.

5

הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברית־המועצות יכלה להיות אחרת משהיתה. מותו של סטאלין לא היה חייב בשום פנים להיות סופו ומפלתו של פולחן, אלא יכול היה אף להאדירו. יתר־על־כן, מה שמתחולל כיום במדינות הגוש המזרחי נותן וודאי מקום לרבים, מבין תומכי הקו האחר בשעתו, לטעון כיום כי הצדק היה אתם. ואף־על־פי־כן נשא כרושצ’וב את נאומו הידוע ואף שיש מבקשים למעשהו זה הסבר במניעים שעיקרם לא האמת־לשמה, הרי בזכותו נעשתה אותה ועידה לאחד המאורעות המשחררים הגדולים בדברי־הימים ומה שהאנושוּת חייבת לכרושצ’וב אינו נופל ממה שהיא חבה לגדולי הריפורמאטורים ומנפצי־האלילים אשר מעולם.

6

אכן, תגובתם של המאמינים החפשים, אלה שמעבר מזה למסך־הברזל, על מפלת האלוהוּת הסטאלינית, העידה כי גם בפנותם עורף לאליל המנופץ נותרו בם הרפלקסים שהוא נטע בתוכם. גם הפעם לא ביקשו ראיה ולא שאלו את הגיונם ובינתם, אלא קיבלו את הדברים כדרך שקיבלו קודם את היפוכם, על שום שבאו מן האולימפוס המוסקבאי. דומה כי רק במפלגות־השמאל של איטליה נשאלו כמה משאלות־היסוד הראויות למאורע אין־שני זה, ואילו השאר הסתפקו, כלפי חוץ לפחות, בניסוח של “עיוות הנורמות הסוציאליסטיות” ואשמתה של “כנופית בֶּריה”. ואף־על־פי־כן, בימים שבהם נופצו פסלי סטאלין בבירות הגוש המזרחי התנפץ משהו יסודי גם בקרב המאמינים החפשים פנימה. לא רק “התנועה” הקומוניסטית העולמית איבדה מאז את “המרכז הרעיוני”, אלא התהיה והתעיה נשתררו גם בלבבות. האמונה שאיבדה את הכוח המאגי שלה נעשתה פתוחה לספקות ולסתירות שצרו על שעריה הבצורים במשך עשרות בשנים ועכשיו התפרצו אל תוכה.

7

כיום, לאחר שגוויתו של סטאלין הוּצאה מן המאבזוליאום באישון־לילה ולאחר ששמו נמחק מן המשקוף, צופות שוב פני השעווה של לנין, לבדו, אל מול שורות הקהל המחריש, הנע מנגד. קודש־הקדשים שוקט כקדם ושום תג לא זע בו, רק דבר אחד פעוט נשתנה: העולם מסביבו הוא אחר משהיה. הולך וקרב יובל החמישים של המהפכה הרוסית הגדולה, זו שהיתה הכביר והמיוסר בזינוקים שזינקה האנושות אל אחרית־הימים, זינוק ששקע בטיט יוון של עבדוּת נוראה, ועכשיו, לאחר שסר הסיוט, מהו שנשאר? כן, ברית־המועצות היא מעצמה אדירה, ובמידה רבה ודאי שהיא מעצמה סוציאליסטית, אך המהפכה הצרפתית, על כל מוראותיה, הניחה אחריה עקרונות שנעשו יסוד מוסד לחיי החברה האנושית, ואילו כאן, לאחר חמישים שנה של מהפכה, רק מתחיל האדם הסובייטי לשוב ולמצוא דרך אל ראשוני מושגים של הבדל בין דמיון ומציאות, בין חוק לשרירות, בין אמת לשקר, בין כישוף לבין פכחון. פני השעווה של לנין דוממות. מה היה אומר גאון ה“פראקטיקה המהפכנית” למראה מה שחוללו גדולי “המהפכנים המקצועיים” במהפכה גדולה ואדירה זו? ייתכן כי העולם עומד עכשיו בראשית של עידן חדש אשר בו תיראינה הריבולוציות, מבחינת היותם כלי לתיקון האדם והחברה, כפי שאנו רואים כיום את מעשיהם של כירורגים מתקופת־האבן, אשר הדקים שבאיזמליהם היו קרדומות הצור והחלמיש. אולי כן ואולי לא כן. על־כל־פנים, עולם זה שאנו עומדים בתוכו כיום, יש בו גם בעיות חדשות למכביר וגם כלים חדשים למכביר, ורק דבר אחד הוא חסר: אמונה חדשה. זו איננה עדיין, ואולי מוטב שכך. אולי מוטב שבזמן הזה, בהיות האנושות מחזיקה בידיה כלי־מלאכה וכלי־משחית שלא היו נוראים מהם, ירש הספק את מקום האמונה הנחרצת, שכן באין אמונה איתנה בטיב האושר העליון, ניטל הטעם העיקרי להחריב בשמה את העולם.

8

בתוך עולם זה של זמננו מתעמעמת גם הברקת הגורל שהמציא את בריחת סווטלאנה. מאורע זה נראה כיום לא כצחוקה של ההשגחה העליונה אלא יותר כחיוך רפה של טראגדיה עייפה. גם ההיסטוריה אינה מחשבת לפעמים יפה את רושם מעלליה, ואֶפקטים שלה מטשטשים זה את זה. דומה שכך חשים כיום גם כמה מגבורי העלילה. ייתכן כי באחד הימים האלה יורד במדרגות של בית־מגורים במוסקבה איש מגושם וקרח, היוצא אולי לטיול של שעת־ערבית ברחוב, ובצאתו מן הבית הוא שואל אגב־אורח את השוער מה חדש. “שום חדשות, ניקיטה סרגייביץ'”, אומר השוער ורק מוסיף כי מספרים בעיר שסווטלאנה ברחה לאמריקה. “איזו סווטלאנה” שואל הדייר, ולאחר רגע, כשהוא מבין במי מדוּבּר, הוא אומר לשוב למעלה ולספר את הדבר לאשתו, אך מיד הוא מחליט כי לא כדאי לשוב ולטפס לשם כך במדרגות. הוא יספר לה אחר־כך, כשיחזור מן הטיול ברחוב.

המלצות קוראים
תגיות